בימים העתיקים של חטיבת הביניים, בזמן שחברי לכיתה כילו את זמנם בקולנוע, אני ביליתי את זמני בקריאה. בהפסקות בפינה מוארת אך נסתרת בספרייה, בשיעורים משעממים עם ספר פתוח על ברכי מתחת לשולחן, צוללת מעולם הגיאוגרפיה והשירה המדוכדכת אל מחוזותיה של נובה סקוטיה, הארץ התיכונה או דרום ארה"ב לאורך המיסיסיפי. ואם במקרה יצא סרט מבוסס ספר וחברי היו שואלים אותי אם צפיתי בו התשובה הקבועה הייתה "קראתי את הספר" שאמנם נאמרה בטון מלא חשיבות עצמית ומעט התנשאות מעל אלה שלא קראו, אבל גרר לרוב מבטים זהים מצד אלה שלא קראו את הספרים אבל צפו בסרטים.
הפתיחה הארוכה והנוסטלגית הזאת באה לבסס את היותי אשת ספר שמאמינה בכל ליבה ש-400 עמודים כתובים היטב עדיפים על שעתיים של עיבוד קולנועי ויסכימו איתי כל אלה שהתאכזבו מתישהו מעיבודים קולנועיים. עיבודים כאלה מוגבלים בזמן מסך ואילוצים טכניים שספרות חופשיה מהם. הדבר גורר שינוי מהותי של הסיפור, הפשטה שלו (לעיתים עד כדי רידוד) ולרוב החסרה של כל החלקים הטובים… 😛
איך מרגיש סרט יחסית לספר….
אם עקבתם אחרי הבלוג, אתם כבר יודעים שאת ספרי "הארי פוטר" קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפש-עשרה, בתקופה שבה היינו צריכים לחכות עד שיצא הספר הבא ויתורגם, ואז לחכות שיגיע לספרייה הבית-ספרית וככל הנראה גם לחכות שהוא יוחזר על ידי תלמיד זריז יותר מאיתנו. כמו כולם, גם אני קראתי אותם בהנאה רבה. אבל בניגוד לחלק מחברי לספסל הלימודים, הם לא הפכו אותי לפוטרהאד. ומשום שלא הייתי פוטרהאד, וגם מכמה סיבות נוספות, לא צפיתי בסרטים של הארי פוטר כשיצאו, והסרט היחיד שכן ראיתי עד עכשיו היה הסרט הראשון אותו הצלחתי לתפוס כששודר בטלוויזיה. אני מציינת את זה כסוג של גילוי נאות שמן הראוי לעשות כשאני באה לכתוב על הסרטים של הארי פוטר עכשיו, ב-2018, כמעט 10 שנים לאחר שיצא הסרט האחרון בסדרה. אז לאחרונה השלמתי את כל שמונת הסרטים של הארי פוטר ונהניתי. כן, נהניתי. ככל הנראה העובדה שהספרים לא היו טריים מדי בזיכרוני סייעה בידי ליהנות מהסרטים. הצלחתי להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת וכמעט לא רצונית שאנחנו עושים כשאנחנו צופים בסרט שמבוסס על ספר שאנחנו אוהבים.
הסרטים לא חפים מטעויות ובעיות. המדיום של הקולנוע נותן כלים שונים מהמדיום של הספרות, והטעות הראשונה (ואולי הטראגית) הייתה לנסות ולהעביר את הספרות כמו שהיא אל הקולנוע. התוצאה היא ניסיון מעורר רחמים לדחוס 400 עמודים לשעתיים ומשהו של סרט. נדמה שמרוב רצון להעביר את הסצינות החשובות, או הרגשות העיקריים בסדרה, ההקשרים בין הסצינות הלכו לאיבוד. יש קפיצות מידע שלא ברור כיצד הגענו אליהן (איך הארי ידע על אבן הביזור? אה, לא בסרט….) ומשפטים שנאמרים לא על ידי הדמויות שאמרו אותן בספר (אהמ, מה קרה לכל הטקסט של רון?). במקום לבנות סרט עם הגיון פנימי שעובר אולי לא על כל הדברים החשובים בספרים אלא על עיקרי הסיפור המרכזי הם ניסו להעביר מספר התפתחויות במספר סיפורים שההקשרים ביניהם נעלמים. קריאת הספרים טרם הצפייה היא חרב פיפיות. מצד אחד היא נותנת את המידע הנחוץ כדי להבין את הקפיצות הלוגיות בסרטים ועונה על מספר לא קטן של שאלות. מצד שני, אם הספרים טריים במוחכם סביר להניח שהסרטים יסבו לכם יותר עוגמת נפש מהנאה.
מבחינה סיפורית, הסרטים שינו לא מעט, הפכו חלק מההתרחשויות בספרים למוחצנות יותר (כמו הסצינה של הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט) ואף הוסיפו סצינות שלא קיימות במקור הספרותי (משום מה בעיקר סצינות ריקוד). אבל שימוש נכון במדיום הקולנועי, גם אם הוא מוסיף לעיתים דברים שהספרים לא כוללים, או שהספרים רק רמזו עליו יכול להוסיף לסיפור שכן ניתן, באמצעים הקוליים-ויזואליים של המדיום למלא פערים ולהעביר משמעות עמוקה שלא נזדקקה למילים. אחת מהסצינות האלה היא סצינת הריקוד באוהל של הארי והרמיוני בסרט האחרון. רון עזב בטריקת הבד של האוהל, מלחמה גועשת מסביב, הארי והרמיוני רחוקים מכל האנשים שהם אוהבים, לבדם מול העולם האפל שבחוץ. ברדיו מתחיל להתנגן שיר והארי לוקח את ידה של הרמיוני ומשכנע אותה לרקוד, ריקוד של חברים טובים שדואגים זה לזה. גם אם זה לא פותר את בעיותיהם, זה משפר מעט את ההרגשה שלה. Mission Accomplished. אבל השימוש המעניין ביותר בסצינה הוא דווקא הפסקול. השיר ברדיו מתחיל כשיר ברדיו, עובר כשיר של הפסקול לזמן הריקוד (ובכך מקיף אותם בבועה נפרדת מהעולם שבחוץ) וחוזר לשיר ברדיו כשהריקוד מסתיים (חזרה למציאות). מילות השיר, O Children של ניק קייב, הן פנייה של המבוגרים אל הילדים שבה הם מספרים על העולם האכזר והאלים שבחוץ שהמבוגרים אחראים עליו. המילים מתכתבות יפה עם העלילה משום שזהו אכן המצב, המבוגרים הביאו למלחמה שבה הילדים נאלצו להתבגר מהר ולהילחם גם. הבקשה של המבוגרים, לשמוח, נראית מיותרת, מאולצת, ונדמה שהילדים הופכים להיות התקווה האחרונה והיחידה של העולם. שימוש נכון במדיום ובפסקול (גם אם ניתן להתווכח על הצורך בתוספת הזאת) מאפשר העברת משמעות סמלית בלי הצורך בשיחה.
הסרטים הם נקודת פתיחה לדור של ילדים שרגילים למסכים, שרגילים ל"טוב מראה עיניים", ושלא רגילים לקרוא וכבר יצא לי לפגוש כמה שצפו בסרטים קודם, התאהבו, והלכו לקרוא את הספרים. כן, עבור מי שקרא את הספרים, עבור מי שגדל על הספרים, היפוך הסדר עלול להיראות מוזר, חילול קודש ממש, אבל בינינו, במאבק לגרום לצעירים של היום לקרוא כל האמצעים כשרים (סליחה על שאני נשמעת בת מאה…. 😛 ). נוסף על כך, הסרטים של הארי פוטר מציגים לקהל הרחב כמה וכמה מהשחקנים הידועים והטובים ביותר של אנגליה. אלן ריקמן, ג'ולי וולטרס, ג'ון הארט, דייויד בראדלי, דייוויד טננט, קנת' בראנה, הלנה בונהם קרטר, ג'ון קליז ודאם מגי סמית' שגילתה שפתאום קהל שלם של בני אדם קטנים מזהים אותה (גם אם לפעמים לוקח להם קצת זמן…). גם אם השמות שלהם נעלמו מעיניהם של הצופים הצעירים, הפרצופים שלהם הפכו להיות מוכרים. בפעם הבאה שהם נתקלים במי מהם בקולנוע או בטלוויזיה זה כבר לא יהיה "מי זה בכלל?" אלא "אה! הוא/היא היו בהארי פוטר!"
גם אם הסרטים לא מושלמים (וכאמור אין עיבודים מושלמים), ניתן ליהנות מהם די בקלות. העולם הויזואלי המפורט, פרי יצירתה של רולינג, אבל בעיקר יצירתם של המעצבים הגרפיים של הסרטים, מירפורה מינה ואדוארדו לימה (הידועים כצמד מינלימה) מפיח רוח חיים בספרים שמוסיפה להם נופח קסום ומקיימת פאנדום וקוספליי רחבים וחוצי תרבויות. מספיק לראות ילד כבן 12 בתלבושת גריפינדור באחת מתחנות הרכבת התחתית בלונדון כדי להכיר בכך שכוחו של עולם הקסם הויזואלי גדול ויש לו מקום של כבוד. גם אם אני עדיין, ככל הנראה, אעדיף את הספרים. 😛
קנת' בראנה (בתפקיד גילדרוי לוקהרט) נהנה מתשומת הלב
Cultureroll 