שעתם היפה (בריטניה, 2016)
סרטים טובים הם סרטים מרובדים. סרטים שעוסקים ביותר מנושא אחר ומציגים מגוון של דמויות וסיפורים. סרט כזה הוא "שעתם היפה" (Their Finest) שעלה לאחרונה למסכים בארץ. הסרט עוקב אחר קטרין קול (ג'מה ארטרטון), בחורה צעירה מויילס שמגיעה בעקבות בן הזוג שלה ללונדון ומקבלת הזדמנות לעבוד על תסריט למחלקת הסרטים במשרד ההסברה. השנה 1940, שיא ההפצצות על לונדון, שיא המלחמה מול גרמניה הנאצית והיטלר, טרם הכניסה של ארה"ב למלחמה האירופאית. היא נשכרה כדי לכתוב את ה"ברברת", שיחות הנשים, אבל הכישרון שלה והיכולת שלה לרכך את האגו הגברי כשצריך קונה לה מקום מרכזי יותר ויותר.
מצד אחד זהו סרט על תסריטאית צעירה שמקבלת הזדמנות לעבוד על סרט תמורת משכורת בתקופת המלחמה משום שכל הגברים הצעירים בצבא והיא מנצלת את ההזדמנות כדי לבנות לעצמה קריירה, חיים וביטוי עצמי. אין ספק שבהכללה זהו סרט על הנשים במלחמה, שבעליהן ובניהן נשלחו לחזית והן היו צריכות למצוא דרכים לכלכל את עצמן ואת משפחתן. נוסף על דמותה של קול ישנה גם דמותה של סופי סמית' (הלן מקרורי) שאחיה נהרג והיא תופסת את מקומו בתור הסוכנת של אמרוז היליארד (ביל ניי), שחקן מבוגר שגם מקבל הזדמנות משום שהצעירים אינם והתאומות הצעירות שהמלחמה מאפשרת להן למצוא מפלט מאב מתעלל בכך שהן מצטרפות לגדוד המכונאיות. כולן נשים שמקבלות הזדמנות כי הגברים לא בסביבה ומוצאות דרך להתפתחות אישית ושבירת תקרת הזכוכית.
אבל יותר מכל הסרט הזה הוא סרט על קולנוע, על עשיית סרטים, ועל חשיבותו של הקולנוע והשפעתו על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. המשימה שמונחתת על הצוות הקטן הוא להפיק סרט שיכול להפיח תקווה מחודשת בכוחות הבריטים העייפים ההולכים ומתייאשים מהמלחמה. קטרין נשלחת לראיין זוג תאומות שעליהן נכתב בעיתונות שהגיעו בסירה קטנה עד צרפת כדי לעזור לחיילים הבריטים הנסוגים להגיע לאנגליה, אבל היא מגלה שהאמת שונה ממה שנכתב בעיתון. "אל תתני לאמת ולעובדות לעמוד בדרכו של סרט טוב" אומר לה שותפה לכתיבה, טום באקלי. ואכן, הסרט עוקב אחרי הבנייה של העלילה והדמויות, והשינויים שהם עורכים בהתאם למשאבים, לדרישות חיצוניות ולצורך של הסרט להיות מרגש ומשעשע ומעודד, תהליך שהולך ומרחיק אותה מהאמת העובדתית אבל יוצר סרט שמצליח לרגש. הסרט הזה הוא פנינה מהנה. קולנוע על מלחמה שאינו על מלחמה.
חיבור פשוט (ארה"ב, 2017)
חיבור פשוט הוא סיפור קלאסי כמעט על המחיר שמשלמים ילדים על החלומות של הוריהם. במוקד הסערה הפעם: ילדה בת שבע, גאון במתמטיקה.
פרנק מגדל את אחייניתו מרי לאחר מותה של אחותו. כשהיא מגיעה לגיל בית ספר הוא שולח אותה לכיתה א' והמורה שלה מגלה שיש לתלמידה החדשה שלה כישרון יוצא דופן למתמטיקה. התעקשותו של פרנק להשאיר את מרי בבית הספר הרגיל ולא לשלוח אותה לבית ספר למחוננים על אף הצעה מפתה ומלגה מלאה מביאה אותו להתנגחות עם אמו שנאבקת בו על משמורת על מרי כדי שזו תוכל לפתח את התחום המתמטי.
כביכול, הסרט הוא עוד סרט בז'אנר הסרטים על ילדי פלא מחוננים שמדי פעם צצים על המסך. הדילמה אותה דילמה. האם לתת לה לפתח את התחום בו היא מחוננת או להתעקש על חינוך "רגיל" שאולי פחות מרתק אבל מאפשר לה לרכוש כישורים חברתיים חשובים לחיים בחברה אנושית. ובכל זאת, הסרט איננו רק זה, משום הדילמה היא אמנם "טובת הילד", אבל הסרט מציג עמדה מעניינת.
סבתה של מרי, אף היא מחוננת במתמטיקה, ויתרה על קריירה במחקר אקדמי לטובת גידול ילדים ולא עשתה את זה בלב שלם. מתוסכלת מחוסר היכולת שלה להשיג את מה שרצתה, היא דחפה את בתה לאותם הגבהים ברגע שגילתה שגם בתה מחוננת. אבל הבת מתה… ועכשיו, כשהנכדה מחוננת נקתרה בדרכה ההזדמנות שוב לחזור לעולם האקדמיה דרך הנכדה… הסרט מביע עמדה מעניינת כלפי הדיון בגורלם של ילדי הפלא. הסבתא כביכול מציגה את הגישה שמעודדת אותם להיות מיוחדים ולהתפתח בתחום המחוננות ואילו פרנק הוא איש החיים הפשוטים ומבקש להעניק למרי חיים רגילים ככל שניתן. אבל נדמה שהעמדה של הסרט היא שכל עוד התחום מעניין את הילד, אין מניעה להשקיע ולדרבן אותו. אבל אם ההצלחה ילד הפלא היא שאיפה של ההורה בלבד… זה עלול להזיק יותר מאשר להועיל.
Cultureroll 