המסך הקטן: שומר הראש – סקירה

דיוויד באד (ריצ'רד מאדן) הוא חייל משוחרר אחרי שתי משימות באפגניסטן שהחזירו אותו שלם בגוף אבל שבור בנפש ומתמודד בהכחשה עם פוסט טראומה. כשחזר הפך לשוטר ולאחר שהצליח למנוע פיגוע התאבדות ברכבת בדרך ללונדון הוא קיבל את התפקיד להיות שומר הראש של ג'וליה מונטגיו (קילי הואס), שרת הפנים שמקדמת חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשירותי הביטחון גישה לטלפונים ואימיילים של האזרחים בשם המלחמה בטרור. בין מלחמות פנים בקרב שירותי הביטחון השונים, באד מוצא את עצמו מסתבך שלא מרצונו בתוך אינטריגות פנימיות וחיצוניות גם יחד שמשלבות טרור, פשע, פוליטיקה וחיים אישיים.
הסדרה "שומר הראש" (The Bodyguard) היא פרי היצירה של ג'ד מרקוריו (Jed Mercurio), הכותב של "שחיתות" (Line of Duty) וכמוה עוסקת בבחינת כליות של מערכות שאמורות לעורר בנו אמון ולקדם ולהגן על האינטרסים שלנו. גם אם האמון שלנו בפוליטיקאים כבר מזמן לא מה שאולי אי פעם היה, הייצוג של המאבקים הפנימיים מעלה כמה וכמה נקודות שאולי לא מקבלות ביקורת מעמיקה במסגרת הדרמה אבל לפחות מעלה אותן לדיון. ביניהם ניתן לציין, כמובן, את הטרור והדרכים להילחם בו, ההשפעה של הפחד ממנו על החלטות מדיניות והנזק המשני האפשרי שלהן, אבל גם האחריות של הפוליטיקאים להבין לאן הם שולחים חיילים וכמובן השפעת המלחמה באפגניסטן והפוסט טראומה שאיתה חוזרים לא מעט חיילים, על ההסתגלות שלהם לאזרחות ועל מערכות היחסים בחייהם.
מבחינת החוויה הטלוויזיונית הדרמה עשויה נפלא. טלוויזיה כמו שהבריטים יודעים לעשות: קצר וקולע. שישה פרקים בלבד, מנומסים, מרומזים לעיתים, עדינים לעיתים אבל מכה בבטן כשצריך, מורט עצבים כשצריך וגועש כשצריך. המשחק, הצילום, העריכה והשימוש בשקט ובפסקול כולם יוצרים דרמה הדוקה, עם קצב טוב וצפייה מהנה. אומרים ש"מיליארד סינים לא טועים", אז האמרה תקפה גם לבריטים. למעלה מ-10 מיליון צופים, כמעט מחצית מכלל הצופים בטלוויזיה בבריטניה בראשון בערב השבוע צפו בפרק האחרון של הסדרה, והיא הפכה להיות מאורע טלוויזיוני כמעט כמו פעם, עם קליף האנגרים ושיחות סביב הקפה של הבוקר. ה-BBC, שלא הוציא סדרה מדוברת כל כך כבר כמה זמן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם.

זהירות! מכאן והלאה ספויילרים!

כיאה לסדרה מדוברת, טוויטר היה מלא בתיאוריות וספקולציות עד לפרק האחרון. האם ג'וליה מונטגיו באמת מתה? האם תחזור בפרק האחרון, תגיד שהכל היה תרגיל מתוחכם להוציא לאור את הקונספירציה, והיא ובאד ימשיכו יחד? רבים ציפו לסוף דרמטי וטראגי, א-לה ג'ון לה קארה, אבל הסוף אופטימי, אולי אפילו סוף טוב. אפשר לראות בזה התלוצצות של הכותב והיוצרים על חשבון הציפיות הציניות-פסימיות של הצופים שמוצאים את זה קשה יותר להתמודד עם תקווה זעירה מאשר עם ייאוש מוחלט. גם אם הסוף לא סגר את כל הקצוות, והיה טוויסט שלא לחלוטין התיישב עם שאר העלילה, הסדרה עשויה מעולה ומספקת חוויית צפייה נהדרת.
דייויד באד הוא גיבור מדהים. לא מעט רגעים, בכתיבה של מישהו אחר, היו יכולים להיגמר אחרת לגמרי, אבל זה החינוך הצבאי וכנראה גם החינוך הכללי והאופי של באד שהופכים אותו לדמות שגם אם קשה לעיתים להזדהות איתה (בכל זאת, לחימה באפגניסטן היא לא חוויה שרבים שותפים לה כאן) אפשר בקלות לאהוב אותה. אנשים בטוויטר ציינו שלו הייתה זו סדרה אמריקאית ככל הנראה לא היו כוללים בה סצנה שבה באד מוכן סוף סוף להודות שהוא סובל מפוסט טראומה וללכת ולטפל בה. לורן טרנר מה-BBC מצטטת בכתבה חיילים לשעבר שאומרים שדווקא הסצנה הזאת תסייע אולי לחיילים עם PTSD לבקש עזרה. "בניגוד לסגנון של ה-PTSD שמוצג תכופות בסרטים הוליוודיים – פלאשבקים, באד מציג מגוון שלם של סימפטומים שחיילים חיים איתם שנים לפני שהם מוכנים להודות שהם זקוקים לעזרה". בעולם שבו דורשים מהגברים "להיות גבר", באד מציג חייל אידיאלי, חזק, אמיץ, חושב מהר, מתפקד בכל סיטואציה ולא מאבד שליטה לרגע כשהוא בתפקיד, אבל גם מספיק אמיץ כדי להודות, בסופו של דבר, שהוא זקוק לעזרה ולבקש אותה. זה לא "או-או", אלא "גם וגם". כל מה שצריך הוא משפט אחד קצר שהוא אומר כשהוא יושב על הכיסא מול המטפלת אבל כמה קשה היה להגיע לשם…
עוד סוגיה שעלתה לדיון במהלך השידור של הדרמה היא החשש שהצופים יבלבלו אותה עם המציאות וזאת משום שדמויות מוכרות מה-BBC הופיעו בה כעצמם. אנדרו מאר הוא פנים מוכרות בתור מבקר פוליטי שמארח בתוכניתו The Andrew Marr Show שרצה ב-BBC One מאז 2005, אותו ערוץ בו שודר "שומר הראש", פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים שעולים לכותרות. בסדרה הוא משחק את עצמו מארח ומראיין את שרת הפנים, ג'וליה מונטגיו, בנוגע לחוק שהיא מקדמת. ההופעה שלו פתחה דיון על הטשטוש בין מציאות לבדיה ועל הסכנה שבטשטוש שכזה בעולם של פייק ניוז. ומשום שהדיון הגיע אפילו למהדורות החדשות מאר החליט להגיב על ההחלטה שלו לקחת חלק בדרמה במאמר שכתב לגארדיאן. הוא מציג מספק נימוקים. אחד מהם הוא האפשרות לעבוד עם ג'ד מרקוריו, הכותב, ולחזות בעצמו ב"מאחורי הקלעים" של ההפקה. "אם צ'כוב או איבסן היו מציעים לכם לקחת חלק במחזה החדש שלהם, לא תגידו לא, נכון?" סיבה נוספת שהוא מציג הוא העובדה שעל אף שהדרמה היא פרי דימיון היא לא נפרדת מהמציאות ולא סגורה בבועה משל עצמה. הדרמה עוסקת בנושאים שגם המציאות עוסקת בהן, מעלה אותן לדיון, אולי אפילו מביאה קהל נוסף לדיון ובכך עוזרת לקדם ולפתח מעורבות. לטענתו, הצופים מודעים לכך שזאת דרמה, ולו היו בוחרים בשחקן לשחק את התפקיד שלו הדבר היה מוזר עוד יותר. ככה לפחות הצופים יכולים ליהנות מהשעיית האמון בצורה טובה יותר. ואולי נקודה אחרונה מהנקודות שהוא מעלה, המטרה של הסדרה לא הייתה לבלבל את הצופים או לגרום להם להאמין שהדרמה היא המציאות. לו הייתה זאת הכוונה של הכותב והיוצרים, הייתה בכך בעיה אתית ועל כן הוא לא היה נותן לזה יד. דוריאן לינסקי מה- News Statesman, מצטרף לדיון ומציין שזאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהבדיה והמציאות מטשטשים ומזכיר את שידור הרדיו של אורסון ויילס על הפלישה ממאדים שיצרה פאניקה קלה בקרב המאזינים. כמו אז, גם היום, השאלה היא האמון בתקשורת (או היעדרו) שכן "קל לנו יותר להאמין לבדיה כשהמציאות עצמה לא נראית לנו מציאותית". בכך הוא מזכיר את החשיבות של מודעות ושל "אוריינות מדיה" בבואנו לשפוט תוצרים טלוויזיוניים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.

 

סקירת ספרות – "סערה בכוס תה: הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי

שלוש מערכות תומכות בחיים שלנו: הגוף שלנו, הכדור שעליו אנחנו חיים, והחברה. לכאורה, הקשר ביניהם לא גדול. אבל שלושת הדברים הללו חולקים הרבה מן המשותף, כללים בסיסיים שנכונים לכל האורך, כללים של פיסיקה. הממ… פיסיקה… כמה מאיתנו זוכרים משהו משיעורי הפיסיקה בבית הספר? מצד שני, כולנו יודעים שאם אנחנו מחזיקים כוס תה ומנסים ללכת בזריזות מהמטבח חזרה לאזור העבודה שלנו, יש סיכוי גבוה שהתה יישפך. למה? ובכן, על כך ועוד בספר "סערה בכוס תה – הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי.

ד"ר הלן צרסקי היא פיסיקאית חוקרת ימים. במקור ממנצ'סטר, בוגרת קיימברידג' וכיום מלמדת בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (University College London), ואל הספר שלה הגעתי דרך ההרצאה שעשתה ב-TED. משהו בחיבה, בסקרנות ובהתלהבות שלה מהפיסיקה ומהעולם הסובב מדבק. הרצון העמוק שלה לשנות את התפיסה הפופולארית של פיסיקה כמשהו שמקומו במעבדות מוארות ניאון באקדמיות או מכוני מחקר מעורר הערכה. לא כל בוגר קיימברידג' שש לחלוק את ידיעותיו עם הציבור הרחב ולהפוך את התחום שלו לנגיש ומובן. אז כמובן, יש דברים שאנחנו, ההדיוטות, לא נבין. אבל יש כמה עקרונות שאפילו אנחנו נבין, ולא רק זה, אלא נוכל לעשות את הניסוי במטבח שלנו (מה שנקרא, תנסו את זה בבית….).

הלן צ'רסקי

הספר שלה עובר על 8 עקרונות פיסיקליים בסיסיים: חוקי גז, כבידה, צמיגות ומתח פנים, השאיפה לאיזון, גלים, אטום ואלקטרו-מגנטיקה. כל פרק מוקדש לעקרון אחד והיא נותנת בו הסברים ודוגמאות מהטוסטר של המטבח, סיבוב ביצה (כדי לבדוק אם היא קשה או רכה) וקומקום וכוס תה, ועד מערכות ניווט מתוחכמות, החשמל שזורם בכבלים שבקירות הבית והויי-פיי שאנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.

הכתיבה שלה זורמת, מתובלת בדוגמאות קלות להבנה ולהזדהות, ומתובלות במגוון החוויות השונות ומשונות שאספה במהלך השנים. בתשובה לשאלה "איך הגעת עד הלום?" באחד הראיונות, ענתה שכמובן העניין היה כרוך בהרבה עבודה קשה, אבל גם בסקרנות ומוכנות לכל מיני התנסויות ואתגרים שלאו דווקא עמדו כמדרגה בדרך לאנשהו. חלק מההתנסויות שלה (כמו השתתפות בתחרויות ימי ביניימיות) נבעו פשוט מהרצון לחוות חוויות. זה בהחלט עוזר כשבאים לכתוב ספר מדע פופולארי. בסופו של דבר, בין כל ספרי העיון, שווה לעיין גם בספר שלה. מבטיחה לכם, פתאום אתם תשימו לב להרבה יותר דברים מסביב.

בולט ג'ורנל – או איך רעיון פשוט עושה שינוי גדול

בערך בתקופה הזאת של השנה, כשקרביץ ואופיס דיפו ודומיהם מתמלאים במבצעים, אנחנו מחפשים יומן לשנה החדשה. מסתובבים בין המדפים, בודקים, בוחנים, מחפשים יומן שיענה על כל מבוקשנו: שיהיה קטן מספיק כדי שנוכל לקחת אותו בתיק מדי יום, אבל גדול מספיק שיהיה לנו מקום לכתוב. שיעזור לנו לארגן את הזמן והמשימות שלנו היטב, שלא נשכח דבר ולא נגיע לדקה ה-90 עם הלשון בחוץ ורשימת מטלות שדחינו בלי סוף. רובנו מוצאים בסופו של דבר יומן. אנחנו פותחים אותו בהתלהבות וכותבים בו את כל מה שצריך, אבל במהלך השנה היומן משום מה נזנח הצידה, אולי כי המבנה שלו הפסיק להיות נוח, אולי כי פתאום יש לנו יותר דברים לכתוב בו ואין בו מספיק מקום, ואולי סתם כי הפסקנו לאהוב את צבע הכריכה שלו. אנחנו מתבוננים בעצבות ואכזבה בדפיו הריקים, אולי אפילו מרגישים קצת אשמה על שקנינו יומן יפה (ויקר) שלא השתמשנו בו. ובסופו של דבר נשארנו עם תזכורות בטלפון, ניסיון נואש לזכור כמה שיותר דברים בראש או שאנחנו משתמשים בפיסות נייר רנדומליות שהולכות לאיבוד בקלות.
אם גם אתם חיפשתם דרך לארגן את כל הדברים שלכם, תשמחו לגלות שמישהו חשב על דרך יעילה לעשות את זה. שמו ריידר קרול (Ryder Caroll) והשיטה נקראת "בולט ג'ורנל" (Bullet Journal) ובקיצור בוג'ו (Bujo). ריידר סבל בצעירותו מ-ADD והתקשה להתרכז ולסיים משימות. גם אם אינכם סובלים מ-ADD, העולם המודרני מספק לנו אינסוף הסחות דעת מכל הסוגים ורובנו מוצאים את עצמנו מתקשים להתרכז (תרימו יד מי שמצליח לא להביט בטלפון יותר מ-10 דקות…). כמות המידע שעוברת דרכנו במהלך היום וכמות המשימות שאותן אנחנו צריכים לבצע וביניהן לנווט מעמיסה על המוח שלנו לא מעט. קרול מדבר בהרצאת TED על העייפות המצטברת מהצורך המתמיד לקבל החלטות, עייפות שגורמת בסופו של דבר להימנעות מהחלטה, מהסיבה הפשוטה שאנחנו הולכים לאיבוד בתוך הסבך ושוכחים מה חשוב ודורש את תשומת ליבנו עכשיו ומה יכול לחכות. מתוך המחשבה שאנחנו צריכים משהו שיהיה פשוט, נגיש ומודולרי, הוא פיתח שיטה לארגן את המחשבות והמשימות וכל מה שצריך זה מחברת ועט.

ריידר קרול בשיחת TED

קרול פתח אתר שמוקדש ל"בולט ג'ורנל" ובו הוא פורס את הבסיס של השיטה, מסביר איך לעבוד איתה ומפרט את הרעיון מאחוריה ואת יתרונותיה. נוסף על כך, האתר כולל בלוג פעיל שבו כותבים קרול ואחרים שמיישמים את השיטה ומפתחים אותה, ובאים להראות עוד רעיונות ודרכים להשתמש בה. במסגרת הפוסט שלי כאן, אנסה לסכם בקצרה את הבסיס של השיטה לנוחיותכם ואתם מוזמנים לשוטט באתר שלו וללמוד עוד. תזכרו, כל מה שצריך זה מחברת ועט (למעשה, יש מחברת מיוחדת של "בולט ג'ורנל", אבל השיטה עובדת בכל מחברת שנוחה לכם).
1. תוכן עניינים – שני העמודים הראשונים יוקדשו לתוכן העניינים. כתבו "תוכן עניינים" בראש העמוד. כאן תוכלו להוסיף לאט לאט את הנושאים השונים במחברת ואת מספרי העמודים שבהם הם מופיעים כדי שיהיה לכם קל למצוא בה דברים. כן, זה אומר שצריך למספר את העמודים. אני אישית ממספרת כל שני עמודים סתם כדי לחסוך זמן (זה יוצא עמודים אי-זוגיים).
2. תכנון עתידי – שניים או ארבעת העמודים הבאים יוקדשו ל"תכנון עתידי". קרול מחלק את העמודים לשלושה חלקים לעמוד, כל חלק מוקדש לחודש אחר. כאן אנחנו נכתוב אירועים/משימות עתידיים שאנחנו יודעים עליהם כבר עכשיו (בבוא הזמן, נעביר אותם לתכנון החודשי/שבועי/יומי הרלוונטי). אל תשכחו להוסיף את ה"תכנון העתידי" לתוכן העניינים…
3. מפתח – המפתח הוא הדרך שלכם לסמן בקצרה את הדברים ביומן. סימון למשימה, פגישה, רעיון, הערה וכו'. קרול מציג דרך פשוטה של נקודה (משימה), עיגול (פגישה או אירוע), קו (הערה). ניתן להוסיף, למשל, כוכבית כדי לסמן שהמשימה חשובה.
4. תכנון חודשי – קרול מציג דוגמא לעיצוב פשוט ביותר: רשימה של תאריכים + האות הראשונה של היום בשבוע. כאן נכתוב דברים שאנחנו יודעים שיש לנו החודש (אירועים, דד-ליינים, וכו'…). לצד/בהמשך הדפים נכתוב את המטרות הגדולות שלנו לחודש הזה, משימות שעלינו לסיים/לבצע החודש. וכמובן, נוסיף לתוכן העניינים….
5. תכנון יומי – כתבו את התאריך והיום ותוסיפו את כל הדברים שיש לכם לאותו יום (משימות, אירועים, הערות). המטרה היא לכתוב בקצרה, רק בכמה מילים, כדי לאפשר רישום מהיר. אם רישום המשימות הופך להיות מטלה בפני עצמה, אתם לא משתמשים בבוג'ו נכון…..
6. נדידה (או איך לכל הרוחות לעקוב אחרי כל הדברים האלה) – הדרך לעקוב אחר משימות מאוד פשוטה. אם סיימתם, סמנו שסיימתם. משימה שלא סיימתם עליכם להחליט האם תוכלו לסיים אותה בקרוב והאם היא חשובה מספיק. אם כן, סמנו ">" והעבירו אותה ליום הבא. אם לא, או אם תרצו להעביר אותה למועד מאוחר יותר, סמנו "<" והעבירו אותה למקום הרלוונטי ב"תכנון העתידי". כך תוכלו לעקוב אחר המשימות שלכם מבלי לשכוח אף אחת. אם המשימה לא חשובה כלל, פשוט מחקו אותה.
7. אוספים – נניח ואתם רוצים לרכז במקום אחד פרטים ומידע רלוונטיים לשיעור/פרויקט/אירוע/משימה כלשהן. כל מה שצריך הוא עמוד ריק במחברת ולצרף לשם את הכול. לאחר מכן, מספרו את העמוד ותוסיפו אותו לתוכן העניינים. ניתן להכין אוספים של ספרים/סרטים/סדרות/ציטוטים/רעיונות ובעצם של כל מה שעולה על רוחכם.
זהו. עד כאן. הבסיס מוכן.
היתרון הגדול בשיטה הוא שהיא מודולרית, כלומר, ניתן בקלות רבה להתאים אותה לצרכים ולסגנון שלכם (אני למשל, אימצתי כמה מהרעיונות ללימודים ומנהלת מחברת נפרדת לשם כך). משום שהמחברת ריקה, אתם בוחרים איך לחלק אותה ובמה למלא אותה. ואם ניסיתם עיצוב או חלוקה אחת והיא לא עבדה עבורכם, חודש הבא אתם יכולים לנסות עיצוב אחר! אנשים שמשתמשים בבוג'ו מכניסים לתוכו גם דברים נוספים כמו מעקב אחר הוצאות או חיסכון, או מעקב אחר הרגלים שאתם רוצים לאמץ או להיפטר מהם (Habit Trackers). אם אתם אנשים עם חוש ציור ועיצוב, אוהבים דברים ויזואליים או סתם אוהבים לקשקש בזמן הרצאה או ישיבה, יש לכם מקום לעשות את זה. אתם יכולים לבחור צבעים לנושאים (Colour Coding) להוסיף דברים כמו נייר וואשי (Washi Tape) וסטיקי נוטס או להשאיר את הבוג'ו רק עם עט וזהו. תלוי בכם ובמה שטוב ועובד עבורכם.
כמה מילות אזהרה: כמו שאמרתי, הבוג'ו גמיש ויש הרבה אנשים יצירתיים שם ברשת. פינטרסט, אינסטגרם ויוטיוב מלאים בתמונות ובסרטונים של אנשים שמציגים את הבוג'ו שלהם ואת הדרכים השונות בהן הם עיצבו אותו. חלקם מקושטים ומעוצבים מאוד. אבל מאוד… השיטוט בכל אחד מהאתרים האלה הוא כמו קפיצה לתוך המנהרה של אליס. הסוף שלה הוא עולם קסום וצבעוני שאתם לא יודעים איך לצאת ממנו. אז תיזהרו מבזבוז של זמן יקר באתרים האלה ומההרגשה שהבוג'ו שלכם לא מקושט מספיק. מצד שני, שלושת האתרים האלה הם מקום פורה לרעיונות הן לתוכן והן לעיצוב של הבוג'ו שלכם וכדאי לשוטט בהם מדי פעם ולקבל השראה. זכרו, המטרה של הבוג'ו שהוא יהיה שימושי עבורכם, תתאימו את הרעיונות לסגנון שלכם, תנסו ותשנו אם אתם מרגישים שצריך או רצוי.
מאז שקרול פיתח את הבוג'ו, הוא עזב את עבודתו וכיום מתפרנס מהקידום והלימוד של השיטה ושימושיה. מילד שהתקשה להתרכז בבית הספר הוא הפך לאדם שמנהל עסק עצמאי ועוזר לאחרים להתקדם ולהשיג את המטרות שלהם. לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ובמבט על כל המשימות והמטלות שהחיים מטילים עלינו ואלו שאנחנו לוקחים על עצמינו, שווה לנסות את הבולט ג'ורנל. מי יודע, אולי המשימה הזאת שאתם דוחים בלי סוף תושלם סוף סוף?