בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

מודעות פרסומת

תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים