קצרצרים: מנהל לילה – סקירה

יו לורי העיד על עצמו שהוא חובב מושבע של ג'ון לה-קארה ושאהב בתור נער לגמוע בשקיקה את ספריו. עם נפילת חומת ברלין ושבירתו של מסך הברזל, חשש לורי שלה-קארה לא יכתוב יותר רומני ריגול. אבל ריגול הוא אחד המקצועות שמלווים את האנושות מראשיתה. "ידע זה כוח", וכשמדובר במלחמות ויחסי כוחות בין מדינות ובין אנשים, על כמה וכמה.

ג'ונתן פיין (טום הידלסטון) עובד כמנהל לילה בבית מלון בקהיר. ערב אחד יוצרת איתו קשר אחת מנשותיו של פרדי חמיד, אחד הבנים של המשפחה הכי עשירה ומשפיעה בקהיר ומבקשת ממנו לצלם עבורה מסמכים. דרכה הוא מתוודע לעסקאות נשק בלתי חוקיות בין פילנטרופ בריטי בשם ריצ'רד אונסלו רופר (יו לורי) לבין משפחת חמיד וחבריה. הימים ימי "האביב הערבי" במצריים והרחוב הערבי בהחלט לא זקוק לעוד נשק. פיין מצלם את המסמכים ומעביר אותם לחבר בשגרירות הבריטית. אבל התוצאות של "המעשה הנכון" הזה הרסניות ולא צפויות לפיין. כעבור כמה חודשים, הפעם במלון נידח ויוקרתי בשווייץ, מצטלבות דרכיו של פיין עם ריצ'רד רופר בכבודו ובעצמו ושוב פיין מחליט לא לשתוק, אבל הפעם כשסוכנת ביון בריטית (אוליביה קולמן) יוצרת איתו קשר הוא מוכן לקפוץ למים העמוקים – להסתנן לארגון של רופר ולהרוס את יכולתו למכור נשק, קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי, לכל המרבה במחיר.

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

בין הספר לבין הסדרה יש כמה הבדלים. בסדרה, פיין היה חייל באפגניסטן ולא באירלנד, המפעיל שלו מטעם סוכנות הביון הבריטית הוא למעשה מפעילה, אנג'לה בור אותה מגלמת בהצלחה רבה אוליביה קולמן.  הרקע להתרחשות עבר מיערות הסמים של אמריקה הלטינית בשנות ה-90 ל"אביב הערבי" של 2011 וגם הסוף שונה (באישורו של לה-קארה). התוספת של אנג'לה בור מוסיפה אלמנט מרענן לדרמת הריגול על המסך. זה מנער מעט את הסקסיזם שנהוג בספרים כאלה, נוסח ג'יימס בונד ונערת בונד, אבל גם נותן לסדרה מעט יותר רוך ואנושיות. לא עוד שני גברים שמנסים לגבור אחד על השני בפקחות וערמומיות, אלא המחיר האנושי שמסביב לתחרות הזו. אבל הנושא של אתיקה ועולם הצללים נותרו בעינם.

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

יו לורי ידוע בעיקר כשחקן קומי, אבל ב"מנהל לילה" הוא מגלם דווקא את הנבל, ריצ'רד "דיקי" רופר. הוא מתואר על ידי לה קארה בספר כ"אדם הגרוע ביותר בעולם" (The worst man in the world), הגדרה מעט מוזרה לאדם מוצלח ופילנטרופ. הוא חי את החיים הטובים עם אישה צעירה וצוות נאמנים תוך כדי מכירת נשק לגורמים מפוקפקים וכנופיות טרור שונות, כנופיות שאיתן הצבא הבריטי נלחם. כשחושבים על סוחרי נשק מדמיינים טרוריסטים עם מסכות ורובים, נוסח הסרטונים של דעא"ש, אולי. אבל הנבל של לה-קארה לובש חליפות יקרות ובחסות הממשלות המערביות, מאפשר להמון הזועם להשיג נשק יותר ויותר קלטני ולהרוג יותר ויותר אנשים. "כשהוא ראה את הילדים נפגעי הסארין נאבקים לנשום הוא לא ראה ילדים, הוא ראה הזדמנות עסקית", כך אומרת עליו אנג'לה בור. האדם הנורא ביותר בעולם הוא זה שמשתמש בכוחו והשפעתו כדי לזרוע הרס בעוד הוא יושב בטוח מהצד ונהנה. קל לחלק את העולם לטובים ורעים כשהטובים לבושים חליפות ושותים שמפניה על יאכטה ואילו הרעים מתרוצצים בעולם עם פצצות ורובים וכנראה מדברים ערבית. אבל מה אם האנשים הנושאים באחריות הם לובשי החליפות?

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

הסדרה מטילה את האחריות על רופר ועל סוכניו בביון הבריטי שיודעים אבל מעלימים עין תמורת סכום סמלי נאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק אל הפילנתרופ הבריטי שתורם לחברה ביד אחת והורס אותה בידו האחרת אלא גם לממשלות שנהנות מהמלחמה ולאנשים שיושבים בהן ומדברים גבוהה-גבוהה בעולם בעודם נותנים יד להרג של אלפים, הכול  לטובת הכיס הפרטי במסווה של טובת המדינה.  כתוביות הפתיחה שהן יצירת מופת בפני עצמה, יוצרות כבר מדקות הפתיחה את הקשר בין העושר והיוקרה של רופר לבין עיסוקו הצדדי והרווחי. בעולם שבו נדמה שהתדמית חשובה יותר מהתוכן, הסדרה מעלה כמה נקודות למחשבה. איך נגמר קרב הענקים הזה? תצטרכו לצפות ולגלות.

מודעות פרסומת

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!

סקירת ספרות: קֹמֶץ – הייקו בעברית

רגע לפני
שנכתבו המילים
צבעי הענן.

זהו אחד משירי ההייקו שכלולים בספר קֹמֶץ, אוסף שירי הייקו בעברית פרי עטם של ששת חברי הוצאת "ירח חסר". על הייקו, על ההוצאה, ועל הספר הראשון שהוציאו, שירי הייקו מאת גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין, כתבתי בבלוג בעבר ואתם מוזמנים לקרוא כאן.

האירוע לשמו התכנסו הפעם ארבעה מכותבי ההייקו של הספר, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן ואלכס בן-ארי באודיטוריום במוזיאון טיקוטין בחיפה הוא השקה לספרם החדש שמאגד בתוכו מבחר שירי הייקו שנכתבו בידי כל ששת החברים בשנים 2015-2016. את הערב פתחו הארבעה בקריאת החלק הראשון של הספר. שיר הייקו. הפסקה קצרה. שיר הייקו. כמו כתיבת ההייקו, כמו רגעי ההייקו הפזורים על פני שגרת היום-יום, גם ההקראה הייתה בין שתיקה לשתיקה ויצרה את האווירה המתאימה לשיחה על הסוגה הזו ועל הספר. האירוע היה יפה ואינטימי. בקהל – אנשים שכותבים הייקו וכאלה שלא שמעו או קראו הייקו מימיהם. חובבי יפן וכאלה שיפן רחוקה מהם. צעירים ומבוגרים. והשיחה התגלגלה בנינוחות ובלי מילים מיותרות.

kometz-cover

קשה לדבר על הייקו, אבל רבים מנסים. נדמה כי לכתוב תילי תילים על השירה הקצרה הזו שלוכדת במילים רגע שקשה לבטא במילים חוטאת לו. להכביר במילים פירושו לחטוא לרגע. להרוס את הקסם שלו. אז למה בכלל לכתוב הייקו?

יש בחיים רגעים של WOW. רגעים שעוצרים את נשימתנו לרגע. רגעים שנחרטים בזיכרון. חלקם אירועים חשובים בחיינו. רובם, רגעים יפים חולפים בשגרה היומיומית שלנו. גור חתולים משחק, ירח מציץ מגורד שחקים, ציפור שפתאום קוראת לנו. ולאחר שהרגשנו את הרגע יש לנו שתי אפשרויות. האחת לשתוק. לנצור את הרגע לעצמינו. השנייה להכביר מילים. לנסות ולהעביר את ההרגשה החמקמקה הזו לאחרים במילות תואר ומטאפורות, בניסיון נואש כמעט לחלוק עם אחרים את הקסם שהרגשנו אנחנו. אבל, אומרים הכותבים, שני הפתרונות אינם הולמים באמת. הראשון שומר את היופי לעצמינו והשני הורס אותו לחלוטין במילים רועשות. שירת ההייקו היא שתיקה מדברת. הדרך להביע במעט מילים את ההרגשה שקדמה להן.

רוצים כמה דוגמאות מהספר? הרי הן לפניכם.

wp-image-319267712jpg.jpg

wp-image-1457537075jpg.jpg

wp-image-98193581jpg.jpg

wp-image-1490528973jpg.jpg

לרכישת הספר: האתר של "ירח חסר".