תמונה אחת, 500 מילים – איש רנסנס בעולם ימי ביניימי

עוצם עיניים ושר. רק אני והגיטרה שלי באמצע רחוב סואן. כי ברחוב לא אכפת לאנשים איפה למדת, כמה תארים יש לך, הפרסטיז'ה, רק אם אתה יודע לנגן. רק אם האצבעות יודעות לרוץ על צוואר הגיטרה ולהפיק מנגינות. עוצם עיניים ונותן למוסיקה לעטוף אותי בבועה שבתוכה רעש הרחוב לא נשמע. ולפעמים דווקא להפך. לפעמים רעש הרחוב, האנשים, צפצופי המכוניות, קריאות הרוכלים הוא הוא שמשמש רקע למוסיקה. מוסיף תזמורת ייחודית, עיבוד חד פעמי, רגע חולף של הרמוניה ודיסוננס. אני מנגן הכל. לא מפלה. באך ופיאצולה ומוסיקה ערבית ושלום חנוך ויהודית רביץ וג'וני קאש וג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. העיקר שתפרוט על איזה מיתר בלב. המוסיקה היא השפה הבינלאומית האמיתית. עזבו אתכם מ-lingua Franca, או אנגלית, או אספרנטו.

פוקח עיניים ומתבונן באנשים שנעצרים ומקשיבים. יהודים, ערבים, תיירים, בני המקום, צעירים ומבוגרים נכנסים לרגע לתוך הבועה המוסיקלית שלי ואני מארח. מבט, חיוך, הנהון ראש. אני כבר מכיר את התהליך. בתוך המולת הרחוב תחילה מושכים אותם צלילי הגיטרה כמו חוט בלתי נראה, כמו החלילן מהמלין. והם באים ומתאספים, אחד ועוד אחד ועוד זוג ועוד משפחה. אחר כך הם שמים לב אלי, למראה שלי, ללבוש השחור, לכובע, לזקן הארוך. כל אותם סממנים מוכרים. אני יודע מה עובר להם בראש ומחייך כשאני רואה את עיניהם נפערות בפליאה ומצחם מתקמט. שומע את גלגלי השיניים מסתובבים במרץ. הניסיון ליישב את הסתירה שהם רואים טורד את מנוחתם. אני קצת כמו קואן זן. קיום מוכר ולא מוכר, שובר תבניות בזו אחר זו. אני שומע את המגירות בראשם של האנשים נפתחות ונסגרות, חורקות, מתבלגנות, מתפרקות.

אני מחייך. מבין לליבם. הישב זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ? הינגן איש ירא שמיים את מנגינת ליבו של אחרון הכופרים? ומה היו אומרים לו היו רואים את ארון הספרים בביתי? ארון הספרים היהודי שלי שבו מתארחים לצד התנ"ך, התלמוד, המשנה, רש"י והרמב"ם, גם הברית החדשה והקוראן ו"ספר המלכים" האתיופי ,כתביהם של קונפוציוס ודוגן והמיתולוגיות כולן: מצרים ומסופוטמיה, יוון ורומא, סקנדינביה וקלטים. ובמדפים שמתחתם יש תווים של מוסיקה קלאסית ומוסיקה ערבית שבמקור נכתבה לעוד, ומיסות נוצריות וקוראלים של באך לצד פיוטים מהמסורת אשכנזיים וספרדים כאחד. עירוב אקלקטי של סגנונות, מקורות, מנגינות שחיות ביחד בכפיפה אחת ובשלום. יש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה, אבל אני, אני מודע לגבולות ידיעותיי ועומק בורותי. ובארון שלי יש בו מספיק מקום לכולם והדלתות שלו פתוחות לרעיונות ומחשבות שלעיתים רב הדומה בהן על השונה. כולם נבראו בצלם.

ואני מחייך וממשיך לנגן. מחפש את ההרמוניה, דווקא כאן, בירושליים, עיר הקודש. והאנשים עומדים ומקשיבים. חלקם מהמהמים עם השיר, חלקים נע עם הקצב. למשך שלוש-ארבע דקות הם משירים מעליהם את התגיות, הסטיגמות, הפלגנות והגבולות והופכים להיות פשוט אנשים שנהנים ממוסיקה. רטט המיתרים מוצא את דרכו למיתרי הלב של כל אחד ואחד ומאחד את כולם לתזמורת, מקהלה הרמונית דוממת. לא עוד קוביות ומגרות של "יהודים" "ערבים" "דתיים" "חילונים" "תיירים" "צליינים" אלא רקמה אנושית אחת חיה.

אני מסיים את השיר ופוקח עיניים. רגעים אחרונים של מיתרי הגיטרה רועדים ונרגעים. ואז, כמו במטה קסם, האנשים מתחילים לזוע. מחייכים אלי וזה אל זה, אומרים "שלום" ו"סליחה" ו"איזה יופי" ואמא אחת מצביעה על הגיטרה ואומרת לבתה "זאת גיטרה" ועיני הילדה נוצצות מהתגלית שפיסת עץ, ומיתרים מתוחים ואצבעות מיומנות יכולה ליצור קסם.

ואני מחייך לכולם בדרכם ומתחיל עוד שיר.

11121781_344436355764056_1199569789425215337_n

צילום: אלי מוצ'ניק (ממילא, ירושלים)

אקדמיה101 – סקירת ספרות

בפעם הקודמת דיברנו על קריאה וסיכום של מקורות אקדמיים. סיכמנו. מה עכשיו? עכשיו בואו נראה איך משתמשים בה לכתיבת העבודות שלנו במה שנקרא "סקירת ספרות". "סקירת ספרות" (Literature Review) הוא מונח שנתקל בו כשנגיע לכתוב עבודות מחקריות כמו פרוסמינר, סמינר ותזה. משום שכל נושא הוא מטבעו מוגבל, אנחנו נעזרים ומשתמשים במה שכבר נכתב על ידי אחרים לטובת העבודה שלנו. אז בשביל מה אנחנו צריכים סקירת ספרות?

  1. לדעת מה כבר נחקר ומה כבר נאמר על הנושא – בדרך כלל הדרך הטובה ביותר למצוא נושא למחקר היא לקרוא הרבה ולהכיר מה כבר נחקר בתחום העניין שלנו ואיפה יש פערים שהמחקר שלנו יכול למלא. הרי לא נרצה לחזור על דברים שכבר אמרו (איפה המקוריות והכיף בזה?).
  2. לעמוד על כתבי נפילים (כי אין צורך להמציא את הגלגל) – אם יש דברים שכבר נחקרו למה לנו לבזבז את הזמן והכוח שלנו על להמציא משהו שכבר הומצא? בנוסף, ישנם דברים שאין לנו אפשרות לחקור בעצמינו מכל מיני סיבות: זמן, תקציב, מיקום. אבל יכול להיות שחלק מהדברים הללו נחקרו על ידי אחרים ונוכל להשתמש במחקרים שלהם כדי לבסס, להרחיב ולקדם את המחקר שלנו.
  3. למקם את הטענה שלנו בשיח האקדמי הרלוונטי (ולמה "רלוונטי" חשוב, ולא רק אקדמי, בהמשך) – מחקר אקדמי הוא כמו שיחה. חוקרים שונים באותו תחום מנהלים שיג ושיח בנושאים משותפים, מסכימים, מרחיבים ולעיתים גם חולקים זה על דעתו של זה. אבל כמו שלא תרצו לדבר על "משחקי הכס" בשיחה שמדברת על "הכלה מאיסטנבול", לא תרצו להשתמש במאמרים ומחקרים שלא רלוונטיים לתחום שלכם בעבודה שלכם. השימוש במאמרים רלוונטיים מאפשר לנו להוסיף את מחקרינו לשיחה שרלוונטית לנו, שבה אחרים יכולים להבין את מה שאנחנו טוענים, להגיב, ולבוא איתנו בשיג ושיח.
  4. הגדרת מושגים – המושגים שאנחנו משתמשים בהם אינם ברורים מאליהם לפעמים. יש להם היסטוריה משל עצמם והקשרים שהם צברו לאורך ההיסטוריה עשויים לשנות את פירוש המושג עצמו. לדוגמא, מונח כמו "דמוקרטיה" שהוא כביכול מובן מאליו, יש לו פירוש שונה כשמדובר ביוון העתיקה, בעת המודרנית, ואפילו בין מדינות שונות עם צורות שונות של דמקורטיה. הגדרה של המושג בתוך העבודה שלנו חשובה משום שהיא ממקדת את הדיון ומאפשרת לנהל אותו במסגרת גבולות השיח הרלוונטיים.

אבל להשתמש בספרות מחקרית לכתיבה הוא לא הדבר הכי פשוט, משום שלא מדובר רק בסיכום של המאמרים אלא בקריאה ביקורתית ושימוש ביקורתי בהם. לכל מקור (מאמר, ספר, וכו') ניתן לגשת בארבע דרכים:

  1. כן. – אנחנו מסכימים עם הנאמר ומשתמשים בו כפי שהוא. נניח, הגדרה שניתנת על ידי חוקר למונח מסויים ואנחנו חושבים שזוהי הגדרה שתשרת את המחקר שלנו היטב, נשתמש בהגדרה מתוך הספרות האקדמית (וכמובן נשים ביבליוגרפיה). במצב כזה, חשוב להגיד גם למה ההגדרה הספציפית הזאת שימושית וכיצד היא תשרת את המחקר שלכם. אם ניקח את הדוגמא של "דמוקרטיה", ואתם משתמשים בכתביו של אפלטון, יכול להיות שתרצו לומר שאתם מסתמכים על ההגדרה שלו משום שהעבודה שלכם עוסקת ביוון העתיקה וההגדרה תואמת את המצב של הדמוקרטיה ביוון.
  2. כן, אבל – הסכמתם עם הכתוב חלקית, ואתם חושבים שניתן להסתכל על זה גם אחרת. אתם כותבים על דמוקרטיה באירופה של המאה ה-19 ואתם משתמשים באלפטון, שווה לציין שההגדרה שלו קיימת ואולי חולקת כמה רעיונות משותפים על הצורה של דמוקרטיה במאה ה-19, אבל עברו כמה מאות שנים מאז, דברים קצת השתנו, וככל הנראה נרצה להוסיף הוגה בן התקופה שיהיה מעט יותר מעודכן ורלוונטי.
  3. כן, וגם – מצאתם הגדרה מודרנית יותר של דמוקרטיה מפי שני הוגים שמשלימים זה את זה? מעולה! הנה הגדרה של הוגה ראשון וגם הוגה שני.
  4. לא, הנה למה – קראתם מאמר שהגישה שלו כל כך הפוכה משלכם שאתם תוהים אם הוא בכלל ישרת אתכם? בוודאי! הוגה X טוען משהו, אבל אתם חולקים על דעתו ומביאים את הסימוכין וההוכחות במחקר שלכם שמוכיח שהוגה X קצת מפספס (שלא לומר טועה טעות חמורה). לחילופין, כמובן, ניתן להשתמש במקורות סותרים ולהציג אותם כדי להוכיח שאתם מכירים את הגישות השונות בשיח האקדמי הרלוונטי ושאתם לא מתעלמים ממקורות שלא מתיישבים עם מה שאתם רוצים להוכיח.

וכמה טיפים כלליים:

תקפידו על רישום של ביבליוגרפיה מדוייקת לכל מקור שאתם משתמשים בו. אם אתם מסתמכים על מקור ולא מציינים מאיפה המידע לקוח זוהי גניבה ספרותית (Plagiarism), ופרט לכך שזה לא נחמד מצידכם, זהו גם מעשה גורר עונשים כבדים מצד האקדמיה והקהילה המחקרית.

כשמדובר בעבודות של שנה א' – ב' לרוב יפנו המקורות האקדמיים למאמרים שקשורים ישירות לתחום העבודה. בשנים מתקדמות יותר, כאשר החשיבות של טיעונים מקוריים עולה, המקורות האקדמיים ככל הנראה לא יפנו אתכם למקור אשר יענה על השאלה שלכם. כשאתם מחפשים מאמרים רלוונטיים, יכול להיות שלא תמצאו משהו שמדבר בדיוק בדיוק על הנושא שלכם. מה עושים? תצטרכו להרכיב את התשובה ממגוון של מקורות, חלקם לא נוגעים ישירות לתחום המחקר שלכם, אבל עושים מחקר קרוב או דומה או קשור בתחום אחר, או באזור אחר. נניח ונרצה לכתוב עבודה על סדרות טלוויזיה קוריאניות והשפעתן על הקהל הישראלי. יכול להיות שנעשו מחקרים בנושא, ואם כן, כדאי שנכיר אותם ונדע מה הם עשו ומה לא ולכן איפה נוכל לחדש. אבל אם לא היה מחקר שבודק דווקא השפעה של סדרות קוריאניות, אולי היה מחקר דומה שנעשה על השפעה של סדרות ארגנטינאיות על הקהל הישראלי? באופן כזה אנחנו בודקים את בנושא בהרחבה, יודעים מה נכתב, ויכולים להיעזר במחקר על סדרות ארגנטינאיות כדי לבנות טיעון על סדרות קוריאניות.

4117596207_41fd070ea8_b

בשבילה גיבורים עפים – סקירה

מלחמת לבנון השנייה מגיעה לסיומה. החיילים מתקפלים ועושים פעמיהם הביתה, אבל בדרך כוח מילואים של גולני נתקל במערב של החיזבאללה ומפקד הכוח נפצע. אחד החיילים נאלץ לקבל החלטה קשה, החלטה שכל חברי הצוות סוחבים את תוצאותיה במשך שנים. יום אחד, רואה אחד החברים תמונה של יעלי, מי שהייתה בת הזוג של אביב ואחותו של דובי, בעיתון מקומי בבוגוטה. התגלית: כולם חשבו שהיא מתה בתאונת דרכים לפני 9 שנים. ארבעת החברים, שלא דיברו זה עם זה שנים, נפגשים שוב במטרה למצוא את יעלי בקולומביה ובדרך פותחים כמה מחלוקות ישנות.

ארבעת הגיבורים מציגים תמונה מעניינת של הגבריות הישראלית. היא חזקה ומאצ'ואיסטית, חיילים, לוחמי גולני, אבל עם זאת בעלי נפש שברירית ושבורה והם מתגלים בשבריריותם כשהם מתמודדים בדרכם שלהם עם תוצאות והשפעות המלחמה והחיים. אביב (תומר קאפון) סובל מפוסט טראומה שמונעת ממנו לתפקד, הורסת את מערכת היחסים שלו עם יעלי והופכת אותו לשבר כלי. בנדה (משה אשכנזי) מנסה את כוחו באמריקה (ככל הנראה) אבל מהר מאוד גולש לדרום אמריקה ומתמכר לסמים קשים, הימלר (מיכאל אלוני) סובל מסרטן, ודובי, הדתל"שי בחבורה, סובל ממשבר אמונה שהוא מסתיר מאשתו ומהילדים. גם אם אין כאן איזו המצאה יוצאת דופן, האופן שבו הדמויות נבנות ומתפתחות והעולם הרגשי שלהן נפרש למול עינינו לאט, לא מתוך רצון ללחוץ על הנקודות הנכונות אלא מתוך כבוד לדמויות. וזה יפה.

images

הנשים שבחבורה, הגם שהן אינן מרכז הסיפור, דווקא מייצגות דמויות יציבות, מסוגלות להתמודד, כאלה שארבעת החברים יכולים להישען עליהן. אמא של אביב ויעלי משתדלות לספק לו סביבה תומכת ומכילה עד כמה שאפשר; מריה, החברה הקולומביאנית של בנדה מנהלת אתו את החומוסייה ומזהירה את אביב שלא לגרור את בנדה למקומות שכבר הצליח לצאת מהם, וגם נגה, השוטרת, היא דמות חזקה שמסוגלת לדאוג לעצמה ולהשיג צדק. כשהשוטר הקולומביאני אומר לה שהיא לא יכולה לבוא איתם לפשיטה כי "זה ג'ונגל" היא נותנת בו מבט אחד ואומרת "אני מישראל" (רוצה לומר שאחרי הג'ונגל הישראלי קולומביה זה נופש).

איכות ההפקה והמשחק בהחלט בינלאומיים ואין זה פלא שהסדרה זכתה בפסטיבל "קאן" והאמריקאים קנו את זכויות הרימייק. מצד אחד, הסדרה ישראלית מאוד. כמו שאמרו בפארודיה של ארץ נהדרת, היא "פורטת על הנימים הכי קטנים של החוויה הישראלית": מלחמות, צו 8 שתופס את החבר בדיוק כשהפך לבעל, החיפוש העצמי בדרום אמריקה. מצד שני, הסדרה מאוד אוניברסלית משום שהיא בנויה, בסופו של דבר, על שני רעיונות מוכרים: סיפור מסע וסיפור מתח.

ארבעת החברים יוצאים למסע לקולומביה להציל את יעלי. כל אחד מצטרף למסע מסיבותיו הוא, אבל המסע, כמו שמסעות בדרך כלל מתנהגים, מספק להם רגעים של גילוי לב, של חשיפה, של הבנה של דברים על עצמם ועל האחרים ובסופו של המסע כל הדמויות עוברות שינוי. סיפור המסע עצמו מסופר כסיפור מתח ואקשן. בכל פרק אנחנו מגלים עוד פרט על מה שקרה עם יעלי בשנים שעברו, מגלים מי שותף לבלגן, ואיך אפשר לתקן אותו. יש אתגרים, פנימיים וחיצוניים, יש מכשולים, יש דמויות רעות שהגיבורים שלנו צריכים לנצח. בקיצור, מרכיבים של סדרת מתח טובה. והיא אכן כזאת.

אם רוצים, אפשר לתהות אם לא התקדמנו מאז הסיפורים על אבירים על סוסים לבנים ועלמות במצוקה, מאז הסיפורים על מסעות הגיבור שבסופם הוא מוכיח את איכותו וזוכה בבחורה, אבל אפשר גם שלא. לפעמים אפשר פשוט להודות שהסדרה עשויה טוב והיא תענוג לעיניים, גם אם היא בנויה על תבניות מוכרות ומכווצ'צ'ת את הבטן מדי פרק.

בשבילה-גיבורים-עפים

תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

Hey Ho a sailor goes

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

תמצית החוויה הישראלית – בין תאג"ד לפולמון

שתי סדרות דרמה יומית ישראליות, תאג"ד ופולמון, שסיימו את עונתן הראשונה לפני זמן מה עוסקות בחוויה הכה-ישראלית של השירות הצבאי. אמנם תאג"ד עוסקת בשירות הצבאי עצמו ופולמון עוסקת במה שבדרך כלל נלווה לשירות הצבאי – הטיול הגדול שאחרי הצבא, אבל שתיהן מציגות את צה"ל ואת השירות הצבאי כעמוד תווך במרקם העדין שנקרא "עם ישראל"" ותופסות משהו מרוח התקופה המנשבת לאחרונה.

תאג"ד, בהפקת YES, עוקבת אחרי קבוצת חובשים בתחנת איסוף גדודית (תאג"ד) של הצנחנים ומצליחה לתאר לא רע את הביזאריות של חיי החיילים שרגע אחד עסוקים במי שוכב עם מי ורגע אחרי זה מטפלים באזרחים פצועי ירי. בין שטויות של הווי צה"לי, לאינטריגות אישיות הולך ומתברר שמישהו מחוץ לצה"ל משתמש בחיילי הפלס"ר לניסוי רפואי שנוי במחלוקת. החובשים מנסים להבין מה קורה ומי אחראי ומוצאים את עצמם מסובכים עד מעל לראש.

פולמון, בהפקת הוט בידור ישראלי, עוקבת אחרי עידן פרי שאיבד את כל פקודיו וחבריו ליחידה בפעולה צבאית מפוקפקת. כולם נהרגו ואילו הוא נפצע קשה מאוד ואיבד את זכרונו. בניסיון להתחיל מחדש הוא נוסע לתיאלנד עם חברתו החדשה קארן ופותח באחד האיים כפר נופש שמפורסם במסיבות הירח המלא (פול מון) שלהן. כפר הנופש מאכלס לא מעט ישראלים אחרי צבא, רובם בורחים מטראומות עבר, מחפשים את עצמם ואת מקומם, חלקם מבלים את הזמן לפני המכה הגדולה בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, חלקם פשוט באו כי רצו את "הטיול הגדול למזרח של אחרי הצבא".

יום אחד מקבלת החברה לשעבר של עידן, בר, מייל שמבקש ממנה לבוא אליו לתאילנד. הם נפרדו לא יפה והיא חשבה שזאת הזדמנות ליישר את ההדורים. כשהיא מגיעה היא מגלה שעידן כלל לא זוכר אותה ולא הוא שביקש ממנה לבוא. בערב המסיבה בר, שעזבה חבר אוהב ומערכת יחסים יציבה כדי לסגור יפה את העבר עם עידן, מגלה שלא כל הצוות שלו נהרג. אחד שרד. יובל. והיובל הזה הוא זה שקרא לה לתאילנד, ארבע שנים אחרי שכולם חשבו שהצוות הלך. יובל מספר לבר שמישהו מנסה להרוג את עידן ושהוא קרא לה לתאילנד כדי לנער את זיכרונו של עידן ולגרום לו להיזכר בכל מה שקרא לפני הפעולה. זהו הציר המרכזי שסביבו בנוייה פולמון, ואליה מצטרפות עלילות משנה נוספות כיאה לסדרה יומית.

הקאסט של תאג"ד מגוון, הקצב שלה טוב, הדמויות אמינות וקל להזדהות איתן ובאופן כללי הסדרה לא מעיקה או כבדה מדי. לעיתים הקלילות הזו גם בעוכריה. היא נוגעת בלא מעט נושאים כבדים כמו ניצול מרות ואונס, שחיתות, חטיפת חיילים, שכול, התמכרויות וזו רק רשימה חלקית, אבל לא מפתחת אף אחד מהם אלא משאירה אותם ברקע כדרך להוסיף עומק לדמויות מה שאיפשר לה, ככל הנראה, להפוך לסוג של קונצנזוס בקרב הצופים. פולמון לעומתה נופלת באיכותה. הדמויות שטחיות מאוד, עד כדי גיחוך לעיתים, מה שמקשה מאוד להזדהות איתן. סיפורים טרגיים נזרקים לאוויר בתקווה שיעשו את העבודה כמו במקרה של החובש הנפקד, רון, אבל המאמץ לא עולה יפה. קווי עלילה מותחלים ונזנחים כשהסיפור המרכזי צריך להתקדם ודמויות המשנה מופיעות ונעלמות בלי סיבה עלילתית טובה. הסיבה היחידה להמשיך ולצפות בה, אולי, היא לגלות מה קרה באותה פעולה צבאית שהתחילה את כל הסיפור. אבל למרות ההבדלים, יש משהו עקרוני משותף לשתי הסדרות.

בדומה לנעשה בחלק מסדרות הנוער, גם כאן נראה שחוסר האמון במי שאמור להנהיג ולנווט את הסירה חוגג. בתאג"ד הקרפ"ח מושחת  ונמצא בכיס הקטן של גורמים מפוקפקים שעושים ביחידה כבשלהם, רופא היחידה מתמודד בצורה כושלת עם יחסיו העוד יותר כושלים עם אשתו ועם המאהבת ומפסיק לתפקד לחלוטין כרופא ומפקד, ומפקד הצוות בפלס"ר מורעל מדי מכדי לראות את הסימנים המקדימים של האסון העומד לבוא ובכך תורם שלא ביודעין לסכנת החיים של חייליו. במקרה של פולמון, אמנם העונה הראשונה הסתיימה מבלי שנגלה מה קרה באותה פעולה צבאית חשאית, אבל הסימנים אינם טובים. מילים שנזרקו לאורך הסדרה רומזות שמי שנתן את האישור לפעולה לא היה מפקד בכיר אלא גורם אזרחי-מסחרי-אינטרסנטי ושהמניעים לפעולה היו  בשתי הסדרות רחוקים מלהיות נכונים. הסיכוי היחיד של החיילים הוא להבין בזמן מה קורה ולנסות ולעצור את זה בכל דרך אפשרית, כולל פנייה לתקשורת.

שתי הסדרות מציגות את צה"ל כגוף שבוחשים בו יותר מדי גורמים זרים, שאיננו תלוי רק בהחלטות מדיניות-אסטרטגיות של הממשלה אלא פגיע לאינטרסים חיצוניים, אנוכיים, שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הלאומי וגם אם כן, אז הבסיס המוסרי שלו בעייתי מאוד. תאג"ד מציגה מצב שבו חברה זרה חיצונית מקבלת אפשרות, דרך שוחד לקצינים בדרגי ביניים, לבצע ניסוי בסארין על חיילים. התירוץ של אלכס, רופא היחידה המודח שבסוף מתברר שהוא חלק מהניסוי, הוא שישנו מידע אמין שדאע"ש וחיזבאללה שמו ידיהם על סארין ומי יודע מתי ואיך ישתמשו בו כנגד ישראל. החיפוש והמציאה של תרופה נגד סארין יכולה להציל חיים של אלפי אנשים. אך האם חיילי צה"ל צריכים להיות שפני הניסיון מבלי ידיעתם ומבלי ידיעתם של המפקדים? והאם הדבר מוסרי כשניסוי יכניס מיליארדים לכיס החברה הזרה על חשבונם של חיילי צה"ל?

גם בפולמון הטריגר לסדרה כולה ולדמותו של עידן בפרט היא הפעולה הצבאית שהצוות שלו יצא אליה ורובו לא חזר ממנה. גם כאן הפעולה הצבאית הייתה תוצאה של יוזמה אישית של דניאל זקס, איש עסקים שהאינטרסים שלו בצה"ל ברורים, אבל מניעיו ברורים הרבה פחות. הפעולה שאליה הוא הוציא את עידן וצוותו קובעת את כל חייו של עידן החל מאותו רגע. זקס שם עליו עין, מפקח עליו מרחוק בדרכים שונות ומקפיד להזהיר אותו כשהוא נזכר ביותר מדי דברים. הוא למעשה משחק בחייו של עידן כמו מריונטה על חוט וחלק ניכר מהעלילה עוסק בחיפוש של עידן אחר הזיכרונות שלו שיובילו אותו בסופו של דבר לעימות מול זקס וחשיפת השחיתות של האחרון.

שתי הסדרות מציגות חוסר אמון בחלונות הגבוהים ובמניעים ובשיקולים שמביאים להחלטות המתקבלות. החיילים בשתי הסדרות מוצגים ככאלה שהלב שלהם במקום הנכון. הם יודעים להפריד בין עיקר לתפל, מוצאים את הדרך לתפוס את עצמם בידיים אם הם שמים לב שנפלו לתרבות רעה ומפתחים אחוות יחידה שבה כולם עוזרים לכולם. חלק מהמפקדים שלהם, לעומת זאת, מוצגים כאנשים חלשים, כאלה שגורמים מן החוץ מצליחים לתמרן אותם בזכות פנייה לאינטרנס האישי שלהם. הבטחה לבסיס כלכלי, קידום מקצועי או תהילה מצליחים להעיף את הערכים והאחריות לתפקיד ולפקודים מהחלון ולהשאיר רק את הרווח האישי הצפוי. כשמדובר באנשים בעמדות מפתח התוצאות עלולות להיות הרות גורל.

סקירת ספרות – "שיעורים בקולנוע" מאת פבלו אוטין

את הספר החדש של פבלו אוטין אספתי מהדואר ביום חמישי אחה"צ, רגע לפני העבודה. בעודי מחכה לאוטובוס, הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופתאום התחשק לי לעזוב הכל ולהתיישב על המדרכה ולקרוא. פשוט לקרוא. יש משהו בדרך הכתיבה של פבלו שמזמינה ומושכת אותך פנימה. לוקחת את היד שלך ומובילה אותך בבטחה בדרכי הקולנוע גם אם אינך נמנה על אנשי המקצוע.

שמו של הספר הוא שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים והוא הולם את הספר מאוד. לא רק משום שהספר באמת מורכב משיחות שערך פבלו עם היוצרות והיוצרים אלא משום שהספר משמש כשיעור מעלף בקולנוע ובכוחו של המדיום. שיעור מהאנשים שעוסקים בזה, שבחרו בקולנוע כדרך חיים, כדרך התבוננות בחיים, כדרך ביטוי. השאלות שפבלו שואל נוגעות להחלטות של תסריט ובימוי, תאורה וסאונד, כל פרט קטן שכזה משפיע על האופן שבו הסרט נראה, על ההרגשה שהסרט מותיר על הצופים ועל המסר שהוא מעביר. עבור הדיוטות שאינם בקיאים ברזי ההיבטים של הקולנוע זה עלול להישמע מייגע, אבל דרך הכתיבה של פבלו הופכת אותם לבהירים ונהירים.

עטיפת הספר

היוצרות והיוצרים הישראלים שמופיעים בספר אחראים לכמה וכמה מהסרטים המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות בארץ. סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "בית לחם", ו"מי מפחד מהזאב הרע" מקבלים ניתוח מעמיק הן מצידו של פבלו והן מצד היוצרים בדו שיח ער ויצירתי. יש משהו נהדר בספר שנותן את המקום ליצירה ישראלית. בעולם של היום, לא פעם ולא פעמיים, מושא הביקורת עובר מהיצירה אל היוצר והופך להיות ביקורת אישית. אבל נדמה שאצל פבלו היצירה היא זו שתמיד עומדת במרכז.

יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, יש כמה וכמה דרכים "לקרוא". במקרים רבים קשה להגיע לתשובה חד משמעית בנוגע ל"כוונת המשורר" משום שישנן דרכים שונות להבין את הסרט ולנתח את מסריו. בחלק מהשיחות בספר נוצר שיח מרתק בין ההבחנות והמסרים והרעיונות שמתקבלים אצל הקהל לבין הרעיונות שכיוונו את היוצרים בתהליך היצירה. במהלך השיחה עם מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), למשל, התהפכו היוצרות ודרייפוס הייתה זו ששאלה את פבלו שאלות לגבי ההבנה שלו את הסרט. בשיחה עם יובל אדלר ("בית לחם") הוא אמר שלא חשב בכיוון של הניתוח של פבלו כשעבד על הסרט, אבל בהחלט מקבל את הרעיון. הבחירה בספר שיחות מאפשר להציג את שני הצדדים של המסר, הן של השולח והן של הנמען ובכך להרחיב את הפירושים והפרשנויות האפשריות לסרטים.

מתוך: "אפס ביחסי אנוש"

דרך השיחות עם היוצרים נוגע פבלו בנושאים גדולים שנידונים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. חוויות הצבא, המצב הביטחוני, מזרחים-אשכנזים, החברה הישראלית השסועה והמפולגת והניסיונות לאחד אותה, יחסים בין המינים ובעיקר מה שנטע אלכסנדר כינתה "האלימות החדשה". המאמר שמסיים את הספר, שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ביחד, הוא פיתוח של המושג שטבעה אלכסנדר. בניגוד לאלימות הישנה, שמקומה מחוץ לתחום האישי, בחזית, במלחמה, "האלימות החדשה" מביאה את האלימות פנימה, לעורף ולבית. לא מדובר רק בענייני מלחמה גרידא. ההפך הוא הנכון. מדובר במרחב הביתי, הבטוח והמרגיע כביכול, שמפסיק להיות בטוח ומרגיע והופך להיות אלים ומאיים. האלימות החדשה מתרחשת בבית, במתחמים סגורים שיוצרים תחושה של קלסטרופוביה. היא משתמשת בגוף (הגברי בעיקר) ככלי נשק והיא איננה חד פעמית וחולפת אלא מציאות מתמשכת. "היא נוכחת באופן מתמיד בצורה גלויה או מתחת לפני השטח ומאפיינת את ההתנהלות היומיומית של הדמויות", הם כותבים. "האלימות היא הנורמה, מצב קיומי מתמיד". זאת אולי הסיבה לקושי בצפייה בחלק מהסרטים הנידונים בספר. אם בסרטי אקשן קלאסיים לאלימות יש מטרה והיא נגמרת עם סוף הסרט ונשארת במסגרתו, בסרטים של "האלימות החדשה" אין מנוחה ואין מזור לאלימות. התחושה היא שהיא תמיד תהיה שם. גם אחרי שהסרט יסתיים.

מתוך: "מי מפחד מהזאב הרע"

הסכנה הגדולה ביותר של ספרים על תחומי אמנות היא שהם יקלקלו את הקסם. קצת כמו הרגע שאנחנו מגלים איך עושים את הטריק של הקלפים ואיננו מוקסמים ממנו עוד. התפכחות שכזו שמובילה לעיתים לציניות. אבל לא במקרה של הספר הזה. למרות השנים הרבות שמקדיש פבלו להבנה של הקולנוע (בכל זאת, דוקטור לקולנוע), הוא עדיין מוקסם ממנו. השילוב של הידענות של הדוקטור עם ההתלהבות התמימה של ילד הופך את הספר למקור מידע מרתק עבור כל אנשי וחובבי הקולנוע.

ראיון עפ פבלו בתכנית "חי בסרט":

תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

סקירת ספרות: קֹמֶץ – הייקו בעברית

רגע לפני
שנכתבו המילים
צבעי הענן.

זהו אחד משירי ההייקו שכלולים בספר קֹמֶץ, אוסף שירי הייקו בעברית פרי עטם של ששת חברי הוצאת "ירח חסר". על הייקו, על ההוצאה, ועל הספר הראשון שהוציאו, שירי הייקו מאת גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין, כתבתי בבלוג בעבר ואתם מוזמנים לקרוא כאן.

האירוע לשמו התכנסו הפעם ארבעה מכותבי ההייקו של הספר, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן ואלכס בן-ארי באודיטוריום במוזיאון טיקוטין בחיפה הוא השקה לספרם החדש שמאגד בתוכו מבחר שירי הייקו שנכתבו בידי כל ששת החברים בשנים 2015-2016. את הערב פתחו הארבעה בקריאת החלק הראשון של הספר. שיר הייקו. הפסקה קצרה. שיר הייקו. כמו כתיבת ההייקו, כמו רגעי ההייקו הפזורים על פני שגרת היום-יום, גם ההקראה הייתה בין שתיקה לשתיקה ויצרה את האווירה המתאימה לשיחה על הסוגה הזו ועל הספר. האירוע היה יפה ואינטימי. בקהל – אנשים שכותבים הייקו וכאלה שלא שמעו או קראו הייקו מימיהם. חובבי יפן וכאלה שיפן רחוקה מהם. צעירים ומבוגרים. והשיחה התגלגלה בנינוחות ובלי מילים מיותרות.

kometz-cover

קשה לדבר על הייקו, אבל רבים מנסים. נדמה כי לכתוב תילי תילים על השירה הקצרה הזו שלוכדת במילים רגע שקשה לבטא במילים חוטאת לו. להכביר במילים פירושו לחטוא לרגע. להרוס את הקסם שלו. אז למה בכלל לכתוב הייקו?

יש בחיים רגעים של WOW. רגעים שעוצרים את נשימתנו לרגע. רגעים שנחרטים בזיכרון. חלקם אירועים חשובים בחיינו. רובם, רגעים יפים חולפים בשגרה היומיומית שלנו. גור חתולים משחק, ירח מציץ מגורד שחקים, ציפור שפתאום קוראת לנו. ולאחר שהרגשנו את הרגע יש לנו שתי אפשרויות. האחת לשתוק. לנצור את הרגע לעצמינו. השנייה להכביר מילים. לנסות ולהעביר את ההרגשה החמקמקה הזו לאחרים במילות תואר ומטאפורות, בניסיון נואש כמעט לחלוק עם אחרים את הקסם שהרגשנו אנחנו. אבל, אומרים הכותבים, שני הפתרונות אינם הולמים באמת. הראשון שומר את היופי לעצמינו והשני הורס אותו לחלוטין במילים רועשות. שירת ההייקו היא שתיקה מדברת. הדרך להביע במעט מילים את ההרגשה שקדמה להן.

רוצים כמה דוגמאות מהספר? הרי הן לפניכם.

wp-image-319267712jpg.jpg

wp-image-1457537075jpg.jpg

wp-image-98193581jpg.jpg

wp-image-1490528973jpg.jpg

לרכישת הספר: האתר של "ירח חסר".

קצרצרים: היורד למעלה – סקירה

אורי הסתבך עם קבוצת ה"ברברשופ" שבה שר, חברה שלו זרקה אותו אחרי שלוש שנים וקראו לו לאימון במילואים שהוא לא מתכוון ללכת אליו. בניסיון להתחיל מחדש הוא מחליט לתפוס טרמפ עם אוניית סוחר מנמל חיפה ואת הדרך מהכרמל לעשות ברגל, במדרגות שמובילות מההר לנמל. משה, שיחסיו עם אשתו ידעו ימים יפים יותר, מחליט ללכת לחפש במדרגות שעולות מהעיר התחתית לכרמל את העגיל האבוד של אשתו, עגילים שהוא נתן לה לחתונה. אחד עולה, אחד יורד, וביניהם החיים עצמם.

על רקע הנופים של חיפה, מפגשים פיוטיים, קטנים כמו "גרגירי אבק" (במילותיו של הבמאי, אלעד קידן), מקבלים זמן מסך קצר שמאיר את החוויות היומיומיות של בני האדם בעיר הגדולה. אורי והחבר מהמילואים או המכרים בבית קפה במסדה, משה ועורך דין הערבי או העובדת בחנות "מחסני חשמל", אורי ומשה שמדברים על ימיהם כתלמיד ומורה בבית הספר ליאו-בק בהדר. הצופים מגלים על זוג הגיבורים לאט לאט, ממפגש למפגש מסתברת ומתבהרת עוד פיסה מהדמויות שלהם.

קידן סיפר שלתפיסתו בסרט ישנם שני גיבורים, הגיבור הספרותי והגיבור הקולנועי. הגיבור הספרותי הוא אורי, לא רק משום חיבתו לספרות ולשירה, יכולתו לצטט את ביאליק וניסיונו לכתוב ספר על הנאורות האנושית, אלא גם משום שחייו מורכבים מפיסות-פיסות של מערכות יחסים שונות ולא מוצלחות במיוחד. רוחב היריעה של חייו הצעירים גדול יותר והדברים שהוא מבקש לחמוק מהם רבים ומגוונים.

היורד למעלה אורי

איתי טיראן – אורי

הגיבור הקולנועי, זה שיש לו מטרה אחת ויחידה בסרט הוא משה, שמחפש את העגיל האבוד של אשתו בתקווה שאם ימצא אותו תימצא יחד איתו גם אהבתם הישנה. כמעט עד לסוף הסרט איננו יודעים מדוע אינו עובד, ומדוע עסקיו כוללים את סוסי הצעצוע שעומדים בקניונים ותו לא והדבר מתגלה בסצנה אירונית עצובה-משעשעת דרך צלע שלישית… סליחה, דמות שלישית. בלי ספויילרים. 😛

היורד למעלה משה

אורי קלאוזנר – משה

אבל אולי הגיבורה השלישית, זו שנוכחת מאוד בסרט היא העיר. קידן העיד על העניין שיש לו בטופוגרפיה של המקום בו הוא מצלם, והוא רואה בה חשיבות גדולה. גם סרטו הקצר "המנון" המתרחש בירושלים כולל מפגשים אקראיים בין הגיבור שיוצא לקנות משהו במכולת השכונתית לבין אנשים ברחוב. שוט הפתיחה של הסרט, שוט ארוך שעובר מבתי הזיקוק דרך ההר ועד לנמל מציג את הזמן והמקום בו מתרחש הסיפור. הסצנות ברחבי העיר הן כמו משחק לקהל החיפאי שיושב ומסמן לעצמו את המקומות שהוא מכיר. זה לא פרסום לעיר אלא הומאז' לסמטאות, למדרגות, ולנוף מהכרמל לנמל מצד מי שגדל בה בין ההר לים.

חיפה

כשהסתיו מגיע וההר לובש חג

כשמזג האוויר הופך קריר יותר, ועננים אפורים בהירים מכסים מדי פעם את השמש, מרכז הכרמל לובש דוכנים דוכנים, מסך גדול וכסאות מתקפלים וערב רב של שפות. פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-31 פתח את שעריו ביום שבת ה-26 בספטמבר. תורים בקופות הכרטיסים, ערב רב של אנשים כל הגילאים ממלאים את חמשת האולמות שבהם מקרינים סרטים מכל העולם. אסיה ואירופה, אפריקה ואמריקה מהצפון ועד הדרום. ניחוחות זרים, ובכל זאת איכשהו מוכרים.

הפוסט הזה נותן טעימה קטנה מפסטיבל הסרטים הבינלאומי ומתחרות הקריקטורות הבינלאומית שנערכות בחיפה באופן מסורתי בחוה"מ סוכות.

"נערה בפתח ביתי" (קוריאה, 2014)

לי יונג נאם, היא צוערת משטרה שהועברה מסיאול בגלל "התנהגות לא נאותה" לעיירת דיג שנותרו בה רק אזרחים ותיקים ומהגרים לא חוקיים כדי להיות מפקדת של תחנת משטרה מקומית. סון דוהי היא נערה צעירה בחטיבת הביניים, שאביה, פארק יונג הא, ממוצא קוריאני-סיני שאחראי על המהגרים, וסבתה מתעמרים בה ומכים אותה מדי יום. יום אחד בורחת דוהי אל ביתה של המפקדת ומבקשת למצוא בו מחסה מפני המכות של אביה השיכור והמפקדת מוצאת את עצמה מעורבת, אולי יותר משרצתה, במארג החיים של העיירה הקטנה. כשהעבר שלה מוצא אותה גם בעיירה הנידחת, הניסיון שלה "לשמור על פרופיל נמוך" כמו שהמליץ לה מפקד האקדמיה המשטרתית, כושל כשלון חרוץ.

הרושם הראשוני שמתקבל מהסרט, ובעיקר מתחילתו, הוא שהמפקדת היא הדמות הראשית, אבל שם הסרט בקוריאנית, "דוהי", מצביע על כך שדווקא הנערה היא הדמות המרכזית. ואכן, לקראת סוף הסרט מתגלה דמותה של דוהי כדמות מורכבת, מאתגרת לצופה, ילדה שהיא גם קצת "מפלצת קטנה" כמו שמגדיר אותה אחד השוטרים. למי שרגיל לסדרות קוריאניות, הקולנוע הקוריאני הוא אתגר. הוא לא חושש לגעת בנושאים רגישים כמו הומוסקסואליות וללכת על החבל הדק של המוסר. לא תקבלו תשובה ברורה לשאלה הנצחית על "טוב ורע". אבל זה גם אולי משום שלפעמים, החיים עצמם הם כאלה.

"99 בתים" (ארה"ב, 2014)

דניס נאש הוא עובד בניין שיכול לעשות הכל, צנרת, מים, חשמל, רק תגידו. משבר הנדל"ן של 2008 הכה בענף והוא מוצא את עצמו מחוסר עבודה. הוא לא מצליח לשלם את החזרי ההלוואה על הבית וביתו מעוקל. יום אחד מופיעים על סף הדלת נציגים של השריף ונציג הבנק, ריק קרבר, נותנים לו, לאמו ולבנו שתי דקות לקחת את החפצים החשובים מהבית ומגרשים אותם מהבית בו נולדו וגדלו לחפש את מזלם ותקוותם במקום אחר. בניסיון נואש להחזיר לעצמו מעט כבוד ובתקווה נואשת להחזיר את הבית, נאש מתחיל לעבוד אצל ריק קרבר, אותו ריק קרבר שסילק אותו מהבית. אם חשבתם שזה הולך להיות פשוט, תחשבו שוב.

כמו "סרטי סינמטק" כך גם "סרטי פסטיבלים" מזמנים למסך הגדול סרטים שונים מהבלוקבסטרים הרגילים של הוליווד, ו"99 בתים" הוא אחד הסרטים הטובים שתראו על המסך (אם אכן יקנו אותו להפצה בארץ). קרבר אומר לנאש שאמריקה לא אוהבת לוזרים. היא מדינה של מצליחנים, למען מצליחנים. אבל איזה מחיר מוכנים לשלם עבור ההצלחה? איזה מחיר מוכנים לשלם כדי להיות מצליחן ולא לטבוע כמו כל השאר? והאם המחיר שווה את התוצאה?

 

במקביל לפסטיבל הסרטים, חיפה מארחת את תחרות הקריקטורות הבינלאומית זאת השנה ה-21. השנה היו לתחרות שני נושאים: "חיים בחברה רב תרבותית" ו"חופש הביטוי" לאור הפיגוע ב"שרלי הבדו" הצרפתי. לפניכם כמה דוגמאות לעבודות שהוצגו.

20150928_213149_Android

20150928_213136_Android

20150928_212832_Android

20150928_212545_Android

20150928_212608_Android

20150928_212630_Android

20150928_212824_Android