סקירת ספרות – "שיעורים בקולנוע" מאת פבלו אוטין

את הספר החדש של פבלו אוטין אספתי מהדואר ביום חמישי אחה"צ, רגע לפני העבודה. בעודי מחכה לאוטובוס, הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופתאום התחשק לי לעזוב הכל ולהתיישב על המדרכה ולקרוא. פשוט לקרוא. יש משהו בדרך הכתיבה של פבלו שמזמינה ומושכת אותך פנימה. לוקחת את היד שלך ומובילה אותך בבטחה בדרכי הקולנוע גם אם אינך נמנה על אנשי המקצוע.

שמו של הספר הוא שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים והוא הולם את הספר מאוד. לא רק משום שהספר באמת מורכב משיחות שערך פבלו עם היוצרות והיוצרים אלא משום שהספר משמש כשיעור מעלף בקולנוע ובכוחו של המדיום. שיעור מהאנשים שעוסקים בזה, שבחרו בקולנוע כדרך חיים, כדרך התבוננות בחיים, כדרך ביטוי. השאלות שפבלו שואל נוגעות להחלטות של תסריט ובימוי, תאורה וסאונד, כל פרט קטן שכזה משפיע על האופן שבו הסרט נראה, על ההרגשה שהסרט מותיר על הצופים ועל המסר שהוא מעביר. עבור הדיוטות שאינם בקיאים ברזי ההיבטים של הקולנוע זה עלול להישמע מייגע, אבל דרך הכתיבה של פבלו הופכת אותם לבהירים ונהירים.

עטיפת הספר

היוצרות והיוצרים הישראלים שמופיעים בספר אחראים לכמה וכמה מהסרטים המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות בארץ. סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "בית לחם", ו"מי מפחד מהזאב הרע" מקבלים ניתוח מעמיק הן מצידו של פבלו והן מצד היוצרים בדו שיח ער ויצירתי. יש משהו נהדר בספר שנותן את המקום ליצירה ישראלית. בעולם של היום, לא פעם ולא פעמיים, מושא הביקורת עובר מהיצירה אל היוצר והופך להיות ביקורת אישית. אבל נדמה שאצל פבלו היצירה היא זו שתמיד עומדת במרכז.

יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, יש כמה וכמה דרכים "לקרוא". במקרים רבים קשה להגיע לתשובה חד משמעית בנוגע ל"כוונת המשורר" משום שישנן דרכים שונות להבין את הסרט ולנתח את מסריו. בחלק מהשיחות בספר נוצר שיח מרתק בין ההבחנות והמסרים והרעיונות שמתקבלים אצל הקהל לבין הרעיונות שכיוונו את היוצרים בתהליך היצירה. במהלך השיחה עם מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), למשל, התהפכו היוצרות ודרייפוס הייתה זו ששאלה את פבלו שאלות לגבי ההבנה שלו את הסרט. בשיחה עם יובל אדלר ("בית לחם") הוא אמר שלא חשב בכיוון של הניתוח של פבלו כשעבד על הסרט, אבל בהחלט מקבל את הרעיון. הבחירה בספר שיחות מאפשר להציג את שני הצדדים של המסר, הן של השולח והן של הנמען ובכך להרחיב את הפירושים והפרשנויות האפשריות לסרטים.

מתוך: "אפס ביחסי אנוש"

דרך השיחות עם היוצרים נוגע פבלו בנושאים גדולים שנידונים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. חוויות הצבא, המצב הביטחוני, מזרחים-אשכנזים, החברה הישראלית השסועה והמפולגת והניסיונות לאחד אותה, יחסים בין המינים ובעיקר מה שנטע אלכסנדר כינתה "האלימות החדשה". המאמר שמסיים את הספר, שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ביחד, הוא פיתוח של המושג שטבעה אלכסנדר. בניגוד לאלימות הישנה, שמקומה מחוץ לתחום האישי, בחזית, במלחמה, "האלימות החדשה" מביאה את האלימות פנימה, לעורף ולבית. לא מדובר רק בענייני מלחמה גרידא. ההפך הוא הנכון. מדובר במרחב הביתי, הבטוח והמרגיע כביכול, שמפסיק להיות בטוח ומרגיע והופך להיות אלים ומאיים. האלימות החדשה מתרחשת בבית, במתחמים סגורים שיוצרים תחושה של קלסטרופוביה. היא משתמשת בגוף (הגברי בעיקר) ככלי נשק והיא איננה חד פעמית וחולפת אלא מציאות מתמשכת. "היא נוכחת באופן מתמיד בצורה גלויה או מתחת לפני השטח ומאפיינת את ההתנהלות היומיומית של הדמויות", הם כותבים. "האלימות היא הנורמה, מצב קיומי מתמיד". זאת אולי הסיבה לקושי בצפייה בחלק מהסרטים הנידונים בספר. אם בסרטי אקשן קלאסיים לאלימות יש מטרה והיא נגמרת עם סוף הסרט ונשארת במסגרתו, בסרטים של "האלימות החדשה" אין מנוחה ואין מזור לאלימות. התחושה היא שהיא תמיד תהיה שם. גם אחרי שהסרט יסתיים.

מתוך: "מי מפחד מהזאב הרע"

הסכנה הגדולה ביותר של ספרים על תחומי אמנות היא שהם יקלקלו את הקסם. קצת כמו הרגע שאנחנו מגלים איך עושים את הטריק של הקלפים ואיננו מוקסמים ממנו עוד. התפכחות שכזו שמובילה לעיתים לציניות. אבל לא במקרה של הספר הזה. למרות השנים הרבות שמקדיש פבלו להבנה של הקולנוע (בכל זאת, דוקטור לקולנוע), הוא עדיין מוקסם ממנו. השילוב של הידענות של הדוקטור עם ההתלהבות התמימה של ילד הופך את הספר למקור מידע מרתק עבור כל אנשי וחובבי הקולנוע.

ראיון עפ פבלו בתכנית "חי בסרט":

תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

סקירת ספרות: קֹמֶץ – הייקו בעברית

רגע לפני
שנכתבו המילים
צבעי הענן.

זהו אחד משירי ההייקו שכלולים בספר קֹמֶץ, אוסף שירי הייקו בעברית פרי עטם של ששת חברי הוצאת "ירח חסר". על הייקו, על ההוצאה, ועל הספר הראשון שהוציאו, שירי הייקו מאת גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין, כתבתי בבלוג בעבר ואתם מוזמנים לקרוא כאן.

האירוע לשמו התכנסו הפעם ארבעה מכותבי ההייקו של הספר, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן ואלכס בן-ארי באודיטוריום במוזיאון טיקוטין בחיפה הוא השקה לספרם החדש שמאגד בתוכו מבחר שירי הייקו שנכתבו בידי כל ששת החברים בשנים 2015-2016. את הערב פתחו הארבעה בקריאת החלק הראשון של הספר. שיר הייקו. הפסקה קצרה. שיר הייקו. כמו כתיבת ההייקו, כמו רגעי ההייקו הפזורים על פני שגרת היום-יום, גם ההקראה הייתה בין שתיקה לשתיקה ויצרה את האווירה המתאימה לשיחה על הסוגה הזו ועל הספר. האירוע היה יפה ואינטימי. בקהל – אנשים שכותבים הייקו וכאלה שלא שמעו או קראו הייקו מימיהם. חובבי יפן וכאלה שיפן רחוקה מהם. צעירים ומבוגרים. והשיחה התגלגלה בנינוחות ובלי מילים מיותרות.

kometz-cover

קשה לדבר על הייקו, אבל רבים מנסים. נדמה כי לכתוב תילי תילים על השירה הקצרה הזו שלוכדת במילים רגע שקשה לבטא במילים חוטאת לו. להכביר במילים פירושו לחטוא לרגע. להרוס את הקסם שלו. אז למה בכלל לכתוב הייקו?

יש בחיים רגעים של WOW. רגעים שעוצרים את נשימתנו לרגע. רגעים שנחרטים בזיכרון. חלקם אירועים חשובים בחיינו. רובם, רגעים יפים חולפים בשגרה היומיומית שלנו. גור חתולים משחק, ירח מציץ מגורד שחקים, ציפור שפתאום קוראת לנו. ולאחר שהרגשנו את הרגע יש לנו שתי אפשרויות. האחת לשתוק. לנצור את הרגע לעצמינו. השנייה להכביר מילים. לנסות ולהעביר את ההרגשה החמקמקה הזו לאחרים במילות תואר ומטאפורות, בניסיון נואש כמעט לחלוק עם אחרים את הקסם שהרגשנו אנחנו. אבל, אומרים הכותבים, שני הפתרונות אינם הולמים באמת. הראשון שומר את היופי לעצמינו והשני הורס אותו לחלוטין במילים רועשות. שירת ההייקו היא שתיקה מדברת. הדרך להביע במעט מילים את ההרגשה שקדמה להן.

רוצים כמה דוגמאות מהספר? הרי הן לפניכם.

wp-image-319267712jpg.jpg

wp-image-1457537075jpg.jpg

wp-image-98193581jpg.jpg

wp-image-1490528973jpg.jpg

לרכישת הספר: האתר של "ירח חסר".

קצרצרים: היורד למעלה – סקירה

אורי הסתבך עם קבוצת ה"ברברשופ" שבה שר, חברה שלו זרקה אותו אחרי שלוש שנים וקראו לו לאימון במילואים שהוא לא מתכוון ללכת אליו. בניסיון להתחיל מחדש הוא מחליט לתפוס טרמפ עם אוניית סוחר מנמל חיפה ואת הדרך מהכרמל לעשות ברגל, במדרגות שמובילות מההר לנמל. משה, שיחסיו עם אשתו ידעו ימים יפים יותר, מחליט ללכת לחפש במדרגות שעולות מהעיר התחתית לכרמל את העגיל האבוד של אשתו, עגילים שהוא נתן לה לחתונה. אחד עולה, אחד יורד, וביניהם החיים עצמם.

על רקע הנופים של חיפה, מפגשים פיוטיים, קטנים כמו "גרגירי אבק" (במילותיו של הבמאי, אלעד קידן), מקבלים זמן מסך קצר שמאיר את החוויות היומיומיות של בני האדם בעיר הגדולה. אורי והחבר מהמילואים או המכרים בבית קפה במסדה, משה ועורך דין הערבי או העובדת בחנות "מחסני חשמל", אורי ומשה שמדברים על ימיהם כתלמיד ומורה בבית הספר ליאו-בק בהדר. הצופים מגלים על זוג הגיבורים לאט לאט, ממפגש למפגש מסתברת ומתבהרת עוד פיסה מהדמויות שלהם.

קידן סיפר שלתפיסתו בסרט ישנם שני גיבורים, הגיבור הספרותי והגיבור הקולנועי. הגיבור הספרותי הוא אורי, לא רק משום חיבתו לספרות ולשירה, יכולתו לצטט את ביאליק וניסיונו לכתוב ספר על הנאורות האנושית, אלא גם משום שחייו מורכבים מפיסות-פיסות של מערכות יחסים שונות ולא מוצלחות במיוחד. רוחב היריעה של חייו הצעירים גדול יותר והדברים שהוא מבקש לחמוק מהם רבים ומגוונים.

היורד למעלה אורי

איתי טיראן – אורי

הגיבור הקולנועי, זה שיש לו מטרה אחת ויחידה בסרט הוא משה, שמחפש את העגיל האבוד של אשתו בתקווה שאם ימצא אותו תימצא יחד איתו גם אהבתם הישנה. כמעט עד לסוף הסרט איננו יודעים מדוע אינו עובד, ומדוע עסקיו כוללים את סוסי הצעצוע שעומדים בקניונים ותו לא והדבר מתגלה בסצנה אירונית עצובה-משעשעת דרך צלע שלישית… סליחה, דמות שלישית. בלי ספויילרים. 😛

היורד למעלה משה

אורי קלאוזנר – משה

אבל אולי הגיבורה השלישית, זו שנוכחת מאוד בסרט היא העיר. קידן העיד על העניין שיש לו בטופוגרפיה של המקום בו הוא מצלם, והוא רואה בה חשיבות גדולה. גם סרטו הקצר "המנון" המתרחש בירושלים כולל מפגשים אקראיים בין הגיבור שיוצא לקנות משהו במכולת השכונתית לבין אנשים ברחוב. שוט הפתיחה של הסרט, שוט ארוך שעובר מבתי הזיקוק דרך ההר ועד לנמל מציג את הזמן והמקום בו מתרחש הסיפור. הסצנות ברחבי העיר הן כמו משחק לקהל החיפאי שיושב ומסמן לעצמו את המקומות שהוא מכיר. זה לא פרסום לעיר אלא הומאז' לסמטאות, למדרגות, ולנוף מהכרמל לנמל מצד מי שגדל בה בין ההר לים.

חיפה

כשהסתיו מגיע וההר לובש חג

כשמזג האוויר הופך קריר יותר, ועננים אפורים בהירים מכסים מדי פעם את השמש, מרכז הכרמל לובש דוכנים דוכנים, מסך גדול וכסאות מתקפלים וערב רב של שפות. פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-31 פתח את שעריו ביום שבת ה-26 בספטמבר. תורים בקופות הכרטיסים, ערב רב של אנשים כל הגילאים ממלאים את חמשת האולמות שבהם מקרינים סרטים מכל העולם. אסיה ואירופה, אפריקה ואמריקה מהצפון ועד הדרום. ניחוחות זרים, ובכל זאת איכשהו מוכרים.

הפוסט הזה נותן טעימה קטנה מפסטיבל הסרטים הבינלאומי ומתחרות הקריקטורות הבינלאומית שנערכות בחיפה באופן מסורתי בחוה"מ סוכות.

"נערה בפתח ביתי" (קוריאה, 2014)

לי יונג נאם, היא צוערת משטרה שהועברה מסיאול בגלל "התנהגות לא נאותה" לעיירת דיג שנותרו בה רק אזרחים ותיקים ומהגרים לא חוקיים כדי להיות מפקדת של תחנת משטרה מקומית. סון דוהי היא נערה צעירה בחטיבת הביניים, שאביה, פארק יונג הא, ממוצא קוריאני-סיני שאחראי על המהגרים, וסבתה מתעמרים בה ומכים אותה מדי יום. יום אחד בורחת דוהי אל ביתה של המפקדת ומבקשת למצוא בו מחסה מפני המכות של אביה השיכור והמפקדת מוצאת את עצמה מעורבת, אולי יותר משרצתה, במארג החיים של העיירה הקטנה. כשהעבר שלה מוצא אותה גם בעיירה הנידחת, הניסיון שלה "לשמור על פרופיל נמוך" כמו שהמליץ לה מפקד האקדמיה המשטרתית, כושל כשלון חרוץ.

הרושם הראשוני שמתקבל מהסרט, ובעיקר מתחילתו, הוא שהמפקדת היא הדמות הראשית, אבל שם הסרט בקוריאנית, "דוהי", מצביע על כך שדווקא הנערה היא הדמות המרכזית. ואכן, לקראת סוף הסרט מתגלה דמותה של דוהי כדמות מורכבת, מאתגרת לצופה, ילדה שהיא גם קצת "מפלצת קטנה" כמו שמגדיר אותה אחד השוטרים. למי שרגיל לסדרות קוריאניות, הקולנוע הקוריאני הוא אתגר. הוא לא חושש לגעת בנושאים רגישים כמו הומוסקסואליות וללכת על החבל הדק של המוסר. לא תקבלו תשובה ברורה לשאלה הנצחית על "טוב ורע". אבל זה גם אולי משום שלפעמים, החיים עצמם הם כאלה.

"99 בתים" (ארה"ב, 2014)

דניס נאש הוא עובד בניין שיכול לעשות הכל, צנרת, מים, חשמל, רק תגידו. משבר הנדל"ן של 2008 הכה בענף והוא מוצא את עצמו מחוסר עבודה. הוא לא מצליח לשלם את החזרי ההלוואה על הבית וביתו מעוקל. יום אחד מופיעים על סף הדלת נציגים של השריף ונציג הבנק, ריק קרבר, נותנים לו, לאמו ולבנו שתי דקות לקחת את החפצים החשובים מהבית ומגרשים אותם מהבית בו נולדו וגדלו לחפש את מזלם ותקוותם במקום אחר. בניסיון נואש להחזיר לעצמו מעט כבוד ובתקווה נואשת להחזיר את הבית, נאש מתחיל לעבוד אצל ריק קרבר, אותו ריק קרבר שסילק אותו מהבית. אם חשבתם שזה הולך להיות פשוט, תחשבו שוב.

כמו "סרטי סינמטק" כך גם "סרטי פסטיבלים" מזמנים למסך הגדול סרטים שונים מהבלוקבסטרים הרגילים של הוליווד, ו"99 בתים" הוא אחד הסרטים הטובים שתראו על המסך (אם אכן יקנו אותו להפצה בארץ). קרבר אומר לנאש שאמריקה לא אוהבת לוזרים. היא מדינה של מצליחנים, למען מצליחנים. אבל איזה מחיר מוכנים לשלם עבור ההצלחה? איזה מחיר מוכנים לשלם כדי להיות מצליחן ולא לטבוע כמו כל השאר? והאם המחיר שווה את התוצאה?

 

במקביל לפסטיבל הסרטים, חיפה מארחת את תחרות הקריקטורות הבינלאומית זאת השנה ה-21. השנה היו לתחרות שני נושאים: "חיים בחברה רב תרבותית" ו"חופש הביטוי" לאור הפיגוע ב"שרלי הבדו" הצרפתי. לפניכם כמה דוגמאות לעבודות שהוצגו.

20150928_213149_Android

20150928_213136_Android

20150928_212832_Android

20150928_212545_Android

20150928_212608_Android

20150928_212630_Android

20150928_212824_Android

 

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

desin moi un portrait

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

"יום השנה לסלט" או נפלאות ההסברה הישראלית

מרצה אוסטרלי הגיע לישראל להעביר הרצאה על הניסיונות של ממשלת יפן למתג מחדש את המדינה למדינה "מגניבה" (Cool). בין לבין הסברים על אנימה, סאקורה והאסון המשולש בטוהוקו ב-2011, הוא העיר גם על המצב התדמיתי של ישראל והתפלא על הדרך המקרטעת של המדינה שלנו למתג את עצמה בעולם. "יש לכם סלט!" הוא אמר. "למה שלא תגידו: 'מי שרוצה לאכול סלט ירקות גדול וטרי, שיבוא לישראל!'" הרי לכם רעיון נהדר.

סלט ישראלי

משרד ההסברה הישראלי, כן יש דבר כזה, הוקם לראשונה בשנת 1974 כמשרד שניסה לרכז תחתיו את מאמצי ההסברה הישראליים, אך לאחר שנה מלאה בחיכוכים וויכוחים על תחומי אחריות עם משרדים אחרים שעסקו בהסברה כמו משרד החוץ, משרד התיירות ומשרד הביטחון, הוחלט על פירוקו. בשנים שלאחר מכן היו שרים שעסקו בהסברה אך לא היה משרד שביקש לרכז את הטיפול בתדמית הישראלית בחו"ל. בשנת 2009 נעשה ניסיון מחודש בתחום והוקם משרד שנקרא "משרד ההסברה והתפוצות", ששינה את שמו ל"משרד לירושלים והתפוצות" שנה לאחר מכן, וחלק מתפקידו היה לשפר את ההסברה הישראלית בעולם וכן לשמר את הקשר עם התפוצות. אך כמו בעבר, במקביל אליו פועלים גם משרדים אחרים. במשרד החוץ פועל אגף התקשורת וההסברה שאחראי על הקשר עם תקשורת זרה וישראלית כדי "לחשוף בפני העולם את הנראטיב הישראלי, במלואו ועל כל גווניו."  האגף אחראי על "אסטרטגיה הסברתית" ועל "הפקת תכנים הסברתיים…. במטרה לקדם את תדמית ישראל מול קהלי יעד נבחרים בחו"ל".

משרד ההסברה והתפוצות

What's in a name?  משרד ההסברה. "הסברה". כן, זה המונח הרווח במשרדי הממשלה והגורמים הרשמיים בארץ כשמדובר בהצגת ישראל לעולם. לא "למתג", לא "להציג", לא "יחסי ציבור" (אם נדבר לרגע בעגה של הידוענים), כי אם "להסביר". הבחירה במילה הזו אומרת לא מעט על המחשבה, המודעת או לא מודעת, שעומדת מאחוריה. מדינת ישראל נמצאת בעמדה שבה היא "לא מובנת", שבה היא צריכה להסביר את עצמה לאחרים. שלא נאמר "לתרץ" חלילה. באף מדינה בעולם לא מרגישים את הצורך להתנצל ולהסביר חזק כמו במדינת ישראל.

בשנים האחרונות, מדינות רבות סביב העולם משקיעות משאבים אדירים בניסיון להציג את מדינתם כמדינה "מגניבה". זה החל עם בריטניה בסוף שנות ה-90 והגיע עד יפן בתחילת שנות ה-2000. כל המדינות מנסות למצוא את הדברים שהן מיוחדות בהם, ידועות בזכותם, ולחזק אותם. דרכם מבקשות המדינות להציג לעולם תדמית חיובית, של מדינה שהייתם שמחים לבקר בה. אין מדובר רק בקידום תיירות. מדינות שמצטיירות בצורה חיובית מוצאות שקל להן יותר להתנהל בקהילה הבינלאומית.

את הרעיון הזה פיתחו המדינות מתוך מושג שנקרא "עוצמה רכה" (Soft Power). ג'וזף ניי (Joseph Nye), חוקר מאוניברסיטת הרווארד טבע את המונח בשנות ה-90 וטען שישנם שני סוגי כוח במערכת הבינלאומית: "עוצמה קשה" (Hard Power) שהיא צבא ו"עוצמה רכה" (Soft Power) שהיא תרבות וערכים (הכלכלה היא איפשהו באמצע). הוא טען שכוחה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית נבע לא רק מכוחה הצבאי ומהנוכחות הצבאית שלה ברחבי העולם אלא מהרעיונות ומהתרבות שלה אשר קוסמים לקהלים שונים וגורמים להם לנטות לצידה של ארה"ב. הקואליציה של המדינות ב-2003 נבנתה על מדינות שחושבות דומה ומחזיקות בערכים דומים של דמוקרטיה ושיוויון. ניי גם טוען שהכישלון האמריקאי בעיראק ואפגניסטן ושקיעתה הפוליטית בזירה הבינלאומית נבע לא רק מחוסר יכולתה להתגבר על אתגרים צבאיים, אלא גם מהתדמית השלילית שדבקה בה בעקבות תקריות שונות בשטח.

ובכל זאת לרעיונות, לערכים, לתרבות ולתדמית יש חשיבות הולכת וגדלה בעולם שמתבסס יותר ויותר על מידע. התפוצה האדירה של סרטים וסדרות אמריקאיות ברחבי העולם מציגה את הערכים שאמריקה דוגלת בהם וערכים אלה מחלחלים לאט אל הצופים ויוצרים תדמית של "אמריקה כארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". התדמית הזו נוצרה דרך הסיפורים שהוליווד מספרת. לא על ידי הקונגרס, אפילו לא על ידי הנשיא. השקיעה התדמיתית האמריקאית בעקבות המלחמות עיראק ובאפגניסטן נבעה לא אחת מכך שהתמונות מהשטח לא תאמו את מה שהעולם למד להאמין שהוא ערכים אמריקאים.

מחקרים שנעשים, וודאי עוד יעשו, על הניסיונות השונים של ממשלות ברחבי העולם "למתג" את מדינתם כמדינה "מגניבה", טוענים שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד את מידת "העוצמה הרכה" שיש למדינה. אפשר לדבר על תדמית, אפשר לדבר על תוצרים תרבותיים והתפוצה שלהם, אבל ברגע האמת האם רעיונות משותפים יהוו שיקול חזק יותר לשיתוף פעולה בין מדינות מאשר שיקול צבאי/ מדיני/ כלכלי? קשה לומר. הפסימיסטים יגידו שלא. ובכל זאת לתדמית יש השפעה.

חוקרים רבים טוענים שהניסיון של מדינות לנצל את התרבות הפופולארית שלהם לטובת מיתוג המדינה והדיפלומטיה "הורגת את המגניבות" (Killing the Cool). בפרפראזה על המשפט המפורסם של מרגרט תאצ'ר:"אם את חייבת להגיד על עצמך שאת מגניבה, הרי שאינך כזאת". מדינות שמצליחות במיתוג עצמי עושות זאת בדרך עדינה יותר, בעידוד של יצירה מקומית מקורית. כי כשהאנשים יוצרים משהו מתוך אהבה, הדבר ניכר לעין וקוסם גם לאנשים אחרים.

בשנים האחרונות מדינת ישראל מייצאת לא מעט תוצרים תרבותיים. הקולנוע הישראלי זוכה לביקורות טובות ותשבחות ברחבי הפסטיבלים הבינלאומיים (הגם שאנחנו עדיין מחכים לפסלון האוסקר). סדרות טלוויזיה ישראליות זוכות לגרסאות מקומיות במקומות שונים בעולם ורק לשם הדוגמא נזכיר את "בטיפול" ו"חטופים" (אמריקה) ו"תא גורדין" (דרום קוריאה). אפילו סדרה הילדים "גאליס" יוצאה לאיטליה וזכתה בה לקהל אוהד. התוצרים התרבותיים הללו ולא משנה אם הם קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, מחול או מוסיקה מציגים תמונה מורכבת של המציאות הישראלית. הם מציגים דילמות, אתגרים, קשיים, אבל גם התמודדות ותקווה. זה מקור כוחה האמיתי של ההסברה הישראלית. היא עוקפת את חדשות הטלוויזיה, הדיונים המדיניים ומגיעה אל ליבם של אנשים. משום שסיפור אנושי הוא סיפור אנושי בכל מקום בעולם.

אז אולי, לרגל יום הולדתה ה-67 של מדינת ישראל, כדאי להציע לקברניטים של ספינת ההסברה לקיים "יום שנה לסלט"?

יום העצמאות