או, קנדה – איך לאום נולד

בפוסט הקודם סקרנו את ספרו של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" ונגענו בקצרה באופן שבו הוא רואה ומגדיר את הזהות הלאומית הקנדית. בפוסט הזה נתבונן מעט יותר לעומק ברעיונות שלו בנוגע להגדרה של לאומיות קנדית. אומרים שטוב להתחיל בציטוט? הנה:

"Our modern Canadian identity is no longer based on ethnic, religious, historical, or geographic grounds. Canadians are of every possible colour, culture, and creed, and continue to celebrate and revel in our diversity. We have created a national identity that is based on shared values such as openness, respect, compassion, justice, equality, and opportunity. (Justin Trudeau in his book "Common Ground")

בהתבוננות חטופה בציטוט מתוך ספרו, נקל לראות כי האופן שבו הוא מגדיר לאומיות מהי שונה מהאופן שבו נוהגים להגדיר לאום. לפי יחזקאל קויפמן להגדרה של לאומיות שלושה מאפיינים: מוצא משותף, לשון משותפת ונחלת אבות. כל אומה חולקת את שלושת המאפיינים הללו: יש לה שפה משותפת, מוצא משותף ומיקום גיאוגרפי שבו היא שוכנת ואותו היא משייכת לעצמה היסטורית. לפי הגדרה זו , הלאומיות הקנדית היא צרפתית-אנגלית, כלומר הקנדים הם צאצאים של המהגרים האירופאים שהתיישבו בקנדה והשתלטו עליה. יש להם לשון משותפת (צרפתית או אנגלית), מוצא משותף (צרפת או אנגליה) וקנדה הפכה במהלך הדורות ל"נחלת האבות" שלהם משום שאבותיהם התיישבו בה והקימו בה קהילה שקיימת מזה כמה מאות שנים. הגדרה זו שהיא ההגדרה המקובלת, קיימת בקנדה ומאפיינת בעיקר את הצד השמרני של הפוליטיקה והחברה הקנדית.

אבל קנדה היא מדינת הגירה והחברה הקנדית מורכבת מלאומים רבים ושפות רבות נוסף על הרוב דובר הצרפתית והאנגלית. קהילות מגוונות אלה נתפסות כ"זרות" יחסית לרוב הצרפתי-אנגלי ועל כן, על פי התפיסה השמרנית אינן חולקות זהות קנדית משום ששפתן, מוצאן ולעיתים גם נחלת אבותיהן איננה קנדה. במקרה שהפך לסערה פוליטית, אמר אחד מנציגי המפלגה השמרנית לקנדים איראנים "לחזור למקום ממנו באו", על אף שהם נולדו וגדלו בקנדה. בנקודה זו אולי כדאי לציין גם את קהילות הילידים ("האומות הראשונות") שעל אף שעבורן קנדה היא נחלת אבות יותר מאשר צאצאי המהגרים האירופאים, הם עדיין נתפסים כזרים ללאומיות הקנדית משום שאינם חולקים שפה ותרבות צרפתית או אנגלית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה ניסיון ליישב את כל המגוון העצום של קהילות בקנדה לכדי זהות קנדית כוללת באמצעות "מדיניות הרב תרבותיות" (Canadian Multiculturalism Act) ו"כתב הזכויות של זכויות האדם" (Charter of Human Rights and Freedoms) שקידם פייר טרודו, אביו של ג'סטין טרודו. הרעיונות שעומדים בבסיס שני החוקים הללו הם במקורם רעיונות ליברליים של פתיחות, כבוד וקבלה של שונות שמבקשים למצוא מכנה משותף לכל הקהילות, מכנה משותף שמטבעו נרחב דיו כדי שיוכל להכיל הבדלים ניכרים בשפה ותרבות שקיימים בין הקהילות השונות. החוקים הללו מכירים בתרבויות ובשפות השונות ומאפשרים את המשך קיומם של מנהגים תרבותיים שמקורם בארצות המוצא של המהגרים גם במקומם החדש בקנדה. זוהי גישה שונה מרעיון "כור ההיתוך" שמבקש ליצור, לעיתים בכוח, נרטיב אחיד, מקומי, לכל הקהילות השונות.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

הגישה של ג'סטין טרודו ללאומיות הקנדית, שרואה בה לאומיות שמבוססת על ערכים משותפים ולא על מוצא, תרבות או דת משותפים לא מפתיעה לאור העובדה שהתחנך על ברכי ראיית העולם של אביו, אותה ראיית עולם שהביאה לניסוח של המדיניות הרב תרבותית שכיום מאפיינת את קנדה. כביכול ניתן לטעון ולומר שהגישה של טרודו היא גישה ליברלית, ואכן יש בכך מן האמת, אך טרודו מקפיד להדגיש בספרו שלא מדובר בגישה ליברלית בלבד כי אם  היום גישה "קנדית". משום שהרב תרבותיות והפתיחות של החברה הפכו למאפיין כלל קנדי מתוקף החוק והחלחול ההדרגתי של הרעיונות לחברה כולה, הפכו הערכים שבמקורם הם ערכים ליברליים לערכים כלל-קנדיים, וגם השמרנים דוגלים ברמה מסויימת בפתיחות הזו.

החיפוש של ג'סטין טרודו אחר "מכנה משותף" עלול להצטייר כרידוד ואף התעלמות מהבדלים תרבותיים משום שטבעו של מכנה משותף, ממש כמו במתמטיקה, הוא להיות הנמוך ביותר ואם מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני האדם, לרוב מפשיטים אותם מהבדלי תרבות ושפה. אבל טרודו לא מתעלם מהבדלים תרבותיים והוא עצמו מספר שלאחר כמה שנים בוונקובר דוברת האנגלית הוא התגעגע לחיים בצרפתית והחליט לחזור לקוויבק. לא זאת אף זאת, אלא שכשהוא מספר על אשתו, סופי, הוא מדגיש כמה חשוב לו הרקע התרבותי המשותף שלהם שמאפשר להם איכות תקשורת טובה יותר כבני זוג. עבור טרודו, "מכנה משותף" איננו העלמת ההבדלים אלא ניצול ההבדלים לצמיחה והתבוננות יחדיו אל עבר מטרות משותפות.

טרודו טוען שהלאומיות הקנדית מבוססת על "ערכים משותפים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנויות". כביכול ערכים אוניברסאליים שאכן ניתן למצוא בכל חברה. השאלה הגדולה היא כמובן ההגדרה של כל אחד מהערכים הללו. "עד איפה הפתיחות?", "מהו צדק?", ו"אילו הזדמנויות?" תלויים בתרבות שבה הם מוגדרים ועל כן גם דמוקרטיות ברחבי העולם נבדלות זו מזו ברמת הפתיחות שלהן ובהזדמנויות שהן מאפשרות לאזרחיהן. במילים אחרות, גם הערכים שטרודו רואה כמשותפים לכל בני האדם ועל כן לכל הקנדים בלי הבדל תרבות ודת, אינם כה ברורים מאליהם ואינם בהכרח משותפים כפי שנדמה במבט ראשון.

הפתיחות של המדיניות הרב תרבותית הפכה להיות חלק מובהק בהגדרה של זהות קנדית אבל יש לה גם צד שני משום שבדיוק כפי שהיא מאפשרת חופש ופתיחות, היא דורשת מכל הקהילות בחברה הקנדית לקיים את הפתיחות הזו ולכבד את השונה והאחר גם אם אין זה הדבר הטבעי לעשות בתרבות שממנה הם באים. טרודו מתאר בספרו מקרים בהם ניהל שיחות באזור הבחירה שלו פאפינו (Papineau) עם מהגרים שהרקע התרבותי שלהם שמרני יותר ביחס להפלות, נישואין חד מיניים או האישור של מריחואנה. בדיון עם פקיסטנים-קנדים הועלו בפניו תלונות על כך שקנדה מאפשרת נישואין חד מיניים בעוד התרבות המוסלמית-פקיסטנית אוסרת עליהם. גם אם תמכו ביוזמות אחרות של טרודו הצעיר, הם התנגדו נחרצות לרעיון של נישואין חד מיניים. התשובה של טרודו הציגה בפניהם את העובדה שהמדיניות הרב תרבותית היא שני צדדים של אותו מטבע: אותה מדיניות שמאפשרת להם לקיים את תרבותם, מאפשר לאחרים לקיים סגנון חיים אחר. "כתב הזכויות מגן על הזכות לחופש של כולם. אי אפשר להתחיל לבחור איזה זכויות מקיימים ואיזה לא", הוא אומר.

האם החיפוש אחר "מכנה משותף" שעליו אפשר לבנות הוא נאיבי ומתעלם מהבדלים תרבותיים או שמא זהו מבט חלוצי ופתרון לעתיד שבו חברות מערביות רבות הופכות בעל כורחן להטרוגניות ורב-תרבותיות? בעת טיולו בעולם טרודו שם לב שחברות שהיו מגוונות ופתוחות יותר היו גם מאושרות יותר, פחות חששו מה"אחר" ולו רק משום שפגשו אותו על בסיס יומיומי. אבל הרעיון של "המכנה המשותף" והפתיחות דורשת מהחברה ומהמדינה בגרות ואומץ. נראה שהעולם כיום לא צועד בכיוון הזה, אבל טרודו אופטימי. אולי גם אנחנו.

ncc-banner1

מודעות פרסומת

סקירת ספרות – "מכנה משותף" מאת ג'סטין טרודו

כשפוליטיקאי כותב ספר, רוב הציבור מרים גבה. "הוא מנסה לצבור קולות" הם יגידו. "זאת החלטה אסטרטגית". והכתוב יילקח בעירבון מוגבל מאוד. יכול להיות שהצדק איתם, לפחות חלקית. אבל הספר של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" שיצא ב-2014, הוא לא רק אסטרטגיה שנועדה למשוך קולות. בינינו, כמה קנדים באמת יקראו ספר שלם במקום לשמוע ראיון קצר? יותר משהספר הוא אסטרטגיית בחירות, הוא סיפור. "כשהייתי תולעת ספרים, התחלתי לראות את העולם דרך העדשה הנרטיבית. לכל אדם יש סיפור" כך הוא כותב. זהו סיפורו של "הבן של", של צעיר כריזמטי, אידיאליסט על גבול הנאיביות כמעט, של אדם שלא חשב שיהיה פוליטיקאי ולבסוף מצא את דרכו לפוליטיקה, של פוליטיקאי שמאמין שפוליטיקה יכולה להיות חיובית ושל פוליטיקאי שנמצא בפוליטיקה מהסיבות הנכונות וזוכר שתפקידו לשרת את העם.

הספר, שהוא יומן זיכרונות (Memoir), כתוב בצורה משעשעת, לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך לבבי על אמיתות החיים. לו היה הספר נתון כרגע לניתוח ספרותי גרידא היינו מדברים על קולו של המספר בגוף ראשון והאמינות של מספר שכזה, ועל כך שהמספר מתבונן אחורנית על חייו כילד ומעיר הערות שמכירות בכך שיכולת הבנתו של ילד היא מוגבלת. יש גבול לכמה ילד יכול להבין בענייני ביטחון והסכמי סחר, או בענייני הגירושין של הוריו שהפכו בן לילה לסיפור לעמודים הראשונים של צהובונים. אבל נשאיר את הניתוח הספרותי לפעם אחרת. הסיפור הוא העיקר.

ג'סטין טרודו, הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, נולד לפייר ומרגרט טרודו (שם נעוריה: סינקלייר) כשאביו כבר נכנס לתפקידו כראש ממשלה. את ילדותו העביר באוטאווה, משתולל קצת עם אחיו, חומק מהמאבטחים על אופניים, נדהם לרגע לראות את הנסיכה דיאנה בבריכה הפרטית של ביתו בעוד הוא וחברו לכיתה עומדים ותוהים איך לכל הרוחות מברכים נסיכה (בסוף הם פשוט עמדו דום). אביו במקור מקוויבק והוא הקפיד לדבר עם הבנים צרפתית ולחנך אותם לספרות קלאסית. כשגילה שג'סטין הבכור מעדיף לקרוא את הסיפורים של טרזן מאת אדגר רייס בורוז, הרים גבה. על הטענה "אבל זוהי קלאסיקה!" ענה האב "אכן. זבל קלאסי". אמו במקור מבריטיש קולומביה, ואביה, סבו, היה אף הוא פוליטיקאי. פער השנים בין הוריו היה גדול וגם ההבדלים הגדולים באופי והלחץ של החיים באור הזרקורים לא היטיבו עם מערכת היחסים וההורים פנו לדרכים נפרדות כשג'סטין היה בן שש.

כשעזב אביו את הפוליטיקה בשנת 1984, עברה המשפחה למונטריאול, חזרה לכור מחצבתו של האב. ג'סטין התקבל לבית ספר סנובי ונאלץ להתמודד עם סביבה דוברת צרפתית. הוא אמנם דובר צרפתית מהבית והשכלתו רחבה בכל הקשור לספרות ופילוסופיה, אבל סלנג קוויבקי הוא מכיר פחות. לקח לו זמן להבין שהשאלות של חבריו לכיתה אינן דרישה כנה בשלומו כי אם עלבונות. "הם ודאי חשבו שיש לי עור של פיל, או שאני מתעלם מהערותיהם בכוונה. אבל האמת, פשוט לא הבנתי מה הם אומרים." כשאחד הילדים הביא לו יום אחד שער של צהובון ועליו אימו בלבוש לא הולם, הוא הבין שעוד רבים אחרים ירצו לעלוב בו בדרכים כאלה ואחרות. הוא למד לא להגיב. הם ויתרו וחיפשו מטרה קלה יותר.

לאחר שסיים את בית הספר התקבל לחוג לספרות באוניברסיטת מקגיל, אחת האוניברסיטאות הטובות בקנדה. כולם חשבו שהוא ילך ללמוד משפטים כמו אביו, אבל העצלנות שלו בתקופת בית הספר חסמה בפניו את האפשרות הזו. הוא לא הצטער על כך. משם יצא עם ידע נרחב ובעיקר עם חברים טובים שילוו אותו כל חייו. באותה תקופה הוא החליט להשתמש בכישוריי הדיבייט שרכש בבית הספר כדי לקדם מטרות טובות וחשובות. בזכותן של הנשים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה הוא התוודע לחבורה של פמיניסטיות וניהל איתן דיונים ערים על פיינט בירה על האם גברים יכולים להיות פמיניסטים. בשנת הלימודים השנייה שלו ה"ארגון למניעת הטרדות מיניות" החל לגייס גברים והוא החליט להצטרף. גם כיום הוא רואה את עצמו כפמיניסט, וכשהיה בדאבוס שוויץ במסגרת הועידה הבינלאומית לכלכלה, אמר שלדידו שיתוף של גברים בשיח על מעמד האישה הוא נקודת מפתח בקידום השיוויון המגדרי. לא רק "כי זה 2015". פשוט כי גברים הם חלק מהמשוואה.

"הטיול שאחרי צבא" הגיע אצל טרודו אחרי האוניברסיטה. שנה שלמה הוא טייל באירופה, אפריקה, אסיה, חלה אחרי שאכל שאריות של סלט טונה ישן, לא הצליח להסתיר בקבוקי בירה מהפקחים של המכס ושתה ודקה עם פקח ברכבת הטרנס-סיבירית שהלהיב אותם בסיפורים על המלחמה באפגניסטן (וקצת פחות בגזענות שלו כלפי הסינים). כשחזר לקנדה החליט להיות מורה, משום שלא רצה להיות פוליטיקאי "כמו אבא". זה לא ממש עזר לו לברוח מללכת בדרכי אבותיו, מצד אימו היו לא מעט מורים. אבל לאחר שנה נוספת במקגיל הוא חש צורך בשינוי, עזב את הלימודים ועבר קרוב יותר לצד השני של המשפחה, לוונקובר. כדי להרוויח קצת כסף לשכר דירה והוצאות שוטפות הוא עבד כמדריך סנואובורד ומאבטח במועדון לילה. משתי העבודות הוא למד על עצמו ועל אחרים לא מעט. מעבודה עם ילדים הוא למד שהוא טוב בלערב ולעודד קבוצות גדולות של אנשים וגם את החשיבות של מתן תחושה של סמכות. להחזיק קבוצה של ילדים ונוער שעה שלמה בלי שהם יצאו משליטה זו מיומנות לא פשוטה, כמו שכל מורה יודע. מעבודתו כמאבטח למד שהמכשול הגדול ביותר בתגרה במועדון או בהתנצחות פוליטית הוא האגו של בני האדם. "ברגע שתופסים עמדות, אף אחד לא רוצה לוותר. החוכמה היא למצוא פתרון שבו המתנגד שלך שומר על כבודו, כמו השיכור שממשיך לאיים ולנפנף באגרופו לכיוונך, אבל בגשם בחוץ, בעוד אתה נכנס פנימה למועדון היבש והחם".

הספר, ובייחוד חלקו הראשון שמספר על חייו לפני כניסתו לפוליטיקה שזור ומעוטר באנקדוטות שמאירות את האישיות של ג'סטין טרודו, מעין "הכירו את האיש לפני שהוא שוטח בפניכם את משנתו הפוליטית". המכות שהלך עם אחיו יום אחד בצידי הכביש בין הבית של אבא לבית של אמא, איך השתכר פעם אחת במסיבה, איך נתן שם בדוי כשנרשם למועדון אגרוף במונטריאול, כדי שיהפוך למתאגרף ולא לשק החבטות של מועדון. איך נבהל מהרגש שעלה בו כשפגש ושוחח עם סופי אשתו לעתיד לראשונה, עד כדי כך שהוא לא ענה למייל שלה במשך כמה חודשים. איזה אידיוט. הוא מדבר בכנות על המוות של אחיו הצעיר מישל במפולת שלגים בשנת 1998 ועל ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי של אביו ומותו שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000. מותו של אביו היה אירוע ממלכתי שגרר הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל עבור ג'סטין, אחיו ואמו היה זה מוות אישי מאוד. בימים מיד לאחר ההלוויה הוא התנחל אצל חבר ועבר את תקופת האבל האישי כל כך רחוק מאור הזרקורים.

החלק השני של הספר הוא החלק שמציג את פעילותו הפוליטית של טרודו. המפלה של המפלגה הליברלית ב-2006, התרסקות היסטורית לשפל של 36 מקומות בפרלמנט (מתוך 338), והפיכתה למפלגה השלישית בגודלה האירה לרבים את הבעיות הגדולות בתוך המפלגה. עתידה של המפלגה, שבזכותה קנדה היא כפי שהיא כיום, היה לוט בערפל עד כדי כך שחלקים נרחבים מהחברים בה חשו שבקרוב היא תיעלם מהמפה הפוליטית של קנדה אל פח ההיסטוריה. היא הייתה זקוקה נואשות לשינוי. לאחר שנים של פעילות ציבורית במסגרות שונות, טרודו הצעיר חש שיש לו מה לתרום למפלגה.

אחת הבעיות העיקריות שהוא ראה במפלגה הוא הניתוק שלה מהשטח ומהקנדים וצרכיהם. המפלגה הליברלית הייתה בשלטון במשך תקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה הקנדית, והיא פיתחה תחושה של entitlement, תחושה של זכויות יתר, תחושה שחזרתה לשלטון היא רק עניין של זמן משום שהשלטון הוא מקומה הטבעי ואין צורך להשקיע בדבר עבודה. טרודו הבין שהתהליך ההדרגתי שהביא להתרסקותה מצביע על משהו עמוק יותר. הוא מצביע על ההתרחקות של ציבור הבוחרים מהפוליטיקה ומאיסתו בה. מפלגה לא יכולה לעשות שינוי בלי התמיכה של הבוחרים והעם ולאחר 10 שנים הוא החליט סוף סוף להיכנס לתחום שרבים ראו אותו כמקומו הטבעי של טרודו הצעיר – הפוליטיקה.

אבל למרות שמו הוא ידע שלהיות "הבן של" זה לא מספיק. אין ספק שחלק מהתפקידים שנשא במהלך חייו עד כה הגיעו אליו בשל שם המשפחה שלו. הוא לקח ברצינות את המשפט שאמו אמרה לו פעם:"יכול להיות שדלתות יפתחו עבורך בשל היותך טרודו. אבל אחרי שתעבור בהן, חובת ההוכחה היא עליך". והוא הוכיח. עלייתו עד לראשות המפלגה ולראשות הממשלה הייתה הדרגתית וכללה לא מעט עבודת רגליים בשטח, החל מאזור פאפינו (Papineau) שהיה הראשון שבחר בטרודו כנציגו בפרלמנט, דרך המפלגה ועד לקנדה כולה. עבודת שטח לא קלה, אבל טרודו הוא איש של אנשים ואנשים הגיבו אליו.

הדברים שהוא אומר נשמעים כמעט כמו מדע בדיוני. פוליטיקאי שרוצה את טובת העם כולו ולא טובת בודדים, שרוצה לרדת לשטח, להקשיב, באמת להקשיב לצרכים, רצונות, שאיפות של הבוחרים. שלא מוכן לזכות בנקודות על ידי השמצות אישיות של יריבים, שלא תמיד עושה את מה שמצפים מ"פוליטיקאי" (באמת? קרב אגרוף עם נציג פרלמנט מהמפלגה השמרנית?). שעיסוקיו הקודמים העניקו לו נקודת מבט שרואה באנשים בני אדם, מורכבים, מתוסבכים לעיתים, שמסוגל לא לתת למה שהוא לא יכול לעשות להפריע לו לעשות את מה שהוא כן יכול. בעיניו הזהות הלאומית הקנדית לא מבוססת על אתניות, דת, היסטוריה או גיאוגרפיה. "קנדים באים בכל מיני צבעים, מכל מיני תרבויות ואמונות ואנחנו חוגגים את השונות שלנו. אנחנו בנינו זהות לאומית שמבוססת על ערכים משופים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנות." מכאן גם שם הספר "מכנה משותף".

כמובן שיש בכך תיאור אידילי כמעט של האדם ורעיונותיו. המציאות לעיתים סבוכה יותר והפוליטיקה מלוכלכת יותר ממה ש"הדרכים השמשיות" של טרודו יכולות להאיר ורק הזמן יראה האם הצליח במטרותיו והאם אכן נאה קיים ולא רק נאה דרש. אבל זה ה"אני מאמין" שלו ולשם הוא חותר. ובינינו, מה שאנשים מחפשים בפוליטיקה איננו סופרמן, או גיבור על, אלא בן אדם טוב וחזון.

ג'סטין טרודו מכנה משותף

קצרצרים: זוטרופוליס – סקירה

ג'ודי הופס היא ארנבת עם חלומות גדולים. במקום לגדל ולמכור גזרים כמו כל הארנבים היא מחליטה להפוך לשוטרת, משרה שרק החיות הגדולות מחזיקות בה, ולהפוך את העולם לעולם טוב יותר. כיאה לסרט אמריקאי ועוד דיסני, היא מצליחה להגשים חלום מגיעה לעיר הגדולה, זוטרופוליס, ונאבקת להיות שוטרת שווה בין שווים. היא מתיידדת עם שועל בשם ניק וויילד ויחד הם יוצאים לפענח את אחד התיקים התמוהים ביותר על שולחן המשטרה: היעלמותם של 14 טורפים.

Zootopia-Judy-Hopps-police-750

ג'ודי והחברים החדשים לעבודה

בשנים האחרונות  סרטים מצויירים מתאפיינים בריבוד. התכנים ואופן העברתם פונים לקהל מגוון בגיל ובתחומי עניין. עבור הילדים זהו סיפור על חיות חמודות שכולן הולכות על שתיים, לבושות ומדברות בשפה אנושית. עבור המבוגרים יש בסרט מגוון של רפרנסים לתרבות פופולארית עכשווית שהופכת את הסרט למטאפורי ועל כן מרתק: רפרנס ל"שובר שורות" למשל, הקונקרטיזציה של הביטוי "הפיל שבחדר" (The elephant in the room) וכמובן העובדה שעובדי משרד הרישוי הם עצלנים (עם הגרשיים ובלעדיהם).

"זוטרופוליס" היא הגרסה המודרנית של משלי איזופוס. היא לוקחת את החברה האנושית, לא רק עם המבנה שלה והשפה שלה והעובדה שהחיות כבר לא "חייתיות" שלמדו "לחיות בהרמוניה", אלא גם עם התכונות אנושיות אחרות כמו סטיגמות והשאיפה לכוח. לסרט יש למעשה שתי עלילות. עלילת המסגרת היא מסעה של ג'ודי הופס למימוש חלומותיה להפוך את עצמה לשוטרת ואת העולם לטוב יותר. בכך זהו סרט דיסני טיפוסי שאחד הסלוגנים שלו הוא ש"בזוטרופוליס כל אחד יכול להיות כל דבר שירצה". התסריטאים השתעשעו עם הקלישאה באחת הסצינות בהן ניק השועל מנסה לרמות מוכר גלידה ומביא איתו פנק מחופש לפיל בתור הבן הקטן שרק רוצה ארטיק. "הוא רוצה להיות פיל כשיהיה גדול" אומר ניק. "אתה יכול להיות כל מה שתרצה" אומרת ג'ודי לפנק המחופש בקול מתיילד. הפנק יכול להיות כל מה שירצה, לשאת בכל תפקיד שירצה, אבל הוא לעולם לא יהיה פיל… העלילה השנייה מדברת על העיר ועל מאבקי הכוח בה. 14 טורפים נעלמים ולמשטרה אין בדל רמז איך למצוא אותם.

מכאן ספויילר

הצ'יף של המשטרה נותן לג'ודי 48 שעות למצוא את אחד הנעדרים, לוטרה בשם אמט אוטרטון. עקבותיה מובילות אותה ואת ידידה החדש, השועל, למתקן סודי שבו מוחזקות כל החיות הללו, שחזרו באופן לא מובן למצבן החייתי. לאחר שהדבר מתגלה, ראש העיר האריה נעצר בחשד שידע ונתן יד לכליאתם של הטורפים והחדשות על כך שכל הנעדרים היו טורפים שחזרו למצבם ה"חייתי" הבראשיתי הפכה את העיר למרקחה. "הטורפים חזרו לטרוף כי זה ב-DNA שלהם" ועל כן ראש העיר החדשה, הכבשה שהייתה עד אז סגנית ראש העיר, מבקשת לנסות ולהשתלט על הבהלה שאחזה בעיר על ידי הפרדה בין הטורפים והנטרפים "שמא עוד טורפים יחזרו לטרוף". הנמר השמן חובב הדונאטס שישב בקבלה של תחנת המשטרה נשלח לארכיון שבמרתף הרחק מעינו של הציבור ואילו ג'ודי נתבקשה להפוך ל"פנים של המשטרה" כדי להעלות שוב את הביטחון על ידי ייצוג של הנטרפים בשירות המשטרה.

אבל הפחד רק מתגבר מחוסר ההכרות בין שני סוגי החיות וכשמתברר שמה שגורם לחיות להשתגע ולתקוף איננו ב-DNA שלהם אלא פרח רעיל עולה השאלה מי מרוויח מהפחד שפושה ברחובות העיר ואת מי הוא משרת. אתם יכולים כבר לנחש שמדובר במי שנמצא בעמדת הכוח, מי שעלה לשלטון ממש לאחרונה…

המשל של השימוש בפרח הרעיל ובפחד כדי להשיג כוח מוכר מההיסטוריה האנושית העולמית. שליטים שונים השתמשו בקיומו של אויב, אמיתי או מומצא, כדי לאחד את העם ולשלוט עליו. וכשהאיום האמיתי של "החיות הטורפות" נעלם והצורך לאחד את העם על ידי פחד פג, עלה הצורך להמציא את האיום באופן מלאכותי כדי להמשיך ולהחזיק בשלטון.

אבל זוהי טקטיקה של החלשים. "Only the weak are cruel. Gentleness can only be expected from the strong" (Leo Buscaglia). האריה בתקופתו כראש עיר לא היה זקוק לטריקים שייצרו פחד בציבור בעיר כדי לשלוט, אבל הכבשה, שסחבה על גבה הצמרירי את עלבון הנטרפים, נטרפה עליה דעתה (כן כן, אתם רואים מה עשיתי כאן) והיא החליטה "להחזיר לטורפים מנה אחת אפיים" ולהשתמש בפשע כדי להגיע לשלטון על גבם של כל הטורפים. אבל נקמנות היא לא מניע טוב לפעולה, בוודאי לא בדרגים הגבוהים.

הסרטים המצוירים של דיסני, שאיכשהו תמיד משויכים לעולם הילדים, עברו מתיחת פנים ופונים כיום גם לקהל בוגר. מצד אחד דרך דמותה של השוטרת ג'ודי מדבר הסרט על מה שבהכללה גסה כל סרטי דיסני מדברים עליו: הגשמה עצמית והמכשולים שיש לעבור בדרך כמו סטיגמות חברתיות, ומצד שני הסרט הוא משל מודרני על שלטון והדרכים הרעות אליו נופלים אנשים קטנים.

תרגום: "שמחה" מאת אנטון צ'כוב

חצות הליל. מיטייה קולדארוב דהר נסער אל תוך דירת הוריו ובמהירות נכנס לכל החדרים. ההורים כבר התכוונו לישון. האחות שכבה במיטה וקראה את עמודיו האחרונים של רומן. האחים הספורטאים כבר ישנו.

"מאיפה באת?" התפלאו ההורים. "מה קרה לך?"

"אוי, אל תשאלו! לא ציפיתי! לא, ממש לא ציפיתי! זה… זה לא יאמן!"

מיטייה צחק והתיישב בכורסא, לא מסוגל להחזיק על עצמו על שתי רגליו מרוב אושר.

"זה לא יאמן! אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם! אתם תראו!"

האחות קפצה מהמיטה, עטפה את עצמה בשמיכה וניגשה לאחיה. הספורטאים התעוררו.

"מה קרה לך? הפנים שלך…?"

"זה משמחה, אמאל'ה! עכשיו כל רוסיה מכירה אותי! כל רוסיה כולה! קודם רק אתם ידעתם שבעולם הזה קיים הפקיד הממשלתי דמיטרי קולדארוב, ועכשיו כל רוסיה יודעת את זה, אמאל'ה! אלוהים אדירים! "

"מה קרה? דבר ברור."

"אתם חיים כמו חיות פרא, לא קוראים עיתונים, לא שמים לב לחדשות, והרי יש כל כך הרבה דברים נפלאים בעיתונים! אם קורה משהו עכשיו הכל ידוע, שום דבר לא מוסתר! איך שאני מאושר! הרי בעיתונים כותבים רק על אנשים מפורסמים והנה כתבו עלי!"

"באמת? איפה?"

אבאל'ה החוויר. אמאל'ה הביטה על האיקונין והצטלבה. הספורטאים רצו אל אחיהם הגדול לבושים כמו שהיו בחולצות פיג'מה קצרות.

"כן! כתבו עלי! עכשיו כל רוסיה יודעת עלי! את, אמאל'ה, תשמרי את הגיליון הזה למזכרת. נקרא בו מדי פעם. תסתכלו!"

מיטייה הוציא מהכיס גיליון עיתון, נתן אותו לאביו והצביע על החלק המסומן בעיפרון כחול.

"תקרא!"

האב לבש משקפיים.

"תקרא!"

אמאל'ה הסתכלה שוב על האיקונין והצטלבה. אבאל'ה השתעל והחל לקרוא:

"ב-29 בדצמבר בשעה 11 בערב הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב…"

"אתם רואים? אתם רואים? הלאה!"

"הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב יצא ממסבאה ברחוב מאליי ברונויי בבית קוזיחין ובהיותו בגילופין…"

"זה אני עם סמיון פטרוביץ… הכל כתוב לפרטי פרטים! תמשיך! הלאה! תקשיבו!"

"ובהיותו בגילופין החליק ונפל תחת סוס של עגלון שעמד שם, איכר מהעיירה דוריקין באזור יוחנוקוב, איוון דרוטוב. הסוס המבוהל קפץ מעל קולדארוב, גרר עליו מזחלת שבה נמצא סוחר מהגילדה השנייה ממוסקבה, סטיפן לוקוב, ודהר ברחוב עד שנעצר בידי מנקי הרחובות. קולדארוב, שנמצא מחוסר הכרה, נלקח אל תחנת המשטרה ונבדק על ידי רופא. המכה שקיבל בעורף…"

"זה קיבלתי מהמוטות, אבאל'ה… הלאה! תקרא הלאה!"

"המכה שקיבל בעורף מוערכת כקלה. נכתב פרוטוקול על התקרית. הוגשה עזרה רפואית לנפגע…"

"הורו לי לשים מגבת עם מים קרים על העורף. עכשיו קראתם? אה? הנה! עכשיו זה בכל רוסיה! תנו לי את זה!"

מיטייה חטף את העיתון, קיפל אותו ושם בכיס.

"אני ארוץ למקרובים, אראה להם… צריך עוד להראות לאיבנצקים, לנטלי איבנוב, לאניסים ווסיליץ'… אני רץ! להתראות!"

מיטייה חבש את הכומתה ובחגיגיות ובשמחה רץ לרחוב.

 

מתוך: אנטון צ'כוב, סיפורים הומוריסטיים (ברוסית).

newspaper