סקירת ספרות – "רקוויאם לשלום" מאת ד"ר פבלו אוטין

שמו של פבלו אוטין הוזכר בבלוג הזה לא פעם משום שתודות לו (או בעיקר לו) התיידדתי עם הקולנוע. הספר הקודם שהוציא שיעורים בקולנוע נסקר בבלוג יחסית לא מזמן. בניגוד לספר הקודם, הספר הנוכחי, רקוויאם לשלום: ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, הוא ספר אקדמי בעיקרו, אבל אל תתנו זה להבהיל אתכם.

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של פבלו ועוסק, כמו שכותרתו מרמזת, בייצוג הסכסוך הישראלי-פלסטיני בקולנוע הישראלי בעשור הראשון של המאה ה-21. כיאה לספר אקדמי, פבלו סוקר את גלגולו של נרטיב הסכסוך לאורך השנים בצד היהודי-ישראלי מאז הקמת המדינה ועד עכשיו וחושף את הקשר שבין הנרטיב הזה לתפיסות פסיכולוגיות-חברתיות בחברה הישראלית וכן לייצוג ולביטוי שתפיסות אלה מקבלות על מסך הקולנוע.
רקוויאם לשלום

בחינת הקולנוע הישראלי שעוסק בסכסוך מחולק בספר לשלושה חלקים: סרטי הסכסוך טרום שנות ה-80 שכוללים "סרטי חלוצים" ואת "סרטי הז'אנר ההירואי", סרטי "הדגם ההומניסטי" שהתפתחו בשנות ה-80 וסרטי ה"חד צדדיות" של תחילת המאה ה-21. הקבוצות אינן הרמטיות ועל אף שכל קבוצה שכזו חולקת מאפיינים משותפים, סרטים רבים משחקים עם המאפיינים הללו, מותחים אותם ומותחים עליהם ביקורת. החלוקה, כמו שפבלו מציין מספר פעמים, היא למטרות ניתוח וחשיבה ולא מייצגת מהות כלשהי של מי מהסרטים. אם נסכם בקצרה את הרעיון המרכזי של כל אחת מהקבוצות הרי ש"סרטי החלוצים" ו"סרטי הז'אנר ההירואי" ייצגו חלוקה ברורה של יהודי גיבור מול דמות ערבית חד ממדית חורשת רע. סרטי "הדגם ההומניסטי" ייצגו תפיסה שבה כולם בני אדם וככאלה הם חולקים הרבה מן המשותף ואלה השלטונות של שני הצדדים שמונעים מהקשר להתפתח לכדי דו קיום.

הסרטים של העשור הראשון של המאה ה-21, שהם מרכז הניתוח שבספר, הם מה שפבלו מגדיר "סרטי חד-צדדיות". סרטי החד צדדיות התפתחו כתגובה לכישלון שיחות אוסלו ולהתפתחות התחושה ש"אין עם מי לדבר". השפה האסתטית שלהם יוצרת תחושה מסוגרת, חנוקה, מוגבלת, בודדה ומפוחדת שרואה רק צד אחד בלבד. הסכסוך אינו מרכז הסיפור אבל הוא תמיד ברקע, תמיד שם ותמיד משפיע גם אם ממש רוצים לחמוק ולהתעלם ממנו. ארבעה סרטים נדונו בפירוט בספר והם ביקור התזמורת (ערן קולירין, 2007), לבנון (שמואל מעוז, 2009), עג'מי (ירון שני וסכנדר קובטי, 2009) ועטאש-צימאון (תאופיק אבו ואיל, 2004) אבל הדיון כולל התייחסות לסרטים רבים אחרים.

 

שם הספר הולם מאוד את נושאו. "רקוויאם" הוא תפילת אשכבה שנאמרת על המת (ושתי המפורסמות ביותר הן של מוצרט ופורה), ואכן, נדמה שסרטי הסכסוך מהעשור הראשון של המאה ה-21, מבכים את אובדן השלום שהסכמי אוסלו הבטיחו. אבל כמו שהספר מציין, זוהי גם הזדמנות להיפרד מהתפיסה של שלום כמשהו אוטופי שאם רק נגיע אליו הכל יהיה טוב יותר ולחשוב על השלום "כתהליך מתמיד, שאולי לעולם לא יביא שקט לאזור, אך יהפוך את החיים בו לנסבלים, טובים ומוסריים יותר לדורות הבאים".

הספר כולל ניתוח קולנועי מקצועי המשתמש במונחים מעולם הקולנוע, אבל הכתיבה של פבלו נגישה, קריאה, נהירה, מעמיקה ולא מעיקה. יתרה מזאת, אופן הכתיבה והניתוח נשאר ממוקד ומפוכח ומתרכז בטקסטים הקולנועיים ובאופן שבו הם מייצגים את הסכסוך מבלי להיגרר, כמו שקורה לעיתים, לביקורת על היוצרים או על "המצב" בכללותו. הטקסט תמיד עומד במרכז הניתוח. הספר מלמד, מסביר, ומפתח דיון והוא עושה זאת בהצלחה שכן הוא מצליח לעורר מחשבה הן בהקשר של האופן שבו סרטים מספרים סיפור והן בהקשרים הרחבים יותר של המציאות הישראלית. עבור חובבי המחקר של קולנוע, הספר מספק מקור מרתק לאופן שבו שפה ויזואלית עובדת או עונה למתרחש מחוץ למסך הקולנוע הישראלי.

מודעות פרסומת