פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה – יפן מתבגרת

גילוי נאות – במשך שנים הקולנוע ואני היינו מיודדים בעיקר מרחוק. אני הייתי חולפת על פני הסינמטק בדרך לעבודה, אומרת שלום, הוא משיב בשלום וזהו. את החיבה לקולנוע גיליתי בזכות שני מרצים נפלאים באוניברסיטה ואני חושבת שאין ראוי מלהתחיל את הרשומה הראשונה בבלוג שעוסקת בקולנוע בתודה לשניהם.

הראשון שאצלו למדתי הוא מר פבלו אוטין שהעביר קורס על קולנוע קוריאני, ועם כמה שהסרטים היו מוזרים ושונים הוא הפך אותם עבורי למקור בלתי נדלה להבנה ולו קלה של אומנות הקולנוע ולנקודת מבט אחרת על קוריאה עצמה.

המרצה השני הוא פרופ' צביקה סרפר אשר העביר קורס על תיאטרון וקולנוע ביפן ובהיותו שחקן של תיאטרון יפני מסורתי, תיבל תמיד את שיעוריו בהדגמות חיות של דמויות מתוך הרפרטואר המגוון של התיאטרון המסורתי היפני. גם הוא הציג בפני יפן אחרת, יפן שניבטת מתוך מסך הקולנוע ששורשיו נטועים עמוק במסורת התיאטרון היפנית וענפיו נוגעים במגוון הז'אנרים והכלים שאמנות הקולנוע יכולה לספק.

מאז שהתיידדתי יותר עם הקולנוע, זו הפכה מסורת לבקר מדי שנה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה וגם השנה, כהרגלי בקודש, בחרתי מספר סרטים לצפות בהם. הנה שניים מהם לפניכם.

Like Father Like Son (טריילר)

יפן 2013. במאי: הירוקזו קוראדה (Hirokazu Kore-eda)

השם שנבחר להפצה בעברית: "סיפור משפחתי".

רגע לפני שקייטה (Keita) בן ה-6 עולה לכיתה א', מגלים הוריו, נונומיה ריוטה (Nonomiya Rryota) ואשתו מידורי (Midori), כי הוא אינו בנם הביולוגי. הוא הוחלף בלידתו עם ילד אחר, ובנם האמיתי גדל אצל משפחת Sayaki, משפחת צווארון כחול שבה לאב המשפחה יש עסק קטן למכירת חומרי בניין. עכשיו על ריוטה להחליט את מי יגדל כבנו: בנו הביולוגי או הילד שגידל כבן במשך 6 שנים?

שמו של הסרט ביפנית  そして父になる) Soshite Chichi ni Naru), שבתרגום חופשי אומר משהו כמו "ועכשיו אהפוך לאבא", מצביע על כך שעל אף העובדה שהילדים הקטנים שמשחקים בסרט גונבים את ההצגה בכל סצנה וממיסים את הלב כמו שרק ילדים קטנים יודעים לעשות, גיבור הסרט הוא דווקא האב ריוטה. ריוטה מתחיל את הסרט כאב יפני טיפוסי: עובד ומפרנס ומשאיר את כל הטיפול בבנו לאשתו, מידורי. גם ההחלטה שלו להחליף את הילדים ולבחור ב"קשר דם על פני ששת השנים (שבהן בילה עם קייטה)" כמו שאשתו מטיחה בו, מעידה על השכלתנות שבה הוא החליט החלטה כה הרת גורל למשפחה ולילד הקטן. אבל האם זהו אבא אמיתי?

תמונה

הסרט העדין והיפיפה הזה, שלוקח נושא כל כך רגיש ומצליח להפוך אותו ליצירה מעוררת מחשבה מבלי ליפול לקלישאה של דרמה סוחטת דמעות, לא יחשב בעיני רבים כסרט ביקורת שכן סרטי ביקורת לרוב נתפסים כחריפים ו"נשכניים" יותר. ולמרות זאת, באותו אופן עדין שבו הסרט מטפל במשפחות ובסיפור, הוא מעביר ביקורת על האבות השכלתנים-יתר-על-המידה שעסוקים רק בעבודה וסודק במעט את התפיסה הרווחת ביפן שתפקידו העיקרי של אב המשפחה הוא לעבוד ולפרנס ואילו אשתו היא האחראית הכמעט בלעדית על גידול וחינוך הילדים. האם בסוף הסרט ריוטה יהפוך אבא? את זה תצטרכו ללכת לראות.

 Kuro (טריילר)

יפן 2012 במאי: דייסוקה שימוטה (Daisuke Shimote)

התבגרות היא תהליך והיא לוקחת זמן. תחילה רואים שינוי בדברים הקטנים, היומיומיים. למשל, להפסיק לעשן, או להיכנס לחנות שבה את עובדת דרך הדלת ולא דרך החלון, כמו שקורו (Kuro) אחת מגיבורות הסרט, רגילה לעשות. היא מפוטרת מעבודתה במאפייה בגלל הבטלנות שלה ופוגשת במקרה את גו (Go), במאי תיאטרון שהשחקנית הראשית שלו עזבה את ההפקה וההפקה הוקפאה. בדרך לשומקום הם פוגשים את איטו (Eito), צלם שנפרד מארוסתו ועושה את דרכו לפונדק השייך למשפחתו שעומד נטוש על שפת הים, ושלושתם נוסעים לשם ומבלים שם שבוע.

יד המקרה הפגישה אותם ויד המקרה גם הפרידה ביניהם, כמו ששם הסרט ביפנית Hanarebanare ni (離れ離れに) מרמז, ובין לבין הם משחקים הרבה משחקי ילדים: גרסה יפנית ל"דג מלוח", טניס "בכאילו" ללא כדור או מחבט, מחזיקים את ההר העומד להתפרק. פרט לזה שום דבר מרגש או מיוחד לא קורה בשבוע שהם מבלים על שפת הים ובכל זאת, בסוף הסרט קורו נכנסת דרך הדלת (גם אם היא לא הפסיקה לעשן).

הסרט הוא סרט שקט, גם באווירה שלו וגם בעובדה הפשוטה שהדמויות לא מדברות הרבה ביניהן. מסוג הסרטים שהם הנאה צרופה לחלק מהקהל ועינוי מתמשך לחלק אחר. במאי הסרט, שימוטה-סאן, שהגיע לפסטיבל ונכח באולם, אמר לי בגילוי לב לאחר ההקרנה שאולי הסרט "שקט מדי", אבל העובדה שהוא שקט לא אומרת שהוא ריק מתוכן, אלא שהוא "מדבר" בשפה שאיננה מילים. אם חושבים על אוסף דוגמאות של סרטים עם הרבה מילים ומעט תוכן, אולי הבחירה של שימוטה-סאן הייתה נכונה יותר.

תמונה

ריוטה האב בסרט Like Father, Like Son כמו גם שלושת הגיבורים בסרט קורו לומדים משהו במהלך הסרט, משהו שמשנה את תפיסתם את עצמם ואת מקומם בחברה. אם כך, שני הסרטים עומדים במידה מה בסימן התבגרות.

מודעות פרסומת