שידור חוזר: מכה גלים – הפעם זו באמת מכה

באמונה הפופולארית במערב, הסמל של ין ויאנג מייצג את העובדה הניצחת שבחיים אין טוב בלי רע. ואכן כך הדבר. לפחות בכל הקשור ל”גל הקוריאני”. ההצלחה המסחררת של האמנים הקוריאנים, שחקנים וזמרים, גובה מהם לעיתים מחיר כבד מדי, מחיר שלא כולם מוכנים לשלם. חוזים ארוכי טווח אשר מיטיבים רק עם חברות הבידור בהן הם חתומים, מעריצים להוטים מדי, ואנטי-מעריצים להוטים לא פחות ולחץ מנטאלי עצום הם רק חלק ממנת חלקם של האמנים הקוריאנים. גם לוון, כמו לכל מטבע, יש שני צדדים.

עולם הבידור הקוריאני טומן בחובו קסם: קסם של הצלחה מסחררת בתוך קוריאה, ואף הצלחה בינלאומית. אבל כמו בסדרה המיתולוגית “תהילה” (FAME), להצלחה יש מחיר, והאמנים הקוריאנים מתחילים להזיע למענה הרבה לפני שהם עולים על הבמה בהופעת הבכורה שלהם. מרבית הלהקות הקוריאניות הן תוצר של חברות הפקה גדולות כמו SM Entertainment  ו-YG Entertainment, אשר מרכיבות אותן מצעירים מוכשרים, שעברו את האודישנים של החברה. תהליך האיתור הוא ארוך, וצעירים רבים, ששואפים להגשים חלום ולהפוך לזמרים, מכתתים את רגליהם מאודישן לאודישן. עד כאן אין זה שונה מכל תעשיית בידור אחרת בעולם.

DBSK

DBSK (TVXQ) בימיהם כחמישה חברים בלהקה

אודישנים, חוזים ותביעות

אם נכנסים לאתר הרשמי של אחת מחברות ההפקה הגדולות בקוריאה, SM Entertainment, ללשונית של “אודישן“, ניתן לראות הצעה מפתה מאוד לאנשים מכל רחבי העולם לבוא ולהיבחן. תחומי העניין והדרישות לאודישנים כתובים בקוריאנית, אנגלית, יפנית וסינית, לנוחיותם של החולמים הצעירים. הסעיף האחרון, תחת הכותרת “הטבות מיוחדות”, אומר כי החברה תכסה את כל ההוצאות של האמן, מרגע הגיוס שלו לחברה ועד להופעת הבכורה. בלשונית המידע על החברה מפורטים כל הצוותים אשר מקיפים את האמן, ודואגים לכל הדרוש להצלחתו: צוות האחראי על האודישנים, צוות האחראי על ההכשרה, צוות הקובע את הקונספט של האמן, צוות אחר האחראי על בחירת השירים הטובה ביותר עבור האמן, וכן צוות האחראי על יחסי הציבור. נראה שבדיוק כמו ש-SM כתבו בעמוד האודישנים: “רק תגיעו”.

מאחורי האריזה הנוצצת ישנם כמובן דברים נוספים. החברה משקיעה כספים וזמן בהכשרה של האמנים שלה, בשיעורי פיתוח קול, מחול ואף שפות (בעיקר יפנית ואנגלית) כמו גם במעטפת הלוגיסטית, והיא רוצה שזה ישתלם לה. על כן, החוזה של האמן עם החברה הוא חוזה ארוך טווח, 13 שנים בדרך כלל, במהלכם הוא מתחייב ללו”ז שהחברה קובעת עבורו ולהשתתפות בתכניות ובהופעות ואירועים בקוריאה ומחוצה לה, שיידרשו ממנו לטובת קידום הלהקה. הקנסות על הפרת החוזה מגיעים לפי שלוש מהסכום שהושקע בהכשרה, ופי שתיים מסכום ההפסד המוערך כתוצאה מהפסקת פעילות הלהקה, סכומים שלאמנים הצעירים אין אפשרות לשלם. בדרך זו, מגבילה החברה את יכולת המיקוח של האמנים על תנאיהם וכובלת אותם לתנאיה היא.

אפשרויות הקידום האישי בחברה מוגבלות מאוד. צוות האחראי על בחירת הקונספט של הלהקה והשירים שיתאימו לקונספט זה, אינו מתחשב ברצונותיהם של חברי הלהקה עצמם. סעיף בחוזה עם החברה קובע שכל הזכויות על השירים יהיו שייכות לחברה, זאת גם במידה שהשירים נכתבו על ידי הזמרים עצמם. אבל גם על השירים שהלהקה מבצעת, לא מקבלים חברי הלהקה תמלוגים. החוזה אומר שרק אם האלבום ימכור מעל ל-500 אלף עותקים, מספר שקשה מאוד להגיע אליו, אזי יקבלו הזמרים אחוז קטן עד מאוד מהרווחים (ויש האומרים שהסכום עומד על כ-1% בלבד).

תנאים אלה עמדו במרכז תביעות משפטיות מפורסמות מאוד בקוריאה, מצד להקות כמו Super Junior ו-DBSK, שהאשימו את SM על הלו”ז הנוקשה והצפוף שלהם, ועל כך שהם חשים כאמצעי להשגת רווחים מצד החברה ותו לא. והם לא היו היחידים. החבר הסיני של להקת סופר ג’וניור, האן-קיונג (Han Kyung), תבע את חברת SM על כך שהלו”ז הצפוף שהם קבעו לו, גרם לפגיעה חמורה בבריאותו. לטענת התביעה, האן קיונג לא קיבל אף יום של חופש בשבוע מאז הופעת הבכורה של הלהקה בשנת 2005. גם המקרה של שלושת חברי DBSK, קים ג’ה ג’ונג (Kim Jae Joong), פארק יוצ’ון ( Park Yoochun) וקים ג’ונסו (Kim Joonsu), שתבעו את החברה לאור הלו”ז הצפוף והנוקשה שלהם, שהשפיע לרעה על מצב בריאותם, עורר עניין ציבורי גדול. באחד הבלוגים אף נאמר, שאם זה המצב בלהקה מספר אחת של קוריאה, קשה לדמיין כמה קשה המצב בלהקות מפורסמות אך מצליחות פחות. גם האן-קיונג מסופר ג’וניור וגם שלושת חברי להקת DBSK ציינו בתביעה את התנאים והקנסות על הפרת החוזה, ואת הקושי שזה גורם בניסיון להיטיב את תנאיהם בחברה.

69280-super-junior-super-junior-2

סופר ג'וניור

מעריצי KPOP

עולם המעריצים של הKPOP ברחבי אסיה הוא נושא עליו ודאי עוד ידובר כאן, אך יש לציין כי מלבד הערצה ואהדה, הוא אינו נעדר תופעות פחות נעימות. תופעת האנטי-מעריצים, אשר משקיעים את מרצם וזמנם בשנאה כלפי להקה כזו או אחרת ייחודית לתעשייה זו.  באחד המקרים, אנטי-מעריצה נתנה ליונהו, מלהקת DBSK, לשתות מיץ עם דבק בתוכו, דבר אשר הביא לאשפוזו (ליונהו שלום). אבל גם החיבה הגדולה שרוחשים המעריצים ללהקות עוברת לעיתים את הגבול ומקשה על האמנים לנהל חיים רגילים (עד כמה שאפשר).

 

Yunho-featured

יונהו מ-DBSK

 

התאבדויות בעולם הבידור הקוריאני

מאז תחילת “הגל הקוריאני” בשנות ה-2000 מספר לא מבוטל של אמנים מפורסמים התאבדו. אמנם קוריאה מדורגת ראשונה במספר ההתאבדויות במקרב מדינות ה-OECD (נכון ל-2009), והתאבדויות אינן נדירות בה, אך המספר העצום יחסית של מפורסמים קוריאנים שהתאבדו, מעלה שאלות על מידת האנושיות מאחורי האריזה הנוצצת של תעשיית הבידור הקוריאנית. העיתון “צ’וסון אילבו” (Chosun Ilbo) התייחס לתופעה וסיבותיה באחד ממאמרי המערכת ביולי 2010.

אחת ההתאבדויות המפורסמות והמזעזעות ביותר שידעה התעשייה, הייתה התאבדותה של השחקנית, ג’אנג ג’ה יונג (Jang Ja-Yeon), ששיחקה בגרסתה הקוריאנית של הסדרה המפורסמת “Boys over Flowers”. היא הותירה אחריה מכתב התאבדות, בו היא מאשימה את אמרגנה, קים סונג-הון (Kim Sung-hoon), על שהכריח אותה לקיים יחסי מין עם אנשים משפיעים בתעשייה. באותה עת שהה אמרגנה ביפן, שם מצא מקלט זמני מאישום על הטרדה מינית של דוגמן. המוות שלה היה ההתאבדות השביעית בקרב אמנים קוריאנים תוך חצי שנה, סטטיסטיקה מדאיגה לכל הדעות. בעקבות מכתב ההתאבדות התרבו בתקשורת הטענות על יחס משפיל ומפלה מצד תעשיית הבידור כלפי האמנים, ובעיקר האמניות הידועות שלה, ואילו המשטרה פתחה בחקירה נגד האמרגן.

JANG JE YEON

ג'אנג ג'ה יונג. למעלה מימין: ג'אנג בתפקידה ב"בנים על פני פרחים"

עבור המעריצים של הגל הקוריאני בקוריאה ומחוצה לה, עולם הזוהר הקוריאני מתגלה מדי פעם כעולם עכור כביצה, בה טובעים האמנים הצעירים. אך אל תטעו לחשוב כי כל זה נעלם מעיני הבכירים בתעשיית הבידור. “את תגובת התעשייה לא ניתן היה להשיג עד מועד סגירת הגיליון”, אבל היא ודאי לא תאחר להגיע.

מודעות פרסומת

שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

BAE YONG JOON

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

YON SAMA

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

191px-BoA_in_2006

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.

מאוחדים – 60 שנה אחרי

ב-6 בפברואר 1958, לפני שישים שנה, התרחש אחד האירועים הזכורים ביותר בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. זה לא היה זכייה בגביע או אליפות, זה היה אסון. באותו יום, מטוס עם הקבוצה שהמריא ממינכן בחזרה לאנגליה התרסק. 8 חברי הקבוצה שלושה חברי צוות ממנצ'סטר יונייטד ומספר כתבי ספורט נהרגו. 8 מתוך 10. כמעט כל הקבוצה.

זאת הייתה הקבוצה הראשונה שגדלה במועדון, על אף שלא כולם גדלו במנצ'סטר. נערים צעירים ששיחקו כדורגל בשכונה, הפכו להיות קבוצת נוער וגדלו להיות קבוצת הבוגרים של מנצ'סטר יונייטד. הם זכו לכינוי "התינוקות של באזבי" (Busby Babes) על שמו של מאט באזבי שמצא והחתים אותם. כשבאזבי, שהיה בעברו שחקן במדי מנצ'סטר סיטי וליברפול, לקח על עצמו לנהל את הקבוצה ב-1945 היא הייתה במצב קשה. שנות השלושים השאירו אותה על סף פשיטת רגל וההפצצות של הגרמנים הרסו את המגרש של יונייטד והם חלקו מגרש עם מנצ'סטר סיטי היריבה. למרות ההצלחות של הקבוצה (גביע ב-1948), הקבוצה הלכה והזדקנה, ובאזבי ראה הזדמנות להזרים קצת אנרגיה צעירה למערכת. לאט לאט התחלפו השחקנים בקבוצה. הגיל הממוצע של הקבוצה החדשה היה 22  והיא הביאה כבוד גדול למועדון במשחקים וזכיות – אליפות בעונה 1951/2 לראשונה מזה 4 שנים.

עבור עיר הפועלים, כדורגל הוא בילוי נפוץ. המועדון הוא הגאווה של האנשים אבל הוא לא מעליהם. הוא גדול יותר אבל מורכב מהם. הוא חלק ממארג החיים של מנצ'סטר. השלם גדול מסך חלקיו, אבל בלי חלקיו הוא לא היה שלם. האסון אמנם היה של מנצ'סטר יונייטד אבל הוא היה גם אסון של העיר, אסון של הכדורגל ואסון של אנגליה. היו שאמרו שהמועדון ספג מכה אנושה. הליגה האנגלית הציעה למנצ'סטר יונייטד לקחת הפסקה ולסגור את המועדון זמנית. המועדון היה על סף פשיטת רגל, לא היה כסף לשחקנים חדשים אבל דווקא בשעה הקשה הזו המועדון היה חייב להמשיך. כך ציווה המנהל שלה, מאט באזבי. ג'ימי מרפי, יד ימינו של באזבי, לקח את המושכות לאחר האסון ו-10 שנים בלבד אחריון מנצ'סטר זכתה בגביע האלופות.

בשנת 2011 יצא הסרט "United" שמגולל את סיפורה של מנצ'סטר יונייטד והאסון שפקד אותה ב-1958. הסרט עוקב אחרי הסגן מנהל של הקבוצה, ג'ימי מרפי (דיוויד טננט) והשחקנים שלה אבל הוא לא סרט אישי במובן של דמות אחת או שתיים שתופסות את מרכז הפוקוס של העלילה על אף שתפקידו של ג'ימי ושל השחקן צ'רלטון משמעותי יותר משל אחרים. ההפך הוא הנכון. כמו משחק כדורגל טוב שבו לכל אחד יש תפקיד וזה המארג של הקבוצה הוא שהופך אותה למה שהיא, כך גם הסרט. יותר משהסרט מתמקד באנשים המיוחדים שהרכיבו את המועדון באותה תקופה הוא מתמקד במועדון, ברוח של המועדון ובתחייה שלו מהאסון לאחת הקבוצות הטובות באנגליה ובאירופה.

הסרט הוא בעיקרו סרט על התמודדות עם אסון ואיך ספורט, ובמקרה הזה, כדורגל יכול להוות גורם מציל ומאחד. הוא נוגע בכל השאלות והתהיות שמלוות אנשים ששרדו אסון. תחושת האשמה (באזבי, שהתעקש לשכור את המטוס הפרטי כדי להביא את הקבוצה לאנגליה בזמן למשחק ליגה), תחושת האשמה של השורדים (שני חברי הקבוצה ששרדו את ההתרסקות, שניהם חזרו לשחק בקבוצה אחר כך) וכמובן המנהל ג'ימי שהתיישב למרר בבכי במדרגות בית החולים בארץ זרה ותהה איך ממשיכים אחרי זה. אבל הם מצאו את הכוח להמשיך, כי לחדול היה אומר להוסיף עוד שמות לרשימת המתים. עבור השוער הארי גרג, הכדורגל היה ההצלה שלו, הדבר היחיד ששמר על השפיות שלו לאחר האסון.

אבל המשפט החשוב ביותר שאומרת דמותו של ג'ימי הוא "איך שנהיה בעתיד יתבסס על איך אנחנו מתנהגים היום" ("How we are in the future will be founded on how we behave today"). ראשית, משום שהייתה זו ההחלטה של מנצ'סטר להמשיך שהביאה את המועדון להצלחות שלו. הכדורגל הפך להיות המוקד של האנרגיה, מטרה, לזכר ההרוגים, לטובת המועדון ולטובת העיר. לולא התעקשו להמשיך, ספק אם היו מגיעים למעמד אליו הגיעו. שנית, כדורגל, כמו כל ספורט אחר, ואולי יותר מאחרים הוא ספורט של אמוציות. היציעים המודרניים (ואולי גם הישנים) מלאים בכינויי גנאי וקללות כנגד הקבוצה היריבה ולא מעט אלימות לסוגיה. אבל כמו כל דבר, זה עניין של החלטה. כדורגל יכול להוות מוקד הזדהות, כוח, רוח והוא יכול להיות סיבה לכוחנות ופלגנות. ההחלטה היא בידי המועדון והמעריצים. מה שהמועדון יהיה מחר, תלוי במה שיעשה היום. נקודה למחשבה.

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.