תרגום: כובע לג'יזו (אגדה יפנית)

היה היו פעם בכפר קטן סבא וסבתא עניים. על אף שהיה זה ערב השנה החדשה, לא היה להם אורז לעוגות  מוצ'י וסבא הלך לעיר למכור בגדים ישנים של אשתו.

"אני מצטער. אלך ואחזור עם אורז וירקות", אמר סבא.

"צר לי שעליך ללכת בשלג", אמרה אשתו וליוותה אותו במבטה.

קיו קיו, חרקו נעליו של סבא כשהלך בדרך מכוסת השלגים והגיע עד לקצה הכפר. בצומת הדרכים עמדו שנים עשר ג'יזו.

"ודאי קשה לעמוד בשלג", חשב לעצמו.

ראשם היה מכוסה שלג לבן. הוא הגיש להם דנגו משלג כמנחה.

"עוד רגע אסיים את עוגות האורז, המתינו נא רק עוד קצת".

כשהגיע לעיר קרא הקשיש לעוברים ושבים:

"תרצו לקנות קימונו יד שניה? קימונו יד שניה!"

אך כולם היו עסוקים ואיש לא פנה אליו.

לאט לאט הלך והחשיך. "בסופו של דבר לא קניתי לא אורז ולא ירקות", חשב באכזבה והתכוון לחזור לביתו.

לפתע קרא אליו קשיש שבא לעיר למכור כובעי קש.

"מכרת בגדי יד שניה, אה?"

"לא. בערב השנה חדשה כולם עסוקים", ענה סבא.

האיש הראה לו את הכובעים.

"גם אני לא. מה דעתך לתת לי את הבגדים תמורת הכובעים שלי?"

סבא הסכים.

החליף הסב את הבגדים באחד עשר כובעי קש.

"שנה טובה".

"שנה טובה גם לך".

ועם חילופי הברכות הלך כל קשיש לדרכו.

שוב החל לרדת שלג, ובפינת הדרך עמדו שנים עשר ג'יזו וראשיהם מכוסים שלג לבן.

"ודאי קר לכם מאוד. אנא חבשו כובע",

הקשיש ניקה את השלג מראשיהם של הג'יזו ושם על כל אחד מהם כובע קש. משום שהיו לו רק אחד עשר כובעים, הוא הסיר את הכובע שלראשו ושם אותו על ראשו של הג'יזו השנים עשר.

"הכובע שלי ישן ומרופט, אך אנא חבוש אותו".

הוא מחא כף וקד בפני הג'יזו. "אינני יכול להביא עוגות אורז, אבל שתהיה שנה טובה".

"חזרתי", אמר הקשיש מכוסה השלג.

"או, מה קרה לכובע שלך?"

אשתו המופתעת ניקתה את השלג בזריזות, והוא סיפר לה.

"אז זה מה שקרה… גם לג'יזו עזרת בשלג". היא חייכה והם אכלו בצוותא חמוצים ומים חמים.

גון! גון! קרא פעמון השנה החדשה במקדש.

"שנה טובה".

בלי ששמו לב, התעייפו והתנמנמו בני הזוג, כשבחוץ השלג המשיך להיערם במהירות.

פתאום פקח הקשיש את עיניו. הוא שמע קול מרחוק.

"מה זה?"

גם אשתו פקחה את עיניה בפליאה.

"זה בסדר".

בום! בום! נשמע קול פעמון וצעדים של משהו כבד מתקרב ובא.

"נשמע שמישהו גורר מזחלת", אמר.

הם הטו אוזן.

"היכן הבית של סבא? היכן הבית של הסבא שנתן לי אפילו את כובעו שלו?"

כך אמר הקול ששמעו.

היו אלה שנים עשר הג'יזו שגררו את המזחלת, עליה היה הר של מצרכים. כשהגיעה המזחלת אל הבית, נעצרה בדיוק מולו.

דוסאן! דוסאן! קול גדול נשמע וזוג הקשישים קפא בפליאה. אחרי שהקול נפסק השתרר שקט. לאט ובשקט הם פתחו את הדלת.

"הסתכלי!"

"זה…"

מול הבית היו הרים של אורז וירקות, מיסו ואפילו סאקה.

"אה… זה…"

עם שחר השנה החדשה, חזרו למקומם שנים עשר הג'יזו בדרך המושלגת המנצנצת. הם חבשו את כובעי הקש שנתן להם הסב הקשיש. כתודה על הכובעים, הביאו הג'יזו מצרכים רבים וזוג הקשישים מיהר להכין עוגות אורז ולהביאן לג'יזו.

את השנה העביר הזוג בנעימים, ועד היום הזוג האדיב מוקיר ועוזר לג'יזו וחי באושר.

Happy New Year!

* להנאתכם תורגמה האגדה משפת המקור.

הבוץ של פשנדל

"יום אחד יצאנו אני והזקן לדוג באגם צ'ואוקי (Cowoki) שבאלברטה. היום עמד בסימן טוב משום שהוא נתן לי להשיט את הסירה בפעם הראשונה. כמו תמיד, הצקתי לו עם שאלות על המלחמה ששרד, המלחמה הגדולה. 'הרגת גרמנים? הרגת הונים?' בדרך כלל הוא היה מסיט את נושא השיחה, אבל הפעם הוא התחיל לדבר. אחרי הקרב ברכס ווימי (Vimy Ridge), הוא היה חלק מקבוצת פטרול שסרקה את העיירה החרבה אחרי שעות של חילופי אש שבהם כל חבריו נהרגו או נפצעו. מכונת הירייה של האויב שקטה לבסוף. הוא לקח את הרובה הבריטי שלו והלך לבדוק את אזור מכונת הירייה, שם ראה גרמני צעיר ופצוע.

"היו לו עיניים כחולות, עיניים כחולות כמו מים. הוא הביט בי ואמר 'חבר'. אני הסתכלתי עליו רגע, ונעצתי את הכידון שלי בראשו. לא פחדתי, לא כעסתי. אבל הרגתי אותו". הוא סיפר.

הזקן הזה היה סבא שלי, מייקל ג'וזף דאן (Michael Joseph Dunne), והוא היה המניע שהביא אותי להקדיש 12 שנים מחיי לפרויקט שיקרא 'פשנדל'."

כך מספר הבמאי, התסריטאי והשחקן פול גרוס על סבו, שהיה המקור לעניין שלו במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהשנה מציינים 100 שנים לתחילתה, וההשראה לדמותו של מייקל דאן בסרט "פשנדל" (Passchendaele).

מלחמת העולם הראשונה, כשמה כן היא, שיתפה לראשונה נציגים מכל פינות העולם, ובכל זאת היא זכורה בתודעה כמלחמה אירופאית משום שהתרחשה בעיקר על אדמתה. קנדה, אומה צעירה שמנתה ב-1914 קרוב ל-8 מיליון איש בלבד, איבדה 67 אלף חיילים במלחמה, כ-16 אלף מהם בקרב פשנדל. על אף שהמלחמה לא הייתה מלחמה "קנדית" היא הותירה את חותמה על קנדה באופן משמעותי ויש שרואים בה את הרגע שבו קנדה הפכה למדינה עצמאית באמת העומדת על שתי רגליה ולא נסמכת על בריטניה.

הקרב בפשנדל (היום בתחום בלגיה), נקרא גם "הקרב השלישי על יפר" (The Third Battle of Ypres) והיה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, בייחוד עבור הכוח הקנדי, שאיבד בקרב הזה בלבד קרוב ל-16 אלף איש (מתוך כ-67 אלף הרוגים במלחמה). האזור של פשנדל ספג שלושה חודשים של גשם שוטף שהפך את הקרקע לבוץ שבו טבעו ארטילריה ואנשים. ב-31 ביולי 1917 החלו הבריטים בניסיונות לכבוש את האזור מידי הגרמנים אבל הגשם השוטף והפגזים שנורו לפני הכניסה של החיילים מנעו כל אפשרות של התקדמות. המפקד הבריטי, סר דאלגס הייג (Sir Douglas Haig) פקד על הכוח הקנדי לפרוץ את המחסום, למרות התנגדותו של המפקד הקנדי סר ארתור קורי (Sir Arthur Currie) שחשש מאבידות כבדות בנפש, חשש שהתברר כמוחשי ונכון. הגיס הקנדי, שכלל 100 אלף חיילים, הצליח לכבוש את האזור מידי הגרמנים, אבל ההצלחה בכיבוש פשנדל מידי הגרמנים הייתה קצרה, ותוך כשבוע הגרמנים כבשו את האזור חזרה. קרב פשנדל, שבו איבדו את חייהם כ-16 אלף קנדים, וכ-275,000 בריטים נהרגו ונפצעו נחשב עד היום לנקודת שפל בתולדות המלחמה של הבריטים.

רבים מהמגויסים לא ידעו כלל לתוך איזו תופת הם נכנסים. מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מכל המלחמות שקדמו לה בהיקפה ובעיקר בכלי הנשק שהציגה. זאת הייתה המלחמה הראשונה שהשתמשו בה בגז (שהוצא מחוץ לחוק המלחמות ב-1907) וכן במטוסים, צוללות וטנקים. ההיסטוריון J.L. Granatstein מציין שחלק מהחיילים התגייסו משום שרצו לחזור ולבקר בבריטניה, במיוחד הקנדים ממוצא בריטי. חלק אחר התגייס משום שהוא קיבל משכורת ויכול היה לשלוח כסף למשפחה וחלק התגייס מלחץ חברתי, משום שחבריו התגייסו גם הם.

Passchendaele  (קנדה, 2008).

פשנדל הוא סרט יוצא דופן בנוף הסרטים הקנדיים בהרבה מובנים. הוא הסרט היקר ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הקנדי, 20 מיליון דולר (סכום זעום לסרט בסדר גודל כזה ביחס לתקציבים של ארה"ב), וכן הינו סרט מלחמה, ז'אנר לא נפוץ בקנדה, לצערו של הבמאי, פול גרוס. על התסריט הוא עבד במשך 12 שנה, בעיקר משום שלא האמין שתהיה לו אפשרות להוציא אותו אל הפועל, בשל אילוצי תקציב, ורצה להעלות את הרעיון על הכתב. אבל אחרי 12 שנה, וארבע שנים של ניסיונות להשיג תקציב ועם עזרה גדולה ממשלת מדינת אלברטה בקנדה, הסרט יצא לדרך ולבסוף אף הוקרן כסרט הפתיחה בפסטיבל הסרטים של טורונטו בשנת 2008.

גרוס מדבר על כוחו של הקולנוע וכוחה של הטלוויזיה לספר סיפור וללמד וכן על כוחו של סיפור לעצב את תודעתה של אומה. ניתן לראות את הרעיון הזה חוזר בסרטים שונים שכתב והפיק (אחד מהם הוא "גברים עם מטאטא"), הרעיון שקנדה צריכה למצוא את זהותה הייחודית אל מול שכנתה הדומיננטית מדרום אבל גם בתוך עצמה פנימה. נדמה שסרטיו נועדו לא אחת לענות על השאלה "מהי קנדה?" במאמר לעיתון Calgary Herald הוא מדבר על החשיבות שבעשיית סרטים שיספרו את ההיסטוריה הקנדית משום שהדור הצעיר לא מכיר אותה, גם משום שרוב הסרטים ההיסטוריים המוקרנים בקנדה מקורם בארה"ב ולכן הצעירים הקנדים מכירים את ההיסטוריה של ארה"ב טוב יותר מזו של עצמם. כנראה שהוא לא היחיד שרואה בכך חשיבות, והסרט פשנדל, נכנס כחלק ממערכת הלימוד ההיסטורי בבתי ספר תיכונים בקנדה.