אתנחתא-ויקטור בורגה

לרגל השנה החדשה שעומדת בפתח, כדי להתחיל אותה ככה, ברגל ימין, ובהמשך למסורת של פוסטים מוסיקליים הומוריסטיים, פוסט על ויקטור בורגה, מי שזכה לכינוי "Unmelancholy Dane".

ויקטור בורגה נולד בקופנהגן ב-1909 למשפחה יהודית של מוסיקאים. אביו היה כנר ואמו פסנתרנית. הוא למד פסנתר מגיל שנתיים ובגיל 8 כבר הופיע בקונצרט. למרות ההצלחה שלו והעובדה שהיה "ילד פלא", הוא אמר ש"חסרה לו היכולת לחבר את הישבן שלו לכיסא" שפסנתרן קונצרטים צריך. במקום זה הוא פנה למחוזות קומיים והחל להופיע במועדונים וברים. הוא זכה להצלחה גדולה ואף נסע להופעות מחוץ לדנמרק. ההצלחה שלו נקטעה על ידי עלייתם של הנאצים לשלטון וההשתלטות שלהם על אירופה, דנמרק גם. הוא הופיע בשוודיה כשהגרמנים נכנסו לדנמרק, והוא הצליח לברוח משוודיה לפינלנד ולעזוב מפינלנד לארה"ב באוניה האזרחית האחרונה שעזבה את פינלנד לפני המלחמה.

הוא הגיע לארה"ב עם 20$ בכיסו ובלי טיפת אנגלית. את האנגלית שלו למד מצפייה בסרטים, הרבה מהם. ב-1945 הוא כבר קיבל תכנית רדיו משלו ב-NBC. המקביל להופעותיו הקומיות הוא הופיע גם במוסיקה רצינית יותר, ניצח על תזמורות נחשבות בעולם והופיע בקונצרטים. מופע היחיד שלו בברודווי, "קומדיה במוסיקה", נכנס לספר השיאים של גינס כמופע היחיד שרץ הכי הרבה זמן בברודווי, 849 הופעות עד שירד ב-1956. לאחר המלחמה הוא הקים את "קרן סקנדינביה" שמעניקה מלגות לסטודנטים סקנדינבים לזכרם של האנשים הסקנדינבים שהצילו יהודים בתקופת המלחמה. הוא זכה בפרסים רבים ותארים כבוד רבים ואפילו המלכה אליזבת אמרה לו שהיא גדלה על התקליטים שלו.

ההומור שלו מתאפיין בשילוב של הומור מוסיקלי מחוכם והומור סלפסטיק כמעט מטופש. "אני פונה לשני קהלים בו זמנית. האחד לא מוסיקלי. השני הוא המוסיקאים. אבל ההומור והבדיחות שלי צריכות להיות מובנות על ידי כולם".

מה אתם חושבים?

מה היה קורה אם השפה הייתה קשורה לכלכלה ומה היה קורה אם היינו קוראים פיסוק?

 

לכל מי שאי פעם ניגן עם תווים, כמה חשוב שהמדפדף יעביר את העמודים בזמן, הא?

 

הסופרנות האלה, לא יכולות שלא להישען על הפסנתר…

 

האופרה הנשכחת של מוצרט (שעליה כתוב סליירי משום מה)

 

שידור חוזר: “אופק חדש” ביפן – רפורמות במערכת החינוך

בכתבה הקודמת דובר על הצרות של מערכת החינוך היפנית ועל הרצון של ראש הממשלה נקסונה (Nakasone) לקדם בה רפורמות מקיפות. ואכן ביפן יצאה לדרך רפורמה, שרבים מייחסים לה חשיבות גדולה ואף טוענים כי זוהי הרפורמה השלישית בגודלה במערכת החינוך היפנית לאחר הרפורמה של מייג’י והרפורמות שלאחר מלחמת העולם השנייה. מסתמן כי ביפן יש אופק חדש למערכת החינוך. מה הוא כולל?

שינוי מערכת הלימודים

השאיפה הראשונית הייתה להקל מעט את הלחץ העצום המופעל על התלמידים, לחץ שנתפס לא פעם כאחד הגורמים העיקריים לתחלואים במערכת. הניסיון לאפשר לתלמידים לפתח תחומי עניין נוספים שבהם יוכלו להביע את כישוריהם ואת ייחודיותם נתפס כאחת התשובות האפשריות לתחלואים אלה. בין הצעדים שננקטו לשם כך היו ריווח מערכת השעות והכנסת מקצועות כמו אמנות ומוזיקה גם בכיתות גבוהות יותר מתוך כוונה לפתח יחס אינדיבידואלי לכל תלמיד. מקצועות שונים כמו מדעים ומתמטיקה הועברו מהכיתות הגבוהות לכיתות הנמוכות יותר.

למרות שרבים ראו בכך יוזמה מבורכת, אחרים חששו שהפער בין המצטיינים למתקשים יתחיל עוד לפני חטיבת הביניים, דבר אשר יעמיק את הפערים האקדמיים בין התלמידים כבר מגיל צעיר. זאת בעוד שבתי הספר היסודיים שמים דגש על קבוצתיות ועל שוויון בין התלמידים; התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות, וכל קבוצה אחראית על נושא אחר בחיי בית הספר: ניקיון הכיתה, טיפול בחלקת גינה או הכנה של פעילות לקראת חג. כל הקבוצה אחראית להצלחה בתחום אחריותה, ובאופן זה הילדים לומדים לעבור בצוות ולפתח ערבות הדדית שבה כל אחד עוזר לאחר.

צעד נוסף להקלה על תלמידי בית הספר הוא מעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע. כך יוכלו התלמידים לבלות את סופי השבוע הפנויים עם ההורים (אם לא בג’וקו או בהכנת שיעורי בית). הורים רבים מצאו בכך אפשרות לבלות זמן איכות עם ילדיהם, ואילו אחרים חששו מפני ההידרדרות של התלמידים בלימודים. סיבה נוספת למעבר זה הייתה התפיסה של נקסונה כי חינוך אינו תפקידו של בית הספר בלבד, אלא תפקיד ההורים והקהילה גם כן. אם הילדים יכולים לבלות זמן רב יותר עם ההורים והקהילה, הרי שהם זוכים לחינוך טוב ושלם יותר.

ראש הממשלה נקסונה

נושא לדיון – החזרת ההמנון והדגל

אחת הנקודות שגרמו לדיונים ולוויכוחים הייתה ההחזרה של שירת ההמנון והנפת הדגל בבתי הספר – שני דברים שנעלמו מנוף בתי הספר לאחר מלחמת העולם השנייה. נקסונה תמך ברעיון להחזיר מאפיינים יפניים אלו אל מערכת החינוך, מהסיבה שהם מחברים את התלמידים לא רק לבית הספר אלא ליפן כמדינה ולשאר האזרחים בה. לטענת נקסונה, כדי ללמוד על העולם, על היפנים להכיר את עצמם תחילה. עם זאת, בזיכרונם של היפנים נותרו שרידים של האינדוקטרינציה במערכת החינוך טרם מלחמת העולם השנייה, אותו חינוך שהצליח להביא להצלחות הגדולות של הכיבושים היפניים, אבל גם גרם למלחמה להימשך זמן רב יותר ולשבר האידיאולוגי שבא אחריה להיות גדול ומשמעותי יותר. בין המתנגדים החריפים ביותר להחזרה של ההמנון והדגל היה ארגון המורים היפני, הנינקיוסו (ninkyoso), אך מאבק זה לא צלח, ובשנת 1999 עבר “חוק הדגל וההמנון” בפרלמנט היפני, הוחזר לבתי הספר. למרות זאת, החוק נחשב לאחד החוקים השנויים במחלוקת שנחקקו בשנות התשעים.

“למידה במהלך החיים” Lifelong Learning

רפורמה נוספת שנועדה להקל את הלחץ על התלמידים הלומדים לבחינות היא פתיחת מסלולים באוניברסיטאות אשר מאפשרים גם למבוגרים לרכוש השכלה. בעבר, בחינת הכניסה לאוניברסיטה הייתה הבחינה הגורלית ביותר בחייו של אדם, מפני שהיא קבעה את איכות האוניברסיטה שבה ילמד ולאחר מכן את איכות החברה שבה יעבוד. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית של ממש. הבחינה לאוניברסיטאות נערכה בכל האוניברסיטאות באותו היום, מה שהקשה על התלמידים להגיש מועמדות לכמה אוניברסיטאות בו זמנית. אם, למשל, תלמיד נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה שרצה, האפשרות היחידה שעמדה בפניו היא שנה נוספת של לימודים מאומצים לבחינה של שנה הבאה. זאת כמובן רק בתנאי שהוריו יכולים לכלכל אותו בשנה הזאת, שכן אם לא, התלמיד נאלץ לצאת לעבוד, ולמעשה הכישלון בבחינה היה סותם את הגולל על הסיכוי להמשיך ללימודים אקדמיים.

המטרה של משרד החינוך היפני ברפורמה “לימודים במהלך החיים” (Lifelong learning), נועדה לאפשר גם לאנשים העובדים לקחת קורסים באוניברסיטה, ולאפשר לתלמידים לרכוש השכלה אקדמית גם לאחר שהם מתחילים לעבוד. האוניברסיטאות השונות אכן הכינו תוכניות לימודים המותאמות לאנשים עובדים, וסקרים של משרד החינוך העלו כי יש רצון בקרב היפנים להרחיב אופקים באמצעות קורסים אקדמיים, אך העובדה שהמחיר של הקורסים יחסית גבוה, וכן שרוב האנשים העובדים נוטים להשקיע את מרבית זמנם בעבודה כדי לקיים את משפחותיהם, מונעת מרבים מהם לנצל את האפשרות הזאת.

אם כן, רפורמות רבות נועדו להקל על התלמידים את הלחץ האקדמי העצום שמופעל עליהם. אם במעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, אם בריווח מערכת השעות או אם במתן האפשרות להמשיך וללמוד גם לאחר סיום התיכון, המטרה הייתה לפתוח בפני התלמידים היפנים אפשרויות נוספות על האפשרות של תיכון־אוניברסיטה־עבודה. אך האומנם האפשרויות האלה באמת קיימות?

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

שידור חוזר: מערכת החינוך היפנית – מופת לדוגמא או חברים לצרה?

כמדי שנה עם פתיחת הלימודים שבות ועולות הטרוניות על מערכת החינוך הישראלית. האלימות הגוברת, המיקום הנמוך במבחנים בינלאומיים, “בית חרושת לציונים”, כולן טענות מוכרות. ותמיד, ובמיוחד כשמתפרסמות תוצאות המבחנים הבינ“ל, עולות דוגמאות ממערכות החינוך של מדינות אסיה, סינגפור, שנגחאי (שבאופן מוזר מוצגת בנפרד מסין) וכמובן יפן אשר שנה אחר שנה מגיעות לראש טבלת ההישגים. במשך שנים נתפסה מערכת החינוך היפנית כמערכת מוצלחת ואף כאחת האחראיות ל”נס הכלכלי” היפני. מצד שני, אם תשאלו אנשים בישראל חלקם יגיד שהיפנים הם “רובוטים”, “מתוכנתים” ויותר מדי “הולכים בתלם” ושרצוי שהיצירתיות הישראלית, האחראית הראשית לכינוי “מדינת סטארט-אפ” תישמר. האמת היא, כמו תמיד, איפשהו באמצע.

כיתה טיפוסית

החל משנות ה-80 של המאה הקודמת תפסה מערכת החינוך ביפן מקום נכבד בשיח הציבורי הפנימי. ראש הממשלה, יאסוהירו נקסונה (Yasuhiro Nakasone), שם לממשלתו למטרה לקדם שינוי במערכת החינוך מתוך תקווה כי הדור הבא היוצא משעריה יהיה ערוך יותר ומתאים יותר לזמנים המשתנים במהירות ביפן ובעולם כולו. אז מה כל כך רקוב בממלכת יפן שראש הממשלה מבקש לשנותה?

אם מישהו חשב שהתיכון הישראלי הוא “בית חרושת לציונים” שינסה להתחלף עם תלמיד תיכון יפני שבדרך כלל מבלה את השעות שלאחר בית הספר בג’וקו (juku), בית ספר פרטי נוסף בו הוא לומד שוב ושוב את החומר של בית הספר עד שעה מאוחרת. וכשאומרים מאוחרת מתכוונים ל-10 בערב. מרבית תלמידי יפן הולכים לג’וקו כאשר בדומה למערכת החינוך הממשלתית גם הג’וקו מחולק לפי רמות החל מיסודי וכלה בתיכון. אין ספק שהתלמיד היפני ישמח להתחלף עם עמיתו הישראלי, השאלה היא אם הישראלי ישמח להתחלף…

המטרה של הלימודים הנוספים היא להכין את התלמיד היטב לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לכינוי הפופולארי “גיהנום הבחינות”. מרבית בתי הספר מכוונים את תלמידיהם לבחינות הללו בהן ערכו של התלמיד נמדד לא לפי הצלחתו בלימודים בתיכון, אלא לפי הצלחתו בבחינות הכניסה לאוניברסיטה טובה כדוגמת Keio או Todai (ועוד לפני כן לתיכון טוב שכן יש גם בחינות לתיכונים). בחינות אלה במשך שנים היוו את קרש הקפיצה הישיר לעבודה בחברה טובה ומסודרת ועבודה קבועה לכל החיים (בייחוד עבור הגברים).

חגיגות הקבלה לאוניברסיטת טוקיו

מה כל כך גרוע בשאיפה למצוינות? הרי השקדנות היפנית ידועה לטובה בכל העולם ואכן לתלמידים היפנים לרוב נאמר כי עליהם להשקיע את כל כוחם בלימודים ויש המוסיפים כי ההבדל בין הצלחה בבחינות לכישלון הוא מספר שעות השינה בלילה. שלוש שעות ומצליחים, אבל ארבע זה כבר שעה אחת יותר מדי שינה… ומה עם כשרון? זו לא מילה מוכרת כל כך בלקסיקון החינוכי היפני. בתודעה הציבורית כשרון הוא דבר נחמד אבל שולי ולא משחק תפקיד חשוב בהצלחה של הילד בכל דבר ובמיוחד בלימודים. משהו בדומה למשפט הישראלי “אין לא יכול, יש לא רוצה” לכולם יש פוטנציאל להצליח, כל עוד הם משקיעים את זמנם בלימודים.

ומה אם אלה שלא יכולים? הרי אין ספק שיש כאלה שלא מכוונים לאוניברסיטאות הטובות ואולי אף לאוניברסיטה בכלל. ובכן, הם מסווגים כסוג ב’, נתפסים בעיני החברה כעצלנים וככאלה מתקשים למצוא את מקומם בתיכונים האקדמיים, תיכונים שמכוונים את תלמידיהם לאוניברסיטה, אשר מהווים את הרוב של התיכונים ביפן (למעלה מ-70%). כאן אולי המקום לציין את “ההליכה בתלם” היפנית. מערכת החינוך לא ערוכה או פתוחה לקבל אלטרנטיבות אמיתיות לסדר היום האוניברסיטאי שלה (שבתקופת הבחינות מעסיק רבות גם את התקשורת), ודאי שלא בתיכונים.

הסדרה היפנית "לייף" שעוסקת באיג'ימה.

ובכל זאת ראש הממשלה ואנשיו ביקשו לשנות, והסיבה שהם ביקשו לשנות נעוצה בעובדה שרבים ביפן החלו לראות בדגש הרב על הפן הלימודי בבתי הספר דגש מוגזם אשר גוזל מהילדים הנאה של שנות הילדות ויותר מזה, החינוך הערכי נעלם בסבך הבחינות, הלימודים והג’וקו בתקופה שבה המשפחות גרעיניות יותר והקשרים בקהילה רופפים יותר ורוב נטל החינוך נופל על מערכת החינוך בלבד, אשר כאמור עסוקה יותר בלימוד.

זה אולי לא יאמן, אבל גם היפנים מתלוננים על “הנוער של היום”. אחת התופעות שנקשרו ב”עודף לימודים” היא תופעת האיג’ימה (Ijime), התעללות של חברים לכיתה או לבית הספר בחבריהם לספסל הלימודים. תופעת האיג’ימה עלתה לכותרות לראשונה ב-1986 ולאחר מכן ב-1994 ו-2006 בכל פעם לאחר מקרה התאבדות אחר של נערים ונערות צעירים כאשר טענו כי הסיבה להתאבדות הייתה התעללות חוזרת ונשנית מצד חבריהם ללימודים.

הסדרה היפנית Life אשר יצאה ב-2007 ועסקה בתופעת האיג’ימה קישרה במובהק בין בית ספר אליטיסטי אשר מכוון את תלמידיו לטופ של האוניברסיטאות ביפן לבין הריקבון הערכי שמוביל להתעללות בשתיים מבנות הכיתה. ההתעלמות המכוונת (או שלא) של צוות המורים וההורים בולטת עוד יותר על רקע מורה אחת אשר מנסה לצייר תמונה מורכבת יותר של היחסים בין התלמידים ולרמוז שהתלמידה המצטיינת אינה כה נהדרת כלל וכלל.

אלימות? “בית חרושת לציונים”? נדמה כי גם בארץ השמש העולה זורחת השמש על כמה וכמה בעיות טעונות טיפול במערכת החינוך.

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.