תמונה אחת, 500 מילים: מחאת הפינגווינים

אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול. כל פעם שאני יוצא מהבית יש פפראצי. פעם זה אוסטרלים מקומיים, פעם זה תיירים מאסיה ופעם אחרת ישראלים. כל פעם. זה פשוט נורא. לא מכבדים את הפרטיות שלנו בכלל. לא יעזור כמה נבקש, הם יחכו לנו עם המצלמות. זה מה שקורה כשהופכים להיות מפורסמים בעל כורחנו.

אבל לפני שאני מספר לכם על הסיפור העצוב שלנו ועל עוגמת הנפש שנגרמה לנו (ומה עשינו בנדון), אני חייב להבהיר איזו מיסקונספציה נפוצה בקרב מינים מסוימים של חיות. אנחנו לא פינגווינים של אנטרקטיקה. משום מה רוב היצורים חושבים שפינגווינים יש רק באנטרקטיקה, והסרטים והספרים לא עוזרים לתקן את הטעות. אבל אני אומר לכם, זוהי מיסקונספציה. פינגווינים חיים בכל מיני מקומות. יש כמובן פינגווינים באנטרקטיקה. למעשה, אני חושב שבשחר ההיסטוריה שלנו (ואני באמת צריך לבדוק בספרים) כולנו חיינו באנטרקטיקה. אבל אתם יודעים איך זה. קר שם. תארו לעצמכם שאתם בחדר עם עוד הרבה אנשים והמזגן מקרר נורא וקר לכם מאוד. לא נעים. וזה לא עוזר לבקש מאנשים לכבות את המזגן כי לרוב חם. וגם ההצעה להדליק ולכבות לסירוגין לא עוזרת, ואתם קופאים מקור בחוסר אונים. אז חלק מאיתנו החליט לעשות מעשה ולמצוא מקום עם מזג אוויר קצת נעים יותר. אוסטרליה התגלתה כאופציה לא רעה. אפילו התיידדנו עם הקנגורו. (הקואלות ממילא עצלניות מדי בשבילנו).

פעם, בהיסטוריה הרחוקה היינו משפחה אחת. אז אני מניח שאפשר לומר שגם עכשיו אנחנו משפחה אחת. אבל בינינו, אפילו את סדר פסח ואת חג ההודיה לא חגגנו ביחד, אז איזו מין משפחה זאת? כבר הרבה שנים שאין לנו קשר עם הקרובים שלנו באנטרקטיקה. אי שם, מתישהו מישהו רב עם מישהו, באמת, חוסר הבנה משווע ומטופש ומאז אנחנו לא מדברים איתם. אף אחד כבר לא זוכר מה קרה ולמה, אבל מישהו אמר משהו ומישהו נעלב ומאז… יוק. אין תקשורת. אפילו עם השיפור בטכנולוגיה, עכשיו לא צריך לבקש את הדגים למסור מסרים, אפשר סקייפ, אבל אין עם מי לדבר.

אני רוצה להדגיש: קוראים לנו פינגווינים. פ-י-נ-ג-ו-ו-י-נ-י-ם. לא פינגלינים ולא שום דבר אחר. יש את השחקן הזה, השחקן של "שרלוק", עם השם המסובך… קממבר… קמבר… אה! קמברבאץ'! בנדיקט קמברבאץ'. הוא דיבב איזה סרט דוקומנטרי ב-BBC על כל מיני חיות בחצי הדרומי של כדור הארץ ולא הצליח להגיד פינגווינים. למען השם והכנף! עם שם כמו שלו הוא מסתבך עם שם כמו שלנו? נו באמת.

כששמענו על השערורייה הזאת של השם שלנו, ועוד ב-BBC, לא סתם איזה ערוץ נידח, טיכסנו עצה. זה היה עלבון נורא לכל המשפחה. הסתגרנו בבית במשך כמה ימים וניסינו לחשוב איך כדאי לתקוף את הנושא. התייעצנו בכל הערכאות המשפטיות. השופט הבכיר סר מקפינגווין, החליט שיש צורך בעונש חינוכי וכולנו הסכמנו. ואז אחד הפינגווינים הקטנים נזכר בחברים שלנו, דובי הקוטב (יש להם קשרים בדיסני) והוא הציע לבקש מהם עזרה. והעזרה הייתה נפלאה. אתם בטח שמעתם על הסרט שעשו על הקרובים שלנו באנטרקטיקה (שביקרו במדגסקר), "הפינגווינים ממדגסקר" על הסוכנים שלנו פינגווין 007 וחבריו. נחשו מי דיבב את הזאב? נכון. אותו בנדיקט קמברבאץ'.

ובכן, זה הסיפור. אני מודה לכם מאוד על שהסכמתם לראיין אותי כדי שתהיה לנו הזדמנות, לנו ל-פ-י-נ-ג-ו-ו-י-נ-י-ם, לתקן את הרושם המוטעה שאתם מקבלים מהתקשורת.

סידני, אוסטרליה. צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים – פרוייקט

יש רגעים כאלה, שבהם לפתע רואים משהו שפורט על מיתר או שניים בלב. שמזכיר לנו דברים שאולי שכחנו, שמעיר בנו את הצורך ליצור. שמזכיר לנו להתבונן ביופי שיש מסביב בטבע ובאדם. שמזכיר לנו לעצור לרגע בתוך כל המולת היום יום המלחיצה והשוחקת. ברגעים כאלה, יש שכותבים שירי הייקו, ויש שמוציאים מצלמה. זהו אופיו של צילום. הוא תופס רגע ומקפיא אותו בתוך מסגרת. ואם הצילום מצליח, הוא תופס גם את הרגש החמקמק הזה שגרם לצלם להוציא את המצלמה מלכתחילה.

כשראיתי את הצילומים של אלי מוצ'ניק, מ-Eli Muchnik Photography, שמעתי את פריטת המיתרים הזו. כך עלה הרעיון לפרויקט המשותף שקיבל את השם "תמונה אחת, 500 מילים".

"תמונה אחת, 500 מילים" הוא פרויקט משותף ל-Cultureroll ול-Eli Muchnik Photography, שבו אני כותבת סיפור קצר, פרי הדמיון, בן לא יותר מ-500 מילים (אבל אל תתפסו אותי במילה) על צילומים נבחרים.

מקווה שתמצאו את הסיפורים מעניינים ומהנים.

מוזמנים לחפש אותם בבלוג תחת התגית "סיפורים קצרים" ו"תמונה אחת 500 מילים".

פלאשפוינט ואמנות ההקשבה

שביתת התסריטאים בהוליווד בשנת 2008 איימה לשבש את עלייתן המתוכננת של עונות חדשות וסדרות חדשות באמריקה וברחבי העולם הניזון מהוליווד. בחיפוש אחר סדרות למלא את החלל שנוצר בפריים טיים, פזלה CBS האמריקאית לצדדים ומצאה סדרה קנדית, פלאשפוינט (Flashpoint), שהפכה לאחר מכן לאחת הסדרות הקנדיות המצליחות ביותר בארה"ב, מאז "בכיוון דרום" (Due South) אי שם בשנות ה-90, והראשונה שמתרחשת כולה בקנדה ("בכיוון דרום" מתרחשת בשיקגו על אף שצולמה בטורונטו). עבור הצוות הקנדי בסדרה, העובדה שטורונטו הייתה מוקד ההתרחשות ושהעיר לא נפלה ביופיה מערים אמריקאיות שונות, היא מקור לגאווה. כדבריו של דיויד פקו (David Peatkau) שמגלם את סם ברדק, טורונטו לא פחות "סקסית" מניו יורק או דטרויט.

פלאשפוינט מגוללת את סיפורו של צוות 1 במשטרת טורונטו, יחידה מיוחדת (strategic response unit – SRU) שנועדה לסייע במקרים של בני ערובה, מתקפות טרור, מתאבדים וכדומה. המיומנות המיוחדת של חברי היחידה, פרט לכישורים הרגילים של נשק, מחשבים ונטרול פצצות היא התמחות במשא ומתן במצבי משבר (Crisis Negotiqtion). הסיסמא של היחידה: "שיחה לפני טקטיקה" (Talk Before Tactics) היא הניסיון לפתור מצבי משבר בדרכי נועם ועם מינימום נפגעים בנפש.

הרעיון שניתן לפתור מצבי משבר אליהם נקראת המשטרה דרך משא ומתן אינו חדש. בשנת 1973 הקימה משטרת ניו יורק יחידה שהתמחתה במשא ומתן במצבים של בני ערובה מתוך ההבנה שבמקרים רבים האלמנט הפסיכולוגי יכול לעבוד לטובת המשטרה ולמנוע מהלכים טקטיים שעלולים להביא להרג חפים מפשע. הנתונים מראים ש-95% ממקרים של בני ערובה שנפתרים ללא נפגעים, נפתרים במשא ומתן. כיום יותר ויותר יחידות משטרה מיוחדות ברחבי העולם כוללות צוות שוטרים שמאומן במשא ומתן במצבי משבר. יחידה כזו מורכבת בדרך כלל ממפקד שאחראי על ההרכבה, האימון והפיקוד של היחידה ולעיתים קרובות הוא גם המפקד בשטח בעת קריאה. היחידה כוללת את הנושא ונותן הראשון (negotiator) ונושא ונותן משני שלוקח את מקומו של הראשון אם הלה לא מצליח ליצור קשר טוב עם האדם שמולו. קצין מודיעין אחראי על איסוף המידע על הפושעים ובני הערובה כדי לסייע בידי המשטרה בתהליך המו"מ. היחידה כוללת גם צוות טקטי שנועד לפעול כאשר מוצו כל אפשרויות המשא ומתן. משא ומתן במצבי משבר כמו אלה שאיתם נדרשת להתמודד היחידה המשטרתית דורשים ידע פסיכולוגי נרחב, מיומנות גדולה ורגישות לשינויים העדינים במצב, שינויים שעלולים לחמוק מעיניהם של אנשים מאומנים פחות. באופן מעניין, השלב הראשון במשא ומתן שכזה הוא הקשבה פעילה. הקשבה פעילה (Active Listening) פירושה לנסות ולהגיב לדברי המדבר, בהנהון, בשאלות פתוחות שמדרבנות אותו לדבר, בלחזור על עיקרי הדברים של הדובר. משא ומתן מוצלח תלוי בהקשבה טובה ודרכה ביסוס של אמון בין השוטר לבין האדם איתו הוא נושא ונותן. ואם הקשבה פעילה עושה פלאים במצבים קיצוניים כאלה, תארו לעצמכם איזה פלא היא עושה בחיי היומיום אם מאמצים אותה.

אבל לא רק העבודה והמיומנות של השוטרים מקבלים זמן מסך, אלא גם חייהם האישיים וההשפעה של העבודה עליהם. מגיבים ראשונים – שוטרים, פרמדיקים וכבאים נתפסים בעיני הציבור הרחב כגיבורים וכך גם סדרות משטרה רבות מציגות אותם. אבל, כמו שאומרת אחת הפסיכולוגיות לאד ליין (Ed Lane, אותו מגלם יו דילן, Hugh Dillon, שגם תרם כמה שירים לסדרה), גם גיבורים נשברים. למי הם יכולים להראות את השבר הזה אם הם צריכים להמשיך ולתחזק את תדמית הגיבור, המפקד, האב? העומס הפסיכולוגי והשפעותיו הוא נושא שאינו זוכה לתשומת לב והכרה בדרך כלל, ורק לעיתים נדירות מגיע לידיעת התקשורת. רק כדוגמא,  ב-2014, 13 מגיבים ראשונים התאבדו תוך 10 שבועות בקנדה. עכשיו נסו לדמיין את המספרים בעולם כולו…

השחקן אנריקו קולנטוני (Enrico Colantoni) שמגלם את סמל גרג פרקר, הוא פעיל ב- Tema Conter Memorial Trust, ארגון שנועד לעזור למגיבים ראשונים להתמודד עם תופעות כמו תסמונת דחק פוסט טראומתית (PTSD). באחד הראיונות הוא אומר שהייחודיות של הסדרה היא בכך שהיא מראה את "המחיר של הגבורה".  ההתמודדות עם הצורך לקחת חיים, מצבים שבהם "הטוב ביותר שלך לא היה מספיק", הקשיים שאיתם הם מתמודדים כדי להמשיך ולעשות את עבודתם ולזכות ביושר בתדמית הגיבור. על האופן שבו הסדרה מציגה את השוטרים הם זוכים ללא מעט הערכה מהמגיבים הראשונים של העיר שניגשים אליהם ואומרים תודה.     יש שיגידו שפלאשפוינט זכתה מן ההפקר. היא עלתה לשידור בפריים טיים בארה"ב בזמן שביתת התסריטאים -בהוליווד, כש-CBS האמריקאית חיפשה תוכן לשידור, ולולא מצב הביש שאליו נקלעה התעשייה האמריקאית בגלל השביתה, ספק אם הסדרה הקנדית הייתה מגיעה לאן שהגיעה. אבל חמשת העונות שלה כמו גם המעריצים האדוקים שלה וההערכה לה היא זוכה מהתעשייה ומהאנשים אותם היא מייצגת מוכיחה שפלאשפוינט היא סדרה מעולה בזכות ולא בחסד. שווה צפייה.