שחררו (או בלעז: לט איט גו)

אם הייתם בכדור הארץ בשלוש שנים האחרונות לא יכולתם להימלט מההצלחה של "לשבור את הקרח" (בלעז: Frozen) הלהיט של דיסני. השיר "Let it go" קיבל אין ספור גרסאות כיסוי, פרודיות ואוסקר אחד. אבל אז קרה משהו מוזר. פתאום נתקלתי בעוד שיר בשם הזה. ואז בעוד אחד. ואז נדלקה לי הנורה הזו מעל לראש כמו בסרטים המצוירים ויחד איתה כמה סימני שאלה.

idea

התחלתי לחשוב מה יש בשם הזה, במשפט הזה, שכל כך מושך? כנראה שההכרה הבודהיסטית שההאחזות וההצמדות לדברים (מוחשיים ולא מוחשיים כאחד) מביאה לסבל חילחלה עמוק יותר ממה שנהוג לחשוב משום שרבים בעולם גילו שההיאחזות של בני האדם בעבר, בחפצים, באהבות ישנות, בכישלונות, לא מאפשרים להם להתבונן על יום חדש כהזדמנות להתחלה חדשה. כל השירים וכותרתם מבקשים להזכיר לאנשים שהעבר הוא עבר וכל יום הוא טאבולה ראסה, הזדמנות חדשה לעשות דברים אחרת מתוך אמונה שאפשר וצריך להיות טוב יותר.

הרי לפניכם, פוסט מוזיקלי שעוסק בשירים שכותרתם "let it go". פלייליסט לרגעים שבהם אנחנו צריכים את התזכורת הזו. או במילים אחרות, שחררו! 😀 (ואם אתם מוצאים עוד שירים, שתפו בתגובות…)

טוב, מתוך גילוי נאות, נתחיל עם השיר של פרוזן שבו המלכה אלזה שרה שהגיע הזמן להשאיר את כל ההסתרות והחששות מאחור ולגלות את הכוח האמיתי שלה.

 

פחות או יותר באותו זמן שיצא השיר של "לשבור את הקרח", יצא בבריטניה שיר באותו שם של הזמר ג'יימס ביי (James Bay).

 

גם הלהקה הקנדית מניופאונדלנד, Great Big Sea, מזכירה לנו שהחשש שלנו מכל מיני מהמורות בדרך עוצרים בעדינו מלראות וליהנות מהדברים הפשוטים.

והנה ג'ורג' סטרייט, זמר הקאנטרי, אומר שלפעמים כל מה שצריך זה לשחרר.

 

והנה להקת רוק אלטרנטיבי, The Neighbourhood.

גרייס סליק, שנחשבת בעיני רבים להצלחה הנשית הראשונה בעולם הרוק אנד רול, מזכירה לנו להיות עצמינו ולא לתת לדעותיהם של הסובבים להגדיר אותנו.

והנה עוד סגנון שמצטרף לשגעת ה"Let it go", R&B, הפעם מפי Keyshia Cole.

ואם חשבתם שזה קורה רק באנגלית, אז הנה הלהקה הקוריאנית FTIsland.

מודעות פרסומת

שידור חוזר: מערבית לשמש העולה – פסטיבל הסרטים ה-28 בחיפה

סוכות. סתיו. הערבים הופכים קרירים יותר ועלים צהבהבים מכסים אט אט את שבילי מרכז הכרמל ההולכים ומתמלאים ערב רב של מבקרים מהארץ ומהעולם. פסטיבל הסרטים ה-28, חיפה. בתכנית: מחווה לבמאי היפני קאנטו שינדו (Kaneto Shindo) ומגוון של סרטים אסיאתיים אחרים. תהיות לגבי מהות האמנות, מהות החיים ומהות המעמדות החברתיים שחלק מבני האדם מקדשים כל כך.

קאט (Cut) בימוי: אמיר נאדרי. יפן  2011

“אתה לא מישימה יוקיו” אומר חברו של שוג’י לשוג’י לאחר שזה האחרון בורח מהמשטרה משום ששוב עמד במרכז טוקיו ונשא נאום חוצב להבות על משמעות אמנות הקולנוע ועתידו המסחרי והעגום וקרא לקהל הסלרימן החולפים על פניו לחזור ולצפות בסרטים של פעם. שוג’י הוא במאי צעיר בראשית דרכו אשר מקרין על גג ביתו את הסרטים הטובים של הימים ההם ומרצה ברחובות טוקיו (עם דפים ומגאפון ביד) על העתיד העגום שצופה לאמנות הקולנוע עם התפתחותם המהירה של בתי הקולנוע והקולנוע המסחרי-בידורי. כשיום אחד מגיעים אליו שני בריונים הוא מגלה שאת הכסף שאחיו הגדול הלווה לו כדי שיוכל לביים סרטים הוא עצמו לווה מהיאקוזה בה עבד. כאשר הוא הסתבך עם הבוס וקיבל את עונשו, שוג’י נדרש לשלם את יתרת החוב. ומה הוא עשה לאחר ששילם את יתרת החוב (וכמעט קיפד את חייו באותה הזדמנות) אם לא ללוות שוב סכום כסף כדי להפיק עוד סרט?

סרט על אהבת הקולנוע, מחווה לסרטים הגדולים של פעם ועל הלהט שמפעם ביוצר צעיר בראשית דרכו והאמונה שאפשר אחרת ושאדם אחד יכול לשנות אפילו אם הוא עומד לבדו.

בתוך הסרט ישנה גם מחווה לסרטו של קאנטו שינדו “האי הערום” שאף הוא הוצג בפסטיבל.

מלך החזירים (The King of Pigs)

בימוי: יואן שאנג-הו, דרום קוריאה  2011

אם הסרט היפני מראה את האדם האחד שמנסה ומאמין שיש ביכולתו להביא לשינוי, הרי שסרט האנימציה הקוריאני “מלך החזירים” אופטימי הרבה פחות. קיונג מין (Kyung-min) וג’ונג-סוק (Jong-suk) למדו יחד בבית הספר, בית ספר שבו העשירים והמצליחים נקראו כלבים והעניים והחלשים אליהם הם נטפלו זכו לכינוי חזירים. 15 שנים לאחר שסיימו את חוק לימודיהם, כשאחד מהם הוא מנכ”ל של חברה שפשטה את הרגל והשני סופר כושל, הם נפגשים לדבר על צ’ול (Chul), הנער היחיד שקרא תיגר על המערכת ההירארכית של בית הספר והפך במהרה למודל להערצה עבור השניים.

“אם רוצים לנצח את הרעים, צריך להפוך לרעים יותר מהם. צריך להיות מפלצת” אמר צ’ול לקיונג מין וג’ונג סוק. אבל מהי מפלצת? ומהי מפלצת אנושית? מעמדות חברתיים נוקשים בחברה הקוריאנים היו קיימים במשך שנים רבות, תחילה מתוך האמונה הקונפוציאנית המרבדת את החברה ולאחר מכן מתוך הגישה המודרנית של “בעל הממון הוא בעל השלטון”. מהי הדרך הטובה ביותר להילחם על מקומך בהיררכיה? ומהי אנושיות בתוך מערכת אשר הופכת את החלשים לטרף? האם היא בכלל קיימת?

תערוכת הקריקטורות

ובנימה יותר אופטימית: תערוכת הקריקטורות המתקיימת מדי שנה זו השנה ה-18 במקביל לפסטיבל הסרטים עסקה השנה בנושא “מחאה חברתית והומור חופשי” כהמשך לגל המחאות ששטף את העולם בשנתיים האחרונות. מרבית הקריקטורות מאסיה היו מסין (ואחת מקוריאה הדרומית), מה שמוכיח שוב עד כמה הומור הוא לעיתים כלי לביקורת לא פחות מאשר כלי לבידור.

קריקטורה של פאנג גואי בו, סין

פורסם לראשונה באתר iAsia.

על תסכיתים ומטוסים

יש צורות אמנות שעברו מן העולם. הטרובדורים כבר לא משוטטים ברחבי אירופה עם כלי נגינה וסיפור, התיאטרון של שייקספיר לא דומה בכלל לדמותו בזמנו של שייקספיר וגם התסכיתים כמעט נכחדו מהרדיו. אבל אי שם בהיסטוריה העתיקה, בימים האפלים טרם המצאת הסמארטפונים, לפני הטלוויזיה הצבעונית, למעשה לפני הטלוויזיה בכלל, הבידור הפופולארי היה הרדיו. כן כן, אותו מכשיר גדול עם כפתורים וסוג של רשת כזו היכן שהיה הרמקול, שסביבו התאספו בני המשפחה ולעיתים גם השכנים כדי לשמוע על הנעשה בארץ ובעולם, לקבל טיפים איך לנהל משק בית (ואולי גם כמה מתכונים פשוטים וטובים), ולשמוע תסכיתים.

תסכית, למי שלא זוכר את פירוש המילה מהתקופה שבה עשה הפסיכומטרי, הוא דרמת רדיו. סדרה בהמשכים בדרך כלל שכוללת שחקנים שרק שומעים ורעשי רקע שמסייעים לצייר את ההתרחשות כמו דלת נטרקת או צלחת נשברת. כיום נדמה מעט מוזר העדרו המוחלט של האלמנט הוויזואלי, התרגלנו ל"טוב מראה עיניים" ו"תמונה אחת (בפוטושופ) שווה אלף מילים", אבל אם מצליחים להתגבר על כך, העולם שהאוזניים והדמיון מסוגלים לברוא עשיר בפרטים לא פחות ואולי אף יותר מהעולם של הקולנוע והטלוויזיה. הרי בקולנוע יש לנו שחקן אחד שהמלהק בחר עבורנו, ואילו בתסכית כל אחד מהמאזינים יכול לדמיין לעצמו את מראהו של השחקן שהוא מוצא כמתאים ביותר לדמות.

אולי זו עובדת היותה אי או השמרנות והחיבה למסורתיות, אבל בריטניה שימרה את אמנות התסכית ורדיו BBC הפיק את "לחץ אוויר" (Cabin Pressure) בשנת 2008, תסכית קומי מאת ג'ון פינמור (John Finnemore) שמתרחש במטוס אחד מתפרק של חברת צ'רטר, טוב לא חברה, חבר-צ'רטר אחד. בכל פרק הם נוסעים למקום אחר על הגלובוס ולעיתים מביאים איתם ניחוחות זרים. ההומור הוא הומור בריטי. אתם יודעים, קצת יבש כמו הצנימים שליד התה אבל הומור שמצליח להצחיק לא מעט. בין טיסות מטען ביזאריות לבין טיסות נוסעים ביזאריות לא פחות מתגלים היחסים בין ארבעת העובדים בחברת התעופה הקטנה. והיחסים בין בני אדם הם תמיד כר נרחב להומור.

אז מיהן הנפשות הפועלות?

קרולין נאפ-שפי – בעלת חברת התעופה MJN שכוללת מטוס אחד (מה שמקשה עליה לקרוא לזה "חברת" תעופה). היא זכתה במטוס במסגרת הגירושין מבעלה האוסטרלי גורדון שפי (מכאן השם MJN – My Jet Now) ומקיימת את החברה הקטנטנה כדרך להעסיק את עצמה ואת בנה בן ה-28. היא ללא ספק כלב האלפא, ה"סר" ובאופן כללי הבוס והמנהל של כל מה שקורה בחברה כשהם על היבשה ובאוויר.

דאגלאס ריצ'רדסון – בעברו היה קפטן ב- Air England עד שהחברה עברה שינויים והוא מצא את עצמו בכיסא טייס המשנה ב-MJN מכלה את זמנו במטוס אחד עם צוות מוזר בהצקות על חשבונו של הקפטן, מרטין קריף.

מרטין קריף – מאז גיל 6 חלם להיות קפטן בחברה תעופה, ועד אז חלם להיות מטוס. לקח לו 7 פעמים כדי לעבור את בחינת ההסמכה ולהפוך להיות טייס וכשקרולין הציעה לו להיות קפטן הוא קפץ על המציאה גם אם נאלץ להתפשר לשם כך על תנאי ההעסקה. הוא נע בין חוסר בטחון מוחלט להיאחזות מגוחכת בכובע הקפטן ובמעמדו מה שגורם לדאגלאס, שמלא חשיבות עצמית באופן טבעי, לצחוק עליו 24/7 (או לפחות בכל טיסה).

ארתור שפי – בנה הטמבל של קרולין. בן 28 וקצת, גר עם אמו ובאופן כללי נאיבי בצורה מוגזמת. גם הוא זוכה למנת הגיחוך מדאגלאס, מרטין וקרולין וגם מאנשים מזדמנים. תפקידו בכוח הוא דייל אוויר וכחלק מתחומי אחריותו הוא אחראי על האוכל, הקפה והנוחות של הנוסעים. כשיש נוסעים. מצד שני, עדיף שהוא יניח לנוסעים לנפשם, זה בדרך כלל "מתכון בדוק לטיסה מוצלחת".

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס וארתור

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס וארתור

אם אי פעם נתקלתם בנותני שירות או הייתם בעצמכם נותני שירות ודאי תזדהו עם חלק ניכר מהמצבים שבהם קרוליין, המנהלת של החברה, מביעה את דעתה על לקוחותיה. טוב, אולי לא תזדהו, אולי תקנאו בכך שהיא אכן אמרה את אותם הדברים שחלפו לכם עשרות פעמים בראש כשדיברתם עם לקוח עקשן, צעקן או סתם טיפש. אם סבלתם בעבר מחוסר ביטחון עצמי ולצערכם עבדתם עם אדם מלא ביטחון עצמי טבעי, אתם ודאי מבינים כמה זה מעצבן בשביל מרטין לעבוד עם דאגלאס. ואם אתם יותר דומים לדאגלאס, תארו לעצמכם איך ההרגשה להיות מוקף באידיוטים (או סתם להיות סגור איתם במטוס בערב חג המולד)…..

אוסקר וויילד אמר ש"אם אתם רוצים לספר לאנשים את האמת, תצחיקו אותם, אחרת יהרגו אתכם". לא מעט אמת אפשר למצוא בקומדיה הזו, כמו בכל קומדיה טובה. למשל, הטיסות הארוכות מאירופה למזרח הרחוק. בייחוד הטיסה מעל רוסיה….

וכדי להעביר את הזמן בטיסות מטען נטולות נוסעים או טיסות נוסעים נטולות עניין הם משחקים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. "המלך אמר", תחרות של רשימות (כמו למשל לרשום את השמות של כל שבעת הגמדים), שמות של ספרים שנשמעים מעניין יותר בלי האות האחרונה שלהם (כמו למשל Three Men in a Boa), ואפילו "הלימון המטייל", משחק שבו הם מחביאים אחד לשני לימון בין הנוסעים. "הלימון המטייל" הפך להיות כל כך פופולארי, שמאזיני הסדרה צילמו לימונים בכל העולם והפכו את זה לספר מתנה שניתן ליוצרים ולצוות של התכנית במסגרת מפגש שחקנים-קהל.

אבל יש גם אמת מהסוגים שמעוררים מחשבה. כשעלתה השאלה הפילוסופית "מהו אושר?" לארתור הייתה תיאוריה שאושר הוא לא אותו מצב רחוק שכולנו שואפים אליו ושאם מגיעים אליו עסוקים מדי בלדאוג שמא יעלם בן רגע, אלא אותם רגעים רבים קטנים במהלך החיים. כמו למשל כשהמים במקלחת הם בטמפרטורה המושלמת אחרי יום עבודה ארוך. או כשארתור מספר על הראיון שלא נכנס אליו במכללה האווירית באוקספורד ושעד היום הוא תוהה "מה היה קורה אילו". מרטין ודאגלאס אומרים לו שאין לו  ולא היה לו שום סיכוי להיות טייס והם היו זורקים אותו בבושת פנים מהמכללה. "או, תודה חברים" אומר ארתור, "אתם לא אומרים את זה רק כדי שארגיש יותר טוב?" משפט שכמובן גרר צחוק מהקהל. מה טוב בהרגשה שהיית כל כך גרוע שהיו מעיפים אותך ממש על ההתחלה של הקורס? אבל מצד שני, אם לא היה לך שום סיכוי להצליח, אין צורך להתחרט על שלא ניסית. נכון?

בעולם בידור שבו חוש הראייה הוא החשוב ביותר, בו האפקטים של המחשב עולים בחשיבותם על העומק של הסיפור, נדמה שלתסכית אין מקום. אבל אם תהיו מוכנים להיות קצת מיושנים ולתת לו הזדמנות, גם אתכם הוא ישבה בקסמיו.

ולמי מכם שמעוניין לשמוע את התסכית הנה הלינק. רק תשתדלו לא להקשיב לתסכית כשאתם בחוץ. הצחוק שלכם עלול להבהיל אנשים… 🙂

 

שידור חוזר: מזרח מערב – סרטים אסייתיים בפסטיבל הסרטים בחיפה

פסטיבל הסרטים בחיפה נוסד בשנת 1983 והיה הראשון מסוגו בישראל. כיום הוא זוכה למעמד מכובד בקרב פסטיבלי הסרטים בעולם ומארח מדי שנה כ-300 אורחים ואנשי מקצוע ישראלים ובינלאומיים כאחד. במסגרת הפסטיבל נערכות הקרנות של סרטים חדשים, תחרויות לקולנוע, כיתות אמן, כנסים והקרנות פתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. קאן זה בהחלט כאן!

"סוף הסתיו" (במאי: קים טה-יונג, קוריאה, 2010).

פסטיבל הסרטים ה-27, חיפה. שבת, 10 בבוקר, סרט ראשון למשכימי קום. אולם רפפורט הולך ומתמלא אנשים החל מצעירים וכלה בפנסיונרים לבושים כביום-יום או כיאה לפסטיבל בינלאומי. האולם מחשיך.

סינית וקוריאני נפגשים בדרך לסיאטל. זו לא תחילתה של בדיחה, זו תחילתו של סיפור אהבה קטן. את אנה אנחנו פוגשים כשהיא לבושה בגדים קרועים לאחר שהרגה את בעלה באקט של הגנה עצמית. 7 שנים מאוחר יותר היא יוצאת לחופשה בת 72 שעות מהכלא כדי להיות בהלוויה של אמה. בדקה ה-90 עולה על האוטובוס שלה לסיאטל בחור קוריאני שאין לו מספיק כסף לכרטיס. היא מלווה לו 30 דולר. כעבור יותר מחצי שעה של הסרט הם מגלים זה את שמו של זה. סיפור אהבה עדין, פשוט ועם זאת לא פשוט.

הקולנוע הקוריאני הולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם בשנים האחרונות. סרטים קוריאנים הופכים יותר ויותר לאורחים קבועים בפסטיבלים נחשבים, כדוגמת פסטיבל ברלין ופסטיבל קאן. מה שהיה עד לפני כמה שנים נישה של משוגעים לדבר הופך אם לא למיינסטרים, הרי שלפחות מפסיק לגרום לתמיהה. הקולנוע הקוריאני קונה לעצמו מעריצים ותופס מקום במסגרת ה”קולנוע האסייתי” שכלל עד אז בעיקר את יפן והונג-קונג.

יש בסרט משהו שקוסם לקהל המערבי. בליל של שלוש שפות (סינית, קוריאנית, אנגלית) נותן תחושה של אקזוטיקה ועם זאת של משהו קרוב. סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, אבל אולי באמריקה שבה בליל כזה של שפות הוא עניין שבשגרה, מקום נטול זהות אסייתית מובהקת, יש לו סיכוי סביר יותר.

הבמאי קים טאה יונג והשחקנים טאנג ווי והיון בין יוצרים סרט שקט שבו הרבה לא נאמר, או כמו שאנה אמרה כאשר היא והון דיבבו זוג שעמד לא רחוק מהם: לפעמים יש דברים שיודעים גם בלי מילים. ואהבה, היא לעיתים קרובות, הדברים שלא נאמרים.

"פארק טוקיו" (במאי: אאויאמה שינג'י, יפן, 2011)

“אם חייזר היה מגיע לעולם ומבקש ממך לתאר לו את טוקיו, איך היית מתאר אותה?” שואלת אחת הדמויות את קוג’י. “אני,” אומרת הדמות, “הייתי אומר שבמרכז טוקיו יש פארקים, ומסביבם פארק אחד גדול גדול שבו הדרכים של אנשים מצטלבות – זוהי טוקיו.”

שלישי, 11 בבוקר. שוב אולם רפפורט שמתמלא עד אפס מקום ועוד יש מאחרים. הקולנוע היפני מושך קהל, או לטענתה של חברה זה לא רק הקולנוע, זה השחקן מיורה הארומה. מיורה מגלם את שידה קוג’י, סטודנט לצילום שאוהב לטייל בפארקים בטוקיו ולצלם צילומים משפחתיים. יום אחד בפארק ניגש אליו רופא שיניים אשר מבקש שיעקוב אחר אשתו ויצלם אותה כאשר היא מטיילת עם בתם בפארקים. קוג’י מסכים לאחר שהוא שואל לסיבת הבקשה ומסתפק בתשובה “רומן”. סיפור המסגרת הזה נותן לקוג’י סיבה לבחון את יחסיו עם חברת הילדות שלו, מיו, אשר הייתה חברתו של חברו שמת; עם אחותו החורגת ועם אמו המנוחה ממנה ירש את המצלמות ואת הכישרון לצילום.

הבמאי, אאויאמה שינז’י, אמר שרצה לספר סיפור אהבה פשוט של נעורים מפני שלדעתו זהו מבחן אמיתי ליכולתו של במאי. כאשר נתקל בספרו של יוקיה שוג’י “פארק טוקיו” החליט לנסות את כוחו ויצר סרט יפני איטי, בלי מלודרמות גדולות מהחיים אלא החיים הפשוטים של הנוף הסתווי היפני ועל הרקע שלו סיפור אהבה קטן של נעורים.                                                                                                                                                                                               

  • שני הסרטים זכו להקרנה נוספת, שלישית במספר, במסגרת הפסטיבל לאור ההצלחה שזכו לה בשתי ההקרנות המתוכננות מראש.

טכנולוגיה, מסתבר, זה דבר מצחיק – משהו לקינוח…

במקביל לפסטיבל הסרטים, מתקיימת זו השנה ה-17 תחרות בינלאומית לקריקטורות. התחרות נוסדה ע”י עמותת “פנקום” שהוקמה ע”י אמנים מחבר העמים וקיבלה את חסותה של עיריית חיפה. הנושא של התחרות משתנה מדי שנה, ונבחר הנושא של קידמה טכנולוגית, תקשורת ורובוטיקה לציון 100 שנה לטכניון. ועדה בינלאומית של שופטים בחרה 120 קריקטורות מתוך למעלה מ-800 שנשלחו על ידי אמנים מ-63 מדינות. בין שלל הנציגים מישראל ומהעולם היו גם שתי קריקטורות מסין ואחת מיפן. כמו שטכנולוגיה חובקת עולם, מסתבר שכך גם הומור.

פורסם לראשונה באתר iAsia.