קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.

מודעות פרסומת

"קול ג'פן" – מה זה?

סטודנטים למזרח אסיה? מתעניינים בתרבות יפנית פופולארית? שמעתם את המונח "Cool Japan" ולא הייתם סגורים מה הוא אומר? Cultureroll מגיע לעשות סדר בסדרת פוסטים על אחת מהמדינויות הסבוכות ביותר של השנים האחרונות ביפן.

ההגדרה הבסיסית ביותר של "Cool Japan" היא שזוהי "מדיניות יצוא תרבות פופולארית יפנית" וראשיתה בתחילת שנות ה-2000 (2002 אם לדייק). אז עוד לא קראו לה "Cool Japan" אלא "מדיניות קניין רוחני" (Intellectual Property Strategic Council). המדיניות של 2002 ביקשה לחזק את הקשר שבין מכוני מחקר שונים ואוניברסיטאות לבין התעשיות היפניות בניסיון למצוא דרכים להפוך את את יפן ואת המוצרים היפנים לאטרקטיביים בשוק הבינלאומי. עלייתם של "הנמרים האסיאתיים" (טיוואן וקוריאה) ועלייתה המטאורית של הכלכלה הסינית שמסוגלות לייצר מוצרים לא פחות טובים מהיפנים במחירים זולים יותר הביאו לכך שיפן מחפשת "ערך מוסף" למוצריה, משהו שיאפשר לייחד את המוצרים היפנים ולהעניק להם יתרון על פני המתחרים.

הרעיון אינו חדש ואיננו ייחודי ליפן. הראשונים שעשו זאת היו בריטים תחת שלטונו של טוני בלייר שפיתחו את ב-1997 את תעשיות התרבות של אנגליה תחת הסלוגן "Cool Britania", פראפראזה על הסלוגן הלאומי הותיק שלהם "Rule Britania!". אחריהם באו הדרום קוריאנים תחת שלטונו של קים דה-ג'ונג (1998-2003), שהחליט להצעיד את המדינה האסיאתית קדימה דרך מתן חופש יצירה והשקעה לחברות וליוצרים בתחום האמנות והמדיה. ההצלחה הקוריאנית זכתה לכינוי "הגל הקוריאני", משום שהם הצליחו לפרוץ את גבולות המדינה ולסחוף מעריצים בכל אסיה והעולם (וכתבנו כאן עליה בעבר). היפנים ראו כי טוב, הבינו שלהם עצמם יש לא מעט תרבות פופולארית אהודה ברחבי העולם והחליטו להצטרף למירוץ של תרבות פופולארית כמניע כלכלי ותדמיתי.

אז למה דווקא בשנות ה-2000? למה דווקא שנות ה-2000 הביאו איתם את ההכרה בכוחה של התרבות הפופולארית? כמו בכל אירוע גדול כמה תהליכים ורעיונות קדמו לו והבשילו. שני רעיונות גדולים תפסו את תשומת הלב של המדינאים במדינות שונות סביב העולם. הראשון היה הרעיון של "עוצמה רכה" (Soft Power) שפיתח ג'וזף ניי (Joseph Nye), חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת הארווארד. הרעיון הוא לגרום לאנשים דרך "תרבות וערכים אטרקטיביים ומשותפים" לשתף פעולה במקום שימוש בכוח צבאי או מקלות כלכליים (או לחילופין גזרים כלכליים). התפוצה של סרטים הוליוודיים שמציגים את "החלום האמריקאי" משכה במשך שנים אנשים רבים להתעניין בארה"ב ולראות בה מדינה מצליחה וחזקה והנחת היסוד הייתה שמדינות רבות שבראשן עומדים צעירים שגדלו על הוליווד יעדיפו לשתף פעולה עם ארה"ב ולא עם מתנגדיה.

ג'וזף ניי

ג'וזף ניי

רעיון שני שהתחיל להתפתח הוא הרעיון של "מיתוג מדינות" (Nation Branding) שפיתח סיימון אנהולט (Simon Anholt), שטוען שכל מדינה היא סוג של "מותג" ושיש סוגים שונים של "מיתוג". מדינות שיש להן מיתוג חיובי מוצאות שזה קל יותר להתנהל בזירה הבינלאומית. הן מקבלות יותר השקעות כלכליות זרות, יותר תיירים ויותר מתחשבים בדעתן. מדינות שיש להן מיתוג שלילי מגלות שקשה להן לגרום לדברים שלהן להישמע בעולם, מגיעים פחות תיירים ופחות משקיעים מחו"ל מה שמשפיע ישירות על הכלכלה.

סיימון אנהולט

סיימון אנהולט

שני הרעיונות האלה מצאו חן בעיני הממשלה היפנית. ליפן יש בסיס תרבותי רחב ועשיר שהיא יכולה לנצל ל"עוצמה רכה", בייחוד משום שעד לאחרונה יפן לא ששה ולא יכלה להשתמש בכוח צבאי לנוכחות בינלאומית בשל מגבלות חוקתיות. העובדה שלפני יפן בריטניה ודרום קוריאה כבר ניסו (ואף הצליחו, בייחוד קוריאה) לקדם דרך התרבות הפופולארית תחומים רווחיים יותר כמו אלקטרוניקה ומכוניות הביאה את הממשל היפני לחפש דרכים לקדם את התרבות הפופולארית ולמשוך התעניינות כמו גם למתג את יפן כמדינה "מגניבה". הניסיון הזה זכה לכינוי "Cool Japan".

אחת המטרות של המדיניות היא להגן על זכויות יוצרים שמיוצרות ביפן מפני חיקויים ופיראטיות, בייחוד בתחומי התרבות והתוכן משום שהתרבות הפופולארית היפנית כתה להצלחה גדולה בקרב הקהל האסיאתי בשנות ה-90, אבל הדבר נעשה לא בזכות ייצוא מסודר אלא בזכות חיקויים בלתי חוקיים ופיראטיות. סדרות קוריאניות העתיקו תבניות ועלילות של סדרות יפניות בלי לשלם זכויות יוצרים, סדרות יפניות שהגיעו דרך VCR פיראטיים ועברו מיד ליד הצליחו למשוך קהל בהונג קונג ובסין העדיפו לכתוב קטעים על מיאזקי כאילו היו תרגום מיפנית (אבל למעשה היו מומצאים לחלוטין). כל הדרכים האלה פיתחו ופתחו שווקים חדשים שהיו סגורים לתרבות פופולארית יפנית במזרח אסיה בייחוד בגלל צנזורה שהוחלה על יבוא תרבות יפנית לאחר מלחמת העולם השנייה במדינות כמו טייוואן וקוריאה (הדרומית, בצפון עדיין קיימת צנזורה). מצד אחד הם יצרו קהל שצורך תרבות יפנית ומתעניין ביפן, מצד שני את הרווחים קטפו אותם אנשים שהביאו והפיצו את המוצרים הפיראטיים ולא החברות והיוצרים היפנים. שני הדברים יחד, יצירת תדמית חיובית בקרב האקס-קולוניות והניסיון להרוויח ממכירה של תוצרים תרבותיים מקוריים הם הדברים ש "Cool Japan" רוצה להשיג ולקדם.

אז מה כוללת המדיניות? אתם ודאי הייתם מדמיינים לעצמכם את אנשי הממשל היפני יושבים וחושבים ועושים רשימה של תחומים שבהם כדאי להשקיע ואותם כדאי לקדם בתור "יפן המגניבה", מעבירים את זה הלאה למשרדים וככה בונים את המדיניות. ובכן, התהליך היה קצת שונה. משום ש-"Cool Japan" נועדה למשוך בעיקר קהל זר, לא יפני, הממשלה היפנית רצתה לדעת מה מוצא חן בעיני לא יפנים. אבל הרי יש מגוון שלם של דברים שלא יפנים מוצאים מרתק ביפן. לא רק אנימה, מנגה ומשחקי מחשב. גם אופנה, ועיצוב, וקרמיקה יפנית, ורובוטים, ומטבח יפני (עם ההצלחה הגלובלית של הסושי). ואכן במהלך השנים מאז 2002 אז הוגדרו תעשיות התרבות היפניות כ"תעשיות תוכן" (Content Industries) נכנסו תחת "Cool Japan"  כל אותם תחומים שלא-יפנים מוצאים מעניינים וכיום ההגדרה הרשמית של "יפן המגניבה" כוללת "הכל, החל ממשחקי מחשב, אנימה ומנגה ותחומי תוכן נוספים, אופנה, מטבח יפני ותרבות מסורתית ועד רובוטים, טכנולוגיות ידידותיות לסביבה ומוצרי הייטק נוספים". הגדרה רחבה מאוד יחסית להתחלה של "תרבות פופולארית".

יפן מנסה למצוא חן בעיני העולם דרך היצירתיות שלה בתחומים מגוונים מאוד. כל דבר שיש סיכוי שימצא חן בעיני העולם נכנס תחת הכותרת של Cool Japan ומקודם על ידי הממשלה. זה הופך את המדיניות למאוד מגוונת, נותן בידי הממשל ערב רב של תחומים ואפשרויות השקעה, אבל גם מפזר את הכסף והכוח על פני תחומים רבים מדי והופך את המדיניות ללא ממוקדת ולכן, יש הטוענים, שהיא לא מצליחה להשיג את המטרה. מצד שני, אם יורים לכל הכיוונים, מתישהו משהו יפגע במטרה.

cool-japan

מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

הערצת שחקנים ועשרת שלביה

אם עברתם את גיל 12 אבל שחקנים טובים עדיין עושים לכם פרפרים בבטן, אם כבר הורדתם את הפוסטרים מהקירות אבל על שומר המסך שלכם עדיין מככבת הסדרה האהובה, מזל טוב! אתם מעריצים בהיחבא! ובכן, הגיע הזמן להפסיק לתרץ ולהגיד בקול: "אנחנו מעריצים ולא מתנצלים!"

ב-2014 פרסם המסאי והסופר הבריטי אלן דה בוטון מאמר בגארדיאן בזכותה של תרבות הידוענים (Celebrity Culture). כשזה מגיע להערצה של מפורסמים, שחקנים, זמרים וכדומה אנשים מבוגרים נוטים להתייחס אליהם באירוניה וציניות. הערצה של מפורסמים נתפסת בעולם המבוגרים כמשהו ילדותי שהגיע הזמן להיפטר ממנו, ואם לא נפטרנו ממנו הרי שעלינו להתבייש בו. אבל "הערצה" כותב דה בוטון "היא חלק חשוב מהפסיכולוגיה האנושית. אם נגחיך את הערצת המפורסמים הצורך להעריץ לא יעלם, הוא רק ירד למחתרת ויבחר לעצמו מודל פחות ראוי להערצה…. לאנשים מפורסמים יש את היכולת להפוך נושאים ל'סקסיים', קריאה, אדיבות, צדק חברתי…. בחברה מתוקנת," הוא אומר, "הם מייצגים את הערכים הטובים, הנעלים והמעולים ביותר ועל כן הערצתם היא סיבה לגאווה".

אבל להעריץ שחקן זו רכבת הרים רגשית. הנה לפניכם, לראשונה, עשרת השלבים של ההערצה. רק כדי שתדעו עד כמה אתם קרובים לסיומה של הנסיעה המטורפת. שימו לב! לא כולם עוברים את כל השלבים ועוצמות השלבים משתנות ממעריץ למעריץ.

  1. המפגש הראשון – אתם הולכים לסרט או צופים בסדרה ודמות מוצאת חן בעיניכם. זה יכול להיות הגיבור, הגיבורה, הנבל המרושע, דמות שאתם סולדים ממנה או דמות שמצחיקה אתכם. משהו בה תופס לכם את העין והלב. מראה חיצוני זה רק חלק מהסיפור, כריזמה היא שם המשחק.
  2. מגגלים – אז התאפקתם לשם הנימוס לא להוציא את הטלפון כשאתם עוד עם החבר'ה בקולנוע, אבל ברגע שמצאתם את עצמכם שוב לבד, עשיתם מהר גוגל ומצאתם את הערך הרלוונטי בויקיפדיה. אתם מקפצים בין שורות של חיים אישיים, קריירה, פרויקטים עיקריים וקולטים פיסות מידע רנדומליות. שימו לב שהפרטים "נולד בארה"ב", "הוריו התגרשו", ו"שיחק בפרסומות מגיל 5" עלולים להפוך ל"הוריו התגרשו בפרסומת כשהוא נולד בגיל 5". המהדרין יפנו כמובן ל-IMDB במקרה של אנשי טלוויזיה וקולנוע ויעשו רשימה פוטנציאלית לצפייה.
  3. בינג' – בשלב הזה אתם רוצים לצפות בכל הפרויקטים של השחקן EVER. לא משנה הז'אנר, אתם צופים בכל מה שידכם משגת. מעולם לא אהבתם קומדיות רומנטיות? עכשיו הן דווקא סבבה. סרטי אימה הפחידו אתכם עד מוות? עכשיו אתם מוכנים ללילות ללא שינה שבטח יבואו, אבל אתם חייבים לתפוס…. סליחה, לצפות בכולם.
  4. חולה אהבה – השלב הזה מתאפיין בהערצה מוגזמת למושא אהבתנו החדש. הוא מושלם. כליל השלמות. וכל מי שמעז להעיר שאין אדם שהוא מושלם, זאת רק תדמית, ושהמציאות מטבעה מורכבת נתקל בשצף-קצף של טיעוני הגנה שלא היו מביישים שום סנגור (גם אם הם לעיתים מסתכמים במשפטים כמו "אין לכם מושג על מה אתם מדברים" ו"אתם לא באמת מעריצים שלו, סתם ראיתם איזה סרט אחד בקושי".) השלב הזה עלול להיות ממושך וחמור במיוחד אם אתם בגיל העשרה. תופעות לוואי במקרה כזה כוללות צרחות קולניות במיוחד ובמשפטים כמו "אני הולכת להתחתן איתו, הוא פשוט עוד לא יודע את זה" (ראה ערך: "מעריב לנוער" שנות ה-90).
  1. דייט שלישי: הכירות מעמיקה – אחרי שהאהבה העיוורת פוקחת עיניים, מתחיל השלב שבו רוצים להכיר את האדם שמאחורי השחקן. הדרך הנפוצה ביותר היא צפייה בראיונות, כל הראיונות. חלקים מתכניות מכל מקום ובכל שפה. אנגלית, צרפתית, סינית, תאילנדית. כשאתם מרגישים מספיק בנוח כדי לומר שאתם מכירים אותו מבית הספר, יודעים בדיוק באיזו שנה סיים אוניברסיטה, מה למד, ומה הוא אוהב לאכול, דעו שעברתם שלב.
  2. חברים משכבר הימים – עכשיו כשאתם מכירים את האדם שמאחורי השחקן, חלק מהמעריצים מרשים לעצמם להביע את דעתם על חייו הפרטיים. זה כולל את דעתם על עם מי הם יוצאים ולמה (ראה ערך טום הידלסטון וטיילור סוויפט), המשקל שלהם, והפרויקטים שהם בוחרים. השלב הזה מתבטא לרוב המרחב האינטרנטי ולעיתים מתדרדר למילים לא יפות.
  3. האכזבה – בקריירה של כל שחקן או זמר יש את המשבר האחד הזה, כישלון מהדהד, או התבטאות עלובה שיוצרת מהומה בקרב המעריצים. סרט כושל, עלייה במשקל או כל דבר אחר שלא מתיישב, לדעת המעריצים, עם התדמית שלו. בשלב הזה חלק מהמעריצים נוטשים את מושא הערצתם לאנחות, לעיתים בסינון קללה או שתיים ובוחרים מושא הערצה אחר.
  4. התפכחות – כמו גיל העשרה שבו הילד מגלה שהוריו אינם כל יכולים, מגיע הרגע שגם המעריצים המושבעים מבינים שמושא הערצתם הוא בן תמותה. מפורסם יותר, מוכשר יותר, נוצץ יותר, כן, אבל בן תמותה, כאחד האדם, עם חיים משל עצמו והחלטות שהוא עצמו מקבל והוא עצמו נושא באחריותן. בשלב הזה ההערצה, אם היא ממשיכה, עוברת שינוי והופכת על אמת להיות הערצה לאדם ולפועלו ולא רק לתדמית שלו.
  5. שכחה – קצב החיים המודרניים ממליך מלכים ועורף את ראשם כל שני וחמישי (ואם מדובר ב"משחקי הכס" אז פשוטו כמשמעו) הלכתם לראות עוד סרט ושוב דמות מצאה חן בעיניכם? ברכות, חזרו על שלב 1-8.
  6. נוסטלגיה – כעבור זמן מה שב וצץ השחקן הנשכח על הרדאר… סליחה, המסך שלכם. כאן עומדות בפניכם שתי אפשרויות. האחת – אתם תוהים איך לעזאזל הערצתם אותו פעם ומה חשבתם לעצמכם. השניה – אתם חשים שכרגע פגשתם חבר ישן ויקר וחושבים כמה נפלא לפגוש בו שוב.

אז…

מי מושא ההערצה שלכם עכשיו? אל תתביישו, ספרו בתגובות.

349747_700b

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!

סקירת ספרות: קֹמֶץ – הייקו בעברית

רגע לפני
שנכתבו המילים
צבעי הענן.

זהו אחד משירי ההייקו שכלולים בספר קֹמֶץ, אוסף שירי הייקו בעברית פרי עטם של ששת חברי הוצאת "ירח חסר". על הייקו, על ההוצאה, ועל הספר הראשון שהוציאו, שירי הייקו מאת גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין, כתבתי בבלוג בעבר ואתם מוזמנים לקרוא כאן.

האירוע לשמו התכנסו הפעם ארבעה מכותבי ההייקו של הספר, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן ואלכס בן-ארי באודיטוריום במוזיאון טיקוטין בחיפה הוא השקה לספרם החדש שמאגד בתוכו מבחר שירי הייקו שנכתבו בידי כל ששת החברים בשנים 2015-2016. את הערב פתחו הארבעה בקריאת החלק הראשון של הספר. שיר הייקו. הפסקה קצרה. שיר הייקו. כמו כתיבת ההייקו, כמו רגעי ההייקו הפזורים על פני שגרת היום-יום, גם ההקראה הייתה בין שתיקה לשתיקה ויצרה את האווירה המתאימה לשיחה על הסוגה הזו ועל הספר. האירוע היה יפה ואינטימי. בקהל – אנשים שכותבים הייקו וכאלה שלא שמעו או קראו הייקו מימיהם. חובבי יפן וכאלה שיפן רחוקה מהם. צעירים ומבוגרים. והשיחה התגלגלה בנינוחות ובלי מילים מיותרות.

kometz-cover

קשה לדבר על הייקו, אבל רבים מנסים. נדמה כי לכתוב תילי תילים על השירה הקצרה הזו שלוכדת במילים רגע שקשה לבטא במילים חוטאת לו. להכביר במילים פירושו לחטוא לרגע. להרוס את הקסם שלו. אז למה בכלל לכתוב הייקו?

יש בחיים רגעים של WOW. רגעים שעוצרים את נשימתנו לרגע. רגעים שנחרטים בזיכרון. חלקם אירועים חשובים בחיינו. רובם, רגעים יפים חולפים בשגרה היומיומית שלנו. גור חתולים משחק, ירח מציץ מגורד שחקים, ציפור שפתאום קוראת לנו. ולאחר שהרגשנו את הרגע יש לנו שתי אפשרויות. האחת לשתוק. לנצור את הרגע לעצמינו. השנייה להכביר מילים. לנסות ולהעביר את ההרגשה החמקמקה הזו לאחרים במילות תואר ומטאפורות, בניסיון נואש כמעט לחלוק עם אחרים את הקסם שהרגשנו אנחנו. אבל, אומרים הכותבים, שני הפתרונות אינם הולמים באמת. הראשון שומר את היופי לעצמינו והשני הורס אותו לחלוטין במילים רועשות. שירת ההייקו היא שתיקה מדברת. הדרך להביע במעט מילים את ההרגשה שקדמה להן.

רוצים כמה דוגמאות מהספר? הרי הן לפניכם.

wp-image-319267712jpg.jpg

wp-image-1457537075jpg.jpg

wp-image-98193581jpg.jpg

wp-image-1490528973jpg.jpg

לרכישת הספר: האתר של "ירח חסר".