המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

שידור חוזר: מכה גלים – החלומות הגבוהים

כל אמרגן צעיר כוותיק יודע שפרסום שלילי עלול להיות מכה אנושה לו ולאמניו. כל אמרגן גם יודע שעם פרסום שלילי יש להתמודד במהירות ובנחישות. לאחר כמה מקרים שעלו לכותרות בקוריאה ומחוצה לה, בהם התביעה המפורסמת של חברי להקת DBSK והתאבדותה של השחקנית ג’אנג ג’ה יון (Jang Ja-Yeon), אשר חשפו את הצד הפחות זוהר של תעשיית הבידור הקוריאנית, החליטה התעשייה לעשות מעשה ולהתמודד עם הפרסום בדרך שהיא יודעת הכי טוב. היא הפיקה סדרת טלוויזיה עם מיטב הפנים המוכרות והאהובות על כל חובב KPOP, ובדרך גם ענתה לכל מקטרגיה באשר הם.

הסדרה “Dream High” עלתה לאוויר ב־2010 והזכירה לא מעט את הסדרה המיתולוגית “תהילה”. כל המרכיבים שם: בית ספר לאמנויות, מורה קשוחה למחול ושישה צעירים רעבים להצלחה בעולם הזוהר של ה־KPOP. הפנים של השחקנים הצעירים מוכרות לכל חובב KPOP. שניים מהם חברים בלהקת 2PM, אחת בלהקת Miss-A, אחת ב־T-ARA ושני הצעירים האחרים לא היו מוכרים עד לסדרה, אבל הפכו בהחלט לפנים מוכרות אחריה. בין המפורסמים האחרים ניתן למצוא את המייסד של סוכנות האמנים JYP, שגם הפיק את הסדרה; שניים מלהקת Super Junior בתכנית הרדיו שהם מקיימים, תכנית שקיימת גם במציאות, שבה מתארחות שתי דמויות בסדרה; ואת הפנים והסמל של הגל הקוריאני, לא אחר מאשר בה יונג ג’ון (Bae Yong-joon), כוכב “סונטת חורף”, שאף היה שותף להפקה.

אז מה יש כאן? דרמה? תכנית טלוויזיה? סוג של ריאליטי? ואולי בעצם הכול יחד? גבולות המציאות והתסריט מטושטשים בכוונה, והתחושה שמצטיירת אצל הצופה שכך, בדיוק כך מתנהלת התעשייה, לא מרפה לאורך כל הסדרה. כאשר ג’ין־קוק (Jin-gook) אומר לזוג מעריצות שמצלמות אותו שהוא לא מצליח לדבר עם הא־מי (Hye-mi) כבר שנה בגלל הלו”ז והמעריצות, נראה שלרגע הוא מזדהה לחלוטין עם הדמות שהוא משחק. בתור חבר בלהקת 2PM הוא יודע עד כמה הלו”ז של כוכבי KPOP עמוס לעייפה ועד כמה המעריצים, ובייחוד המעריצות, יכולים להפריע לנהל אורך חיים סביר עד כמה שניתן.

2PM

חוסר הזמן של האמנים לא היה הסוגיה היחידה שבה טיפלה הסדרה. פרשת השחקנית ג’אנג ג’ה יון שהתאבדה והאשימה את אמרגנה בניצול מיני זוכה לתהודה בדמות של יון בק הי (Yoon Baek-hee), אשר עוברת הטרדה מצד האמרגן שלה ומנסה להתאבד, ובדמות המורה למחול שאומרת: “ראינו כבר מקרים כאלה בעבר, התקשורת מעולם לא צידדה בקורבן”. ללא ספק הסדרה רומזת שהתאבדות היא לא הפתרון (וסוגיית ההתאבדויות בקוריאה היא משהו לכתבה אחרת), אבל סוג ההתמודדות עם מקרים כאלו אינו פשוט, ודאי וודאי במדינה שמרנית כמו קוריאה שבה מקרים של הטרדה מינית הם הס מלהזכיר.

T-ARA

T-ARA

הסדרה גם לא חוששת לרמוז על מעורבות השוק האפור בתעשיית הבידור בקוריאה. גו הא־מי (Go Hye-mi) נאלצת לוותר על החלום ללמוד בג’וליארד בניו יורק כדי להתקבל לבית הספר לאמנויות “קירין” ולהחזיר את החוב למלווה בריבית שהותיר לה אביה לפני שברח לארה”ב. המלווה בריבית מוצג כשלומיאל מגוחך, ועל אף שהוא מוצג כלא מזיק במיוחד ואף מסייע לששת הצעירים להגשים חלום, קשה להאמין שקו העלילה הזה הוא פרי מוחו הקודח של התסריטאי. אין ספק שרבים רוצים נתח מתעשייה שמגלגלת מיליונים בשנה.

Miss-A

Miss A

אם לרגע חשבתם שהסדרה מסתכלת רק פנימה לקוריאה, טעות בידכם. סוגיית הגל הקוריאני ביפן, סוגיה לא פשוטה בהתחשב בהיסטוריה בין שתי המדינות, מקבלת כאן טיפול בצורת קרב רחוב מוזיקלי בין הקבוצה הקוריאנית, שהגיעה ליפן לצלם קליפ ללהקה יפנית מקומית. מי מנצח בקרב הרחוב ומה יהיה בסופם של ששת החולמים הצעירים? תוכלו לצפות בסדרה ולגלות. אין ספק שהמוזיקה, בזכות כל הדברים הנפלאים שהיא מביאה לבני האדם, תעזור ותנצח!

השאלה אם הסדרה שיפרה את התדמית של תעשיית הבידור בעיני הקוריאנים ודאי עוד תישאר פתוחה. אבל דבר אחד בטוח: הסדרה הייתה הצלחה מסחררת. היא זכתה בפרס אירופי נחשב לסדרות טלוויזיה ורד הזהב (Rose D’Or) בקטגוריית הנוער, והיא הסדרה הקוריאנית הראשונה שזוכה בפרס זה. נוסף על כך הופקה לה עונה שנייה שעלתה לאוויר ב־2012, ובימים אלה שוקדים ביפן על גרסה יפנית. בכל מקרה, קברניטי התעשייה יכולים לחכך ידיהם בהנאה ולסמן הצלחה. לפי מה שאומרים עליה חבריי הקוריאנים, הסדרה אמנם הגבירה את הרצון של הצעירים לנסות את כוחם בעולם הבידור, אך דיון מעמיק בתופעות הלוואי של תעשיית הבידור והמחיר שהיא גובה מאמניה כנראה לא יתרחש בעקבותיה.

דרים היי

Dream High

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2012.

שידור חוזר: מכה גלים – הפעם זו באמת מכה

באמונה הפופולארית במערב, הסמל של ין ויאנג מייצג את העובדה הניצחת שבחיים אין טוב בלי רע. ואכן כך הדבר. לפחות בכל הקשור ל”גל הקוריאני”. ההצלחה המסחררת של האמנים הקוריאנים, שחקנים וזמרים, גובה מהם לעיתים מחיר כבד מדי, מחיר שלא כולם מוכנים לשלם. חוזים ארוכי טווח אשר מיטיבים רק עם חברות הבידור בהן הם חתומים, מעריצים להוטים מדי, ואנטי-מעריצים להוטים לא פחות ולחץ מנטאלי עצום הם רק חלק ממנת חלקם של האמנים הקוריאנים. גם לוון, כמו לכל מטבע, יש שני צדדים.

עולם הבידור הקוריאני טומן בחובו קסם: קסם של הצלחה מסחררת בתוך קוריאה, ואף הצלחה בינלאומית. אבל כמו בסדרה המיתולוגית “תהילה” (FAME), להצלחה יש מחיר, והאמנים הקוריאנים מתחילים להזיע למענה הרבה לפני שהם עולים על הבמה בהופעת הבכורה שלהם. מרבית הלהקות הקוריאניות הן תוצר של חברות הפקה גדולות כמו SM Entertainment  ו-YG Entertainment, אשר מרכיבות אותן מצעירים מוכשרים, שעברו את האודישנים של החברה. תהליך האיתור הוא ארוך, וצעירים רבים, ששואפים להגשים חלום ולהפוך לזמרים, מכתתים את רגליהם מאודישן לאודישן. עד כאן אין זה שונה מכל תעשיית בידור אחרת בעולם.

DBSK

DBSK (TVXQ) בימיהם כחמישה חברים בלהקה

אודישנים, חוזים ותביעות

אם נכנסים לאתר הרשמי של אחת מחברות ההפקה הגדולות בקוריאה, SM Entertainment, ללשונית של “אודישן“, ניתן לראות הצעה מפתה מאוד לאנשים מכל רחבי העולם לבוא ולהיבחן. תחומי העניין והדרישות לאודישנים כתובים בקוריאנית, אנגלית, יפנית וסינית, לנוחיותם של החולמים הצעירים. הסעיף האחרון, תחת הכותרת “הטבות מיוחדות”, אומר כי החברה תכסה את כל ההוצאות של האמן, מרגע הגיוס שלו לחברה ועד להופעת הבכורה. בלשונית המידע על החברה מפורטים כל הצוותים אשר מקיפים את האמן, ודואגים לכל הדרוש להצלחתו: צוות האחראי על האודישנים, צוות האחראי על ההכשרה, צוות הקובע את הקונספט של האמן, צוות אחר האחראי על בחירת השירים הטובה ביותר עבור האמן, וכן צוות האחראי על יחסי הציבור. נראה שבדיוק כמו ש-SM כתבו בעמוד האודישנים: “רק תגיעו”.

מאחורי האריזה הנוצצת ישנם כמובן דברים נוספים. החברה משקיעה כספים וזמן בהכשרה של האמנים שלה, בשיעורי פיתוח קול, מחול ואף שפות (בעיקר יפנית ואנגלית) כמו גם במעטפת הלוגיסטית, והיא רוצה שזה ישתלם לה. על כן, החוזה של האמן עם החברה הוא חוזה ארוך טווח, 13 שנים בדרך כלל, במהלכם הוא מתחייב ללו”ז שהחברה קובעת עבורו ולהשתתפות בתכניות ובהופעות ואירועים בקוריאה ומחוצה לה, שיידרשו ממנו לטובת קידום הלהקה. הקנסות על הפרת החוזה מגיעים לפי שלוש מהסכום שהושקע בהכשרה, ופי שתיים מסכום ההפסד המוערך כתוצאה מהפסקת פעילות הלהקה, סכומים שלאמנים הצעירים אין אפשרות לשלם. בדרך זו, מגבילה החברה את יכולת המיקוח של האמנים על תנאיהם וכובלת אותם לתנאיה היא.

אפשרויות הקידום האישי בחברה מוגבלות מאוד. צוות האחראי על בחירת הקונספט של הלהקה והשירים שיתאימו לקונספט זה, אינו מתחשב ברצונותיהם של חברי הלהקה עצמם. סעיף בחוזה עם החברה קובע שכל הזכויות על השירים יהיו שייכות לחברה, זאת גם במידה שהשירים נכתבו על ידי הזמרים עצמם. אבל גם על השירים שהלהקה מבצעת, לא מקבלים חברי הלהקה תמלוגים. החוזה אומר שרק אם האלבום ימכור מעל ל-500 אלף עותקים, מספר שקשה מאוד להגיע אליו, אזי יקבלו הזמרים אחוז קטן עד מאוד מהרווחים (ויש האומרים שהסכום עומד על כ-1% בלבד).

תנאים אלה עמדו במרכז תביעות משפטיות מפורסמות מאוד בקוריאה, מצד להקות כמו Super Junior ו-DBSK, שהאשימו את SM על הלו”ז הנוקשה והצפוף שלהם, ועל כך שהם חשים כאמצעי להשגת רווחים מצד החברה ותו לא. והם לא היו היחידים. החבר הסיני של להקת סופר ג’וניור, האן-קיונג (Han Kyung), תבע את חברת SM על כך שהלו”ז הצפוף שהם קבעו לו, גרם לפגיעה חמורה בבריאותו. לטענת התביעה, האן קיונג לא קיבל אף יום של חופש בשבוע מאז הופעת הבכורה של הלהקה בשנת 2005. גם המקרה של שלושת חברי DBSK, קים ג’ה ג’ונג (Kim Jae Joong), פארק יוצ’ון ( Park Yoochun) וקים ג’ונסו (Kim Joonsu), שתבעו את החברה לאור הלו”ז הצפוף והנוקשה שלהם, שהשפיע לרעה על מצב בריאותם, עורר עניין ציבורי גדול. באחד הבלוגים אף נאמר, שאם זה המצב בלהקה מספר אחת של קוריאה, קשה לדמיין כמה קשה המצב בלהקות מפורסמות אך מצליחות פחות. גם האן-קיונג מסופר ג’וניור וגם שלושת חברי להקת DBSK ציינו בתביעה את התנאים והקנסות על הפרת החוזה, ואת הקושי שזה גורם בניסיון להיטיב את תנאיהם בחברה.

69280-super-junior-super-junior-2

סופר ג'וניור

מעריצי KPOP

עולם המעריצים של הKPOP ברחבי אסיה הוא נושא עליו ודאי עוד ידובר כאן, אך יש לציין כי מלבד הערצה ואהדה, הוא אינו נעדר תופעות פחות נעימות. תופעת האנטי-מעריצים, אשר משקיעים את מרצם וזמנם בשנאה כלפי להקה כזו או אחרת ייחודית לתעשייה זו.  באחד המקרים, אנטי-מעריצה נתנה ליונהו, מלהקת DBSK, לשתות מיץ עם דבק בתוכו, דבר אשר הביא לאשפוזו (ליונהו שלום). אבל גם החיבה הגדולה שרוחשים המעריצים ללהקות עוברת לעיתים את הגבול ומקשה על האמנים לנהל חיים רגילים (עד כמה שאפשר).

 

Yunho-featured

יונהו מ-DBSK

 

התאבדויות בעולם הבידור הקוריאני

מאז תחילת “הגל הקוריאני” בשנות ה-2000 מספר לא מבוטל של אמנים מפורסמים התאבדו. אמנם קוריאה מדורגת ראשונה במספר ההתאבדויות במקרב מדינות ה-OECD (נכון ל-2009), והתאבדויות אינן נדירות בה, אך המספר העצום יחסית של מפורסמים קוריאנים שהתאבדו, מעלה שאלות על מידת האנושיות מאחורי האריזה הנוצצת של תעשיית הבידור הקוריאנית. העיתון “צ’וסון אילבו” (Chosun Ilbo) התייחס לתופעה וסיבותיה באחד ממאמרי המערכת ביולי 2010.

אחת ההתאבדויות המפורסמות והמזעזעות ביותר שידעה התעשייה, הייתה התאבדותה של השחקנית, ג’אנג ג’ה יונג (Jang Ja-Yeon), ששיחקה בגרסתה הקוריאנית של הסדרה המפורסמת “Boys over Flowers”. היא הותירה אחריה מכתב התאבדות, בו היא מאשימה את אמרגנה, קים סונג-הון (Kim Sung-hoon), על שהכריח אותה לקיים יחסי מין עם אנשים משפיעים בתעשייה. באותה עת שהה אמרגנה ביפן, שם מצא מקלט זמני מאישום על הטרדה מינית של דוגמן. המוות שלה היה ההתאבדות השביעית בקרב אמנים קוריאנים תוך חצי שנה, סטטיסטיקה מדאיגה לכל הדעות. בעקבות מכתב ההתאבדות התרבו בתקשורת הטענות על יחס משפיל ומפלה מצד תעשיית הבידור כלפי האמנים, ובעיקר האמניות הידועות שלה, ואילו המשטרה פתחה בחקירה נגד האמרגן.

JANG JE YEON

ג'אנג ג'ה יונג. למעלה מימין: ג'אנג בתפקידה ב"בנים על פני פרחים"

עבור המעריצים של הגל הקוריאני בקוריאה ומחוצה לה, עולם הזוהר הקוריאני מתגלה מדי פעם כעולם עכור כביצה, בה טובעים האמנים הצעירים. אך אל תטעו לחשוב כי כל זה נעלם מעיני הבכירים בתעשיית הבידור. “את תגובת התעשייה לא ניתן היה להשיג עד מועד סגירת הגיליון”, אבל היא ודאי לא תאחר להגיע.

שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

BAE YONG JOON

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

YON SAMA

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

191px-BoA_in_2006

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.

קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.

"קול ג'פן" – מה זה?

סטודנטים למזרח אסיה? מתעניינים בתרבות יפנית פופולארית? שמעתם את המונח "Cool Japan" ולא הייתם סגורים מה הוא אומר? Cultureroll מגיע לעשות סדר בסדרת פוסטים על אחת מהמדינויות הסבוכות ביותר של השנים האחרונות ביפן.

ההגדרה הבסיסית ביותר של "Cool Japan" היא שזוהי "מדיניות יצוא תרבות פופולארית יפנית" וראשיתה בתחילת שנות ה-2000 (2002 אם לדייק). אז עוד לא קראו לה "Cool Japan" אלא "מדיניות קניין רוחני" (Intellectual Property Strategic Council). המדיניות של 2002 ביקשה לחזק את הקשר שבין מכוני מחקר שונים ואוניברסיטאות לבין התעשיות היפניות בניסיון למצוא דרכים להפוך את את יפן ואת המוצרים היפנים לאטרקטיביים בשוק הבינלאומי. עלייתם של "הנמרים האסיאתיים" (טיוואן וקוריאה) ועלייתה המטאורית של הכלכלה הסינית שמסוגלות לייצר מוצרים לא פחות טובים מהיפנים במחירים זולים יותר הביאו לכך שיפן מחפשת "ערך מוסף" למוצריה, משהו שיאפשר לייחד את המוצרים היפנים ולהעניק להם יתרון על פני המתחרים.

הרעיון אינו חדש ואיננו ייחודי ליפן. הראשונים שעשו זאת היו בריטים תחת שלטונו של טוני בלייר שפיתחו את ב-1997 את תעשיות התרבות של אנגליה תחת הסלוגן "Cool Britania", פראפראזה על הסלוגן הלאומי הותיק שלהם "Rule Britania!". אחריהם באו הדרום קוריאנים תחת שלטונו של קים דה-ג'ונג (1998-2003), שהחליט להצעיד את המדינה האסיאתית קדימה דרך מתן חופש יצירה והשקעה לחברות וליוצרים בתחום האמנות והמדיה. ההצלחה הקוריאנית זכתה לכינוי "הגל הקוריאני", משום שהם הצליחו לפרוץ את גבולות המדינה ולסחוף מעריצים בכל אסיה והעולם (וכתבנו כאן עליה בעבר). היפנים ראו כי טוב, הבינו שלהם עצמם יש לא מעט תרבות פופולארית אהודה ברחבי העולם והחליטו להצטרף למירוץ של תרבות פופולארית כמניע כלכלי ותדמיתי.

אז למה דווקא בשנות ה-2000? למה דווקא שנות ה-2000 הביאו איתם את ההכרה בכוחה של התרבות הפופולארית? כמו בכל אירוע גדול כמה תהליכים ורעיונות קדמו לו והבשילו. שני רעיונות גדולים תפסו את תשומת הלב של המדינאים במדינות שונות סביב העולם. הראשון היה הרעיון של "עוצמה רכה" (Soft Power) שפיתח ג'וזף ניי (Joseph Nye), חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת הארווארד. הרעיון הוא לגרום לאנשים דרך "תרבות וערכים אטרקטיביים ומשותפים" לשתף פעולה במקום שימוש בכוח צבאי או מקלות כלכליים (או לחילופין גזרים כלכליים). התפוצה של סרטים הוליוודיים שמציגים את "החלום האמריקאי" משכה במשך שנים אנשים רבים להתעניין בארה"ב ולראות בה מדינה מצליחה וחזקה והנחת היסוד הייתה שמדינות רבות שבראשן עומדים צעירים שגדלו על הוליווד יעדיפו לשתף פעולה עם ארה"ב ולא עם מתנגדיה.

ג'וזף ניי

ג'וזף ניי

רעיון שני שהתחיל להתפתח הוא הרעיון של "מיתוג מדינות" (Nation Branding) שפיתח סיימון אנהולט (Simon Anholt), שטוען שכל מדינה היא סוג של "מותג" ושיש סוגים שונים של "מיתוג". מדינות שיש להן מיתוג חיובי מוצאות שזה קל יותר להתנהל בזירה הבינלאומית. הן מקבלות יותר השקעות כלכליות זרות, יותר תיירים ויותר מתחשבים בדעתן. מדינות שיש להן מיתוג שלילי מגלות שקשה להן לגרום לדברים שלהן להישמע בעולם, מגיעים פחות תיירים ופחות משקיעים מחו"ל מה שמשפיע ישירות על הכלכלה.

סיימון אנהולט

סיימון אנהולט

שני הרעיונות האלה מצאו חן בעיני הממשלה היפנית. ליפן יש בסיס תרבותי רחב ועשיר שהיא יכולה לנצל ל"עוצמה רכה", בייחוד משום שעד לאחרונה יפן לא ששה ולא יכלה להשתמש בכוח צבאי לנוכחות בינלאומית בשל מגבלות חוקתיות. העובדה שלפני יפן בריטניה ודרום קוריאה כבר ניסו (ואף הצליחו, בייחוד קוריאה) לקדם דרך התרבות הפופולארית תחומים רווחיים יותר כמו אלקטרוניקה ומכוניות הביאה את הממשל היפני לחפש דרכים לקדם את התרבות הפופולארית ולמשוך התעניינות כמו גם למתג את יפן כמדינה "מגניבה". הניסיון הזה זכה לכינוי "Cool Japan".

אחת המטרות של המדיניות היא להגן על זכויות יוצרים שמיוצרות ביפן מפני חיקויים ופיראטיות, בייחוד בתחומי התרבות והתוכן משום שהתרבות הפופולארית היפנית כתה להצלחה גדולה בקרב הקהל האסיאתי בשנות ה-90, אבל הדבר נעשה לא בזכות ייצוא מסודר אלא בזכות חיקויים בלתי חוקיים ופיראטיות. סדרות קוריאניות העתיקו תבניות ועלילות של סדרות יפניות בלי לשלם זכויות יוצרים, סדרות יפניות שהגיעו דרך VCR פיראטיים ועברו מיד ליד הצליחו למשוך קהל בהונג קונג ובסין העדיפו לכתוב קטעים על מיאזקי כאילו היו תרגום מיפנית (אבל למעשה היו מומצאים לחלוטין). כל הדרכים האלה פיתחו ופתחו שווקים חדשים שהיו סגורים לתרבות פופולארית יפנית במזרח אסיה בייחוד בגלל צנזורה שהוחלה על יבוא תרבות יפנית לאחר מלחמת העולם השנייה במדינות כמו טייוואן וקוריאה (הדרומית, בצפון עדיין קיימת צנזורה). מצד אחד הם יצרו קהל שצורך תרבות יפנית ומתעניין ביפן, מצד שני את הרווחים קטפו אותם אנשים שהביאו והפיצו את המוצרים הפיראטיים ולא החברות והיוצרים היפנים. שני הדברים יחד, יצירת תדמית חיובית בקרב האקס-קולוניות והניסיון להרוויח ממכירה של תוצרים תרבותיים מקוריים הם הדברים ש "Cool Japan" רוצה להשיג ולקדם.

אז מה כוללת המדיניות? אתם ודאי הייתם מדמיינים לעצמכם את אנשי הממשל היפני יושבים וחושבים ועושים רשימה של תחומים שבהם כדאי להשקיע ואותם כדאי לקדם בתור "יפן המגניבה", מעבירים את זה הלאה למשרדים וככה בונים את המדיניות. ובכן, התהליך היה קצת שונה. משום ש-"Cool Japan" נועדה למשוך בעיקר קהל זר, לא יפני, הממשלה היפנית רצתה לדעת מה מוצא חן בעיני לא יפנים. אבל הרי יש מגוון שלם של דברים שלא יפנים מוצאים מרתק ביפן. לא רק אנימה, מנגה ומשחקי מחשב. גם אופנה, ועיצוב, וקרמיקה יפנית, ורובוטים, ומטבח יפני (עם ההצלחה הגלובלית של הסושי). ואכן במהלך השנים מאז 2002 אז הוגדרו תעשיות התרבות היפניות כ"תעשיות תוכן" (Content Industries) נכנסו תחת "Cool Japan"  כל אותם תחומים שלא-יפנים מוצאים מעניינים וכיום ההגדרה הרשמית של "יפן המגניבה" כוללת "הכל, החל ממשחקי מחשב, אנימה ומנגה ותחומי תוכן נוספים, אופנה, מטבח יפני ותרבות מסורתית ועד רובוטים, טכנולוגיות ידידותיות לסביבה ומוצרי הייטק נוספים". הגדרה רחבה מאוד יחסית להתחלה של "תרבות פופולארית".

יפן מנסה למצוא חן בעיני העולם דרך היצירתיות שלה בתחומים מגוונים מאוד. כל דבר שיש סיכוי שימצא חן בעיני העולם נכנס תחת הכותרת של Cool Japan ומקודם על ידי הממשלה. זה הופך את המדיניות למאוד מגוונת, נותן בידי הממשל ערב רב של תחומים ואפשרויות השקעה, אבל גם מפזר את הכסף והכוח על פני תחומים רבים מדי והופך את המדיניות ללא ממוקדת ולכן, יש הטוענים, שהיא לא מצליחה להשיג את המטרה. מצד שני, אם יורים לכל הכיוונים, מתישהו משהו יפגע במטרה.

cool-japan

מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

הערצת שחקנים ועשרת שלביה

אם עברתם את גיל 12 אבל שחקנים טובים עדיין עושים לכם פרפרים בבטן, אם כבר הורדתם את הפוסטרים מהקירות אבל על שומר המסך שלכם עדיין מככבת הסדרה האהובה, מזל טוב! אתם מעריצים בהיחבא! ובכן, הגיע הזמן להפסיק לתרץ ולהגיד בקול: "אנחנו מעריצים ולא מתנצלים!"

ב-2014 פרסם המסאי והסופר הבריטי אלן דה בוטון מאמר בגארדיאן בזכותה של תרבות הידוענים (Celebrity Culture). כשזה מגיע להערצה של מפורסמים, שחקנים, זמרים וכדומה אנשים מבוגרים נוטים להתייחס אליהם באירוניה וציניות. הערצה של מפורסמים נתפסת בעולם המבוגרים כמשהו ילדותי שהגיע הזמן להיפטר ממנו, ואם לא נפטרנו ממנו הרי שעלינו להתבייש בו. אבל "הערצה" כותב דה בוטון "היא חלק חשוב מהפסיכולוגיה האנושית. אם נגחיך את הערצת המפורסמים הצורך להעריץ לא יעלם, הוא רק ירד למחתרת ויבחר לעצמו מודל פחות ראוי להערצה…. לאנשים מפורסמים יש את היכולת להפוך נושאים ל'סקסיים', קריאה, אדיבות, צדק חברתי…. בחברה מתוקנת," הוא אומר, "הם מייצגים את הערכים הטובים, הנעלים והמעולים ביותר ועל כן הערצתם היא סיבה לגאווה".

אבל להעריץ שחקן זו רכבת הרים רגשית. הנה לפניכם, לראשונה, עשרת השלבים של ההערצה. רק כדי שתדעו עד כמה אתם קרובים לסיומה של הנסיעה המטורפת. שימו לב! לא כולם עוברים את כל השלבים ועוצמות השלבים משתנות ממעריץ למעריץ.

  1. המפגש הראשון – אתם הולכים לסרט או צופים בסדרה ודמות מוצאת חן בעיניכם. זה יכול להיות הגיבור, הגיבורה, הנבל המרושע, דמות שאתם סולדים ממנה או דמות שמצחיקה אתכם. משהו בה תופס לכם את העין והלב. מראה חיצוני זה רק חלק מהסיפור, כריזמה היא שם המשחק.
  2. מגגלים – אז התאפקתם לשם הנימוס לא להוציא את הטלפון כשאתם עוד עם החבר'ה בקולנוע, אבל ברגע שמצאתם את עצמכם שוב לבד, עשיתם מהר גוגל ומצאתם את הערך הרלוונטי בויקיפדיה. אתם מקפצים בין שורות של חיים אישיים, קריירה, פרויקטים עיקריים וקולטים פיסות מידע רנדומליות. שימו לב שהפרטים "נולד בארה"ב", "הוריו התגרשו", ו"שיחק בפרסומות מגיל 5" עלולים להפוך ל"הוריו התגרשו בפרסומת כשהוא נולד בגיל 5". המהדרין יפנו כמובן ל-IMDB במקרה של אנשי טלוויזיה וקולנוע ויעשו רשימה פוטנציאלית לצפייה.
  3. בינג' – בשלב הזה אתם רוצים לצפות בכל הפרויקטים של השחקן EVER. לא משנה הז'אנר, אתם צופים בכל מה שידכם משגת. מעולם לא אהבתם קומדיות רומנטיות? עכשיו הן דווקא סבבה. סרטי אימה הפחידו אתכם עד מוות? עכשיו אתם מוכנים ללילות ללא שינה שבטח יבואו, אבל אתם חייבים לתפוס…. סליחה, לצפות בכולם.
  4. חולה אהבה – השלב הזה מתאפיין בהערצה מוגזמת למושא אהבתנו החדש. הוא מושלם. כליל השלמות. וכל מי שמעז להעיר שאין אדם שהוא מושלם, זאת רק תדמית, ושהמציאות מטבעה מורכבת נתקל בשצף-קצף של טיעוני הגנה שלא היו מביישים שום סנגור (גם אם הם לעיתים מסתכמים במשפטים כמו "אין לכם מושג על מה אתם מדברים" ו"אתם לא באמת מעריצים שלו, סתם ראיתם איזה סרט אחד בקושי".) השלב הזה עלול להיות ממושך וחמור במיוחד אם אתם בגיל העשרה. תופעות לוואי במקרה כזה כוללות צרחות קולניות במיוחד ובמשפטים כמו "אני הולכת להתחתן איתו, הוא פשוט עוד לא יודע את זה" (ראה ערך: "מעריב לנוער" שנות ה-90).
  1. דייט שלישי: הכירות מעמיקה – אחרי שהאהבה העיוורת פוקחת עיניים, מתחיל השלב שבו רוצים להכיר את האדם שמאחורי השחקן. הדרך הנפוצה ביותר היא צפייה בראיונות, כל הראיונות. חלקים מתכניות מכל מקום ובכל שפה. אנגלית, צרפתית, סינית, תאילנדית. כשאתם מרגישים מספיק בנוח כדי לומר שאתם מכירים אותו מבית הספר, יודעים בדיוק באיזו שנה סיים אוניברסיטה, מה למד, ומה הוא אוהב לאכול, דעו שעברתם שלב.
  2. חברים משכבר הימים – עכשיו כשאתם מכירים את האדם שמאחורי השחקן, חלק מהמעריצים מרשים לעצמם להביע את דעתם על חייו הפרטיים. זה כולל את דעתם על עם מי הם יוצאים ולמה (ראה ערך טום הידלסטון וטיילור סוויפט), המשקל שלהם, והפרויקטים שהם בוחרים. השלב הזה מתבטא לרוב המרחב האינטרנטי ולעיתים מתדרדר למילים לא יפות.
  3. האכזבה – בקריירה של כל שחקן או זמר יש את המשבר האחד הזה, כישלון מהדהד, או התבטאות עלובה שיוצרת מהומה בקרב המעריצים. סרט כושל, עלייה במשקל או כל דבר אחר שלא מתיישב, לדעת המעריצים, עם התדמית שלו. בשלב הזה חלק מהמעריצים נוטשים את מושא הערצתם לאנחות, לעיתים בסינון קללה או שתיים ובוחרים מושא הערצה אחר.
  4. התפכחות – כמו גיל העשרה שבו הילד מגלה שהוריו אינם כל יכולים, מגיע הרגע שגם המעריצים המושבעים מבינים שמושא הערצתם הוא בן תמותה. מפורסם יותר, מוכשר יותר, נוצץ יותר, כן, אבל בן תמותה, כאחד האדם, עם חיים משל עצמו והחלטות שהוא עצמו מקבל והוא עצמו נושא באחריותן. בשלב הזה ההערצה, אם היא ממשיכה, עוברת שינוי והופכת על אמת להיות הערצה לאדם ולפועלו ולא רק לתדמית שלו.
  5. שכחה – קצב החיים המודרניים ממליך מלכים ועורף את ראשם כל שני וחמישי (ואם מדובר ב"משחקי הכס" אז פשוטו כמשמעו) הלכתם לראות עוד סרט ושוב דמות מצאה חן בעיניכם? ברכות, חזרו על שלב 1-8.
  6. נוסטלגיה – כעבור זמן מה שב וצץ השחקן הנשכח על הרדאר… סליחה, המסך שלכם. כאן עומדות בפניכם שתי אפשרויות. האחת – אתם תוהים איך לעזאזל הערצתם אותו פעם ומה חשבתם לעצמכם. השניה – אתם חשים שכרגע פגשתם חבר ישן ויקר וחושבים כמה נפלא לפגוש בו שוב.

אז…

מי מושא ההערצה שלכם עכשיו? אל תתביישו, ספרו בתגובות.

349747_700b