פוסט מוסיקאלי – התפתחות השיר

לעיתים היקום מזמן לנו את האפשרות לגלות פנינה מקסימה של כשרון ומיומנות אנושית מופלאה. ברגעים כאלה, לשבריר שנייה, אנחנו נזכרים שרוח האדם הגדולה לא נכחדה לחלוטין מהעולם המודרני. בימינו אלה, נדמה שאפילו רגעים כאלה הם מותרות.

בדרכם הקסומה של גוגל ויוטיוב, נתקלתי בקטע הבא:

סגנון השירה נקרא Barbershop Singing ומניחים שהוא זכה לשמו על שום שהתפתח בקרב ספרים בארה"ב במאה ה-19. מספרות היו אז מקומות קהילתיים, והעובדים שיחקו בהרמוניה כדי להעביר את הזמן עד שיגיעו לקוחות. את הרביעייה המופלאה שנקראת The Great British Barbershop Boys מרכיבים אלן היוז (טנור,  Alan Hughes), ג'ו נייט (בריטון,  Joe Knight), דאנקן בלאקבי (בס, Duncan Blackeby) והזמר הראשי, זאק בולס (Zac Booles). הם הכירו בסדנה לזמרי barbershop צעירים, התיידדו והחליטו להקים קווארטט. תשעה חודשים בלבד אחרי זה ב-2008 הם זכו באליפות הרכבי barbershop בבריטניה. לאחר מכן נסעו לייצג את בריטניה בתחרות הבינלאומית להרכבי barbershop בפילדלפיה, שם גם חתמו על הסכם עם חברת סוני והפיקו אלבום כריסטמס ב-2010. ארבעתם מחזיקים בעבודות קבועות ומחלקים את הזמן בין העבודה לבין הופעות של הקווארטט.

האתגר שלהם היה לשלב בין העבודה לבין ההופעות ובין שירים שונים לקטע רציף אחד. האתגר של המאזין הוא לנסות ולמצוא כמה שיותר שירים בקטע. המשימה לא הייתה פשוטה. עם קצת עזרה מחברים (למרות שהשיר הזה דווקא לא היה) הצלחנו למצוא את מרביתם (כך אני מקווה). לשימושכם: פוסט מוסיקאלי ורעיונות לפלייליסט.

אם אתם מזהים עוד שירים שלא מופיעים בפוסט, אנא שתפו בתגובות! 🙂

Requiem homage to Monthy Python

Gaudete

Mozart – a little night music

Mozart magic flute – queen of night aria

Hendel – Hellelujah

Traditional – Swing Low Sweet Chariot

Home on the range

Pack up your trouble in your old kit bag

Charlie Chaplin – Smile

George Formby – Leaning On A Lamp Post

George Formby – when I’m cleaning windows

Gershwin – I’ve got rhythm

Ella Fitzgerald – I Got Rhythm

Duke Ellington – It don't mean a thing (1943)

Elvis Presley – you ain’t nothing but a hound dog

Elvis Presley – Love me tender

Elvis Presley – Baby let me be

Elvis Presley – I’m all shook up

Buddy Holly – My Peggy Sue

The Beatles – Hard Day’s Night

The Beach Boys – Good Vibrations

The Beach Boys – Barbara Ann

Cliff Richards – summer holiday

Beatles – with love from me to you

Tom Jones – It’s Not Unusual

Tom Johns – Delilah

The Monkees – I’m a Believer

The Monkees  – Daydream believer

The Monkees – hey hey we're the monkees

Louis Armstrong  – What a Wonderful World

The Beatles – Hey Jude

The Beatles – Ticket to Ride

The Beatles – Paperback Writer

The Beatles – We can work it out

The Beatles – sergeant pepper lonely hearts club band

The Supremes – Stop in the Name of Love

Aretha Franklin – R.E.S.P.E.C.T

The Bee Gees – Tragedy

Stayin’ Alive

ABBA – money money money

ABBA – Thank You for the Music

ABBA -Waterloo

ABBA – Knowing Me Knowing You

ABBA -Mama Mia

Everybody Kong Fu Fighting

The Sex Pistols – God Save the Queen

 Queen – Bohemian Rhapsody

Gloria Gaynor – I Will Survive

Village People –  YMCA

Jackson 5 – ABC

Michael Jackson – Billy Jean

Michael Jackson – Thriller

Duran Duran – Rio

The Human League – Don’t You Want Me

Madonna – Like a Virgin

Van Halen – Jump

Rick Astley – Never Gonna Give You Up

WHAM! – Wake Me Up Before You Go-Go

 Aerosmith and Run DMC – Walk This Way

Paul Simon – You Can Call me Al

Whitney Huston – I will always love you

Vanilla Ice – Ice Ice Baby

Will Smith – The Fresh Prince of Bell Air

Radiohead – Creep

The Rembrandts – I’ll be there for you

Blur – Parklife

Oasis – don’t look back in anger

Oasis – Wonderwall

N*Synk – bye bye bye

Backstreet Boys – everybody

Backstreet Boys – I want it that way

Spice Girls – wannabe

Spice Girls – Stop

Rednex – Cotton Eyed Joe

Los del Rio – Macarena

Coolio – Gangsta’s Paradise

Robbie Williams – angels

Robbie Williams – let me entertain you

Fatboy Slim – Rockafeller Skank

Ricky Martin – Livin’ La Vida Loca

Britney Spears – Hit me baby one more time

Eminem – The Real Slim Shady

Coldplay – Yellow

Coldplay – Clocks

The Killers – All These Things That I’ve Done

The Killers – Mr. Brightside

The Arctic Monkeys – I Bet That You Look Good on the Dancefloor

Tony Christie – Anarillo 1972

Lady Gaga – Bad Romance

Cee Lo Green – Forget You

Take That – Shine

Bruno Mars – When I see your face

David Bowie’s Space Oddity

Blur – Country House

Elton John – Rocket man

Bob Marely – Is This Love

The Beatles – baby you can drive my car

Bee Gees – how deep is your love

מודעות פרסומת

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

desin moi un portrait

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

tumblr_m3sbzsEuc31qdo6ou

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.

sherlock-02_0