סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

משוואה בשלושה "נעלמים"

אמה ואלון קליין עוברים מתל אביב לאשמורת, יישוב הולדתם של הוריהם. ביום הראשון בבית הספר אמה נעצרת מול קיר הזיכרון לדריה, דניאלה ושאולי שטבעו בים חצי שנה לפני שהיא ואחיה הגיעו. כשהם מגיעים לפתיחת שנה בקפיטריה של העיירה, "הטוסטר", אמה מבחינה בתמונה של השלושה על לוח השעם. טריק פשוט עם כוס זכוכית והיא מגלה שהם בחיים! היא חוברת לעידו, החבר של דריה, כדי למצוא את השלושה.

כך מתחילה הסדרה הישראלית החדשה לילדים ונוער, "נעלמים", ששודרה בערוץ ניקולודיאון. כמו שהשם שלה מעיד, היא עוקבת אחרי מספר "נעלמים" ומספר תעלומות. שתי התעלומות העיקריות שביניהן מפרידה חצי שנה, מתקדמות במקביל עד למפגש הבלתי נמנע (ואולי גם הצפוי) של שתיהן. ההיעלמות של דריה, דניאלה ושאולי וכיצד היא קשורה למים הרעילים ביישוב שמתרחשת שנה לפני האירועים של אמה ואלון וכמובן העלילה של עידו, אמה וילדים נוספים שמנסים למצוא את השלושה ולגלות מי אחראי להיעלמותם ואיך הכל קשור להכל. זוהי סדרת מתח ומסתורין, ריאליסטית למדי, לא כל כך בהתפתחות העלילה שלה, אלא בכך שהיא לא משלבת בתוכה עולמות פנטזיים וקסומים (בניגוד ל"גאליס" למשל שעליה כתבתי כאן).

מימין לשמאל: שירה, איתי, יובל, אלון, אמה, עידו, דריה, דניאלה, שאולי.

סדרות ילדים מתרכזות מטבען בעולם הילדים ובתחומי העניין שלהם, עולם בתי הספר, אהבות ראשונות ואכזבות ראשונות ושאיפות גדולות לימים בהם יהיו גדולים. הגם שהנושאים האלה קיימים בסדרה, הם לא העיקר. במקום זה "נעלמים" לוקחת על עצמה אתגר לא פשוט. היא עוסקת בנושאים כבדים, התמודדות עם העלמות של חברים לכיתה, פוסט-טראומה, מוות של קרובי משפחה, תאונות עבודה של הורים וההשפעה שלהן על הילדים ובעיקר ההכרה שההורים אינם כל יכולים ואינם מושלמים. אפילו רחוק מזה. דמויות מבוגרים בדרך כלל נעדרות מסדרות ילדים או מופיעות בהם לעיתים רחוקות ולרוב ישנה דמות אחת או שתיים של מבוגר אחראי. "נעלמים" מצידה לוקחת את  שני העולמות, זה של המבוגרים  וזה של הילדים, ומציגה דיכוטומיה של ממש ביניהם, דיכוטומיה כמעט דיסטופית. לא מדובר כאן על תמימות ילדותית מול פקחות שמגיעה עם הגיל. ההפך הוא הנכון. הילדים הם הפקחים, האמיצים, וחותרים לאמת בעוד המבוגרים הם המפונקים, פועלים מתוך נקמנות אישית, אגואיסטיות עיוורת, פחד משתק ורשע טהור.

המבוגרים בסדרה, בלי יוצא מן הכלל, חסרי אונים או ממש עוברים על החוק ו/או המוסר. אליישר, מזכיר המועצה, מאמין שלפני כחמש שנים הוא הרג בטעות צעיר בן 22 (אחיה של דניאלה, אוריה). משום שהוא משוכנע באשמתו וחושש להיחשף הוא לא מנסה לאשש או להפריך את האמונה שלו וחי עם האשמה חמש שנים תמימות עד שדניאלה מגלה ראיה שמנקה אותו מאשמה. רגשות האשם של אליישר הופכים אותו לקורבן סחיטה של אחד הפושעים של העיירה ולשותף לפשע נוסף. אריק, אחיו הגדול של עידו, פוחד להסתבך בפשע, ומרוב פחד נופל פעם אחר פעם למניפולציות של פושעים. בעלי הסמכות שבסדרה, ראש המועצה בני ומפקד המשטרה גיורא פועלים כל אחד ממניעיו הוא ושניהם מועלים בתפקידם. המבוגרים בעמדות הכוח, הפוליטיקאי ומפקד המשטרה, שלנגד עיניהם צריכים להיות רווחת התושבים ושלומם, בוגדים באמון של התושבים. האחד מתכנן להרוס את כל אשמורת משום שההורים של ילדי העיירה לא סייעו למשפחה שלו כשהייתה זקוקה לעזרה. השני נותן לאיש חף מפשע להירקב בכלא חמש שנים תמימות משום שבכך הבטיח לעצמו את תפקיד מפקד המשטרה שכל כך רצה.

ראש המועצה, בני (משמאל)

לעומתם מרבית הילדים מתאפיינים בתכונות טובות, ואם הם עושים שטויות פוגעניות הם מבינים את הטעות ומתקנים אותה. לא מדובר רק בהתנצלות על המעשה, אלא על תיקון אקטיבי של ממש. יובל הופמן, מפתחת קריירת שירה מצליחה על חשבון השיר של שאולי, שהיא גונבת ומציגה כשלה. על אף הניסיונות של שאולי להביא לכך שהאמת תתגלה, הוא מחליט בסופו של דבר לוותר לה, לתת לה את השיר כמתנה משום שהוא יודע שהוא עצמו לא ישיר אותו, ולכן כדאי שמישהו כן ייתן לשיר את התהודה שהוא ראוי לה. הוא מגלה גדלות נפש של ממש, ומחליט לבחור ב-win-win. יובל זוכה לקריירה המוזיקאלית שעליה היא חולמת מגיל אפס והוא זוכה לשמוע את השיר שלו מושר וזוכה בתואר "שיר השנה" וכמובן גם לכתוב ולפרסם שירים נוספים. במקום לגלות את האמת לכולם ובכך כביכול "להחזיר" ליובל על הגנבה, הוא בוחר בדרך שמאפשרת לשניהם להצליח. יובל מצידה מגלה לכולם את האמת על הגנבה ומבקשת משאולי סליחה פומבית בטקס סוף השנה של בית הספר נוסף על העזרה המשמעותית בחשיפת המזימות של המבוגרים, כולל אביה שלה.

יובל ושאולי מתאמנים על השיר

התעוזה, האומץ והחתירה לאמת של כל הדמויות המרכזיות מביאות בסופו של דבר לגילוי המזימה הגדולה והצלת העיירה. דריה, דניאלה ושאולי הם אלה שמגלים  שהמים של העיירה מורעלים בכוונה. עידו, אמה ואלון מצליחים למצוא את שלושת הילדים שנעלמו, משהו שהמשטרה וכל הרשויות לא הצליחו לעשות. הם גם יודעים לשים עלבונות אישיים בצד לטובת התעלומה הגדולה, לשתף פעולה למען טובת הכלל, בין אם זה לטובת החברים שלהם או לטובת העיירה כולה. היכולת לראות את התמונה הגדולה ולא את הסיפורים האישיים היא אחד המאפיינים של עולם הילדים של הסדרה, תכונה שהמבוגרים לוקים בה.

הילדים הם אלה שיודעים מה רע ומה טוב מה נכון ומה לא. בויכוח בין אמה לבין ההורים שלה כשהיא מספרת להם שהיא יודעת על שוד הבנק (שהיווה למעשה את נקודת ההתחלה של כל הפרשה) ועל חלקם בו, ההורים טוענים שהעולם הוא "מסובך" ובכך מתרצים את הפשעים שלהם. זה מסובך לפרנס משפחה, ולמעשה הם לא עשו דבר פסול, הם סך הכל עזרו לגנוב מהבנק ומבעל הבנק שעשה את המליונים שלו על חשבון תושבי העיירה מהם גנב קרקעות. משהו בסגנון "הגונב מגנב פטור". המבוגרים תופסים את הרעיון של צדק או את "ניצחון הטובים על הרעים" כמשהו שמקורו ומקומו באגדות ילדים, משהו נאיבי שהעולם ה"אמיתי" של המבוגרים לא מתנהל על פיו. ומשום של"טוב" אין סיכוי לנצח, אפשר ואולי אפילו צריך להיות קצת "רע" כי אחרת אי אפשר לשרוד. אבל הילדים יודעים את ההבדל בין טוב ורע. הם עדיין מאמינים שחברה צריכה להתקיים על בסיס הדברים הטובים שבה ושאם כל אחד יכופף את החוקים כאוות נפשו ישרור כאוס וחורבן. הם אינם תמימים. דווקא הילדים הם אלה שרואים את המבוגרים בדיוק כפי שהם, חלשים, נפשעים, פחדנים וטיפשים. אבל הם מאמינים שיכול וצריך להיות טוב יותר, ושזוהי אחריותו של כל אחד ואחד להחליט ולבחור נכון גם אם זה מפחיד וגם אם זה כרוך במאמץ. כמו ששיר הנושא הולך "תשכח מכל מה שאמרו, מכל מה שכבר שמענו. אין למי להאמין הכל תלוי עכשיו רק בנו". האחריות והבחירה היא על כל אחד ואחד.

עולם המבוגרים מצטייר כעולם רקוב, מנוכר, חסר ערכים ומרושע. עולם שנעדרת ממנו ההתחשבות, הדאגה לזולת וגדלות הנפש שכביכול צריכים לאפיין אותו משום שאלה דברים שלומדים, או אמורים ללמוד תוך כדי התבגרות. צורות התנהגות שמאפיינו ילדים כמו אגואיסטיות, חוסר היכולת לראות את התמונה הגדולה, העלבות ונקמנות, פעולה מתוך רגש ולא משיקול מושכל וחוסר היכולת להתגבר על אכזבות ולסלוח מאפיינות בסדרה דווקא את עולם המבוגרים. אז כמובן, זוהי סדרת ילדים ומתוקף תפקידה הילדים צריכים להיות הגיבורים בה. אבל הסדרה, בבחירה שלה בריאליזם, מעמידה מראה קשה מול עולם המבוגרים. אולי, רק אולי, כמו בסדרה, הילדים יצליחו להראות למבוגרים את הדרך הנכונה.