קוונטים של נחמה

"אם עץ נופל ביער ואין איש שומע, האם באמת נפל?" הוא קואן, חידה זן בודהיסטית ידועה שמטרתה לנער את דפוסי המחשבה שלנו ולהביא אותנו להארה, להכרה במציאות כפי שהיא. באופן משעשע, משהו דומה הטריד את הפיסיקאים של המערב במאה ה-20. לא, הם לא היו בודהיסטים. אבל גם הם תהו האם המציאות היא כפי שהיא גם אם האדם לא בוחן אותה, או שהמציאות היא מה שאנחנו רואים ומסוגלים לראות.

הניסוי המחשבתי אולי הידוע ביותר בתחום הזה הוא בתורת הקוונטים, שנקרא "החתול של שרדינגר" שהוצג ב-1935 (אל דאגה, זהו ניסוי מחשבתי בלבד, לחתול שלום). המטרה של הניסוי המחשבתי הייתה לברר האם המדידה האנושית של המדענים משפיעה על תוצאות הניסוי. בניסוי המחשבתי ישנו חתול בתוך קופסה סגורה שכוללת אטום רדיואקטיבי, מונה שפולט אות חשמלי, מבחנה סגורה עם ציאניד וחתול. שומרים את המערכת סגורה במשך שעה. לפי הנתונים יש סיכוי של 50% שהאטום הרדיואקטיבי יתפרק, המונה יקלוט אותו וישלח אות חשמלי שיפתח את המבחנה עם הציאניד והחתול ימות. כמובן ש50% הנותרים הם שהאטום לא יתפרק ובסופו של דבר החתול לא ימות. עד רגע פתיחת הקופסה, לכל אחד ממרכיביה של המערכת ישנן שתי אפשרויות: האטום יכול להיות "מפורק" או "לא מפורק", המונה יכול לשלוח או לא לשלוח אות, המבחנה של הציאניד יכולה להיות שלמה או שבורה והחתול "חי או מת". למעשה, עבור כל המרכיבים של המערכת, שתי האפשרויות קיימות בו זמנית, עד הרגע שהמדען פותח את הקופסה ומגלה את התוצאה. והנה השאלה: האם העובדה שהמדען פתח את הקופסה ואמר "החתול חי" או "החתול מת" השפיעה על גורלו של החתול? או שמא גורלו של החתול נחרץ באופן טבעי כלשהו שלא תלוי במדען?

מתוך ה-New Yorker

הרבה בדיחות כמובן נעשו סביב הדוגמא של החתול של שרדינגר, אבל השאלה הגדולה שתורת הקוונטים מנסה להתמודד איתה נוגעת בשאלה של האובייקטיביות, האם המדידה האנושית, או ההתבוננות האנושית משנה את טבע המציאות או שהמציאות היא כפי שהיא בלי קשר לאדם? ואם המציאות היא כפי שהיא בלי קשר לאדם, האם אנחנו מסוגלים לראות אותה כפי שהיא, על אף המוגבלויות שלנו? לנקודה הזו ישנה השפעה גם בתחומים שאינם מדעים מדוייקים כמו למשל באנתרופולוגיה ששייכת למדעי החברה. בעבר נהגו אנתרופולוגים לנסוע למקומות נידחים בעולם ולערוך "תצפית משתתפת" שבה החוקר יושב ומתבונן במושאי המחקר שלו, כביכול באופן אובייקטיבי. אך האם הדבר באמת אפשרי? האם נוכחותו של החוקר הזר לא משנה את המציאות שהוא רואה? האם המציאות שאנו רואים היא היא המציאות או שמא היא מציאות מעוותת בידי העיניים והתודעה שאנחנו מסוגלים לה? אחת התיאוריות של תרגום טוענות שמשום שהשפה היא שקובעת את המציאות, המילים בהן אנו בוחרים לתאר את הדבר משפיעות עליו ומשנות אותו. על כן תרגום הוא משימה בלתי אפשרית משום שהמציאות המתוארת משתנה משפה לשפה. השפה היא אולי המכשול הגדול ביותר להבנת המציאות, אבל בלעדיה איננו יכולים לתאר את המציאות. פרדוקס שכזה.

ואם חשבתם שזה פרדוקס, תחשבו על התגלית שהתמיה את המדענים בתחילת המאה. הם גילו שלפעמים האור מתנהג כמו חלקיק ולפעמים הוא מתנהג כמו גל. קפריזי כזה. אבל התורות הפיסיקליות הקלאסיות לא יודעות להתמודד עם אור שהוא גם חלקיק וגם גל. במהלך השנים ניסו פיסיקאים שונים ליישב את הסתירה הזו בטבעו של האור בדרכים שונות, אבל כיום הפירוש המקובל ביותר הוא רעיון הקומפלמנטריות שניסח נילס בוהר במסגרת "אסכולת קופנהגן" שעמד בראשה. בוהר טען שמפני שאי אפשר לבדוק גל וחלקיק באותו זמן משום שמדובר במערכות ניסוי שונות (רעיון שהביא בין היתר לניסוח עקרון "אי הודאות" של תלמידו ורנר הייזנברג), הרי שאלה שני צדדים של אותו מטבע גם אם הם סותרים זה את זה. האור (ולמעשה אלמנטים קוונטים רבים) יכול להתנהג כחלקיק במערכת אחת וכגל במערכת אחרת.

העיקרון הזה מתבטא כל כך יפה בחברה האנושית. ההגדרות שאנחנו נותנים לאנשים, בין אם בפניהם ובין אם רק בראשנו אנו, מתקבעות ואיננו יכולים לחשוב עליהם בצורות אחרות. האדם יכול להיות מורכב מכל כך הרבה מאפיינים שנתפסים בעינינו כסותרים זה את זה ולהביע או להציג צדדים שונים שלו במצבים שונים. התבוננות מהירה בשיח האינטרנטי מראה שמעטים מדי מהמשתתפים בו נוטים לראות את בני האדם שמולם כישויות מורכבות, קומפלמטריות. לרוב האנשים מתויגים או כ"חלקיק" או כ"גל" ולאחר מכן, שום דבר לא משנה. במחזה "קופנהגן" שעליו נכתב כאן בבלוג לא מזמן שואל הייזנברג את בוהר מדוע לא הרג אותו באותה פגישה גורלית בספטמבר 1941, שהרי הוא האוייב. אבל הייזנברג איננו רק "האויב" הגרמני. הוא גם אורח, הוא גם חבר, הוא גם בוגד, הוא גם תלמיד לשעבר, הוא גם סכנה לאנושות (שהרי הוא עובד על תכנית הגרעין הנאצית). קשה לראות באדם הזה, כמו בכל אדם, רק דבר אחד.

העשורים הראשונים של המאה ה-20 היו מלאי תהפוכות במגוון תחומים, אחד מהם הוא המדע ובייחוד הפיזיקה. תורת היחסות של איינשטיין ותורת הקוונטים וחקר האטום שינו את האופן שבו הקהילה המדעית מתבוננת ומבינה את העולם והמציאות והביאה לפיתוחים אדירים בתחומים כמו רפואה ונשק. אבל תורת הקוונטים, שמסבירה דברים רבים בעולם הפיסיקה, כוללת כמה רעיונות שאפשר למצוא גם בחברה האנושית, באותם תחומים שאינם תחומים של המדע. חוששתני שברעיונות הללו נעשה פישוט נוראי של התורה המורכבת, אבל גם נקודת מבטו של הדיוט היא נקודת מבט, לא?

פיצוחו של אדם

ההיסטוריה מלאה ב"מה היה קורה אילו". ניחושים בדיעבד, שברי רגעים היסטוריים שעליהם קמה ונופלת אומה. ולאקונות. הרבה לאקונות. הרבה דברים שההיסטוריה לא יודעת לספר. לאקונה אחת כזו היא הנסיעה של ורנר הייזנברג (Werner Heisenberg), פיסיקאי יהודי-גרמני, אל מורו ורבו, נילס בוהר (Niels Bohr) יהודי-דני בקופנהגן הכבושה בספטמבר 1941. איש מההיסטוריונים לא יודע מה נאמר בין שני האישים האלה באותה נסיעה ייחודית, נסיעה שהביאה לקיצה חברות ושותפות פורה וארוכת שנים, אבל אנשי התרבות והיצירה קלי הדמיון והנוצה מבקשים לנסות ולמלא את הפער הזה, את הלאקונה הזאת, בסיפור על שני פיסיקאים גדולים ושני חברים.

בשנת 2000 פרסם מייקל פריין (Michael Frayn), מחזאי בריטי, את המחזה "קופנהגן" שעוסק בפגישה ההיסטורית בין הייזנברג לבוהר ב-1941. המחזה, מחזה מינימליסטי. שלוש דמויות סך הכל: הייזנברג, בוהר, ואשתו של בוהר, מרגרטה והוא מתרחש שנים לאחר מותן של הדמויות "כשאין איש שעלול להיפגע". המחזה זכה להצלחה גדולה בבריטניה, עבר לברודווי, עובד לסרט ב-BBC, עובד לתסכית רדיו ואף הוצג בישראל בתרגומו הנפלא של אהוד מנור ז"ל. הצלחתו של המחזה העלתה מחדש לשיח הציבורי את זוג המדענים, חלוצי המחקר על האטום וזוכי פרס נובל ואת העניין בתקופת המלחמה ובטיב הקשר שבין בוהר והייזנברג שהיו מורה ותלמיד ולאחר מכן מצאו את עצמם משני צידי המתרס. העניין הציבורי במחזה הביא להקדמת פתיחתו של ארכיון נילס בוהר, שכולל מכתבים שכתב בוהר להייזנברג בעקבות הפגישה, את חלקם לא שלח.

נילס בוהר היה פיסיקאי, מראשי חוקרי והוגי תורת הקוואנטים ומחקר האטום. מתלמידיו הרבים זכה לכינוי "האפיפיור" משום שהפך להיות סמכות בכל הקשור לתחומי מחקרו בקרב פיסיקאים ברחבי העולם. ורנר הייזנברג היה תלמידו בשנות ה-20 וחלק ניכר מעבודתם פורצת הדרך נעשתה יחד בקופנהגן. הפרשנות של קופנהגן למכניקת הקוואנטים, קומפלמנטריות ועקרון אי הודאות היו תוצרים של שיחות ומחשבות בין שני האישים הללו, דיונים תוך כדי הליכה ברחבי העיר.

נילס בוהר (מימין) וורנר הייזנברג

בעוד מדענים גרמנים רבים ממוצא יהודי ברחו מגרמניה לבריטניה וארה"ב עם עלייתו של היטלר לשלטון, הייזנברג נותר בגרמניה את כל שנות המלחמה. הוא זכה לכינוי "יהודי לבן" על שום שהתעקש ללמד פיסיקה שלימדו והגו איינשטיין ופיזיקאים יהודים נוספים ואף נקרא בשל כך לחקירה ב-SS. עם זאת, למרות שאיבד את האפשרות ללמד באוניברסיטת מינכן, הצליח לקבל משרה באוניברסיטת לייפציג והמשיך ללמד בה. גרמניה הייתה מולדתו והוא ראה את עצמו כשומר הגחלת של המדע הגרמני מתוך תקווה לשקם את מעמדו לאחר המלחמה, אם ישרוד.

בתקופת המלחמה התמנה הייזנברג להיות ראש הצוות שעמל על "פרויקט האורניום הגרמני", הפרויקט הגרמני לבנייה של פצצה גרעינית. הפגישה בין הייזנברג לבוהר הייתה נקודת זמן קריטית בפיתוח הנשק האטומי. הפרויקט הגרמני נתקל בקשיים ואילו הפרויקט האמריקאי עדיין לא קיבל את העדיפות אותה יקבל ב-1942. האם היה זה הפחד מהתכנית הגרמנית שהביא להקצאת המשאבים העצומים בקרב הממשל האמריקאי? יכול להיות. התוצאה ידועה. הגרמנים כשלו בהשגת הפצצה. האמריקאים הביאו לעולם את הירושימה ונגסקי.

בעקבות המלחמה, איבד הייזנברג את קרנו בקרב קהילת המדענים בשל בחירתו להישאר בגרמניה הנאצית, בשל עבודתו בפרויקט האורניום, ובשל העובדה ששרד את המלחמה דבר שהעלה תהיות על טיב הקשר בינו לבין המשטר הנאצי. הייזנברג טען לאחר המלחמה שהמדענים הגרמנים שעבדו איתו בפרויקט עשו כל שביכולתם לגרור את הפרויקט וכך להימנע מבנייה של פצצה אטומית עבור היטלר. בראיון שהעניק לרוברט יונק, עיתונאי ממוצא יהודי אוסטרי, לטובת ספרו שבעיים כאור החמה – תולדות חוקרי האטום אותו פרסם ב-1956, אמר הייזנברג כי "רק המעמיד פני משתף פעולה עשוי לגלות התנגדות ממשית". בכך ניסה להסביר את הסכמתו לעבוד על פרויקט האורניום תחת המשטר הנאצי ולזכות את עצמו מאשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים ומהבגידה במדע ובחבריו המדענים. למרות טענות לשיקול מוסרי, הקלטה של שיחות בין המדענים שנעשו בבית הנופש Farm Hall  באנגליה אליה הובאו המדענים הגרמנים ע"י בעלות הברית כדי לברר כמה התקדמו בבניית הפצצה וכמה ידעו על הנעשה בפרויקט המקביל בארה"ב, נפתחו לעיון הציבור ב-1992 והעידו על כך שהעיכוב היה בעיקרו טכני. הגרמנים כשלו בחישוב הנכון של כמות האורניום 235 שנדרשה לבניית פצצה. הם הניחו שהכמות קרוב לטון, כמות בלתי אפשרית להשגה, בעוד שהאמריקאים גילו שהכמות קרובה לקילוגרם בודד בלבד. הגרמנים לא השיגו פצצת אטום והמדענים הגרמנים שעבדו על הפרויקט היו המומים לנוכח ההצלחה של האמריקאים והשימוש בפצצה על הירושימה, עליה שמעו, כמו כל העולם, ברדיו.

בית הנופש Farm Hall באנגליה בו שיכנו בעלות הברית את המדענים הגרמנים כדי לגלות מה ידעו על הפצצה ועד כמה התקדמו בבנייתה

את כל זה ההיסטוריה יודעת לספר, תיאוריות ופרויקטים, משאבים או היעדרם. אבל מה נאמר בפגישה ההיא בין בוהר לאייזנברג? אפילו צמד האישים עצמם לא בטוח. מכתביו של בוהר, שפורסמו ב-2002, מצביעים על זהירות רבה בדיון בנושא. עצם הביקור של הייזנברג, בחסות השלטון הנאצי ומלווה בשומרים של הגסטפו, עלול היה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב מצידם של בוהר ואשתו ולהציב אותם במצב בעייתי מול הדנים. גם עבור הייזנברג הביקור היה לא פשוט. מוצאו היהודי והעובדה שהוא בעל ערך לשלטון הקשתה עליו לקבל את האישורים הנדרשים כדי לצאת מגרמניה, והחששות של השלטון קיבלו את צורתם בדמות שומרי הגסטפו שהתלוו אליו.

פריין מנסה בכישרונו הרב למלא את החלל הזה ולנסות ולנחש מה נאמר בין שני האישים בפגישה הגורלית שהביאה לסיומה את חברותם ארוכת השנים. במחזה המינימליסטי אין תפאורה גדולה או אפקטים, רק שלושה אנשים שמדברים על פוליטיקה, ופיסיקה וחיים. הוא מעלה שאלות גדולות על מדע, מוסר והמצב הבלתי אפשרי והבלתי נסבל שאליו נקלעו המדענים שהיו עד למלחמה קהילה עולמית משותפת ומצאו את עצמם מצדדים שונים של המתרס. מה מקומה של הסקרנות המדעית במאמץ המלחמתי, שניסתה לגלות את יסודות היקום, אבל הביאה לעולם את אחד מכלי הנשק הנוראיים ביותר שידעה האנושות? מה היה תפקידם של המדענים? האם הייזנברג היה גיבור או בוגד? האם המדענים הגרמנים שעבדו ב"פרויקט האורניום" הנאצי היו פחות מוסריים מהמדענים האמריקאים שפיתחו את הפצצה ונתנו אותה לצבא לשימוש?

פריין יוצר דמויות אנושיות מאוד. לא עוד דיון בינארי של טוב ורע, צודק ומוטעה, אלא שני בני אדם שמנסים להבין יחד עולם כאוטי, שצועד אל הגיהנום. "קופנהגן" הוא אולי לא המחזה הכי קליל שתמצאו, אבל הוא שווה כל רגע.

להנאתכם, לינק לתסכית "קופנהגן". 🙂

בנדיקט קמברבאץ' (הייזנברג), גרטה סקאקי (מרגרטה) וסיימון ראסל ביל (בוהר) בגרסת התסכית של המחזה.