פסטיבל הסרטים – סקירה ראשונה

בהפרש של יומיים צפיתי בשני סרטים בפסטיבל, האחד קלאסיקה ברמה של סרט פולחן, השני מהשנה האחרונה, ובכל זאת נדמה שלא הרבה השתנה באמריקה. כביכול גיבורים שונים, רקע שונה, תקופה שונה ובכל זאת רב הדומה על השונה.

אבל אני אתחיל מהתחלה. "רואה החשבון" מספר את סיפורו של כריסטופר וולף, אחד השמות הבדויים של דמותו של בן אפלק. הוא אוטיסט בתיפקוד גבוה, אמו נטשה אותו (ואת אחיו) כשהיה בן 12 לערך ואביו איש הצבא גידל את הילדים ולימד את כריסטופר להגן על עצמו בכל מצב ובכל מחיר. כשגדל הפך לרואה חשבון מוצלח של כמה ממשפחות הפשע הגדולות ביותר של שיקגו והאימונים של אביו, איך אומרים, Came in handy. יום אחד נקרא לבדוק את הספרים של חברה גדולה שמוכרת רובוטים ותותבות משום שאחת העובדות במחלקת הכספים מצאה אי סדרים קלים. כשהוא מגיע לבדוק הוא מגלה שהאי סדרים הם…. ובכן… גדולים משחשבו. הדרך משם למנוסה של השניים על חייהם מפני אנשים שלא אוהבים את העובדה שהם יודעים יותר מדי קצרה להחריד. אבל במקום לברוח, כריס מחליט להציל את הבחורה ולהרוג את הדרקון בעצמו.

"נהג מונית", סרט הקאלט משנות ה-70 מספר סיפור דומה. רוברט דה נירו הוא טראביס, חייל מארינס משוחרר שמתקשה להירדם בלילה, והוא מחליט לנצל את האינסומניה לצרכי פרנסה והולך להיות נהג מונית  בלילות בניו יורק. באחת הנסיעות הוא רואה נערה עובדת צעירונת, צעירה מדי בשביל המקצוע העתיק בעולם, ומשהו בו התחיל להתגבש. הוא קיבל מטרה. הוא מחליט להציל אותה מהעולם הרקוב שהוא ניו יורק של שנות ה-70 ואולי מאמריקה של שנות ה-70 של אחרי וייטנאם.

אז כביכול, הסרטים שונים מאוד. באחד מדובר באוטיזם, בשני PTSD. האחד יוצא למסע הרג רק אחרי שמנסים לחסל אותו ואילו השני יכול היה להמשיך בחייו המשעממים אבל בחר שלא. אבל בשניהם גיבורים שכביכול מחזיקים בעבודות משעממות ואפרוריות יוצאים למסע הרג של "הרעים" לטובת הבחורה שזקוקה להגנתם ובשני הסרטים הקהל וגם הסרט עצמו הרואה בהם גיבורים.

אבל מה המרחק בין גיבור לרוצח? מה ההבדל ביניהם? האם זו רק נקודת המבט? ההגדרה? שני הגיבורים יוצאים למסע הרג מדמם עם אקדחים ורובים. המטרה נעלה, כמובן, והם רוצחים, או הורגים, אנשים שנתפסים כגרועים מהם: סרסורים, מושחתים שמנצלים חולשות של אנשים כדי להרוויח כסף, אנשים שרוב האנושות תחשוב שהעולם עדיף בלעדיהם. אבל האם לאדם האחד הזה יש את הזכות המוסרית להיות השופט והתליין? איכשהו נדמה ששני הסרטים, שביניהם מפרידות 40 שנה, אומרים: "בנסיבות הנכונות, כן". ועכשיו השאלה היא מי מחליט מהן "הנסיבות הנכונות"…

%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9d-2016

מודעות פרסומת

ירח חסר

בשנת 2015 עלה לאוויר הבלוג "ירח חסר – הייקו בעברית" ובו מפרסם מדי יום שיר הייקו, לעיתים מקורי ולעיתים מתורגם. את הבלוג הקימו חבורה של חובבי, חוקרי וכותבי הייקו, ליאת קפלן, דרור בורשטיין, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, יעקב רז, יובל אידו טל.

שירת ההייקו היא שירה יפנית קצרה. היא התפתחה משירה ארוכה יותר כמו הוואקה והטנקה ופרחה במאות ה-17-18 בייחוד בידיו המוכשרות של מי שנחשב לגדול משוררי ההייקו – מאצואו באשו. טיבו של שיר ההייקו הוא שהוא מתרחש בהווה. אין זו שירת טרובדורים על קרבות הירואיים או בלדות נוגות על אהבה נכזבת. זהו מעין צילום במילים, הקפאה של הרגע הזה. נושאי השיר מגוונים מאוד ויכולים לנוע משגרת היום-יום ועד אירועים מיוחדים.

עם השנים הפך ההייקו לצורת שירה בינלאומית, וכיום נכתב הייקו בשפות רבות. כמובן, כל שפה ומגבלותיה ואחד האתגרים הן בכתיבה והן בתרגום הייקו הוא המאמץ לשמור על תמציתיות שמאפיינת את השירה היפנית. ההייקו נכתב בשלוש שורות, 17 הברות סך הכל ובדרך כלל כולל מילה שמעידה על עונות השנה (ציפור, צמח או שם העונה), אבל המבנה הזה הולם את השפה היפנית ואילו שפות אחרות מתקשות לעמוד באותם הכללים. ולמרות השוני והמגבלות של כל שפה, משתדלים לשמור על שורות קצרות, אם לא על מספר ההברות.

ב-2016 הבשיל הפרויקט של הבלוג לכדי הוצאה לאור קטנה, "ספרי ירח חסר" שכל מטרתה היא לפרסם שירת הייקו מקורית ומתורגמת. הסנונית הראשונה היא הספר "יותר חלונות מבית", קובץ שירי הייקו פרי עטו של המשורר האמריקאי גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין.

על גארי הות'ם לא ידוע הרבה. הוא נולד וגדל בארה"ב ואת ספר ההייקו הראשון שלו פרסם בשנת 1975. הנושאים שהות'ם עוסק בהם גם הם נעים בין היומיומי ליוצא דופן וכמובן לטבע.

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-2

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-3

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-4

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-1

כמו שירת ההייקו, גם הספרים של ההוצאה הם ספרים קטנים, קצת כמו ספרי כיס. אבל בתוכם נחבא עולם ומלואו של שירה קסומה. מילים קטנות, ארוזות ועטופות, מביאות קסם.

לרכישת הספר הקליקו כאן

 

מונולוג מהבלוג – יש לי יום הולדת!

היי! זה אני, Cultureroll! נחשו מה? יש לי יום הולדת! היום!

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9

כן! אני בן שלוש! לא יאמן. שלוש! אז חשבתי שאחרי שלוש שנים שבהן כתבו עלי, הגיע הזמן שאני אכתוב, ככה עם היד על הסייבר-לב שלי ואספר לכם קצת מ"מאחורי הקלעים" שלי. סוג של סקופ, עכשיו כשאני כבר בן שלוש ויכול לכתוב לבד.

אבל אתם יודעים, פעם ראשונה שאני כותב וזה מרגש מאוד אבל גם קצת מפחיד. הרבה זמן אני כבר חושב לכתוב פוסט ממני אבל כשהתיישבתי לכתוב לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל. אפילו לא הייתי בטוח באיזה סגנון אני רוצה לכתוב! היתולי? בכל זאת, איפה ראיתם בלוג שכותב בעצמו!? רציני? כמו כל בלוג מכובד. רגשני? אני מבטיח לכם, זה הבצל, לעזאזל. פולני? היי, אם אתם קוראים, מדי פעם תעשו לייק או תגיבו! לפחות שאדע שאתם שם!

אני מניח שככה זה כשצריך לכתוב, ולא משנה אם זה עבודה אקדמית, כתבה עיתונאית או פוסט בבלוג. יש את הזמן הזה שאתם בוהים בדף לבן וריק. אתם מכירים את הרגע הזה, אתם בוהים בדף והוא בוהה בכם. אז גם אני קמתי והסתובבתי, סידרתי את הבית (אתם יכולים לבדוק ב"על הבלוג"), הכנתי משהו לאכול, אבל כשחזרתי לדף הוא עדיין בהה בי, לבן ומבריק ומרצד כמו מסך מפוקסל. בלוג שכן אמר לי שיש להרגשה הזו שם. היא נקראית… הממ… אה! מחסום כתיבה!

קראתי בבלוגים אחרים שיש כל מיני דברים להתמודד עם מחסום כתיבה. אפשר להתחיל מהאמצע, אפשר לכתוב הכל בזרם התודעה ואחר כך לערוך. אפשר לקחת את העצה של המינגווי ולכתוב שיכורים (ואז לערוך כשמתפכחים). אפשר, אם הזמן מאפשר לנו, להניח הכל בצד ולעסוק לכמה ימים בדברים אחרים ואז לחזור. אבל רוב הטריקים האלה עובדים כשיודעים "מה" רוצים לכתוב אבל לא בטוחים "איך". העניין הוא שאני נתקף לעיתים בשאלות פילוסופיות כבדות כאלה של:

my-meme

הרי אני לא בלוג אישי, במובן הרגיל של המילה. לא מסגנון ה"יומני היקר שלום" שבו אני פורש את חוויות היום-יום שלי ואת המחשבות שלי עליהם. אני גם לא בלוג עם מטרה וקהל מוגדרים. אני לא בלוג קולנוע, או ספרות או אופנה. אני מכיר בלוגים כאלה אישית, והם אחלה. אני מנוי על חלקם, ובחיי אם אני רוצה להתעדכן בתחומים האלה אני ישר הולך אליהם. אבל מי יבוא אלי? אני כל כך מבולגן ויש בי כל מיני דברים שונים ומשונים… סליחה, גלשתי לפולניות. מתנצל.

לפעמים אני מרגיש כל כך מיושן ומפגר אחרי הזמנים. Late-comer. כלומר, נניח, רק ב-2016 התוודעתי לסרטי מארוול. הם רצים כבר שנים! גם הסדרות הבריטיות והקנדיות החביבות סיימו את שידוריהן מזמן (חוץ מ"תעלומות מרדוק". עונה 10! יש!) והשנה התוודעתי לראשונה לד"ר הו (שיט! הבטחתי לג'וליה לא לספר! אל תגידו לה שאמרתי לכם ותהיו מאוד מופתעים כשהפוסט יעלה!). אז יש לי נטייה לגלות דברים קצת מאוחר. או שאולי אני פשוט מחכה לסיום כי אז אוכל לראות את הסדרה במלואה ולא להיתקע באיזה cliff hanger מעצבן שדורש ממני לחכות לעונה הבאה. אתם יודעים מה אומרים, "Better Latte than never". אה, רגע, זה הסלוגן של COSTA. שתיתי יותר מדי קפה כנראה… אה, זה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". זה. וחוץ מזה, כמו שד"ר איתי חרל"פ טוען אנחנו כבר מזמן לא צופים בדברים כשהם משודרים, אז הסיכוי למצוא דברים טובים מכל מיני שנים הולך וגדל.

מצד שני! תודו שזה די נחמד שיש בלוג אחד שיש בו קצת מהכל. יש בי סדרות, סרטים, תיאטרון, ספרים, תרגומים, וסיפורים קצרים. אם הייתם רוצים לעקוב אחרי כל הנושאים האלה הייתם צריכים להיות מנויים על שישה בלוגים שונים לפחות! ככה יש לכם מגוון אבל במקום אחד, חסכוני, לא?

בקיצור, אני מניח שגם השנה אמשיך להיות אקלקטי וקצת מבולגן עם פוסטים על כל מיני דברים שקשורים לתרבות. זה מדהים איך בלוג שכותב על יפן, קוריאה, בריטניה, קנדה מגיע לקוראים בכל המדינות האלה.

אז במעמד הזה אני… אהמ… רוצה להודות לכם, הקוראים, על שאתם באים ומבקרים כאן וקוראים. אני מקווה שאני מעניין ושאמשיך להיות מעניין גם השנה.

שתהיה לכולנו שנה מוצלחת ומגוונת!