שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני שוטף את אסיה

בעקבות פסטיבל הקולנוע הקוריאני שנערך זה מכבר בישראל, החלטנו להקדיש את הכתבה הזו לתופעת “הגל הקוריאני”. מדובר למעשה בתופעה מרתקת שבעקבותיה זוכה התרבות הפופולארית הדרום קוריאנית להצלחה חסרת תקדים ברחבי מדינות אסיה –  ואף במקומות נוספים בעולם. עם הפיכתה של קוריאה למדינה דמוקרטית בסוף שנות ה-80, הוסרו מחסומי הצנזורה החמורים וניתנה אפשרות לחברות מסחריות להשקיע בקולנוע ובטלוויזיה ולהיות אחראיות על התכנים. המונח “הגל הקוריאני” (Hallyu) אמנם לא הומצא ע”י הממשל הקוריאני אך אומץ על ידו. כיום מקדם הממשל את התרבות הקוריאנית תחת הכותרת הזו.

אז מה הוא בעצם ה”גל הקוריאני”?

“הגל הקוריאני” כולל בתוכו סרטים, מוסיקה פופולארית וסדרות טלוויזיה.  רבות כבר נכתב ועוד ייכתב על הסרטים הדרום-קוריאניים. פסטיבל הסרטים האחרון שנערך בישראל היה בבחינת מחווה לקולנוע הקוריאני,  אבל מה עם המוסיקה וסדרות הטלוויזיה?

המוסיקה הקוריאנית זוכה להתעניינות רבה באסיה וברחבי העולם. אמנים קוריאנים מוציאים אלבומים בקוריאנית אך מקפידים, לרוב, לשיר לפחות שיר אחד ביפנית או בסינית ובשנים האחרונות הם אף מוציאים אלבומים שלמים ביפנית. הקהל היפני לא נשאר אדיש, ולהקת קוריאניות רבות נהנות מאינספור מעריצים ביפן ואף מוצאות את עצמן מככבות במצעד האוריקון (Oricon) – מצעד הלהיטים היפני. לשם המחשה, הלהקה JYJ הוציאה לאחרונה דיסק שלם באנגלית בשיתופם של אמנים אמריקאים כמו קנייה וסט והלהקה הקוריאנית Big Bang אשר זכתה בפרס שהוענק לה בטקס פרסי ה-MTV האחרון. לבסוף, באירופה ובארצות הברית נערכים קונצרטים רבי משתתפים של אמנים קוריאנים ואם זה לא מספיק הרי שאתר Youtube אף הודיע זה מכבר כי יקדיש מקום ייעודי למוסיקה קוריאנית.

סדרות טלוויזיה קוריאניות רבות שמופקות כיום מכסות מגוון רחב של נושאים. חלקן עיבוד של סדרות יפניות אך חלק הולך וגדל מהן הן סדרות קוריאניות המציגות את ההיסטוריה והתרבות הקוריאנית. קהל היעד של הסדרות הללו הוא קוריאני אך גם כלל אסיאתי ואף גלובלי. דרום קוריאה, שסבלה במשך שנים מהתעלמות בזירה הבינלאומית והפנים-אסייתית, מנצלת את תרבותה המגוונת כדי לשים את עצמה על המפה. מצד שני, בתור הכלכלה ה-15 בעולם, לא רק התרבות משנה את התדמית הקוריאנית בקרבן של אומות העולם.

שתי סדרות הפכו את “הגל הקוריאני” לשם דבר ביפן. הראשונה שבהן היא “היהלום שבכתר” (Dea Jang Geum) סדרה היסטורית על נערה שמפלסת את דרכה למעמד מכובד בחצר המלך בחברה אשר נשלטת ע”י גברים בתקופת שושלת צ’וסון. השנייה, “סונטת חורף” (Winter Sonata) סיפור אהבה קורע לב בכיכובו של בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon), שהפך לפנים של “הגל הקוריאני” והתקבל בצווחות מעריצים (ובעיקר מעריצות) כאשר הגיע ליפן. שחקן המשנה בסדרה הזו, פארק יונג-הא (Park Yong-Ha), שהיה גם זמר מצליח אשר הוציא תקליטים ביפן ובקוריאה התאבד לפני למעלה משנה. תעשיית הזוהר בקוריאה, כמו בכל מקום בעולם, לא תמיד זוהרת.

סדרה פופולארית נוספת, אשר זכתה לשידור גם בארץ תחת השם “בחורים רעים”, היא עיבוד קוריאני לסדרה Boys Over Flower היפנית שהיא בעצמה עיבוד של מנגה ואנימה באותו שם. הסדרה מתמקדת בבחורה ענייה שמתקבלת לבית ספר לעשירים ומתאהבת, איך לא, במנהיג “ארבעת המופלאים” של בית הספר שנוהג להציק ולרדת לחייהם של תלמידים. הסדרה המקורית היפנית זכתה לאהדה גדולה וכללה שתי עונות, הסדרה הקוריאנית הפכה את שחקניה לכוכבים והסיפור עצמו זכה גם לעיבוד טיוואני וסיני. הצלחה אסייתית כבר אמרנו?

התרבות הפופולארית הקוריאנית, מוסיקה, סדרות וסרטים מעלה את קרנה של קוריאה בקרב אומות אסיה השכנות. לא עוד קוריאה כאנדרדוג אסיאתי, אלא קוריאה כמובילה של טרנד תרבותי שאליו נושאות השכנות את עיניהן – דבר אשר מדברן יצירה תרבותית גם אצלן. יפן למשל, מפיקה עיבוד קולנועי חדש ל”גנג’י מונוגטארי” הרומן המונומנטלי בן המאה ה-11 ביפן (צפוי לצאת במהלך החודש). אף על פי שכבר היו לסיפור מספר עיבודים. הפרומו, שמזכיר לא מעט את חצר המלך הקוריאני בצבעים העזים ובחצר הגדולה, מעלה את השאלה מדוע דווקא הסיפור הזה ולמה דווקא עכשיו?

ומה בישראל ? על כך בכתבה הבאה.

פורסם לראשונה באתר iAsia (בשנת 2011).

מארוול – נוסחת הקיום העל אנושי

הוליווד אוהבת קומיקס. מתה על קומיקס. מספיק להעיף מבט ברשימת ההפקות של השנים האחרונות ושתי הידיים לא יספיקו לספור את הסרטים-מבוססי-הקומיקס שהפיקה הוליווד. בטמן, סופרמן, איירון מן, X-מן לסוגיהם ומעל כולם, אולי, עומד היקום הקולנועי של מארוול. כריס אוונס (קפטן אמריקה בשבילכם) ציין בכמה וכמה ראיונות שלדעתו מארוול, ובייחוד האחים רוסו האחראים על העיבוד הקולנועי של הקומיקסים "פיצחו את הנוסחה" לעשיית סרטים מוצלחים. אז אחרי שהתיידדתי עם עוד כמה סרטים מבית היוצר של מארוול, ואפילו מצאתי אותם מהנים, התחלתי לתהות. מה סוד הקסם? הקהל שמגיע לצפות בסרטים איננו רק קהל שקרא את הקומיקס, הסרטים מביאים גם קהל שלא קרא את הקומיקסים ואולי מכיר רק חלק מהנפשות הפועלות ובכך מרחיבים את קהל הקוראים והחובבים של הדמויות. איך הם עושים את זה?

את הנוסחה של מארוול אפשר לסכם במילה אחת:  .FUNהסרט מכוון להיות כיפי ופשוט. העלילה לא סבוכה, לא מורכבת, לא אמביוולנטית. אם מפשיטים את הסיפור מכל האפקטים המיוחדים של המחשב נותר בידינו בסיס של סיפור כמעט נדוש: מריבות אחים על שלטון, נקמות אישיות, השאיפה לשליטה ומה היא עושה ולמה היא גורמת. במידה מסוימת הסרטים של מארוול הם הוליווד הישנה שבה ברור מאוד מיהו האויב וברור גם שכל הדרכים כשרות כדי להילחם בו. בעולם שהולך והופך להיות צבוע ביותר מ-50 גוונים של אפור, לא פלא שהקהל משווע למעט פשטות של שחור-לבן. זהו אזור נוח וברור שיותר מכל דבר יוצר מצג של פתרון פשוט לעולם לא פשוט.

אין זה אומר שהסרטים מטופשים או פשטניים. הם לא. בחלק ניכר מהסרטים יש נגיעה בנושאים כבדי משקל, אבל הם מהווים את הרקע ולא את המוקד של הסרט ולכן ננטשים מהר לטובת סצנות אקשן עתירות אפקטים. "הנוקמים: עידן אולטרון" מעלה את הסוגיה של ההסתמכות העצומה של העת המודרנית על מחשוב והרצון האנושי ליצור בינה מלאכותית שמזכיר מעט את "פרנקנשטיין" של מרי שלי (ולא העיבודים הקולנועיים שלו). "קפטן אמריקה: חייל החורף" כולל משפט מפי המדען האוסטרי של היידרה שאומר שלדעתו "העולם מוכן לוותר על החירות לטובת הביטחון", משפט שחברות רבות וממשלות רבות מתחבטות בו כיום כשסוג התשובה יקבע את סוג החברה שתיווצר. אלה נושאים רציניים אבל הם נעלמים מהם מאוד לטובת הקרבות האפיים. אין דיון בשאלה הפילוסופית, יש ציפייה לקרב האחרון בין נציג כוחות האור לנציג כוחות האופל התורנים. הסרט החדש של מארוול ממשיך את התבנית.

אולטרון

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מתחיל בשאלה פילוסופית-פוליטית שנוגעת בפיקוח על כוחות מיוחדים, באחריות או בריחה ממנה ובחופש הפעולה והתמרון של "הנוקמים" כקבוצה וכפרטים, אבל מהר מאוד הסרט עוזב את הנושא הזה ועובר להתרכז בסיפור המאוד אישי ופרטיקולרי של איירון מן שמאמין שבאקי, "חייל החורף" וחברו משכבר הימים של קפטן אמריקה הוא שאחראי למות הוריו והוא מחפש נקמה. השינוי בפוקוס של העלילה מייתר את הדיון בשאלה העקרונית. דיון דורש הצגה של טיעונים והבאה של סימוכין והוכחות. הסיפור האישי פונה לרגש, והרגש לא זקוק לטיעונים רק החלטה של את מי אנחנו מחבבים יותר.

העלילה של קאפ-טוני-באקי גם היא מעלה שאלה משפטית כבדה: האם באקי חייב וצריך לשאת באחריות על מעשיו (ספציפית הרצח של הוריו של טוני) אם הוא עשה זאת תחת השפעה של שטיפת מוח. אך גם השאלה הזו היא רק ברקע. קפטן אמריקה לא מפקפק לרגע שבאקי חף מפשע בדיוק באותו אופן שאיירון מן לא מפקפק לרגע שבאקי אשם וצריך לשאת בתוצאות. אין התלבטות. אין משפט. המטרה היא ליצור שני מחנות כדי שילחמו זה בזה, ואין קל יותר מאשר לבצר כל אחד מהם בעמדה נגדית.

סרטי הקומיקס של מארוול הם כמו אמנות מודרנית. יותר ממה שהם מבקשים להעביר מסר או להעלות נקודה לדיון הם מבקשים לבחון את האפשרויות של המדיום ואת המעבר בין המדיום של הקומיקס לזה של הקולנוע. קפטן אמריקה ואיירון מן ב"מלחמת האזרחים" הם כמו זוג חברים טובים שהולכים מכות בחצר בית הספר, אבל במקום לגרום לצופים לכאוב את השבר בין החברים ולייחל לזה שיפסיקו לריב, נדמה שהסרט מבקש ממך לשבת עם הפופקורן ולצעוק "יאללה מכות". הנושא של הפיקוח שמוביל ליצירת המחנות הראשוניים בקרב "הנוקמים" ואפילו החיפוש של איירון מן אחר נקמה הם רק תירוץ לטכניקה של בימוי ועיצוב מחשב ואפקטים בקרבות האפיים מלווים במוסיקה אפית שבהם לקרבות אין מחירים רציניים משום שכולם יודעים שהם יצאו מזה בשלום.

אם יש "מסר" אחד בסרטים של מארוול, הרי שהוא זה: יש צדק בעולם אבל נקמה היא לא הדרך להשיג אותו. הקבוצה כולה נקראת "avengers" ולא "revengers" (התרגום לעברית עושה מעט עוול). הפירוש המילולי של שתי המילים הוא "לנקום" אבל למילה avenge יש קונוטציה חיובית יותר של השבת הסדר על כנו ועשיית צדק, בעוד שלמילה revenge יש קונוטציה שלילית של עשיית עוול תחת עוול. אם בוחנים את הסרטים, נדמה שזהו אחד המוטיבים שמחלקים את העולם של מארוול לטובים ורעים. זוג האחים קוויקסילבר וסקארלט וויץ' בסרט "הנוקמים: עידן אולטרון" פועלים בתחילה מתוך נקמה (revenge) ומביאים להתחזקותו של אולטרון ולהרס רב עד אשר עוברים לצד של הנוקמים ועוזרים להם להשיב את הסדר על כנו. ב"מלחמת האזרחים", זימו שרוצה לפרק את "הנוקמים" מבפנים על ידי הפנייתם זה נגד זה פועל מתוך נקמה אישית על מות בנו ואשתו. גם איירון מן  שמבקש לנקום בבאקי על מות הוריו ועל כן נמצא בצד הטועה (ה"רע") של הסיפור. על אף שהסרט אמור להיות טעון רגשית עבור הדמויות ולטשטש כביכול את הגבולות בין "הטובים" ל"רעים" שכן מדובר באותם גיבורים אהובים, שם הסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" רומז לנו עוד לפני הצפייה מי יהיה בצד הצודק מי בצד הטועה. הסרט עצמו החליט עבור הצופים ומשאיר את הגבולות של טוב ורע מאוד ברורים. תחשבו לרגע איזה רושם היה נוצר לו הסרט נקרא "הנוקמים: מלחמת אזרחים".

לעיתים, אבל רק לעיתים, בתוך כל האקשן יש רגעים באמת מכמירי לב. כמו הרגע שבו אנחנו חושבים שקאפ באמת יגמור את איירון מן ולשבריר שנייה הערכים הברורים מטשטשים ועוברים לתחום האפור… או ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" כאשר בסצנת הקרב האחרונה בין קאפ לבאקי, קאפ מסרב להילחם בכל הכוח משום שבאקי הוא חברו מילדות. גם כאן, התחום נהיה אפרפר. אבל אלה רגעים נדירים. ב"מלחמת האזרחים" "הנוקמים" עומדים לכסח אחד את השני, אנשים שבידיהם הפקידו את חייהם לפני סרט או שניים וכשקאפ נשאל "מה עושים?" הוא ענה בנונשלנטיות "נלחמים". כאילו זה הדבר הכי טבעי בשבילו, להילחם באיירון מן ובאלמנה השחורה. אין ספקות, אין לבטים, אין רצון להתפייס או לפייס, אין אפילו רצון להימנע ככל האפשר מהלחימה ופשוט לחמוק למטוס ולהמריא הלאה, שהרי המטרה שלהם היא לא הלחימה אלא להגיע לזימו. היו לקאפ יותר לבטים מול באקי מאשר מול טוני סטארק. אז אולי זה אומר משהו על הנאמנויות שלו, אבל אם הכוונה הייתה ליצור סרט קצת יותר אמוציאונלי שבונה מתח בין חברי הקבוצה, נראה שזה קצת התפספס.

באקי וקפטן אמריקה (מתוך "קפטן אמריקה: חייל החורף)

וכמה מילים על "הצלחה". ההצלחה של מארוול נמדדת בקופות ואכן הסרטים שלה מכניסים לכיסם של המפיקים והשחקנים סכומים נאים של דולרים. אלה לא "סרטי איכות" במובן הסינמטקי של המילה. הם לעולם לא יהיו מועמדים לאוסקר או יוקרנו בפסטיבלים יוקרתיים כמו קאן וברלין. אלה לא סרטים שטורדים את מנוחתך אחרי שיצאת מהקולנוע וגורמים לך לחשוב לעומק על העולם ומניעיו ואולי אפילו לשנות מעט מהתובנות הבסיסיות של השקפת העולם שלך. אבל הסרטים של מארוול מהנים מאוד, ואולי זה כל מה שצריך. לפעמים בידור יכול להיות ואולי גם צריך להיות פשוט דרך קלילה ונעימה להעביר את הזמן. בעולם העמוס, ההיסטרי והסבוך של המאה ה-21 יש בכך סוג של אמנות.

"הנוקמים"