תמונה אחת, 500 מילים – כשהסתיו נוגע ביער

אם ממשיכים ללכת ברחוב הראשי של השכונה, הלאה והלאה במעלה הגבעה מגיעים לחורש פאטני. ריאת טבע ירוקה גדולה שהולכת ומתחברת אל ריאת טבע ירוקה נוספת בפאתי ווימבלדון.
ניכנס? למה לא.
טקטוק העקבים על מדרכת האספלט מתעמעם כשהנעליים פוגשות אדמה והולך והופך לרשרוש ייחודי במפגש בין הנעל לעלי השלכת המכסים את השבילים. ואני הולכת. משוטטת הלוך ושטוט על השביל, עם השביל לאן שהוא מוביל, הלאה והלאה אל מעמקי היער. ריח רטיבות האדמה עולה באפי, ריח שלא דומה לשום דבר אחר, מתערבב ברשרוש הנעלים ואוושת העלים על העצים הסוגרים על השביל משני צדדיו.
והנה הסתעפות קלה. שני שבילים. במי מהם אבחר? ימינה או שמאלה? הרי שניהם כה דומים ואי אפשר לראותם במלואם. עוצמת עיניים ומנסה להחליט אקראית, לאן שהדרך תיקח אותי לשם אלך. בחרתי אחת. משתדלת שלא לחשוב "מה  היה קורה אילו הייתי בוחרת בשנייה?" זאת לא שאלה פילוסופית, רוברט, לא מטאפורה לחיים. סתם שוטטות. מחר אבחר את השביל השני. אולי.
האדם הוא טבע נוף מולדתו וכשרואים את היער מבינים מאיפה הגיעו סיפורי המסעות והאימה, אגדות הילדים והגמדים. אני כמעט מצטערת שלא פיזרתי אבנים לאורך השביל. "אל תסטי מהשביל", לוחש לי הקול, אבל השביל כמו נושא את רגלי הלאה והלאה והלאה, אל מעמקי היער ורטיבות האדמה וריח הטחב.
רוכב אופניים וכלבו השחור הגדול חלפו על פני ונעלמו בעביי היער. נדמה לי שראיתי זוג אנשים בהמשך השביל והבזק אור של פנס והנה גם הם נעלמו מעיני. לפני רגע היו שם ואינם עוד. האם חלמתי? שעת בין ערביים הולכת ומתקרבת, השמש מתכוננת לשנת הליל, השמיים נעשים אדמדמים, קרעי עננים מעטרים אותם, מדגישים את הצבעים, מעידים על מעללי הרוח הקרירה שמורגשת יותר ויותר.
זכרונות ילדות כתובים, לא שלי, צצים במוחי. סיפורי יערות וזאבים והולכי רגל שתעו בדרך ואני מסתובבת ושמה פעמי חזרה אל הכביש, אל העיר, אל רעש המכוניות המנחם וצפיפות האנשים החמימה. מעיפה מבט למעלה לשמיים ואז למטה לשביל והוא נראה שונה, ירוק ועשבי יותר מהשביל שבו הגעתי הנה. האם תעיתי בדרך?
היער הולך ומחשיך ונעשה קרוב ומאיים, כמו יכלו העצים לזוז והלכו והתקרבו אלי מבלי ששמתי לב. רשרוש העלים הפך מנעימה ערבה לאוזן להמהום מבשר רע. אני הולכת וכורה אזני לצעדים נוספים, לא יודעת אם קולם יביא הקלה או שמא להפך. קולות ילדים צווחים בחדווה במתחם החנייה הסמוך שמעבר לתסבוכת העצים והשיחים, אם תעצמו עיניים ישמעו שונים לגמרי בחשיכה המשתלטת על היער.
צעדי הולכים ונעשים מהירים יותר, נואשים יותר לשמוע שוב את טקטוק הנעליים על אספלט המדרכה הקר, על השביל הבטוח שמוביל אל הבית. ואני ממשיכה והולכת, כמעט מבלי לדעת לאן, חזרה על השביל שעליו הגעתי, או כך אני מקווה. והאוויר נהיה קר והיער חשוך ומלבדי אין נפש חיה. והנה, מבעד לעצים מציץ פנס מכונית ורעש התחבורה חותך את רשרוש העלים ואני יוצאת אל העיר הגדולה והמנחמת
והכביש והמדרכה פרוסים לפני לכל אורכם
במורד הגבעה שבסופה
הבית.

P71028-172957

פאטני, צילום שלי.

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

מודעות פרסומת

אחרי 20 שנה – הארי פוטר והילד המקולל

ל"הארי פוטר והילד המקולל" הגעתי כמעט במקרה, כמו שזה קורה במקרים רבים. פגשתי חברה שלא ראיתי הרבה זמן והיא סיפרה לי שהיא הולכת והמליצה גם לי לבוא. אז אחרי התפתלויות אחדות (בכל זאת, יש חובות אקדמיים להגיש קודם), הלכתי לראות את המחזה המדובר: הפריקוול/סיקוול של הארי פוטר (נגיע לכך בהמשך). את הסקירה שלי אחלק, כמיטב המסורת הישראלית, לשלושה חלקים: החוויה, ההיבטים הטכניים וכמובן התוכן.

החוויה  או ברוכים הבאים לאגודה הסודית

התיאטרון שבו מוצג המחזה נבנה בשנת 1891 והעלה כמה וכמה הצגות ידועות עד שבשנת 2016 השתלטו עליו מכשפות וקוסמים ולא נראה שהם מתכוונים לעזוב בקרוב. המבנה יפיפה מבחוץ ומבפנים, אופייני לווסט אנד המפורסם של לונדון. אבל מה שהדהים עוד יותר היה הקהל. ואני לא מדברת על הקהל הגיקי שצפוי שיגיע לצפות במחזה, אני מדברת על הקהל שטווח הגילאים שלו נע בין שנות העשרה לגיל הזהב בקלות. סבתות בלי הנכדים, נשים וגברים בגיל העמידה, צעירים כמוני שגדלו יחד עם הספרים והיו צריכים לחכות שהספר הבא יצא ויתורגם או צעירים שגילו את הארי פוטר דווקא דרך הקולנוע תחילה ורק לאחר מכן דרך הספרים. ולרובם היה משהו שהסגיר אותם. צעיף של הבית אליו הם משתייכים, תיק עם סמל הוגוורטס, התסריט של המחזה. לא היה קוספליי של ממש, אבל כולם הקפידו לבוא מאובזרים בהתאם. יש משהו מרתק בהארי פוטר שלא נתפס באנגליה כ"ספרות לילדים או לנוער", אלא תופעה תרבותית, חוצת גילאים ומדיומים שהפכה להיות כבר חלק מהנוף.

החוויה של הצפייה במחזה מתחזקת אם קראתם את הספרים וראיתם את הסרטים. האיקונוגרפיה של הסרטים נשמרת לא מעט בדמויות שהפכו כבר לאיקוניות בפני עצמן: דמבלדור, סנייפ, מקגונגל (שהפעם באמת סקוטית!) וכמובן הארי ורון, האפור של הרוח של מירטל, הורוד של אמברידג', והשיער המטאלי של משפחת מאלפוי. אבל זה לא רק מראה, זה גם משפטים שלמים שמצוטטים ומרפררים לספרים ולסרטים שכל מעריץ מכיר. תנו לעצמכם טפיחה על השכם אם הצלחתם לזהות את המשפט ומאיפה הוא. או לחילופין, הנה רעיון למשחק שתייה…

גם היחס לקהל היה בהתאם לאווירה. אחד העובדים עמד ומכר "תכניית מוגלגים" עבור המוגלגים שבקהל. דולורס אמברידג' דרשה מאיתנו לסגור את המכשירים האלקטרוניים המעצבנים של המוגלגים ושאם היא תשמע אפילו רטט קל שבקלים the consequences will be… severe.  הקהל כמובן מיהר לכבות טלפונים, אף אחד לא רוצה לכתוב בנוצה המיוחדת שלה….

בתור אחת שלא יצא לה (עדיין) להסתובב בכנסי מעריצים החוויה הייתה…. מרעננת. הלגיטימיות להתלהב, להגיע עם מרצ'נדייז רלוונטיים, לדון בלהיטות בסצינות, דמויות, מוטיבים ורעיונות עם חברים להתלהבות שכרגע פגשת הם חוויה מרתקת. כאילו כולכם שותפים באיזו אגודה סודית שאפשר להצטרף אליה אם אתם מכירים את הסיסמא (it's ain't over till the fat lady gives you the password) ויש בכך תענוג של שייכות מסוג שמזמן לא חשתי.

Palace_Ext-8

היבטים טכניים או הקסם של התיאטרון

אם הקסם של הספרות הוא היכולת לברוא עולם בראש רק בעזרת מילים, והקסם של הקולנוע בעיקר נשען על CGI בימינו, התיאטרון הוא המקום האמיתי של הקסם שמוציא ממך "וואו". בתיאטרון אין CGI. אין מחשב שיעשה קסם. ועל כן כשיש קסם, אפקט ה"וואו!" גדול יותר. אם הארי בן ה-11 התפלא איך הוא עובר את הקיר שמוביל לרציף 9 ושלושה-רבעים, המעבר לרציף בהצגה עושה צחוק מהשבע שניות המפורסמות של החלפת תלבושות. והכל חייב לטקטק, אין אפשר לעשות עוד טייק.

הבמה בנויה בצורה כזו שהיא מאפשרת הרבה גמישות, וגמישות היא אחד הדברים הנחוצים ביותר בעולם של קוסמים ומכשפות. מבלי לספיילר יותר מדי מההפקה למי שירצה ללכת ולראות אותה, הבמה כוללת דברים שזזים, אש ומים (ליטרלי), במה מסתובבת, ספרייה שחוטפת אנשים, טלפון ציבורי שהוא דלת למשרד הקסמים, מדרגות שכל הזמן משנות כיוון, ועוד הרבה דברים מגניבים שהופכים את השעיית אי האמון לקלה מאוד. אה, ואנשי הבמה לבושים בבגדי הוגוורטס שחורים ומשנים את הסט בהינף שרוול.

צוות השחקנים מדהים. לא קל לעשות 8 הופעות בשבוע, ובמקרה של המחזה שאני ראיתי, שני החלקים שלו היו אותו יום. קרוב ל-5 שעות של ריכוז ורגש נדרשים מכל הקאסט והדבר מעורר הערכה רבה משום שזה די מתיש. גם היכולת לבנות את הדמויות המוכרות על בסיס הדמויות האייקוניות מהסרטים מעוררת הערכה. השחקן של סנייפ עשה חיקוי אלן ריקמן מושלם כל כך שצמרמורת אחזה בי. אני לא בטוחה שהתבססות שכזו עבדה לטובת המחזה, משום מה. פרט לכך, חלק מהשחקנים באים להגיד שלום לצופים לאחר המחזה בכניסת האמנים, שמחים לחתום, להצטלם ולשוחח. קצת קשה לזהות מי זה מי בלי התלבושות, אבל בשביל זה הלכתי עם אנשים שמבינים עניין… ועכשיו יש לי שני כרטיסים חתומים על ידי השחקנים של הארי, רון, הרמיוני, אלבוס, סקורפיוס, סנייפ, דראקו, דלפי והארי הצעיר.

HP17_Q1_317_m_g-12_1_

התוכן או תפסת מרובה, לא תפסת (אזהרת ספויילרים)

העלילה, על קצה המזלג, סובבת סביב הבנים של…. אלבוס סוורוס פוטר, בנו של הארי, וסקורפיוס מאלפוי, בנו של דראקו, שמתיידדים על הרכבת להוגוורטס ומסווגים לאותו בית, סלית'רין. (כן, היו אנשים שהחסירו פעימה בקהל למשמע העניין….). תחילה נראה שהסיפור יסבוב סביב יחסי אבות-בנים (ואבות-אבות) אבל לאט לאט משתנה הפוקוס של העלילה וחוזר להיות הטריו הידוע (הארי-הרמיוני-רון) ויותר מכך – הארי. התחושה הכללית היא שהכותבים נופלים לאותה מלכודת אליה נופל הגיבור של הסדרה המקורית מדי פעם – התרכזות גדולה מדי בעצמו.

המחזה מאוד ארוך, והוא מחולק לשני חלקים שכוללים שתי מערכות עמוסות מאוד. הדבר בהחלט בעוכריו. לו היה העורך אמיץ מספיק לקצץ את המחזה לשעתיים-שלוש המחזה (והקהל) היו מרוויחים מזה לא מעט. נדמה שהיה לרולינג (או לכותבים) קשה להחליט אם הם רוצים שהסיפור יעסוק בעתיד (Sequel) או בעבר (prequel) והשילוב של שניהם הופך את המחזה למשהו אמורפי שמאבד את הפאנץ'. החלק הראשון של המחזה עוסק בחברות בין אלבוס לסקורפיוס ובניסיון שלהם לבנות את היחסים ביניהם הרחק מהיחסים הבעייתיים של האבות שלהם, ולמצוא את הזהות שלהם מעבר ל"בנים של…". החלק השני, לעומת זאת, מביא לקדמת הבמה את כל אותם מאפיינים מוכרים מספרי הארי פוטר: הצלקת שמתחילה לכאוב, וולדמורט והלילה שהתחיל את הכל, ונדמה שהוא בעיקר בונה על הידע המוקדם של הקהל ורגש הנוסטלגיה במקור לנסות ולפתח את הדמויות האהובות שהתבגרו או את הדור החדש של הוגוורטס. על אף שסוף המחזה משלב את שתי העלילות באופן כלשהו, איבוד הפוקוס הופך את הפאנץ' לפחות ממוקד.

אבל זאת לא הייתה הבעיה היחידה. אחד הדברים שטובים בתרבות הפופולארית הבריטית, ויהיו אלה ספרים, סרטים או סדרות הוא היכולת לשלב בין רגש לקומדיה. הבריטים אף פעם לא הולכים כל הדרך עד לנקודת השבירה של הדמויות, הן תמיד שומרות על איפוק מסוים, ולרוב בתוך סצינה מרגשת, או לקראת סופה, אחת הדמויות תגיד משהו משעשע ואנחנו נחייך. זה לא יהיה משהו לא קשור או אידיוטי, אלא הערה קטנה על המצב שתאיר אותו באור פחות רציני. האופי הבריטי נשמר בחלק הראשון של המחזה אבל החלק השני מלא באובר-מלודרמטיות אמריקאית שכוללות סצינות בין הארי לדמבלדור ובין הארי לדראקו שניתן היה בקלות לחתוך משום שהן לא הולמות את הדמויות, אפילו אם הארי ודראקו התבגרו והבינו כמה דברים בדרך. האכלה בכפית כדי להעביר מסר תמיד הייתה סגנון שאפיין יותר את החברים מעבר לים מאשר את הבריטים ולמזלם של השחקנים הייתי בלי השרביט שלי כי סיננתי כמה קללות בחלקים האלה שהיו עלולות להיות בעייתיות.

במקרה של המחזה, זה "תפסת מרובה, לא תפסת". הניסיון לפנות לקהל האוהד ולשחק על הנוסטלגיה יותר מדי עובד לרעת המחזה. אמנם החוויה מרגשת, והתענוג בלדעת שיחד איתך, מבין 1400 המקומות באולם כמעט כולם מכירים, אוהבים ושמחים לפטפט על העולם של הארי פוטר, המחזה עצמו לא מספק איזשהו קטרזיס או תובנה מעניינת. היא לא חייבת אפילו להיות תובנה חדשה, מי כמונו יודע שדווקא היום אנחנו זקוקים לאנשים שיזכירו לנו שאהבה מנצחת ועם כמה שזה קשה וכואב לפעמים זה בסדר לאהוב ולחלוק, אבל לתחושתי, היו דרכים מעט יעילות יותר להעביר את המסר. ואולי, רק אולי, כעבור כמעט 10 שנים מאז הסרט האחרון, הגיע הזמן להניח להארי, רון והרמיוני ולהתרכז בניוט סקמנדר או אלבוס פוטר וסקורפיוס מאלפוי ולחקור היבטים נוספים בעולם המפורט שרולינג בנתה.

Tolentino-FinallyaNewHarryPotterStoryWorthReading