חיות הפלא והיכן למצוא אותן – טלוויזיה, קולנוע ומה שביניהם

קוסם בריטי צעיר מגיע לניו יורק של שנות ה-20 עם מזוודה מלאה חיות פלא. אבל חיות פלא אסורות בארה"ב. כשהן בורחות מהמזוודה, ניוט סקמנדר הקוסם הצעיר שלנו, מנסה בכל כוחו לאסוף אותן חזרה לפני שמשרד הקסמים האמריקאי מגלה עליהן ובדרך נעזר בהילרית שפוטרה מתפקידה וב"אל-קס", (מוגלג בשפת הבריטים) שחולם לפתוח מאפייה אבל מוצא את עצמו נגרר לעולם הקוסמים שלא ידע שקיים. "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" הוא הסרט התשיעי שמתקיים בעולם הקסום (תרתי משמע) שבראה ג'יי קיי רולינג והוא סרט כיפי ומהנה מאוד. דמותו של הקוסם בגילומו של אדי רדמיין חביבה מאוד; החברה שלו, טינה מעט אנמית אבל אחותה מפצה על זה עם הצבעוניות שלה; מר קובלסקי המוגלג מספק שפע של רגעים משעשעים וחיות הפלא מופלאות למדי החל מהיצור הקטן שגונב כל דבר מנצנץ, דרך יצורון ירוק שנראה כמו ענף עץ וכלה בדמוי פניקס או נשר גדול, בוהק ומלכותי.

ולמרות כל הקסם של הסרט, יש תחושה מוזרה שנלווית אליו. לסרט אין באמת עלילה שמהווה את עמוד השדרה שלו. אין קונפליקט, אין תעלומה של ממש, אין אפילו התפתחות של דמויות. מה שיש בשפע הוא הצגה של עולם והחוקים שלו וכן הנפשות הפועלות. הכרנו את הטוב (סקמנדר), הרע (גרינדלוולד) והלא נורא (טינה). הסרט הזה הוא ראשון מתוך סדרה של 3-5 סרטים מתוכננים נוספים ונדמה שהסרט יותר משהוא רוצה לספר סיפור, הוא מהווה אקספוזיציה לסדרת הסרטים העתידית כולה.

fantastic-beasts-and-where-to-find-them-promo

בשנים האחרונות הפער וההבדל בין טלוויזיה לקולנוע הולך ומצטמצם. אם בעבר הטלוויזיה הייתה אחותו הקטנה והמטופשת של הקולנוע ונחשבה לבידור זול להמונים, בשנים האחרונות הסדרות המופקות לטלוויזיה עולות באיכותן על לא מעט סרטים ונוגעות בסוגיות חברתיות, כלכליות ואף פוליטיות כבדות משקל. גם מבחינת אורך הפרקים, הפערים הולכים ומצטמצמים. "שרלוק" הבריטית למשל, כוללת למעשה שלושה פרקים באורך של סרט בכל עונה, כשעה וחצי כל אחד. באופן כללי, היוקרה של הטלוויזיה עולה בשנים האחרונות ומשאירה רבים בבית מול המחשב או הטלוויזיה.

אבל הבדל אחד עדיין נשמר, כביכול. אורך הסיפורים. בעוד שסדרות טלוויזיה כוללות מספר רב של פרקים ומאפשרות פיתוח איטי יותר ואולי מעמיק יותר של דמויות וכן מורכבות גדולה יותר של קווי עלילה, סרט צריך לצמצם את עצמו לכדי סיפור אחד שניתן לספר בשעתיים בממוצע. סדרה יכולה לקטוע סיפור ולהמשיך אותו בפרק הבא, ואילו סרט חייב לעמוד בפני עצמו ולכלול סיפור עם התחלה אמצע וסוף בתוך מסגרת הזמן המתוכנן. בסרטים אי אפשר היה לעשות "המשך יבוא…". עד השנים האחרונות.

השינוי הגדול ביותר הגיע ככל הנראה בזכות או בגלל העולם הקולנועי של מארוול. בדומה לטלוויזיה, סרטי מארוול בונים על ידע קודם. הם יוצאים מנקודת הנחה שהצופים שלהם צפו גם בסרטים הקודמים בסדרה של גיבור העל הרלוונטי ועל כן מכירים את ההיסטוריה שלו ואת יחסיו עם דמויות אחרות שחוזרות. צופים שנתקלים בסרטי מארוול לראשונה דרך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" למשל, חווים חוויה מעט סוריאליסטית שדומה אולי לכניסה למועדון שבו כולם מכירים את כולם ואתם החדשים. לוקח זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הסרט כולל לא מעט התייחסויות ובנייה עלילתית שמסתמכת על סרטים קודמים. קשה להבין את הנאמנות של הקפטן לבאקי אם לא ראינו את "קפטן אמריקה: חייל החורף". ואי אפשר להבין את "חייל החורף" בלי לראות את הסרט הראשון של הקפטן. מכאן החשיבות לצפייה "מסודרת" בסרטים של מארוול, או לפחות באלה של גיבור העל הרלוונטי לכם.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

אם עוזבים את עולם הקומיקס, העולם הקולנועי של רולינג וסרטי הארי פוטר הוא אולי העולם הקולנועי הגדול הבא. כולם מתרחשים בתוך עולם קסום עם חוקים ודמויות שחוזרות במרבית הסרטים. אבל בעוד שהסרטים של הארי פוטר מבוססים על ספרים פופולאריים שרוב הצופים קראו טרם הגעתם לקולנוע, במקרה של "חיות הפלא" מרבים הצופים באים משום שראו את הארי פוטר, לא משום שקראו את הספר "חיות הפלא", ולכן הסרט מהווה את הפתיח של סדרת הסרטים ולא רק סרט שעומד בפני עצמו.

הרעיון לעשות סדרת סרטים היא כמובן שיקול כלכלי מוצלח. בניגוד להפקה של סרט המשך, הידיעה מראש על כך שיהיו מספר סרטים בסדרה יוצרת ציפייה בקרב הצופים הפוטנציאלים שמחכים ליציאת הסרט הבא ויוצרים "באזז" עם ההודעה על השחקנים והבמאים, עם יציאת הטריילר וקרוב ליציאתו למסכים. יש בכך פרסום נוסף על הפרסום והקידום הרשמיים וכן האפשרות להשאיר את הסרטים ואת המותג שנלווה אליהם בתודעה זמן ממושך יותר מהזמן הממוצע שסרט בודד נשאר בתודעה. זה גם יוצר קהל קבוע במידה מה, משום שאף אחד לא רוצה לעצור באמצע סיפור ולכן רבים ילכו לראות את הסרטים הבאים ולו רק כדי להשלים לעצמם את התמונה המלאה של הסדרה. כל אלה יוצרים הכנסה כמעט בטוחה מהסרטים ומשמחים מאוד את היוצרים ואת המפיקים.

בסופו של דבר עולה השאלה האם יש הבדל בין טלוויזיה לקולנוע כמדיומים? כמובן שישנם הבדלים רבים עדיין (מקום הצפייה, איכות הטכנולוגיה) אבל מבחינת התוכן והמבנה הולך ונסגר הפער ביניהם גם בסוג הנושאים ובאופן הטיפול בהם וגם בפורמט שבו הם מוצגים. האם זוהי תופעה חיובית? אני לא בטוחה.

מודעות פרסומת

קצרצרים – "המלט"

כששמעתי על ההקרנה של "המלט" של בנדיקט קמברבאץ' מהברביקן בסינמטק ציפיתי לאולם מלא. בכל זאת, לא בכל יום מזדמן לך לצפות בהפקה לונדונית של מחזה שייקספירי, ועוד קרוב לבית. כמובן שהחוויה שונה מלהיות בקהל ולצפות במחזה live אבל זוהי הזדמנות פז של ממש ולתומי חשבתי שרבים יקפצו על המציאה. אז חשבתי. הייתה לי שורה שלמה לעצמי. אפילו שתיים אם תרצו. יחסית לציפייה שלי ולעובדה שבכל המופעים בלונדון אזלו הכרטיסים תוך שעות הקהל היה מועט. אז אני לא יודעת אם זה השעה, או המיקום, או העובדה שזה מחזה מוסרט (שהוא לא תיאטרון ולא סרט) או רמת התרבות של הציבור הישראלי, או שליחו של המחזה השייקספירי המופלא נס, או שמא שייקספיר כולו מזכיר לציבור הרחב מן קשישא זקן שלא יודע מה זה אינסטוש ומעלה ריח חזק של נפטלין, אבל הנוכחות הדלה הייתה קצת מעציבה. מצד שני, לא באתי בשביל הקהל.

כמו בציטוט המפורסם של מארק טווין, "A classic is something that everybody wants to have read and nobody wants to read", שייקספיר נחשב לקלאסיקה בעיני רבים וטובים בעולם אבל מעטים צללו אל תוך מעמקי הטקסטים של המחזאי הגדול. השפה הארכאית וגם המעמד שלו כ"קלאסיקה" מרתיעים רבים. הם יודעים לדקלם את ההתחלה של "להיות או לא להיות", וחלק עושים זאת כשהם צופים במחזה (זוהי אולי המקבילה התיאטרלית לאנשים שמזמזמים עם התזמורת בקונצרטים) אבל מעטים יודעים את המונולוג במלואו. גם אני בכל שנות היכרותי עם המלט, החל מבית הספר וכלה בקורס שלם על שייקספיר במסגרת לימודי לתואר בספרות אנגלית, מצאתי את מחזותיו של גדול המחזאים של אנגליה מעט משמימים. השפה ארכאית, העלבונות הציוריים לא מובנים, והניתוח הספרותי-טקסטואלי (כל מי שחווה כזה יודע) הוציא את שארית היופי שעוד נותרה במחזה האלמותי הזה. אבל משהו מופלא קרה באותו ערב. המחזה קם לחיים. בנדיקט קמברבאץ' וההפקה של ה"ברביקן" הפכו את המלט לבשר ודם עבורי. לא עוד טקסט מת על גבי דפים מצהיבים, אלא דמות אדם, עם ספקות ומאוויים, ותשוקות ותהומות ייאוש וניסיונות נקם. זוהי הוכחה ניצחת שהמחזות האלה צריכים להיות מוצגים. חייבים להיות מוצגים. אף קריאה, אקדמית ומלומדת ככל שתהיה לא תתקרב למידת האפקט שיש להופעה חיה של שחקנים על במה.

על אף שזוהי טרגדיה וכולם מתים בסוף (אני מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד…), יש במחזה לא מעט רגעים שמעלים צחוק קל. הערותיו של המלט, השיחה שלו עם הקברן, הדרך שבה הוא מעיר הערות תוך כדי המחזה שמעלים השחקנים בפני המלך, כולם מזכירים שזהו מחזה שייקספירי ולא מלודרמה הוליוודית, וככזה הוא נאמן יותר למציאות שבה לעיתים קרובות בתוך טרגדיה יש הומור. אם לצטט שוב את מארק טווין, הומור מתקיים במקום שבו יש עצב.

הגרסה של ההפקה הזו מטשטשת את המקום והזמן של המחזה. היא לא הפקה היסטורית שייקספירית אבל היא גם לא הפקה מודרנית לגמרי משום שהשפה עדיין שייקספירית והתלבושות נעות בין הידור מלכותי ישן לבין חליפות וטרנינג. מצד אחד זה מקשה למצוא את הקרקע היציבה שתעגן את הצופה, מצד שני זה יוצר מחזה אוניברסאלי של ממש, כזה יכול להתאים לכל תקופה. בהתחשב בעובדה שהמחזה רץ על במות שונות כבר 400 שנה ועבר אין ספור שחקנים, עיבודים וגרסאות, נדמה שהזמן והמקום אינם באמת העיקר. ההתרחשות, דמותו של המלט היא העיקר.

הקסם של המלט הוא האוניברסאליות שלו והאנושיות הגדולה שבו. זהו סיפור על אדם שמחפש נקמה על רצח אביו אבל לא מצליח למצוא את הדרך הנכונה עבורו לנקום ומתחיל לשנוא את עצמו על ההתמהמהות והספקות שתופסים בו בכל פעם שהוא רוצה לפעול. זהו סיפור על אהבה נכזבת משני הצדדים. זהו סיפור על אכזבה עמוקה מהמין האנושי כולו וייאוש עמוק ומחשבות אובדניות. זהו סיפור על מאבק עם הגורל והשלמה איתו.

עד כמה המלט אוניברסאלי? לורה בוהנאן (Laura Bohannan), אנתרופולוגית מאוניברסיטת אילינויי מספרת כיצד נסעה לערוך מחקר במערב אפריקה וידיד נתן לה עותק של המלט כדי להעביר את הזמן, משום שבתקופת הביצות השבט נשאר מנותק לחלוטין משבטים אחרים עד אשר יורדים המים וניתן ללכת. באחד הערבים הזמינו אותה זקני השבט לשבת איתם ולספר להם את "המעשה הישן" של החברה שלה וכך מצאה את עצמה החוקרת מספרת לשבט אפריקאי את "המלט" של שייקספיר. כמובן, המלט עבר שינויים בשל מוגבלויות שפה, כמו המעמד שלו שהשתנה מנסיך לבן של צ'יף. ככל שהתקדם הסיפור, נכנסו לסיפור אלמנטים שלא היו בו קודם, למשל, המלט השתגע משום שקרוב משפחה שרוצה ברעתו הטיל עליו כישוף (הסבר מעניין לקשר שבין קלודיוס והמלט). אבל על אף שההסברים שלהם להתרחשויות במחזה רחוקים מאוד מרעיונותיו של שייקספיר, המעשה הוא אותו מעשה. הם צדקו בכך שקלאודיוס מנסה להיפטר מהמלט וניחשו נכון שלארטיס ינסה להרוג את המלט (אם כי הניחו שזה יהיה משום שהמלט מנע ממנו מלמכור את גופתה של אופליה למכשפה ובכך להרוויח מעט כסף כדי לכסות את הפסדי ההימורים שלו מפריז…). בוהנאן מתארת את ההרגשה ש"המלט" איננו "המלט" יותר, אבל מצד שני, הסיפור של המלט נשמע הגיוני באירופה ובאפריקה. אולי בכך סוד הקסם והגדולה של שייקספיר.

 

מנהיג השבט

פתגם רוסי ישן אומר "לא צריך להיות תרנגולת כדי לדעת איך מבשלים מרק עוף". בהשאלה, הכוונה היא שלא כל דבר צריך אדם לחוות על בשרו כדי לדעת. הרבה דברים אנחנו לומדים מסיפורים בין אם הם מיתוסים, היסטוריה או תרבות פופולארית. כוחו של סיפור טוב הוא בכך שהוא מערב אותנו רגשית. מה לעשות? יותר מהשכל האדם הוא חיה של הלב. אנחנו מזדהים עם הדמויות, כואבים את כאבן, פוחדים יחד איתן, נעלבים יחד איתן ואוהבים יחד איתן ולכן במידה מסויימת, סיפור מאפשר לנו "לחוות" חוויות מבלי באמת לחוות אותן במציאות. טיבו של סיפור, לעומת המציאות, היא שאנחנו יכולים יחסית מהר לראות בעזרתו את כל התהליך וכל התוצאות, לא רק משום שהזמן של סיפור קצר יותר, אלא גם משום שאיננו מעורבים בו. קל יותר להתבונן על הדברים מהצד ולהסיק מסקנות. כאשר אנחנו נמצאים בעיצומו של האירוע, הראיה שלנו לא תמיד חדה ומדויקת.

כבר דובר כאן בבלוג על הסדרה הניו זילנדית,"השבט", ועל כך שהיא מציגה אפשרויות ותסריטים שונים של חברה אנושית ובכך מעוררת מחשבה בנוגע לסוג החברה שהיינו רוצים ליצור ולחיות בה. אבל הסדרה מציגה גם נושאים נוספים ואחד מהם הוא סוגיית המנהיג. היא מציגה מגוון של מנהיגים, מגוון צורות שלטון וכמובן מספר תוצאות אפשריות לצורות השלטון השונות.

המנהיג הראשון שמתוודעים אליו הוא זוט (Zoot), מנהיג שבט הלוקוס (Locos) שסיסמתם "כוח וכאוס". משנתם כוללת שלילה של עולם המבוגרים וכל מאפייניו: בית ספר, מוסדות ציבוריים וארגון חברתי מסודר. משום שהמבוגרים התגלו בכל איוולתם ובחוסר האונים שלהם, הם איבדו את הסמכות ועל כן החוקים בטלים והכאוס חוגג. העיר תחת שליטתם מתנהלת כג'ונגל שבו "כל דאלים גבר" וכל עוד האלים הוא "לוקוס" הכל בסדר. זוט מציע למעשה שלילה מוחלטת של העולם הישן מבלי לבנות עולם חדש וסביבו נאספים הילדים הכעוסים, מתוסכלים, ופוחדים שהמניע שלהם הוא שנאה ומטרתם הרס.

זוט, מנהיג הלוקוס

זוט, מנהיג הלוקוס

שבט "הנבחרים" (The Chosen) ממשיך את דרכם של ה"לוקוס" אבל בונה על סמכות אלוהית. מקור כוחו של המנהיג שלהם "השומר" (The Guardian) נובע מכך שהוא הכוהן הראשי של האל החדש, זוט (כן, אותו זוט ממקודם…) ויש לו, איך אומרים, דיבור עם האל. גם סיסמתם של "הנבחרים" היא "כוח וכאוס" אבל הכוח והכאוס שלהם יותר מאורגן. הכוח האלוהי שלהם והכאוס מחלק את העולם ל"מאמינים" ו"כופרים" שבו המאמינים נמצאים במעמד גבוה יותר וזכאים ליחס ומזון טובים יותר ואילו ה"כופרים" הם עבדים שחייהם שווים כקליפת השום. כמובן ניתן לעלות במעמד אם מצטרפים לכת, נשבעים אמונים לזוט ולומדים את תורתו ועוברים את המבחן ורבים אכן מצטרפים כדי לאפשר לעצמם לשרוד. אבל מה המחיר של ההצטרפות? בסופו של דבר הפרס הגבוה ביותר שיש לנבחרים להציע הוא "האיחוד עם זוט", איחוד עם האל, כלומר – מוות. ואכן בסוף ימיו של השומר כמנהיג הוא מתכוון לפוצץ את הקניון, שהפך בעיניו למקדש של זוט משום ששם הוא מת, על כל מאמיניו וכופריו. רק "התגלמות" של זוט, מונעת ממנו להרוג את כולם.

"השומר", מנהיג "הנבחרים"

דוגמא נוספת למנהיג היא ראם, מנהיג ה"טכנוס". כשה"טכנוס", השבט הטכנולוגי, כובש בסערה את העיר הוא מחזיר שתי מערכות חשובות – החשמל והמים. בכך הוחזרו לעיר המקלחות, המקרר ואמצעי התקשורת והבידור. אבל המטרה של ראם רחוקה מלהיות אלטרואיסטית או דאגה ורצון כנים לעזור לאוכלוסייה, אלא מתוך כוונה לרכך הגבלות עתידיות. הוא מציב מצלמות בכל רחבי העיר, שם ברקודים על אנשים בתור תעודות זהות, מגביל את המעבר שלהם בתוך העיר ואת היציאה שלהם ממנה, וכן משתמש בטלוויזיה כדי להציג תמונת מציאות ורודה יותר מכפי שהיא. ראם, וממשיכי דרכו לא רואים את טובת האנשים מול עיניהם, אלא את התכניות שלהם לניסיונות טכנולוגיים ושליטה על האוכלוסייה.

ראם, מנהיג ה

ראם, מנהיג ה"טכנוס"

אם כן, איזהו מנהיג ראוי?

הסדרה אומרת חד-משמעית ששבט "עכברושי הקניון" (Mall Rats) הוא החברה האידיאלית האפשרית ושצורת שלטונה – דמוקרטיה, היא השיטה העדיפה על כולן. אם לצטט את צ'רצ'יל: "דמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, פרט לאלה שכבר ניסינו". על אף כל היתרונות של הדמוקרטיה, גם היא לא חסינה מבעיות ולא מבטיחה שהמנהיג הראוי הוא זה שיבחר.

על תפקיד המנהיג בשבט מתמודדים מספר חברים, ביניהם לקס, אמבר ובמידה מסוימת גם בריי. בבחירות הראשונות שנערכות בשבט מתמודדים שניים: לקס ואמבר. לקס הוא בריון שמנסה להוכיח שהוא חזק יותר וחכם יותר ובעיקר עצלן. הוא לא מציג לבוחרים אג'נדה, לא מנסה לשכנע אותם להצביע עבורו אלא מוצא את נקודות התורפה של כל חבר שבט ולוחץ עליהן, מאיים אפילו. מיותר לציין שהוא מנצח בבחירות. אין כאן סיפור שמח של ניצחון הטוב, הבריון זוכה בתפקיד משום שהפחיד את חברי השבט. בתור מנהיג הוא מתעצל לטפל בצרכי היומיום, רואה את זה למטה מכבודו ובעיקר מתענג על התואר והפריבילגיות שנלוות לו. אבל שלטונו לא מחזיק מעמד הרבה זמן. מהר מאוד דעותיו השוביניסטיות והעצלנות שלו בטיפול בצרכים של חברי השבט מביאה לשביתה מצד חברות השבט ובסופו של דבר, אפילו המנהיג לא מצליח לתפקד לבד והשבט מפיל אותו ומכתיר את אמבר. לקס מקבל את תפקיד הקב"ט, תפקיד עם הילה ומעט עבודה, ובא לציון גואל.

לקס

לקס

בסופו של דבר המנהיגים של השבט הם אמבר ובריי. שניהם ניחנו בהגיון בריא, לא לוקחים סיכונים מיותרים שיסכנו את השבט וחבריו, ומאפשרים לכל אחד מחברי השבט למצוא את הנישה שבה הוא יכול לתרום ולחוש חשוב ומשמעותי. ג'ק ודל אחראים על ההמצאות שמאפשרות סינון של מים ויצירה של חשמל באמצעות הרוח. דל, שהוא בן של רופאים גם עוזר במקרים של מחלה בעזרת הידע שספג מהוריו. הבנות הגדולות עוזרות בבישול וטיפול בצעירים יותר, וגם הצעירים עושים את חלקם בסידור הקניון והקפדה על הסדר ב"חדרים" שלהם. לכל אחד יש תפקיד ומקום ונוצרת תחושה של שייכות לשבט, תחושה שמסייעת להם להתגבר על התקפות של שבטים אחרים ופילוג.

אמבר, מנהיגת

אמבר, מנהיגת "עכברושי הקניון"

הדמויות בסדרה אמינות וקל לחבב או לשנוא אותן, אבל הן גם נושאות על גבן מאפיינים סטריאוטיפיים כמעט של מנהיגים שנראו לאורך ההיסטוריה. באופן הזה קל יותר לראות ולהבין מי הוא מנהיג ראוי ורצוי ומי לא. החוכמה היא לתרגם את ההבנה למציאות ולבחור בה מנהיג ראוי. כשיש תסריט זה קל. המציאות, לצערנו, לא כל כך פשוטה.