אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הסרטים

בימים העתיקים של חטיבת הביניים, בזמן שחברי לכיתה כילו את זמנם בקולנוע, אני ביליתי את זמני בקריאה. בהפסקות בפינה מוארת אך נסתרת בספרייה, בשיעורים משעממים עם ספר פתוח על ברכי מתחת לשולחן, צוללת מעולם הגיאוגרפיה והשירה המדוכדכת אל מחוזותיה של נובה סקוטיה, הארץ התיכונה או דרום ארה"ב לאורך המיסיסיפי. ואם במקרה יצא סרט מבוסס ספר וחברי היו שואלים אותי אם צפיתי בו התשובה הקבועה הייתה "קראתי את הספר" שאמנם נאמרה בטון מלא חשיבות עצמית ומעט התנשאות מעל אלה שלא קראו, אבל גרר לרוב מבטים זהים מצד אלה שלא קראו את הספרים אבל צפו בסרטים.

הפתיחה הארוכה והנוסטלגית הזאת באה לבסס את היותי אשת ספר שמאמינה בכל ליבה ש-400 עמודים כתובים היטב עדיפים על שעתיים של עיבוד קולנועי ויסכימו איתי כל אלה שהתאכזבו מתישהו מעיבודים קולנועיים. עיבודים כאלה מוגבלים בזמן מסך ואילוצים טכניים שספרות חופשיה מהם. הדבר גורר שינוי מהותי של הסיפור, הפשטה שלו (לעיתים עד כדי רידוד) ולרוב החסרה של כל החלקים הטובים… 😛

HARR

איך מרגיש סרט יחסית לספר….

אם עקבתם אחרי הבלוג, אתם כבר יודעים שאת ספרי "הארי פוטר" קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפש-עשרה, בתקופה שבה היינו צריכים לחכות עד שיצא הספר הבא ויתורגם, ואז לחכות שיגיע לספרייה הבית-ספרית וככל הנראה גם לחכות שהוא יוחזר על ידי תלמיד זריז יותר מאיתנו. כמו כולם, גם אני קראתי אותם בהנאה רבה. אבל בניגוד לחלק מחברי לספסל הלימודים, הם לא הפכו אותי לפוטרהאד. ומשום שלא הייתי פוטרהאד, וגם מכמה סיבות נוספות, לא צפיתי בסרטים של הארי פוטר כשיצאו, והסרט היחיד שכן ראיתי עד עכשיו היה הסרט הראשון אותו הצלחתי לתפוס כששודר בטלוויזיה. אני מציינת את זה כסוג של גילוי נאות שמן הראוי לעשות כשאני באה לכתוב על הסרטים של הארי פוטר עכשיו, ב-2018, כמעט 10 שנים לאחר שיצא הסרט האחרון בסדרה. אז לאחרונה השלמתי את כל שמונת הסרטים של הארי פוטר ונהניתי. כן, נהניתי. ככל הנראה העובדה שהספרים לא היו טריים מדי בזיכרוני סייעה בידי ליהנות מהסרטים. הצלחתי להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת וכמעט לא רצונית שאנחנו עושים כשאנחנו צופים בסרט שמבוסס על ספר שאנחנו אוהבים.

הסרטים לא חפים מטעויות ובעיות. המדיום של הקולנוע נותן כלים שונים מהמדיום של הספרות, והטעות הראשונה (ואולי הטראגית) הייתה לנסות ולהעביר את הספרות כמו שהיא אל הקולנוע. התוצאה היא ניסיון מעורר רחמים לדחוס 400 עמודים לשעתיים ומשהו של סרט. נדמה שמרוב רצון להעביר את הסצינות החשובות, או הרגשות העיקריים בסדרה, ההקשרים בין הסצינות הלכו לאיבוד. יש קפיצות מידע שלא ברור כיצד הגענו אליהן (איך הארי ידע על אבן הביזור? אה, לא בסרט….) ומשפטים שנאמרים לא על ידי הדמויות שאמרו אותן בספר (אהמ, מה קרה לכל הטקסט של רון?). במקום לבנות סרט עם הגיון פנימי שעובר אולי לא על כל הדברים החשובים בספרים אלא על עיקרי הסיפור המרכזי הם ניסו להעביר מספר התפתחויות במספר סיפורים שההקשרים ביניהם נעלמים. קריאת הספרים טרם הצפייה היא חרב פיפיות. מצד אחד היא נותנת את המידע הנחוץ כדי להבין את הקפיצות הלוגיות בסרטים ועונה על מספר לא קטן של שאלות. מצד שני, אם הספרים טריים במוחכם סביר להניח שהסרטים יסבו לכם יותר עוגמת נפש מהנאה.

מבחינה סיפורית, הסרטים שינו לא מעט, הפכו חלק מההתרחשויות בספרים למוחצנות יותר (כמו הסצינה של הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט) ואף הוסיפו סצינות שלא קיימות במקור הספרותי (משום מה בעיקר סצינות ריקוד). אבל שימוש נכון במדיום הקולנועי, גם אם הוא מוסיף לעיתים דברים שהספרים לא כוללים, או שהספרים רק רמזו עליו יכול להוסיף לסיפור שכן ניתן, באמצעים הקוליים-ויזואליים של המדיום למלא פערים ולהעביר משמעות עמוקה שלא נזדקקה למילים. אחת מהסצינות האלה היא סצינת הריקוד באוהל של הארי והרמיוני בסרט האחרון. רון עזב בטריקת הבד של האוהל, מלחמה גועשת מסביב, הארי והרמיוני רחוקים מכל האנשים שהם אוהבים, לבדם מול העולם האפל שבחוץ. ברדיו מתחיל להתנגן שיר והארי לוקח את ידה של הרמיוני ומשכנע אותה לרקוד, ריקוד של חברים טובים שדואגים זה לזה. גם אם זה לא פותר את בעיותיהם, זה משפר מעט את ההרגשה שלה. Mission Accomplished. אבל השימוש המעניין ביותר בסצינה הוא דווקא הפסקול. השיר ברדיו מתחיל כשיר ברדיו, עובר כשיר של הפסקול לזמן הריקוד (ובכך מקיף אותם בבועה נפרדת מהעולם שבחוץ) וחוזר לשיר ברדיו כשהריקוד מסתיים (חזרה למציאות). מילות השיר, O Children של ניק קייב, הן פנייה של המבוגרים אל הילדים שבה הם מספרים על העולם האכזר והאלים שבחוץ שהמבוגרים אחראים עליו. המילים מתכתבות יפה עם העלילה משום שזהו אכן המצב, המבוגרים הביאו למלחמה שבה הילדים נאלצו להתבגר מהר ולהילחם גם. הבקשה של המבוגרים, לשמוח, נראית מיותרת, מאולצת, ונדמה שהילדים הופכים להיות התקווה האחרונה והיחידה של העולם. שימוש נכון במדיום ובפסקול (גם אם ניתן להתווכח על הצורך בתוספת הזאת) מאפשר העברת משמעות סמלית בלי הצורך בשיחה.

הסרטים הם נקודת פתיחה לדור של ילדים שרגילים למסכים, שרגילים ל"טוב מראה עיניים", ושלא רגילים לקרוא וכבר יצא לי לפגוש כמה שצפו בסרטים קודם, התאהבו, והלכו לקרוא את הספרים. כן, עבור מי שקרא את הספרים, עבור מי שגדל על הספרים, היפוך הסדר עלול להיראות מוזר, חילול קודש ממש, אבל בינינו, במאבק לגרום לצעירים של היום לקרוא כל האמצעים כשרים (סליחה על שאני נשמעת בת מאה…. 😛 ). נוסף על כך, הסרטים של הארי פוטר מציגים לקהל הרחב כמה וכמה מהשחקנים הידועים והטובים ביותר של אנגליה. אלן ריקמן, ג'ולי וולטרס, ג'ון הארט, דייויד בראדלי, דייוויד טננט, קנת' בראנה, הלנה בונהם קרטר, ג'ון קליז ודאם מגי סמית' שגילתה שפתאום קהל שלם של בני אדם קטנים מזהים אותה (גם אם לפעמים לוקח להם קצת זמן…). גם אם השמות שלהם נעלמו מעיניהם של הצופים הצעירים, הפרצופים שלהם הפכו להיות מוכרים. בפעם הבאה שהם נתקלים במי מהם בקולנוע או בטלוויזיה זה כבר לא יהיה "מי זה בכלל?" אלא "אה! הוא/היא היו בהארי פוטר!"

גם אם הסרטים לא מושלמים (וכאמור אין עיבודים מושלמים), ניתן ליהנות מהם די בקלות. העולם הויזואלי המפורט, פרי יצירתה של רולינג, אבל בעיקר יצירתם של המעצבים הגרפיים של הסרטים, מירפורה מינה ואדוארדו לימה (הידועים כצמד מינלימה) מפיח רוח חיים בספרים שמוסיפה להם נופח קסום ומקיימת פאנדום וקוספליי רחבים וחוצי תרבויות. מספיק לראות ילד כבן 12 בתלבושת גריפינדור באחת מתחנות הרכבת התחתית בלונדון כדי להכיר בכך שכוחו של עולם הקסם הויזואלי גדול ויש לו מקום של כבוד. גם אם אני עדיין, ככל הנראה, אעדיף את הספרים. 😛

P80511-142007.jpg

קנת' בראנה (בתפקיד גילדרוי לוקהרט) נהנה מתשומת הלב

מודעות פרסומת

הסקס הוא בעקב – קינקי בוטס

צ'רלי פרייס הוא בן למשפחת מייצרי נעליים לגברים אבל הוא לא מעוניין לרשת את העסק, ומעדיף לעבור עם אהובתו ללונדון. רוצה הגורל והוא נאלץ לחזור לעיר הולדתו נורת'המפטון ולמפעל רק כדי לגלות שהעסק עומד בפני פשיטת רגל. מה לעשות שאיש אינו רוצה עוד נעליים איכותיות שמחזיקות שנים? בעודו תוהה מה לעשות עם חייו הוא נתקל במקרה בגברת מאוד מיוחדת: דראג קווין העונה לשם לולה (כי ככה קוראים לה). משם, מה שנקרא, הכל היסטוריה. השניים מחליטים לשתף פעולה ולייצר מגפיים על עקב גבוה לדראג קווינס. או כמו שאומר צ'רלי "המפעל הזה ייצר נעלי גברים במשך דורות. עכשיו אנחנו נייצר מגוון נעליים למגוון גברים".

לקינקי בוטס (Kinky Boots) יש את כל המרכיבים של סיפור טוב. גיבור הססן, מצב קיומי לא צפוי, אתגר לא פשוט, שינוי לא קטן, וניצחון גדול. זאת כנראה הסיבה שהסיפור האמיתי על מפעל הנעליים בנורת'המפטון הפך לסרט דוקומנטרי ב-BBC, עובד לסרט עלילתי ב-2005 ולבסוף למחזמר מצליח על במות הברודווי והווסט אנד מאז 2012. לקח למחזמר קצת זמן לצבור קהל ולזכות בהערכת המבקרים, אבל ברגע שנוצר הקליק, המחזמר זכה בפרסי אוליביה וטוני ואף תורגם והוצג במדינות שאינן דוברות אנגלית כמו יפן וקוריאה עם שחקנים ידועים ואהובים דוגמאת מיורה הארומה (Miura Haruma) וטפאי קויקה (Teppei Koike).

אבל קינקי בוטס הוא לא רק מחזמר כיפי, הוא דרך כיפית לדון בכמה מהנושאים המדוברים בשנים האחרונות: גבריות, מגדר, קבלת השונה, קבלת העצמי, תעוזה ויזמות. "אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, תצחיק אותם, אחרת הם יהרגו אותך" אמר אוסקר וויילד וצדק. הנושא של מגדר הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת שנגרר לא פעם למהלומות מילוליות ברשתות החברתיות (ולאלימות פיזית מחוץ להן). אבל המחזמר מצליח לדון בו מבלי להיות מעיק, דידקטי, או לתת הרגשה כאילו דוחפים לך תרופה מרה לגרון. הקיר הרביעי נשמר ונשבר לסירוגין ולעיתים הקהל הוא הקהל של לולה במועדון, שבא לצפות בה כדי "להרגיש נורמלי בהשוואה" ולעיתים הוא הצופה מן הצד שמציץ על הדמויות על הבמה. המשחק עם הקיר הרביעי מאפשר לפנות לקהל כשרוצים, אבל לא להרצות לו ולחנך אותו. כמו כל סיפור טוב, המסר עובר ומחלחל טוב יותר אם לא כופים אותו על הקוראים.

אם נישאר רגע בתחום הניתוח, סוגיה מעניינת שמתפתחת היא השאלה "מהי גבריות?". האם גבריות היא היכולת להתאבק, לשתות בירה בכמויות וידיים מלאות גריז, או שזאת מחוייבות, היכולת להתחשב, להקשיב ולתמוך? כשדון, אחד העובדים במפעל מסרב לקבל את השינוי שצ'רלי מנסה לקדם (מגפיים נוצצים לגברים??? איפה ראיתם דבר כזה???) ובטח ובטח מסרב לקבל את לולה, הוא ולולה מתערבים: כל אחד מהם ייתן לשני משימה שלדעתו תוכיח "מי הגבר-גבר". המשימה של דון היא התאבקות ואילו המשימה של לולה לדון היא "לקבל מישהו כפי שהוא". אני יודעת מה חשבתם עכשיו. חשבתם "אה, נו ברור. בסוף דון יקבל את לולה כמו שהיא, כמה צפוי!". טעות בידכם. כי דון ילמד לקבל מישהו אחר כפי שהוא…. אבל ספוילרים עד כאן.

אז גבירותיי, רבותיי ואלה שטרם החליטו, בפעם הבאה שאתם בלונדון או ניו יורק ומתלבטים לאיזה מחזמר ללכת הפעם, שווה לבדוק את קינקי בוטס. אני מבטיחה לכם שאחריו תרצו לנער את האבק מהמגפיים על עקב שקניתם מתוך דחף רגעי והתביישתם לנעול…. וגם אם לא, לפחות השירים, שכתבה לא אחרת מאשר סינדי לאופר, יתנגנו לכם בפלייליסט עוד הרבה זמן…

קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: כשחוזרים הביתה

מרבית מאזרחי מדינות המערב לא חווים מלחמה על בשרם. שדות הלחימה המודרניים נמצאים בעיקר באזורי המזרח התיכון (עירק, אפגניסטן, ולאחר "האביב הערבי" גם מקומות אחרים) והאזרחים רואים את הנעשה דרך עדכוני החדשות. לעיתים יש להם קשר עם חיילים שנשלחים לזירות האלה כחלק מכוחות הקואליציה, אבל אפילו אז הידע שלהם על הנעשה בשטח ועל חוויות החיילים מועט. בפוסט הקודם סקרנו את הסרט היינה רואד, סרט שאחת ממטרותיו היא להציג את החיים בחזית לאלה שבבית. הפעם נתרכז במה שקורה כשהחיילים חוזרים הביתה, לאזרחות, לחיים הרגילים.
גם אם חוזרים הביתה בחתיכה אחת (ולא בתוך ארון), ההתרגלות חזרה לאזרחות קשה. חלק מהחיילים חוזרים עם תסמונת דחק פוסט טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD) שמשפיעה על חייהם ועל חיי הקרובים אליהם, חלקם מתקשים להתרגל לקצב החיים השונה בבית ומחפשים את האדרנלין הממכר של החזית. בשני המקרים, נדמה שלא החיילים ולא החברה ערוכים היטב לשינוי ולתמיכה הנדרשת כדי לעשות את המעבר בצורה הטובה ביותר. אבל שינוי בטיפול בחיילים החוזרים מתחיל במודעות לכך שהמעבר הזה אינו טבעי, אינו פשוט, ולעיתים קרובות דרכי ההתמודדות אינן נכונות, מצד האוכלוסייה בבית ומצד החיילים החוזרים. הסדרה הקנדית פלאשפוינט שכבר דנו בה פה בבלוג, מציגה שלוש דמויות של חיילים שחזרו מאפגניסטן לחיים בקנדה ומתמודדים עם החזרה לשלווה הקנדית בדרכים שונות.

אחת הדמויות הקבועות בצוות של פלאשפוינט הוא סם ברדוק (Sam Braddock), בעברו צלף בכוחות הקנדים JTF2. תקרית של אש ידידותית הביאה למותו של חבר לצוות באפגניסטן וסם השתחרר מהצבא וחזר לקנדה. בניסיון למצוא בכל זאת משהו לעשות שדרכו הוא יכול לחולל שינוי ולפעול לטובה, הוא מצטרף לצוות הימ"מ של צוות 1 (Team one in the SRU) במשטרה. שירות מסוג אחר. הצוות מתמחה בפתרון מצבי משבר במשא ומתן ונשק חם הוא המוצא האחרון. למרות ההבדל בגישה, גישה שבה שיחה יכולה לעזור וירי לא, העבודה עדיין אינטנסיבית, ההקפצות, האדרנלין, הסכנה, והחברות האינטנסיבית שנבנית בין אנשים שמסכנים את חייהם אחד לטובת השני ביום-יום. כל המאפיינים שם ובאופן כלשהו עונים על אותם דברים שחיילים אוהבים בחוויה הצבאית.

496796422be3e7efde2425c3c2459b41

סם בראדוק (דיוויד פטקו)

הפרק Behind the Blue Line מציג חייל אחר. דארן קובקס (Darren Kovacs) חוזר מאפגניסטן ומגלה שזירת ההוקי האגדית בטורונטו בה התאמן וגדל עומדת להיהרס ובמקומה ייבנה מגדל משרדים פרטי. היה לו ולחבריו לקבוצה עתיד בתור שחקני הוקי מקצועיים, אבל הם ויתרו על העתיד הזה כדי להתגייס לטובה המדינה.  הוא היחיד שחזר. החברים שהתגייסו בעקבותיו חזרו בתוך ארון. כשהוא מגלה שזירת ההוקי שהייתה "המקום שבו התרחש כל דבר משמעותי בחיים", שהיה האור בקצה המנהרה, חבל ההצלה כשדברים התחילו להיות קשים, עומדת להיהרס לטובת אנוכיות וכסף, הוא מגייס את כל הידע הצבאי שלו כדי להגן על המקום, כולל ירי ושימוש בחומרים כימיים. כשסם מנסה לדבר איתו, נדמה שהקו בין מי שמנהל את המשא ומתן ומי שמחפש אוזן קשבת מטשטש וסם שופך את סיפורו ורגשותיו מול דארן. נראה שסם מצליח להגיע אל דארן, אבל עבור דארן התקווה שזירת ההוקי מייצגת הולכת להיעלם ו"לא נשאר לו כלום". אי ההצלחה של סם להציל אותו, ובאופן כלשהו אולי גם לכפר על כך שהרג את חברו מאש ידידותית, מביאה אותו לאחד המשברים בשירות שלו בימ"מ. האדם היחיד שיכל להבין עד תום היה גם האדם היחיד שלא הצליח להציל. אשמת השורדים, חוסר ההתאמה לשירות נוסף, חוסר היכולת למצוא תעסוקה אחרת, כולם פרמטרים שדורשים התמודדות והכלים להתמודדות אינם.

Darren

דארן קובקס (שון רוברטס)

אבל הזירה האפגנית היא לא רק צבא. אפגניסטן היא אחד המוקדים של סמים, סמים שמגיעים לכל פינה בעולם, גם לקנדה. הפרק Personal Effects מציג את הזליגה הזו של המציאות האפגנית הלא מלחמתית אל החיים בקנדה הרחוקה. הסכמים וחובות   באפגניסטן לא נשארים באפגניסטן. קולין פוטר (Collin Potter) הוא עיתונאי שמסקר קרבות ונשוי לקצינה בצבא. כדי לקבל מידע הוא מתיידד עם האנשים באפגניסטן. לא כולם אנשים ישרים ואמינים. חלקם סוחרי סמים שגרמו לו עצמו להתמכר לסמים ובמקום שבו חלים כללי הג'ונגל של "עין תחת עין" ו"טובה תחת טובה", בגידה באמון נענשת בחומרה. כשחזר לקנדה, סוחרי הסמים ביקשו לגבות ממנו את הטובה שהוא חייב ולהעביר דרכו ודרך אשתו משלוח של סמים דרך ארגז של דברים אישיים של חייל שנהרג. העניינים מסתבכים והרבה אנשים נפגעים בדרך, כולל הוא, אשתו ואחד השוטרים של צוות 1.

maxresdefault

קולין פוטר (כריסטופר בולטון)

שני הפרקים של הסדרה ודמותו של סם בראדוק מציגים את הזירה האפגנית כזירה שקרובה יותר משחושבים לאוכלוסייה האזרחית בקנדה. הקשיים שאיתם מתמודדים החיילים שחוזרים משם כוללים בדידות, אשמה וקשיי הסתגלות לסוגיהם, כמו גם סוגיות פשע אחרות שזולגות אל החיים בקנדה ומסכנים את האזרחים שלה. ההארה של הנושאים האלה יכולה ליצור שינוי תודעתי שיוביל, בתקווה לשינוי מדיניות ויצירה של רשת תמיכה לחיילים החוזרים מזירות הלחימה המודרניות ומאפשרים להם נחיתה רכה באזרחות.

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

P71215-163711

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

1212389048_4

מקור: גוגל.

 

מאוחדים – 60 שנה אחרי

ב-6 בפברואר 1958, לפני שישים שנה, התרחש אחד האירועים הזכורים ביותר בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. זה לא היה זכייה בגביע או אליפות, זה היה אסון. באותו יום, מטוס עם הקבוצה שהמריא ממינכן בחזרה לאנגליה התרסק. 8 חברי הקבוצה שלושה חברי צוות ממנצ'סטר יונייטד ומספר כתבי ספורט נהרגו. 8 מתוך 10. כמעט כל הקבוצה.

זאת הייתה הקבוצה הראשונה שגדלה במועדון, על אף שלא כולם גדלו במנצ'סטר. נערים צעירים ששיחקו כדורגל בשכונה, הפכו להיות קבוצת נוער וגדלו להיות קבוצת הבוגרים של מנצ'סטר יונייטד. הם זכו לכינוי "התינוקות של באזבי" (Busby Babes) על שמו של מאט באזבי שמצא והחתים אותם. כשבאזבי, שהיה בעברו שחקן במדי מנצ'סטר סיטי וליברפול, לקח על עצמו לנהל את הקבוצה ב-1945 היא הייתה במצב קשה. שנות השלושים השאירו אותה על סף פשיטת רגל וההפצצות של הגרמנים הרסו את המגרש של יונייטד והם חלקו מגרש עם מנצ'סטר סיטי היריבה. למרות ההצלחות של הקבוצה (גביע ב-1948), הקבוצה הלכה והזדקנה, ובאזבי ראה הזדמנות להזרים קצת אנרגיה צעירה למערכת. לאט לאט התחלפו השחקנים בקבוצה. הגיל הממוצע של הקבוצה החדשה היה 22  והיא הביאה כבוד גדול למועדון במשחקים וזכיות – אליפות בעונה 1951/2 לראשונה מזה 4 שנים.

עבור עיר הפועלים, כדורגל הוא בילוי נפוץ. המועדון הוא הגאווה של האנשים אבל הוא לא מעליהם. הוא גדול יותר אבל מורכב מהם. הוא חלק ממארג החיים של מנצ'סטר. השלם גדול מסך חלקיו, אבל בלי חלקיו הוא לא היה שלם. האסון אמנם היה של מנצ'סטר יונייטד אבל הוא היה גם אסון של העיר, אסון של הכדורגל ואסון של אנגליה. היו שאמרו שהמועדון ספג מכה אנושה. הליגה האנגלית הציעה למנצ'סטר יונייטד לקחת הפסקה ולסגור את המועדון זמנית. המועדון היה על סף פשיטת רגל, לא היה כסף לשחקנים חדשים אבל דווקא בשעה הקשה הזו המועדון היה חייב להמשיך. כך ציווה המנהל שלה, מאט באזבי. ג'ימי מרפי, יד ימינו של באזבי, לקח את המושכות לאחר האסון ו-10 שנים בלבד אחריון מנצ'סטר זכתה בגביע האלופות.

בשנת 2011 יצא הסרט "United" שמגולל את סיפורה של מנצ'סטר יונייטד והאסון שפקד אותה ב-1958. הסרט עוקב אחרי הסגן מנהל של הקבוצה, ג'ימי מרפי (דיוויד טננט) והשחקנים שלה אבל הוא לא סרט אישי במובן של דמות אחת או שתיים שתופסות את מרכז הפוקוס של העלילה על אף שתפקידו של ג'ימי ושל השחקן צ'רלטון משמעותי יותר משל אחרים. ההפך הוא הנכון. כמו משחק כדורגל טוב שבו לכל אחד יש תפקיד וזה המארג של הקבוצה הוא שהופך אותה למה שהיא, כך גם הסרט. יותר משהסרט מתמקד באנשים המיוחדים שהרכיבו את המועדון באותה תקופה הוא מתמקד במועדון, ברוח של המועדון ובתחייה שלו מהאסון לאחת הקבוצות הטובות באנגליה ובאירופה.

הסרט הוא בעיקרו סרט על התמודדות עם אסון ואיך ספורט, ובמקרה הזה, כדורגל יכול להוות גורם מציל ומאחד. הוא נוגע בכל השאלות והתהיות שמלוות אנשים ששרדו אסון. תחושת האשמה (באזבי, שהתעקש לשכור את המטוס הפרטי כדי להביא את הקבוצה לאנגליה בזמן למשחק ליגה), תחושת האשמה של השורדים (שני חברי הקבוצה ששרדו את ההתרסקות, שניהם חזרו לשחק בקבוצה אחר כך) וכמובן המנהל ג'ימי שהתיישב למרר בבכי במדרגות בית החולים בארץ זרה ותהה איך ממשיכים אחרי זה. אבל הם מצאו את הכוח להמשיך, כי לחדול היה אומר להוסיף עוד שמות לרשימת המתים. עבור השוער הארי גרג, הכדורגל היה ההצלה שלו, הדבר היחיד ששמר על השפיות שלו לאחר האסון.

אבל המשפט החשוב ביותר שאומרת דמותו של ג'ימי הוא "איך שנהיה בעתיד יתבסס על איך אנחנו מתנהגים היום" ("How we are in the future will be founded on how we behave today"). ראשית, משום שהייתה זו ההחלטה של מנצ'סטר להמשיך שהביאה את המועדון להצלחות שלו. הכדורגל הפך להיות המוקד של האנרגיה, מטרה, לזכר ההרוגים, לטובת המועדון ולטובת העיר. לולא התעקשו להמשיך, ספק אם היו מגיעים למעמד אליו הגיעו. שנית, כדורגל, כמו כל ספורט אחר, ואולי יותר מאחרים הוא ספורט של אמוציות. היציעים המודרניים (ואולי גם הישנים) מלאים בכינויי גנאי וקללות כנגד הקבוצה היריבה ולא מעט אלימות לסוגיה. אבל כמו כל דבר, זה עניין של החלטה. כדורגל יכול להוות מוקד הזדהות, כוח, רוח והוא יכול להיות סיבה לכוחנות ופלגנות. ההחלטה היא בידי המועדון והמעריצים. מה שהמועדון יהיה מחר, תלוי במה שיעשה היום. נקודה למחשבה.

התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

אשתי הפוליטיקאית – השחיתות של הטובים ביותר היא הנוראית מכולן

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. היא אדם לאדם זאב במסווה של ידידות. היא משחקי כוח והישרדות על חשבון אחרים. "נאמנות", "כבוד", חברות", כולן מילים ריקות. "כולם אומרים בפרלמנט דבר אחד ועושים דבר אחר. אלה כללי ההתקשרות." אבל בסופו של דבר מדובר באנשים, ומשום שמוסר לא תלוי בתחום העיסוק, יש דברים שלא עושים.

איידן הוינס (דיוויד טננט) התפטר מהפרלמנט במחאה על מדיניות הממשלה והעומד בראשה, אך למעשה היה זה אמור להיות תחילתו של המרוץ לצמרת. חברו מזה 20 שנה, ברוס באביש (אד סטופרד), גם הוא חבר פרלמנט, שתמך בהחלטתו להתפטר ואף דרבן אותו למהלך, בגד בו והסיר את תמיכתו ברגע הקריטי ובכך למעשה זרק את איידן מהפוליטיקה. בעוד כוכבו של איידן דועך, הקריירה הפוליטית של אשתו, פרייה (אמילי ווטסון), נוסקת. האם יצליח לחזור לפוליטיקה? ואיך ישפיעו שינויי הכוחות בחוץ על "הזוג הנוצץ" של ווסטמינסטר?

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

"אשתי הפוליטיקאית" (The Politician's Husband) מצליחה בשלושה פרקים לגעת במגוון שלם של נושאים מבלי לתת תחושה של פיזור. עבודה ובית, פוליטיקה ומשפחה, יחסי כוחות מגדריים ושחיתות, מערכות יחסים וילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בין כל זה, בראש ובראשונה זהו סיפור על גיבור טראגי יווני-שייקספירי כמעט והרפרנסים רבים. בכך אולי השם האנגלי "בעלה של הפוליטיקאית" הולם את הסדרה יותר.

לאחר הבגידה של ברוס, איידן מקמט בהפגנתיות צילום משותף ישן שלהם ומצטט מתוך "הסוחר מונציה": "את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל … ואגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי" (מתוך התרגום של אברהם עוז). כמו במחזה, איידן מחפש נקמה על הבגידה של ברוס, אבל בעוד שבמחזה הנקמה לא צולחת, הנקמה של איידן בברוס מצליחה בגדול אבל באיזה מחיר! מקור שמו של איידן (Aiden) הוא באל השמש האירי ופירוש המילה היא "לוהט", ואכן לאחר הבגידה ניצתים באיידן פחדים ישנים וחדשים ומעירים בו אש שמעכלת בדרכה לא רק אותו אלא גם את מי שנקרה בדרכו.

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן הוא גיבור טראגי קלאסי כמעט: רם מעלה, אב דואג ובעל אוהב. אבל בניגוד לטרגדיה היוונית שבה הגורל או האלים קובעים מראש שכל ניסיונותיו של הגיבור לשנות את גורלו יעלו חרס, התחושה כאן היא שלו רק בחר איידן שלא להניח לעצמו להיגרר אחרי הנקמה והקנאה (והנה גם המפלצת ירוקת העין מ"אותלו" נכנסת לתמונה) הדברים היו מתגלגלים אחרת. איידן לא מונע על ידי ערך מוסרי כלשהו, הוא מונע על ידי נקמה ופחד. הוא יודע שבמעשיו הוא פוגע באנשים שקרובים לו, בראש ובראשונה באשתו וביחסיהם, ובכל זאת מגיע לשלב שבו הוא מצדיק אותם בעיני עצמו בטענה ש"כך עושות ועושים כולם" וש"מגיע לו (לברוס)". אבל העובדה ש"כולם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר" לא הופכת את ההתנהלות שלו למוסרית או מקובלת על הדעת. זה לא תירוץ טוב מספיק להשחתה של המידות הטובות (ואין כמו סוף הסדרה כדי להוכיח את זה). הטרגדיה הנוראית של "אשתי הפוליטיקאית" היא לא שהאלים או הגורל מביאים לאבדנו של איידן אלא שהוא עצמו, במו ידיו, הורס את הדברים שהיו לו החשובים ביותר – אהבתה של אשתו ויחסיו עם אביו.

כמו בכל רומן טוב, דמויות המשנה בסדרה מאירות צדדים בדמותו של איידן. אשתו, פרייה (שנקראת על שם אלת האהבה והפיריון הסקנדינבית), שנתנה לבעלה את הבמה ונשארה מאחורי הקלעים במשך שנים, היא סלחנית ומכילה יותר ממנו. היא מכירה בכך שבני אדם טועים ובוחרת שלא לסגור חשבונות או להיגרר לחילופי האשמות. אביו של איידן, מתפקד כקול ההיגיון ומנסה להחזיר את בנו לדרך הישר, לגרום לו לראות גם את הצד של אשתו, לקחת אחריות על מעשיו ולשמור על ההגינות והיושרה שלו. בנו של איידן, נוח, מספק הצצה מרתקת אל אופיו של איידן. נוח סובל מאוטיזם בתפקוד גבוה (אספרגר). הוא מתקשה להבין רגשות של אחרים ולא מסתדר עם שינויים. כמוהו, גם איידן מתקשה להבין את הרגשות של אשתו ושל אביו ולהתחשב בהן וגם הוא סולד משינויים. אבדן המקום שלו בפוליטיקה והחשש לאבד את מקומו בליבה של אשתו לטובת מחזר ותיק (גם אם לא אהוב) מביא אותו לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בכל מחיר.

אם מחפשים דוגמא לטרגדיה נוספת הרי שהיא בקשר של איידן עם בנו. אביו של איידן אומר לו שהוא השקיע את כל מרצו וזמנו בפוליטיקה של ווסטמינסטר לאחר שאבחנו את נוח עם אוטיזם, ככל הנראה מתוך רצון לברוח מהצורך להתמודד עם האבחון וההתמודדות היומיומית בבית. איידן עונה לו ש"אני לעולם לא אוכל לגעת בחייו כמו שאת נגעת בשלי" ואביו אומר לו "לעולם אל תגיד לעולם לא". ואכן, אחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב מגיעה לקראת הסוף, כשדווקא הבן האוטיסט מבין את רגשותיו של אביו ומביא לו את רובוט הצעצוע שלו, אותו רובוט אשר עוזר לו עצמו להתמודד עם הסביבה והאנשים בה.

aiden-and-robot

איידן עם הרובוט של בנו, נוח

הרגשות כלפי הגיבור משתנים לאורך הסדרה ונעים מהבנה והזדהות לסלידה ולבסוף למידה מסוימת של רחמים. ההבנה של הכעס של איידן כלפי הבגידה של החבר והרצון לתקוף חזרה, עוברים לסלידה כשהוא תחילה מנסה לנצל את אשתו כדי לנקום בברוס ואף מוציא את הכעס שלו עליה כשהיא לא "עובדת לפי התכנית" ולבסוף לרחמים משום שאדם טוב איבד בגלל הטיפשות והעקשנות שלו עצמו את כל הדברים שאהב. "השחיתות של הטובים ביותר היא (באמת) הנוראית מכולן" (Corruptio Optimi Pessima).

aiden-and-freya-poster