הסכיתו לתסכית – "לחץ אוויר"

יש צורות אמנות שעברו מן העולם. הטרובדורים כבר לא משוטטים ברחבי אירופה עם כלי נגינה וסיפור, התיאטרון של שייקספיר לא דומה בכלל לדמותו בזמנו של שייקספיר וגם התסכיתים כמעט נכחדו מהרדיו. אבל אי שם בהיסטוריה העתיקה, בימים האפלים טרם המצאת הסמארטפונים, לפני הטלוויזיה הצבעונית, למעשה לפני הטלוויזיה בכלל, הבידור הפופולארי היה הרדיו. כן כן, אותו מכשיר גדול עם כפתורים וסוג של רשת כזו היכן שהיה הרמקול, שסביבו התאספו בני המשפחה ולעיתים גם השכנים כדי לשמוע על הנעשה בארץ ובעולם (חדשות), לקבל טיפים איך לנהל משק בית (ואולי גם כמה מתכונים פשוטים וטובים), ולשמוע תסכיתים.

תסכית, למי שלא זוכר את פירוש המילה מהתקופה שבה עשה הפסיכומטרי, היא דרמת רדיו. סדרה בהמשכים בדרך כלל שכוללת שחקנים שרק שומעים ורעשי רקע שמסייעים לצייר את ההתרחשות. כיום נדמה מעט מוזר העדרו המוחלט של האלמנט הוויזואלי, התרגלנו ל"טוב מראה עיניים" ו"תמונה אחת (בפוטושופ) שווה אלף מילים", אבל אם מצליחים להתגבר על כך, העולם שהאוזניים והדמיון מסוגלים לברוא עשיר בפרטים לא פחות ואולי אף יותר מהעולם של הקולנוע והטלוויזיה. הרי בקולנוע יש לנו שחקן אחד שאו שהוא מתאים או שלא, ואילו בתסכית כל אחד מהמאזינים יכול לדמיין לעצמו את השחקן שהוא מוצא כמתאים ביותר לדמות.

אולי זו עובדת היותה אי או השמרנות והחיבה למסורתיות, אבל בריטניה שימרה את אמנות התסכית ורדיו BBC הפיק את "לחץ אוויר" (Cabin Pressure), תסכית קומי מאת ג'ון פינמור (John Finnemore) שמתרחש במטוס אחד מתפרק של חברת צ'רטר, טוב לא חברה, חבר-צ'רטר אחד. בין טיסות מטען ביזאריות לבין טיסות נוסעים ביזאריות לא פחות מתגלים היחסים בין ארבעת העובדים בחברת התעופה הקטנה. בכל פרק הם נוסעים למקום אחר על הגלובוס ולעיתים מביאים איתם ניחוחות זרים. ההומור הוא הומור בריטי. אתם יודעים, קצת יבש כמו הצנימים שליד התה אבל הומור שמצליח להצחיק לא מעט.

אז מי הדמויות:

קרולין נאפ-שפי – בעלת חברת התעופה MJN שכוללת מטוס אחד (מה שמקשה עליה לקרוא לזה "חברת" תעופה). היא זכתה במטוס במסגרת הגירושין מבעלה האוסטרלי גורדון שפי (מכאן השם MJN – My Jet Now) ומקיימת את החברה הקטנטנה כדרך להעסיק את עצמה ואת בנה בן ה-28. היא ללא ספק כלב האלפא, ה"סר" ובאופן כללי הבוס והמנהל של כל מה שקורה בחברה כשהם על היבשה ובאוויר.

דאגלאס ריצ'רדסון – בעברו היה קפטן ב- Air England עד שהחברה עברה שינויים והוא מצא את עצמו בכיסא הטייס משנה ב-MJN מכלה את זמנו במטוס אחד עם צוות מוזר ובהצקות על חשבונו של הקפטן, מרטין קריף.

מרטין קריף –  מאז גיל 6 חלם להיות קפטן בחברה תעופה, ועד אז חלם להיות מטוס. לקח לו 7 פעמים כדי לעבור את בחינת ההסמכה ולהפוך להיות טייס וכשקרולין הציעה לו להיות קפטן הוא קפץ על המציאה גם אם נאלץ להתפשר לשם כך על תנאי ההעסקה. הוא נע בין חוסר בטחון מוחלט להיאחזות מגוחכת בכובע הקפטן ובמעמדו מה שגורם לדאגלאס, שמלא חשיבות עצמית באופן טבעי, לצחוק עליו 24/7 (או לפחות בכל טיסה).

ארתור שפי – בנה הקצת טמבל של קרולין. בן 28 וקצת, גר עם אמו ובאופן כללי… נאיבי בצורה מוגזמת. גם הוא זוכה למנת הגיחוך מדאגלאס, מרטין וקרולין וגם מאנשים מזדמנים. תפקידו בכוח הוא דייל אוויר וכחלק מתחומי אחריותו הוא אחראי על האוכל, הקפה והנוחות של הנוסעים. כשיש נוסעים. מצד שני, עדיף שהוא יניח לנוסעים לנפשם, זה בדרך כלל "מתכון בדוק לטיסה מוצלחת".

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס ו… ארתור.

אם אי פעם נתקלתם בנותני שירות או הייתם בעצמכם נותני שירות ודאי תזדהו עם חלק ניכר מהמצבים שבהן קרוליין, המנהלת של החברה, מביעה את דעתה על לקוחותיה. טוב, אולי לא תזדהו, אולי תקנאו בכך שהיא אכן אמרה את אותם הדברים שחלפו לכם עשרות פעמים בראש כשדיברתם עם לקוח עקשן, צעקן או סתם טיפש. אם סבלתם בעבר מחוסר ביטחון עצמי ולצערכם עבדתם עם אדם מלא ביטחון עצמי טבעי, אתם ודאי מבינים כמה זה מעצבן בשביל מרטין לעבוד עם דאגלאס. ואם אתם יותר דומים לדאגלאס, תארו לעצמכם איך ההרגשה להיות מוקף באידיוטים (או סתם להיות סגור איתם במטוס בערב חג המולד)…..

אוסקר וויילד אמר ש"אם אתם רוצים לספר לאנשים את האמת, תצחיקו אותם, אחרת יהרגו אתכם". לא מעט אמת אפשר למצוא בקומדיה הזו, כמו בכל קומדיה טובה. כמו למשל, הטיסות הארוכות מאירופה למזרח הרחוק. בייחוד הטיסה מעל רוסיה…. וכדי להעביר את הזמן בטיסות מטען נטולות נוסעים או טיסות נוסעים נטולות עניין הם משחקים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. "המלך אמר", תחרות של רשימות (כמו למשל לרשום את השמות של כל שבעת הגמדים), שמות של ספרים שנשמעים מעניין יותר בלי האות האחרונה שלהם (כמו למשל Three Men in a Boa), ואפילו "הלימון המטייל", משחק שבו הם מחביאים אחד לשני לימון בין הנוסעים. "הלימון המטייל" הפך להיות כל כך פופולארי, שמאזיני הסדרה צילמו לימודים בכל העולם והפכו את זה לספר מתנה שניתן ליוצרים ולצוות של התכנית במסגרת מפגש שחקנים-קהל.

אבל יש גם אמת מהסוגים שמעוררים מחשבה. כשעלתה השאלה הפילוסופית "מהו אושר?" לארתור הייתה תיאוריה שאושר הוא לא אותו מצב רחוק שכולנו שואפים אליו ושאם מגיעים אליו עסוקים מדי בלדאוג שמא יעלם בן רגע, אלא אותם רגעים רבים קטנים במהלך החיים. כמו למשל כשהמים במקלחת הם בטמפרטורה המושלמת אחרי יום עבודה ארוך. או כשארתור מספר על הראיון שלא נכנס אליו במכללה האווירית באוקספורד ושעד היום הוא תוהה "מה היה קורה אילו". מרטין ודאגלאס אומרים לו שאין לו על מה להצטער משום שלא היה לו שום סיכוי להיות טייס והם היו זורקים אותו בבושת פנים מהמכללה. "או, תודה חברים" אומר ארתור, "אתם לא אומרים את זה רק כדי שארגיש יותר טוב?" משפט שכמובן גרר צחוק מהקהל. מה טוב בהרגשה שהיית כל כך גרוע שהיו מעיפים אותך ממש על ההתחלה של הקורס? אבל מצד שני, אם לא היה לך שום סיכוי להצליח, אין צורך להתחרט על שלא ניסית. נכון?

בעולם בידור שבו חוש הראייה הוא החשוב ביותר, בו האפקטים של המחשב עולים בחשיבותם על העומק של הסיפור, נדמה שלתסכית אין מקום. אבל אם תהיו מוכנים להיות קצת מיושנים ולתת לו הזדמנות, גם אתכם הוא ישבה בקסמיו.
למי שרוצה לשמוע את התסכית: כאן או כאן.