תמונה אחת, 500 מילים: מה שנשאר מההיסטוריה

רק אני והסוס. זה מה שנשאר. לא הרבה נשאר מההיסטוריה. למעשה, אולי רק אנחנו. העיר שוחזרה לחלוטין ואין עדות ברחובותיה לכאב ולהרס שידעה במלחמות השונות שהפכו אותה לעיי חרבות וריסקו את החיים שזרמו ורקדו והתהוו בה במשך מאות שנים. לקרב הגדול ההוא, הקרב שלי, לא נשאר זכר פרט לי ולסוס שלי. אפילו תושבי העיר כבר לא זוכרים את פרטיו. אולי נשאר איזה ערך בויקיפדיה ואיזו פסקה קצרה עם הנחיות הגעה בלונלי פלאנט. בכל זאת, אנחנו אתר התיירות הכי מפורסם בעיר. אחד המקומות האלה שכל מי שמבקר בעיר חייב להצטלם בהם ולהעלות לפייסבוק, לאינסטגרם ולטוויטר. הגרסה המודרנית של החריטות על האבן של פעם "מייקל ואנה היו פה, 24.4.1994".

אבל לא הרבה נשאר מההיסטוריה. כמו מחשב ישן עם מעט מאוד מגה-בייט אין לה זיכרון לדברים מורכבים. הסיפורים הנפרדים מתמוססים אל משפטים קצרים, ונתונים ומספרים. הכללות. כך וכך הרוגים במלחמה ההיא. X שטח עבר ידיים בין גרמניה לצרפת בהסכמי ורסאי. זו רשימת הדברים שעשתה האינקוויזיציה ואלה סיבותיה. הכאוס מסתדר בסדר כרונולוגי מופתי, עם קשרי סיבה ותוצאה ברורים. כולם חכמים בדיעבד.

תכננתי להיות אדם פשוט ומאושר. בעיקר תכננתי להיות מאושר. כשהייתי בן 19 אהבתי לשבת עם כמה מחברי ילדות במסבאה היחידה שהייתה בעיר ולשתות. היינו משתכרים מחצי כוס בירה, עד כדי כך לא ידענו להתנהל עם אלכוהול. היינו שותים ומתחילים לצחוק בלי סיבה. או מאיצים זה בזה לעשות שטויות, כמו להציע למרטה, היפיפייה של הרחוב לצאת איתי. אני לא יודע מי משנינו עשה שטות גדולה יותר, אני כשהצעתי או היא כשהסכימה.

קיללתי כמו כל בני גילי, בשתי שפות. האחת שפת האם שלי, והשנייה, כל שפה זרה שבה הצלחתי למצוא מעט מילים "לא יפות". תמיד היה בסביבתנו איזה פרחח אחד או שניים, שיצא לתרבות רעה וידע אוצר מילים נכבד בצרפתית, גרמנית ואנגלית, מסוג המילים שלא יעלו על הכתב. השתדלתי שלא לפלוט בטעות מילה שכזו בפני מרטה, או אמא ואבא, או לוטי, אחותי הקטנה בת ה-12.

לוטי הייתה שובבה אמיתית. כשהייתי מבריז מבית הספר, והיא הייתה מגלה הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות למנוע ממנה לספר לאמא. הברזתי מבית הספר לא מעט. המורה לספרות הכריח אותנו לקרוא את ה"קלאסיקות". גתה וניטשה והוגו ודיקנס ודוסטוייבסקי. ספרים עבי כרס, כבדים לקריאה ולנשיאה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשאת. המורה שלנו לפיסיקה ניסה לעניין אותנו בתגלית הנפלאה של ניוטון והתפוח. אנחנו העדפנו לאכול את התפוח ובלבד שלא ייפול שוב על ראשו של ניוטון ויכריח אותנו ללמוד את כל שלושת החוקים שלו.

רק את שיעורי ההיסטוריה אהבתי. יוון ורומא, קיסרים ובגידות, אימפריות קמות ואימפריות נופלות, קרבות הירואיים וגיבורים ששמם הולך לפניהם. ספרי ההיסטוריה היו דלים עבורי. הם ידעו לספר לי רק עובדות רחבות וגדולות מאורגנות בעמודים מצהיבים. אבל כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מדמיין בדרך את יוליוס קיסר, ואלכסנדר מוקדון ונפוליאון יושבים מול המפות ובוחנים אסטרטגיות, לבושים בבגדים הרבה יותר נוחים מאלה שהצטלמו או צוירו בהם, לוגמים מים או תה, מקללים את החום של הקיץ או את הקור של החורף ומסמנים את ההתקדמות הצפויה בעט נוצה כמו היה חרב שעורפת את ראשי המתנגדים.

הצלם שהיה כאן ביקש לצלם אותנו. תייר נחמד. הסכמנו. עליתי על הסוס וישבתי גאה וזקוף. כי זה כל מה שנשאר מההיסטוריה. אני והסוס והשמיים.

בודפשט, הונגריה. צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

הירושימה אהובתי – יומן מסע

כשאומרים "יפן" לאנשים שאינם סטודנטים למזרח אסיה או חובבי אנימה, מנגה, אמנויות לחימה או סושי, הדבר הראשון שקופץ לראש זה פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. זה מה שהעולם זוכר מיפן של פעם, את הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה השתמשו בפצצות אטום. אבל כשהגענו להירושימה, העיר נראתה לנו כמו כל עיר אחרת. מודרנית ותוססת, מלאת חיים ורוכבי אופניים, גשרים ונהרות. על אף שאיננה עיר גדולה מאוד, יש בה את כל מה שעיר יפנית צריכה שיהיו בה כדי שתקרא עיר ולא, לא מדובר בכמות תושבים וכיוצא בזה נתונים יבשים. כל עיר יפנית שמכבדת את עצמה חייבת שיהיה בה סניף מקדונלדס, סניף סטארבקס וקריוקי.

ביום הראשון שלנו בהירושימה נסענו לאוקונושימה (Okunoshima) "אי הארנבים". זהו אי שבו הארנבים מסתובבים חופשי ואוהבים לגשת אל התיירים ולשאול אם במקרה יש באמתחתם גזר, או חסה או כל ירק אכיל אחר. לרוב, כל ארנב ירצה לוודא ולשאול בעצמו ולא יאמין לחבריו שכבר שאלו, ועל כן, תראו אותם מתקהלים לרגלי תיירים גם אם אין באמתחתם דבר. אם תרצו להאכיל את הארנבים שבאי, תזכרו להצטייד בגזרים מבעוד מועד משום שאין מקום לקנות אותם על האי עצמו.

את היום השני התחלנו באי היותר מפורסם שליד הירושימה, מיאג'ימה (Miajima), האי המפורסם שבגאות נדמה שהוא צף על מים. הוא מקום מפורסם, אחד מאותם מקומות שכל אחד שמבקר בו חייב לצלם אותו ולו רק כדי להגיד שהוא היה שם. בערך כמו שפעם היו חורטים על האבן "מישהו ומישהו היו פה, 09/2014". הצבאים הם גם אטרקציה באי (אולי פחות מהפארק בנארה) אבל גם כאן מומלץ לשמור על דפים קרוב לחזה ורחוק מהצבאים כי… אחד מהם הלך לאיבוד והחליט לאכול את המפה שלנו כדי למצוא את הדרך מחדש…

אחרי שחזרנו מהאי שמנו פעמינו אל עבר פארק השלום באוטובוס תיירים אדום שיוצא מהתחנה המרכזית של הירושימה ועושה מסלול סיבובי באתרים מפורסמים בעיר. חלפנו על פני מוזיאון לאמנות והטירה של הירושימה עד שהגענו למחוז חפצינו, ה-A-Bomb. ירדנו מהאוטובוס ושם הוא עמד. הבניין המפורסם שרואים בתמונות. היסטוריה מכה בפנים של היום-יום. לפני רגע נסענו באוטובוס ברחובות המטופחים של הירושימה והנה עשינו צעד וחצי ממנו ואנחנו עומדים מול הגראונד זירו של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה. מולנו – בניין נטוש עם כיפה חשופה, שלד. בעבר הוא היה מרכז אירועים גדול שנבנה כתעתיק של בניין דומה בצ'כיה. היום, סביב השלד מרחפים עורבים, צעקות "קרר" "קרר" מנסרות את השקט שמשתרר מסביבו. על אף שהרחוב לא רחוק, סביב הבניין יש מעטה כבד של שקט. דממת מוות כמעט. גדר מקיפה את הבניין ועליה שלטים שאוסרים על המעבר ובינה לבינו הדשא ירוק. צבע של דשא, רגיל, הכי רגיל שאתם יכולים לדמיין. מרימים מבט למעלה, לכיפה השלדית ולשמיים התכולים שמעליה. תוהים אם מזג האוויר היה כזה גם אז. אם השמיים היו תכולים כאלה, כאילו ילדים צבעו אותם, גם באותו יום.

באזור ה-A Bomb עמד אדם ניצול הפצצה וסיפר. הוא סיפר על הצנזורה שהטילה ארה"ב על הדיווחים מהירושימה, על הזוועות שהפצצה עשתה לאנשים בעיר. התרעם על ההכחשות של ארה"ב שהפצצה לא פוגעת בגנים ולא יוצרת מוטציות. הראה תמונות בקלסרים בצבעים שונים ששכבו על האספלט והמרצפות. הם הוצאו מהמוזיאון שהיה בשיפוץ. הקלסרים היו מלאים במידע על הפצצה, על תוצאותיה וכללו גם ציטוטים של קצינים בכירים אמריקאים שחשבו שאין להשתמש בה. שיש דרך אחרת. "אין בנו נקמנות" הוא אמר. "אנחנו רק רוצים לספר לעולם על הזוועות האלה. לספר לעולם על האמת". אתה מחייך חיוך עילג מעט. מה אתה יכול לומר לאדם ששרד את הזוועה? מילים מאבדות את כוחן לנוכח האמת.

פארק השלום כולל בתוכו מונומנטים של זיכרון לנפגעים השונים של הפצצה. פסל לזכר הילדים שעבדו במפעלים בהירושימה. פסל לזכר הקורבנות הקוריאנים של הפצצה. פסל לזכרה של סאדאקו, הנערה ששרדה את הפצצה אבל חלתה בסרטן לאחר כמה שנים. היא התפרסמה בזכות הסיפור של 1000 העגורים. מכל מקום בעולם אנשים באים ומביאים קיפולי נייר של אגורים לפסל. ציורים של ילדים עם משאלות על שלום. בין פסל זיכרון אחד למשנהו אנשים מטיילים עם הכלב. באופן מוזר אין סתירה בין הדברים. יש בכך אפילו משהו זני. למרות כל החשיבות הגדולה, בסופו של יום זהו פשוט פארק.

מוזיאון השלום נמצא בצד השני של הפארק. מחיר הכניסה: 50 ין. פחות משלושה שקלים במושגים ישראלים. המבנה של המוזיאון מזכיר קצת את המבנה של יד ושם. יש לו כניסה אחת וממנה שביל שעובר בין מוצגים וסיפורים עד ליציאה. במרכז המסלול יש מוצג של דגם העיר והמקום שבו התפוצצה הפצצה וגם סימון של רדיוס ההרס שלה. באחת הפינות של המוזיאון ישנן מדרגות אבן ועליהן כתם צל. שרידים של אדם שישב שם והתנדף בן רגע. היה אדם, ואיננו. עולם ומלואו נעלם בחלקיק השנייה.

בין המוצגים האחרים היו בגדים קרועים, חפצים שעוותו בחום כמו רעפים מגג ובקבוקי זכוכית של קוקה קולה, דגמים של אנשים וצילומים. הרבה צילומים. סיפורים של אנשים, ילדים, נפגעים ששרדו את הפצצה אבל מתו מהקרינה שאחריה. בסוף המסלול של המוזיאון יש ספרי מבקרים וניתן למצוא בין החותמים את כל שועי עולם. נותר לי רק לתהות על טיב השיעור שהם למדו מהמוזיאון הזה, ויכולתם לממש את החזון שהמוזיאון מנסה להציג.

יש משהו נורא בהפיכה של אסון לאתר תיירות. כאילו חל איזשהו פיחות במעמדו של האסון כשהוא הופך להיות נקודת ציון שהתיירים עוברים בה. בסוף המוזיאון חיכתה לנו החותמת המסורתית, כזו כמו שמוצאים באתרי תיירות בכל מיני מקומות ביפן. החותמת היחידה שלא שמתי בפנקס הטיולים שלי.

לולא ההחלטה האמריקאית בסוף מלחמת העולם השנייה, הירושימה הייתה ודאי נותנת אלמונית בהיסטוריה העולמית. היא הפכה לעיר לא גדולה אך משמעותית בתקופת מייג'י (1868-1912) כשבנו בה נמל. במהלך המלחמות שניהלה יפן בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה-20 עם סין ורוסיה הפכה הירושימה לעיר תעשייה ומרכז צבאי חשוב והקיסר המייג'י אף קבע בה את המפקדה שלו בתקופת מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-95). אבל מאז אותו יום הרה גורל באוגוסט 1945, הפכה הירושימה, שלא מרצונה, לסמל עולמי, לעיר שרגשות מעורבים הם חלק מהזהות שלה ביפן ובעולם.

יש מקומות ביפן שאליהם מגיעים כדי לחזות בגדולה של נפש האדם. פסל הבודהה בקמקורה, הטירות, קיוטו. אבל כל אדם ראוי שיבקר בהירושימה כדי לחזות בצד האפל של נפש האדם. ובימים של שיחות סביב תכניות גרעין, על אחת כמה וכמה.

גאווה ודעה קדומה

ההחלטה של בית המשפט העליון בארה"ב לאשר נישואים חד מיניים, הפכה אותם לחוקיים בכל 50 המדינות של ארצות הברית, והביאה לשיח על ההתקדמות הגדולה שהושגה בנושא. האינטרנט צהל משמחה, פייסבוק התכסה בתמונות פרופיל בצבעי הקשת, וכולם ציינו איזו אבן דרך משמעותית הושגה כשארה"ב הכירה בנישואים חד מיניים. אבל לא כולם היו שותפים לשמחה, ואמריקאים רבים שלא רואים בעין יפה נישואים חד מיניים צייצו בטוויטר שהם "עוברים לקנדה". מה מעט הם יודעים על השכנה שלהם מצפון אם העובדה שבקנדה נישואים חד מיניים חוקיים כבר 10 שנים (מאז 2005) חמקה מעיניהם… ב-20 ביולי 2005 חוקקה קנדה את החוק לנישואין אזרחיים (Civil Marriage Act) מה שהפך נישואים חד מיניים לחוקיים בכל 10 המחוזות ושלושת הטריטוריות שמרכיבות את קנדה. להחלטה של הפרלמנט קדמו החלטות תקדימיות של בתי משפט אזוריים שהפכו את הנישואים החד מיניים לחוקיים למעשה במרבית קנדה, אבל החלטה גורפת שתקפה בכל קנדה התקבלה, כאמור ביולי 2005. בנוסח החוק נכתב שזוהי הפעם הראשונה שבה החוק הקנדי מגדיר מהו "נישואין", ומרחיב את ההגדרה הנפוצה של קשר בין גבר ואישה. החוק החדש מגדיר נישואין כקשר בין שני אנשים שבחרו לבוא בברית הנישואין, ובכך מרחיב את ההגדרה של נישואין גם לזוגות מאותו המין. עם זאת, העובדה שהחוק מאפשר את קיומם של נישואים חד מיניים אינה מעידה בהכרח על הקבלה של הרעיון בחברה. הכנסייה הקתולית, שזוכה ליותר מאמינים מכנסיות אחרות או דתות אחרות בקנדה, לא ראתה בעין יפה את הניסיון לאשר את קיומם של נישואין חד מיניים, גישה שעולה בקנה אחד עם גישתה הכללית כלפי חד מיניות. גם העובדה שהנושא נידון במסגרת סדרות פופולאריות מעיד על כך שחד מיניות עדיין סובלת מדעות קדומות רבות בקרב הציבור הרחב. אחת הדרכים להתמודד עם הביקורת, היא דרך ייצוגים חיוביים של הומוסקסואליות בטלוויזיה. ואכן, הטלוויזיה שבדרכה היא עוסקת בסוגיות עכשוויות נקראה לדגל להציג את הסוגיה באופן נגיש. שתי סדרות קנדיות מצליחות מהשנים האחרונות מציגות פרקים בהם יש דיון בסוגיית ההומוסקסואליות וניסיון להתמודד עם דעות קדומות הנוגעות אליה. אזהרה: ספויילרים לשני הפרקים המדוברים. יש לינקים לפרקים למי שמעוניין לצפות ואז לקרוא. (מומלץ!) אחת מהסדרות היא "פאלשפוינט" עליה דובר כבר כאן בבלוג. בפרק The War Within (עונה 4 פרק 8), ריאן הוא צעיר בארון שמשחק יחד עם חברו טיילור בהצגה בבית הספר זוג הומוסקסואלים ומגלה על עצמו דברים חדשים. אחד הבנים בבית הספר רואה אותם מתנשקים מאחורי הבמה, מצלם ושולח את הסרטון לכל בית הספר. התגובות הלועגות לא איחרו לבוא. מבחינת הילדים בבית הספר, להיות "הומו" הוא לא להיות גבר, הוא חולשה והמילה עצמה היא קללה לכל דבר, וריאן מפסיק לבוא לבית הספר. כשהסרטון מגיע להוריו של ריאן, הם מגיבים פחות טוב מהמצופה. לרגע ריאן חושב שההורים שלו מקבלים אותו כמו שהוא, אבל אז האם מאשימה את טיילור, החבר של ריאן, בכך ש"עשה לריאן משהו" שגרם לו להיות הומוסקסואל, ואומרת שהיא תשיג לו את הרופאים הטובים ביותר משום שהיא רוצה שיהיו לו "חיים בריאים ונורמאליים". הנחת היסוד של האם היא שהומוסקסואליות היא משהו נרכש, כמו סוג של מחלה, ושריאן "נדבק" מהחבר שלו. ריאן עוזב את הבית לכמה ימים והולך לטיפול שההורים שלו המליצו לו עליו. הטיפול עצמו מציג דעה רווחת נוספת בקרב חלק מהאנשים לגבי הומוסקסואליות. הטיפול שמתנהל תחת מעטה של סודיות ושמו "האגודה לחיזוק המשפחה – תהיה גבר", נועד "לשמור על המשפחה מפני הומוסקסואליות". במסגרתו מלמד הבעלים, קארל היוסון, את ריאן שהומוסקסואליות היא סטייה ושהיא מפרקת משפחות. היוסון אומר שהוא "איבד את בנו למחלה" ועכשיו "כשבנו גר עם גבר" הוא לא יוצר איתו קשר. דמותו של היוסון "האגודה לחיזוק המשפחה", מציגה דמות מכוערת של האנשים שרואים בהומוסקסואליות סטייה שיש לתקן. הדמות שלו מרתיעה, מבחילה, ושיטות הלימוד שלו מעודדת הוצאת כעס דרך אלימות. השיטה מביאה את ריאן לאיים באקדח על מי שצילם ושלח את הוידאו, וכשהדברים לא הולכים כמתוכנן, לנסות להתאבד. יש בהצגת הדמות של המנהל של "האגודה לחיזוק המשפחה" עמדה ברורה: הומוסקסואליות היא לא הדבר הנורא, הדבר הנורא באמת הוא היחס המזלזל שלו לחיים של אחרים השונים ממנו.

ריאן מאיים באקדח

סוף הפרק, שבו השוטרים מצליחים להציל את ריאן מניסיון ההתאבדות, מלמד את הדמויות מספר דברים. ההורים של ריאן מסכימים ביניהם שהחיים של ריאן חשובים להם יותר מכל דבר אחר והם מקבלים אותו כמו שהוא. גם סבו של ריאן, שבין השורות נרמז שגם הוא הומוסקסואל, מעיר את עיניו של מנהל "האגודה לחיזוק המשפחה" שבגללו ובגלל דעות כמו שלו צעירים הומוסקסואלים מגיעים לכדי בחירה בהתאבדות. "זה לא שאתה איבדת את הבן שלך. הבן שלך איבד אבא" מטיח סבו של ריאן בהיוסון. הפער בין החברה בה גדל הסב לבין החברה שבה גדל ריאן מודגש דרך דמותו של הסב. בעוד הסב נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית ולנהל חיי משפחה רגילים, הנכד, ריאן, יכול, כך כולם מקווים, לגדול בחברה שבה הומוסקסואליות היא דבר מקובל.

ריאן מאיים בהתאבדות (עם צל של השוטר שמדבר איתו)

"התעלומות של מרדוק" שגם עליה נכתב כאן, אשר מתרחשת בסוף המאה -19 בטורונטו, בתקופה שבה החברה הקנדית, בדומה למקומות אחרים בעולם, הייתה חברה שמרנית שלא התייחסה בחיוב להומוסקסואליות. בדומה לבריטניה, גם בקנדה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית שדינה מאסר או מוות, אך בניגוד לבריטניה בקנדה לא מיהרו להוציא הומוסקסואלים להורג ולרוב מצאו דרך לעקוף את החוק בלי לאכוף אותו. עם זאת, גם אז הומוסקסואליות הייתה מושא ללעג והומוסקסואלים העדיפו לשמור את נטיותיהם לעצמם ואת מפגשיהם סודיים ככל שאפשר. איך מתמודדת סדרה היסטורית עם שינויים מודרניים? בפרק Till Death Do Us Part הבלש וויליאם מרדוק נקרא לכנסייה לחקור את מותו של חתן צעיר, וונדל מריק (Wendell Merrick ), שנמצא מת רגעים ספורים לפני החתונה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הוא קיים יחסים עם גבר זמן קצר לפני החתונה. הסידרה מציגה שחלק ניכר מההומוסקסואלים באותה תקופה ניהלו חזות של חיי משפחה. לפעמים נשותיהם ידעו על נטייתם וקיימו הסכם לא כתוב שבו כל עוד חזות המשפחה נשמרת, כל צד יכול לעשות את הנכון בעיניו. בסידרה, זאת אחת הסיבות שאמו של וונדל מקדמת בעקשנות את החתונה: היא מעדיפה שיקיים מראית-עין של משפחה רגילה, כדי שלא לפגוע בשם המשפחה ובעסקיה. גם מצד החוק יש רתיעה ועוינות כלפי ההומוסקסואלים. המפקח ברקנריד איתן בדעתו שמותו של וונדל קשור לעובדת היותו הומוסקסואל, וטוען כי ככל הנראה הייתה זו מריבת אוהבים שהשתבשה שהביאה למותו. הוא שולח את מרדוק כסוכן סמוי למועדון הטניס בו נפגשים החבר'ה עם פרח אמנון ותמר (Pansy) בדש הבגד, סימן מוסכם בין ההומוסקסואלים כדי לבדל את עצמם ולא להציע הצעות לא הולמות לאנשים הלא נכונים. מרדוק מוצא את המצב מאוד לא נוח, וכשהוא מביא את אחד מהחבורה, ג'פרי, לתשאול במשטרה, הוא מוצא את עצמו במצב לא נוח עוד יותר, כאשר המפקח מכה את ג'פרי כדי להוציא ממנו מידע.

מרדוק ופרח האמנון ותמר בדש

גישתו של מרדוק כלפי ההומוסקסואלים, שבפוסט הקודם דובר על היותו מייצג של זהות קנדית מודרנית, משתנה במהלך הפרק. בהיותו קתולי אדוק הוא משתמש בתחילה בכינוי "Sodomite", כינוי שמקורו בתנ"ך בסיפור העיר סדום ומעלליה, ומתייחס לעניין באותה רתיעה בה מתייחסת אליו הכנסייה הקתולית. הוא מנהל ויכוח עם ד"ר ג'וליה אוגדן, הפתולוגית של טורונטו, על טבעה של ההומוסקסואליות ובעוד הוא טוען שהומוסקסואליות היא חטא, כמו שכתוב בתנ"ך, ד"ר אוגדן טוענת כי זהו דבר טבעי שקיים בטבע ולכן קיים גם בטבע האנושי.     עם זאת, במהלך הפרק חוש הצדק של מרדוק עולה על העניין הצהוב בחקירה. הוא חושד שיש צד נוסף לסיפור של וונדל ושהדגש המוגזם ששמים כל הנוגעים לדבר על זהותו המינית מסיט את החקירה מהמהלך הנכון שלה – כסף וירושה. במהלך הפרק הוא משנה את הכינוי מ"Sodomite" ל"הומוסקסואל", הוא חוזר לבקש את עזרתו של ג'פרי בחקירה ואף מציע לו ולחבריו שלא לפקוד את מועדון הטניס ולמצוא להם ספורט אחר במקום אחר כדי להימנע מחיכוכים עם המשטרה. בסוף הפרק הוא אף מציין בפני המפקח ובפני הכומר המוודה, שכל החקירה עם שני מקרי המוות שבה (זה של וונדל וזה של המאהב שלו שהתאבד כשחש שהמשטרה סוגרת עליו) היה נמנע לו רק הניחה האמא לוונדל לקיים אורח חיים כרצונו. הוא החל מפקפק בנכונותה של האמונה העיוורת בכנסייה הקתולית, ואמר שהוא שואף לעולם שבו יש יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. שתי הסדרות, "פלאשפוינט" המודרנית ו"התעלומות של מרדוק" ההיסטורית, מעבירות מסר זהה. ערך החיים והכבוד לאדם באשר הוא אדם רב יותר מהגדרתו ושפיטתו של אדם בשל נטיותיו המיניות. האדם הוא גדול מסכום חלקיו ובחירתו בבן זוג הוא רק פרט קטן באישיות. בסופו של דבר, בדיוק כמו מרדוק, אנחנו מקווים לעולם סובלני יותר, עולם שיש בו יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. לקח חשוב ורלוונטי בקנדה, וגם אצלנו.