כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

מודעות פרסומת

הערצת שחקנים ועשרת שלביה

אם עברתם את גיל 12 אבל שחקנים טובים עדיין עושים לכם פרפרים בבטן, אם כבר הורדתם את הפוסטרים מהקירות אבל על שומר המסך שלכם עדיין מככבת הסדרה האהובה, מזל טוב! אתם מעריצים בהיחבא! ובכן, הגיע הזמן להפסיק לתרץ ולהגיד בקול: "אנחנו מעריצים ולא מתנצלים!"

ב-2014 פרסם המסאי והסופר הבריטי אלן דה בוטון מאמר בגארדיאן בזכותה של תרבות הידוענים (Celebrity Culture). כשזה מגיע להערצה של מפורסמים, שחקנים, זמרים וכדומה אנשים מבוגרים נוטים להתייחס אליהם באירוניה וציניות. הערצה של מפורסמים נתפסת בעולם המבוגרים כמשהו ילדותי שהגיע הזמן להיפטר ממנו, ואם לא נפטרנו ממנו הרי שעלינו להתבייש בו. אבל "הערצה" כותב דה בוטון "היא חלק חשוב מהפסיכולוגיה האנושית. אם נגחיך את הערצת המפורסמים הצורך להעריץ לא יעלם, הוא רק ירד למחתרת ויבחר לעצמו מודל פחות ראוי להערצה…. לאנשים מפורסמים יש את היכולת להפוך נושאים ל'סקסיים', קריאה, אדיבות, צדק חברתי…. בחברה מתוקנת," הוא אומר, "הם מייצגים את הערכים הטובים, הנעלים והמעולים ביותר ועל כן הערצתם היא סיבה לגאווה".

אבל להעריץ שחקן זו רכבת הרים רגשית. הנה לפניכם, לראשונה, עשרת השלבים של ההערצה. רק כדי שתדעו עד כמה אתם קרובים לסיומה של הנסיעה המטורפת. שימו לב! לא כולם עוברים את כל השלבים ועוצמות השלבים משתנות ממעריץ למעריץ.

  1. המפגש הראשון – אתם הולכים לסרט או צופים בסדרה ודמות מוצאת חן בעיניכם. זה יכול להיות הגיבור, הגיבורה, הנבל המרושע, דמות שאתם סולדים ממנה או דמות שמצחיקה אתכם. משהו בה תופס לכם את העין והלב. מראה חיצוני זה רק חלק מהסיפור, כריזמה היא שם המשחק.
  2. מגגלים – אז התאפקתם לשם הנימוס לא להוציא את הטלפון כשאתם עוד עם החבר'ה בקולנוע, אבל ברגע שמצאתם את עצמכם שוב לבד, עשיתם מהר גוגל ומצאתם את הערך הרלוונטי בויקיפדיה. אתם מקפצים בין שורות של חיים אישיים, קריירה, פרויקטים עיקריים וקולטים פיסות מידע רנדומליות. שימו לב שהפרטים "נולד בארה"ב", "הוריו התגרשו", ו"שיחק בפרסומות מגיל 5" עלולים להפוך ל"הוריו התגרשו בפרסומת כשהוא נולד בגיל 5". המהדרין יפנו כמובן ל-IMDB במקרה של אנשי טלוויזיה וקולנוע ויעשו רשימה פוטנציאלית לצפייה.
  3. בינג' – בשלב הזה אתם רוצים לצפות בכל הפרויקטים של השחקן EVER. לא משנה הז'אנר, אתם צופים בכל מה שידכם משגת. מעולם לא אהבתם קומדיות רומנטיות? עכשיו הן דווקא סבבה. סרטי אימה הפחידו אתכם עד מוות? עכשיו אתם מוכנים ללילות ללא שינה שבטח יבואו, אבל אתם חייבים לתפוס…. סליחה, לצפות בכולם.
  4. חולה אהבה – השלב הזה מתאפיין בהערצה מוגזמת למושא אהבתנו החדש. הוא מושלם. כליל השלמות. וכל מי שמעז להעיר שאין אדם שהוא מושלם, זאת רק תדמית, ושהמציאות מטבעה מורכבת נתקל בשצף-קצף של טיעוני הגנה שלא היו מביישים שום סנגור (גם אם הם לעיתים מסתכמים במשפטים כמו "אין לכם מושג על מה אתם מדברים" ו"אתם לא באמת מעריצים שלו, סתם ראיתם איזה סרט אחד בקושי".) השלב הזה עלול להיות ממושך וחמור במיוחד אם אתם בגיל העשרה. תופעות לוואי במקרה כזה כוללות צרחות קולניות במיוחד ובמשפטים כמו "אני הולכת להתחתן איתו, הוא פשוט עוד לא יודע את זה" (ראה ערך: "מעריב לנוער" שנות ה-90).
  1. דייט שלישי: הכירות מעמיקה – אחרי שהאהבה העיוורת פוקחת עיניים, מתחיל השלב שבו רוצים להכיר את האדם שמאחורי השחקן. הדרך הנפוצה ביותר היא צפייה בראיונות, כל הראיונות. חלקים מתכניות מכל מקום ובכל שפה. אנגלית, צרפתית, סינית, תאילנדית. כשאתם מרגישים מספיק בנוח כדי לומר שאתם מכירים אותו מבית הספר, יודעים בדיוק באיזו שנה סיים אוניברסיטה, מה למד, ומה הוא אוהב לאכול, דעו שעברתם שלב.
  2. חברים משכבר הימים – עכשיו כשאתם מכירים את האדם שמאחורי השחקן, חלק מהמעריצים מרשים לעצמם להביע את דעתם על חייו הפרטיים. זה כולל את דעתם על עם מי הם יוצאים ולמה (ראה ערך טום הידלסטון וטיילור סוויפט), המשקל שלהם, והפרויקטים שהם בוחרים. השלב הזה מתבטא לרוב המרחב האינטרנטי ולעיתים מתדרדר למילים לא יפות.
  3. האכזבה – בקריירה של כל שחקן או זמר יש את המשבר האחד הזה, כישלון מהדהד, או התבטאות עלובה שיוצרת מהומה בקרב המעריצים. סרט כושל, עלייה במשקל או כל דבר אחר שלא מתיישב, לדעת המעריצים, עם התדמית שלו. בשלב הזה חלק מהמעריצים נוטשים את מושא הערצתם לאנחות, לעיתים בסינון קללה או שתיים ובוחרים מושא הערצה אחר.
  4. התפכחות – כמו גיל העשרה שבו הילד מגלה שהוריו אינם כל יכולים, מגיע הרגע שגם המעריצים המושבעים מבינים שמושא הערצתם הוא בן תמותה. מפורסם יותר, מוכשר יותר, נוצץ יותר, כן, אבל בן תמותה, כאחד האדם, עם חיים משל עצמו והחלטות שהוא עצמו מקבל והוא עצמו נושא באחריותן. בשלב הזה ההערצה, אם היא ממשיכה, עוברת שינוי והופכת על אמת להיות הערצה לאדם ולפועלו ולא רק לתדמית שלו.
  5. שכחה – קצב החיים המודרניים ממליך מלכים ועורף את ראשם כל שני וחמישי (ואם מדובר ב"משחקי הכס" אז פשוטו כמשמעו) הלכתם לראות עוד סרט ושוב דמות מצאה חן בעיניכם? ברכות, חזרו על שלב 1-8.
  6. נוסטלגיה – כעבור זמן מה שב וצץ השחקן הנשכח על הרדאר… סליחה, המסך שלכם. כאן עומדות בפניכם שתי אפשרויות. האחת – אתם תוהים איך לעזאזל הערצתם אותו פעם ומה חשבתם לעצמכם. השניה – אתם חשים שכרגע פגשתם חבר ישן ויקר וחושבים כמה נפלא לפגוש בו שוב.

אז…

מי מושא ההערצה שלכם עכשיו? אל תתביישו, ספרו בתגובות.

349747_700b

סקירת ספרות – "שטום" מאת ג'ם לסטר

"הנושא האחרון שרציתי לכתוב עליו היה אוטיזם", כותב ג'ם לסטר באחרית דבר לספר הבכורה שלו שטום, ספר שבחלקו מתבסס על ניסיון חייו של לסטר עצמו עם בנו האוטיסט. "לאחר סוף שבוע של התלבטות ומחשבה, הגעתי למסקנה שאם אני כותב ספר על אוטיזם יש לי שני תנאים. הוא חייב להיות מצחיק והוא חייב להיות כן." התשובה לשאלה עד כמה ספר על אוטיסט בתפקוד נמוך ומשפחתו יכול להיות מצחיק זה עניין של תרבות, אבל הכנות אשר ניבטת מכל משפט ועמוד בספר יוצא הדופן הזה הופכת קרביים ומוחצת את הלב.

שטום מספר על שלושה דורות של גברים לא-דברנים, "אחד שאינו מסוגל ושניים שאינם רוצים" כמו שכתוב בכריכה האחורית: גיאורג ג'ול, הסב ניצול השואה, בנג'מין האב שמתקשה להתמודד עם כישלונותיו ועם משפחתו וג'ונה, הנער האוטיסט שלא מדבר כלל. העלילה המרכזית עוסקת במאמצים ובמלחמה של בן ואמה, הוריו של ג'ונה, ברשות המקומית כדי להכניס את ג'ונה לבית ספר בתנאי פנימייה שהולמים את מצבו וצרכיו. סביב המאבק המתיש הזה, שלקח ללסטר עצמו שנה תמימה, מתפתחים ונפתחים סיפורים נוספים על משפחת ג'ול לדורותיה.

אוטיזם הופך בשנים האחרונות לטרנד ספרותי יצירתי, מאז "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של טום האדון. גם בטלוויזיה דמויות שסובלות ממגבלות חברתיות או סתם מתקשות לתקשר עם הסובבים אותם מסווגים על הספקטרום האוטיסטי. אבל לא כל קושי בתקשורת הוא אוטיזם, והאוטיזם, על אף היותו ספקטרום רחב מאוד, הוא בחלקו הרבה פחות סקסי ומצטלם כמו שמציגים אותו במדיות השונות לאחרונה. ל הספר מציג תמונה מורכבת והרבה פחות פוטוגנית, אבל הרבה יותר אמיתית של אוטיזם.

shtum_master

לאירוע השקה של התרגום העברי של הספר הגעתי במקרה. אחד מאתם מקרים קוסמיים שקורים בגלל האלוגריתם של פייסבוק. באותו הבוקר קפץ לי בפיד עדכון על ערב השקה דומה שנערך בתל אביב והחלטתי ללכת. יש משהו קסום בלשמוע יוצרים מדברים על יצירותיהם ועל תהליך היצירה. קצת כמו לנסות לגלות את הטריקים של הקוסמים ובכל זאת להישאר מוקסמים. במקרה של ג'ם לסטר, אולי אפילו יותר מוקסמים. יהודי בריטי עם ההמבטא וההומור, דור רביעי בלונדון שמח לחתום על הספר לכל מי שביקש. המו"לים שי סנדיק ודורית תמיר היו מקסימים וגשם הזלעפות שניתך בחוץ בשעות המאוחרות של האירוע הוסיפו משהו לחמימות ולאינטימיות שנוצרה בין הקהל לסופר ולמתרגם בחדר המורים של בית הספר הריאלי בחיפה.

הכנות של לסטר התבטאה לא רק בכתיבה שלו, על ההתמודדות היומיומית עם ילד אוטיסט, על הקושי העצום על ההורים והסביבה הקרובה, על הפער שבין אנשים רגילים לבין האוטיסטים. היא התבטאה גם באופן בו סיפר על הכתיבה שלו, על בנו שלו ועל אוטיזם.

כולם הגיעו מוכנים עם ספרים לחתימה, ואני? אני בכלל לא התכוונתי לקרוא אותו. אבל לאחר השיחה רכשתי את הספר וכשניגשתי לבקש חתימה הודאתי בפניו שטרם קראתיו. "אני מקווה שתהני ממנו" הוא אמר וחתם בשמחה. וכך היה.

מימין לשמאל: המו"לים שי סנדיק ודורית תמיר, הסופר ג'ם לסטר והמתרגם גיא הרלינג.

מימין לשמאל: המו"לים שי סנדיק ודורית תמיר, הסופר ג'ם לסטר והמתרגם גיא הרלינג.