ה"תקרית"

ה-20 במרץ 1995 התחיל כיום שני ככל הימים. תחילת שבוע והרכבת התחתית בטוקיו עמוסה אנשי עסקים, עובדי חברות, צעירים בדרכם לעבודה, לסידורים, לבית הספר. אנשים שרגילים לעלות על אותה רכבת, להתיישב באותו קרון, להירדם עד לתחנה שבה צריכים לרדת, הגוף רגיל להתעורר בתחנה הרגילה. אבל ה-20 במרץ 1995 לא היה יום שני רגיל. הוא היום שבו חוותה יפן, לראשונה בתולדותיה, מתקפת טרור. בניגוד לקונוטציות המערביות של המילה "טרור" שבדרך כלל מתכוונות לטרור מבחוץ, מתקפה הזו הייתה טרור-מבית. כת האום-שין-ריקיו (Aun ShinRikyo, כת האמת העליונה) פיזרה גז סארין בארבע רכבות עמוסות נוסעים ברכבת התחתית בטוקיו, מתקפה מתוכננת היטב שהביאה למותם של 12 איש ולפציעתם של קרוב ל-4000. היפנים מתייחסים למתקפה הזו בכינוי "התקרית", אבל ל"תקרית" הזו היו השלכות מרחיקות לכת על התקשורת היפנית ועל החברה היפנית כולה.

שירותי בטחון מפנים נפגעים מתחנת רכבת תחתית בטוקיו

כת האום שין ריקיו נוסדה ב-1984 על ידי המנהיג הכריזמטי שוקו אסאהארה (Shoko Asahara) והיא כת לכל דבר. עקרונות האמונה שלה שואבים השראה ממקורות שונים ומשלבים אלמנטים בודהיסטיים, נוצריים ואף יהודיים, שילוב שמאפיין את הדתות החדשות שנוצרו ביפן מסוף המאה ה-19. כמו בכתות רבות ברחבי העולם, דמותו הכריזמטית של המנהיג סחפה אחריה רבים מהמאמינים. אסאהארה הציג את עצמו כגלגולו של ישו, כ"מואר" הראשון מאז בודהה וכאדם בעל כוחות על טבעיים.

שוקו אסהארה, מנהיג הכת

אמונתה של הכת התרכזה באמונה ביום הדין שעתיד לבוא על העולם ועל יפן ואסאהארה טען תחילה כי הוא מלמד את מאמיניו להפוך אנרגיה שלילית לאנרגיה חיובית ובכך לדחות את השואה הגרעינית שצפויה לבוא בסוף המאה בשאיפה ללמד את כל האנושות שאמונה ופרקטיקה דתית כמו זו שאסאהארה מלמד תגאל אותם מהאסון העומד לבוא. לאחר מכן, התרכזו מאמציו בהצלת חברי הכת והמאמינים בלבד דרך ניסיון להשיג תכונות על אנושיות, ביניהן פיתוח עמידות לנשק כימי וביולוגי. נוצרה התחושה שחברי הכת הם "נבחרים" ואנשים שאינם נמנים על חברי הכת או מאמיניה נתפסים כאויבים, בני חושך שמותם זניח. האל בו האמינו הוא האל ההינדי שיווה, אל ההרס והבריאה, וחברי הכת האמינו כי אחרי יום הדין יוכלו חברי הכת להיות הגרעין ממנו תצמח האנושות מחדש.

מתקפת הסארין בטוקיו ב-95' לא הייתה המאמץ הראשון של הכת להשפיע על הנעשה ביפן. ב-1989 הקימה הכת מפלגה שרצה בבחירות אבל כשלה בהן וחבריה לא נבחרו לפרלמנט היפני. כשלון זה הביא לפנייה לדרכים קיצוניות יותר. בשנת 1990 ניסו לפזר Botulin toxin באזור הפרלמנט היפני, ב-93' ניסו לפזר אותו שוב בחתונה של הנסיך. שתי התקריות הסתיימו ללא נפגעים. "ניסוי הכלים" בגז הסארין היה בשנת 94' באזור מטסומוטו, שם התגלע ויכוח בין הכת לבין האוכלוסייה בנוגע לשימוש באזור. בית המשפט צפוי היה לפסוק לטובת הציבור ועל כן הכת ביצעה פיגוע סארין באזור, פיגוע שנועד לפגוע בשופטים, גבה את חייהם של 7 איש ופצע קרוב ל-500.

את הבסיס הכלכלי והטכנולוגי סיפקו חברי הכת. עם ההצטרפות לכת נאלצו כל חבריה להעביר את כל כספם ורכושם לכת, מנהג נפוץ בקרב כתות ברחבי העולם. שאר הכסף הגיע מניהול של עסקים לגיטימיים כמו שיעורי יוגה והרצאות ומסחיטה של ערים שלא רצו שחברי הכת ישתכנו בהן. עד 1995 מנתה הכת אלפי חברים והחזיקה בסניפים במקומות שונים בעולם. בין חבריה נמנו מדענים וסטודנטים לכימיה, ביולוגיה, פיסיקה, רפואה ואקטרוניקה, חלקם בוגר של אוניברסיטאות נחשבות כמו אוניברסיטת טוקיו.

תקרית הסארין גרמה לשינוי היחס של היפנים לכתות החדשות ביפן. הממשלה הידקה את הפיקוח על הדתות החדשות והן חויבו למסור לרשויות דין וחשבון על המצב הפיננסי שלהם ומקורו, על חברי הכת ומספרם ולרשויות ניתנה האפשרות לדרוש ולקבל נתונים נוספים על פעילות הכת במקרה שבו עולה חשד לפעילות שעוברת על החוק. נוצר גם פיקוח על הקשר בין הכתות השונות לתקשורת. ב-1989 רשת TBS (Tokyo Broadcasting System) ראיינה את עורך הדין סקאמוטו טסוטסומי (Sakamoto Tsutsumi) שייצג מספר משפחות שביקשו להוציא את ילדיהן מהכת. שלושה מחברי הכת צפו בראיון טרם שידורו וחששו שהראיון יפגע בכת.הם איימו על אנשי TBS ואמרו שאם יגנזו את הראיון הם ישיגו להם בתמורה ראיון עם מנהיג הכת, אסאהארה. הראיון נגנז ועורך הדין ומשפחתו נרצחו על ידי חברי הכת. גופותיהם התגלו רק לאחר המעצרים ב-95' כשאחד החברים הודה ברצח. TBS זכתה למנת ביקורת על שהראתה את הראיון לחברי הכת טרם השידור והביאה לרציחתו של סקאמוטו.

לאחר פיגוע הסארין ברכבת התחתית בטוקיו רבים מחברי הכת נעצרו והמשטרה פשטה על הבתים והמפעל בו הפיקו חומרים כימיים וביולוגיים. חלק מחברי הכת נשפטו לזמני מאסר שונים ואחד אף הוצא להורג. למרות זאת, הכת עצמה ממשיכה לפעול גם כיום, תחת השם "אלף".

אנדרגראונד – הרוקי מורקאמי

הרוקי מורקאמי, שידוע בעולם בעיקר בזכות ספרי הפרוזה שכתב, חיבר ספר בעקבות התקרית שכלל ראיונות עם אנשים ששרדו את המתקפה, בני משפחה של ההרוגים וגם חברי הכת (לשעבר). בפרולוג לספר כתב מורקאמי שמה שהוא מבקש להשיג בכתיבת הספר הוא להראות את הרעיונות והרגשות של שני הצדדים משום שחברה שבה דבר כזה התרחש היא חברה שצריכה לעשות חושבים ולבחון את עצמה וככל הנראה גם לשנות דברים בתוכה.

הסיפורים של הניצולים מעידים על אזלת היד של השלטונות ושל שירותי ההצלה. למרות ניסיונות קודמים של הכת לפיגועי טרור המשטרה לא בחנה את פעילות הכת לעומק משום שבהתאם לחוק היפני המאפשר חופש דת, פעילותה של הכת זכתה לחיסיון יחסי החל משנת 1989. שירותי ההצלה ובתי החולים לא היו ערוכים לאירוע רב נפגעים, וגם העובדה שהיה זה פיגוע בלתי קונבנציונאלי הקשתה על זיהוי הגז וטיפול הולם.

הספר מספק הצצה מרתקת לחברה היפנית, החל מעובדי הרכבת שניסו להתמודד עם האיום בלי לדעת מול מה הם ניצבים, דרך הנוסעים השונים וסיפורי ההצלה שלהם ועד כמה הגורל מתעתע ואינו ידוע, וכלה בחברי הכת שביקשו לחפש גאולה ומצאו את הגהנום.

Bloody Monday (יום שני העקוב מדם)

על אף ש"התקרית" איננה משהו שנהוג לדון בו בחברה היפנית, מדי פעם נוגעת התרבות הפופולארית גם בנושאים כאלה. בשנת 2007 יצא לאור מנגה בשם Bloody Monday, ובשנת 2008 יצאה דרמה ברשת TBS. טקאגי פוג'ימארו (Takagi Fujimaru) אותו מגלם מיורה הארומה (Miura Haruma) הוא האקר צעיר שמסתבך עם החוק. כשעיירה שלמה ברוסיה נעלמת, שירות הביטחון היפני חושש שאותו וירוס מסתורי מצא את דרכו ליפן ומאיים על טוקיו רבתי. פוג'ימארו נקרא לסייע לשירות הביטחון לעלות על הטרוריסטים ולמנוע את הפיגוע. אבל החלטתו לשתף פעולה עם שירות הביטחון תגבה ממנו מחיר גבוה.

הסדרה לא מזכירה את תקרית הסארין במפורש, אבל קווי העלילה דומים מאוד. גם כאן, יש קבוצה מאורגנת עם היררכיה ותפקידים מוגדרים שמבקשת להביא את יום הדין על טוקיו בצורה של וירוס שיביא למותם של כ-8 מיליון איש. גם כאן, ראש הקבוצה הוא אדם דמוי אלוהים בשם קאמישימה (קאמי – אלים), ואחד מחברי הקבוצה הוא מתמטיקאי. גם כאן, חברי הכת רואים בעצמם בני אור שמתמודדים מול בני חושך וכל השיטות כשרות. אבל בסדרה כמו בסדרה יש גיבורים שמצילים את טוקיו. חלקית.

סקירת ספרות – "פטריק" מאת ליה מקמורה

פטריק הקדוש נחשב במסורת לפטרון של אירלנד ולמי שהביא אליה את הנצרות. אגדות רבות נקשרו בשמו, חלקן חולקות גרגר אמת עם המציאות, חלקן מיתולוגיה לשמה. אבל מאחורי כל הסיפור עומד אדם, והאדם הזה, הנער הזה שגדל להיות דמות כל כך מרכזית בפולקלור האירי, על חוויותיו, פחדיו ואמונתו, הוא הוא המוקד של הספר פטריק מאת ליה מקמורה. הספר מתחיל בפשיטה של הפירטים האירים על האחוזה של הוריו של פטריק ולקיחתו בשבי, עובר דרך המסע שלו לאירלנד ומכסה את שש שנות היותו עבד באירלנד, את רובן בילה כרועה צאן על ראש ההר עד אשר הוא חוזר לבית הוריו באנגליה.

דמותו של פטריק בספר אנושית מאוד. הוא פוחד, מלא ספקות, נוחת על אדמה זרה בין אנשים שהוא לא דובר את שפתם ולא מכיר את תרבותם בתהליך שמוריד אותו ממעמדו כבן של אדון לעבד נרצע. הוא הופך בעל כורחו למתרגם, לעצמו ולאחרים הן בשפה והן בדרכים השונות שהוא מוצא כדי להסביר את הנצרות לאוכלוסייה שעודנה מאמינה באלים רבים ובשדים רבים. דמויות שונות מצאו את דרכן לעבדות מפינות שונות של העולם והשפות מתערבבות, אנגלית, אירית, לטינית, יוונית, אפילו עברית, כולן שזורות ביד מיומנת אל תוך הכתיבה הקולחת שמושכת את הקורא אל תוך בריטניה ואירלנד של המאה החמישית לספירה.

הספר הוא במידה רבה ספר נוצרי מאוד, בעיקר משום שדמותו של פטריק היא דמות שעברה תהליך של "חזרה בתשובה". בילדותו היה פרחח סרבן שלא האמין באלוהים וזלזל בהפגנתיות באמונה של הוריו. עם הפיכתו לעבד והגעתו לאירלנד הוא מצא נחמה באלוהים ובנצרות ואמונתו התחזקה. אבל הספר לא מטיף לנצרות. הוא לא פרוספקט שנדחף לידיך על ידי מסיונרים שמנסה לשכנע אותך ב"אמונה האמיתית". הוא ספר על אדם שמצא נחמה וביקש להביא את הנחמה לאחרים שזקוקים לה.

עטיפת הספר "פטריק"

ראיון עם ליה מקמורה

השם האמיתי שלי הוא מרי ליה. בחרתי בשם העט "ליה מקמורה" לזכרו של בעלי המנוח כדי לשמר צורה של שמו, ובחרתי בשם "מקמורה", מילולית הפירוש באירית הוא "שומרי הספר", משום שבהיסטוריה הם היו המשפחה ששמרה על מכתביו של פטריק הקדוש במשך למעלה מ-1000 שנים. הספר הזה שמור כיום בקתדרה על שם Armagh. המשפחה עצמה לא קיימת יותר אז חשבתי שאם אני כותבת ספר על פטריק, אני יכולה להרשות לעצמי להשתמש בשם.

נראה שהקדשת הרבה מחקר על דמותו של פטריק. תוכלי לספר קצת על המחקר?

נשאבתי לדמות המרתקת של פטריק עצמו. לולא החיבה לדמות הזו לא הייתי יכולה לעשות את המחקר. הספר "הטביע" אותי במחקר. מידע ארכיאולוגי, לשוני, סוציולוגי, היסטורי שהיה צריך למצוא ולאסוף. לנסות לגלות מחדש את אירלנד ואת ימי הביניים היה אתגר, אבל שווה כל רגע. אני עצמי אירית וכשגדלתי פטריק היה סוג של גיבור בשבילי (אני מבינה שהיום הגיבורים הם רובם של מארוול. אייש, הילדים של היום).

זה אולי נשמע מוזר שמישהו ממש מעריץ את פטריק. החג סביב דמותו הפך היום למתועש וצרכני כל כך שיצא מפרופורציה עד כדי כך שאנשים בימינו אלה לא יודעים עליו דבר. הוא נתפס כקדוש של המסיבה ובתרבות הפופולארית הוא סוג של בדיחה. יש אפילו אירים שלא מכירים את הסיפור שלו. כשהיה נער הוא נתפס ונמכר לעבדות, ברח כשהיה איש צעיר, חזר לאירלנד כדי "להציל" אותה ובשלב מאוחר בחייו מרד בסוחרי העבדים והסתכן בנידוי. איך אפשר לא להעריץ אדם כזה? הוא היה אמיץ וסלחן – שתי תכונות שהעולם זקוק להן יותר.

הוא נחשב כיום לא רק לפטרון הקדוש של אירלנד אלא גם לפטרון הקדוש של ניגריה. הוא אפילו נתפס כ"קדוש לא נוצרי", למשל בוודו, משום שהוא עמד לצד העבדים והיה עבד בעצמו. אנשים רבים פנו אליו בתפילה. לא משנה אם מאמינים שהתפילות נשמעו או לא, העובדה שפנו אליו רבים כל כך כבר מדברת בזכותו.

זה רחוק מדמותו של "פדי" שאוהב לשתות. הידעת שהוא הלך יחף לאורכה ולרוחבה של אירלנד? הוא ראה בנעליים סוג של מותרות בזמן שכה רבים מעדת מאמיניו היו עניים מדי מכדי שיהיו להם נעליים.

אז כן, ערכתי מחקר מקיף. נקודת המפנה הייתה כשהייתי באוקספורד והזדמן לי לקרוא את מכתביו (הם כתובים בלטינית). לא אבוש להודות שהאומץ העצבני והצניעות שלו הביאו אותי לבכי. הוא באמת היה עצבני לפעמים. מי לא היה עצבני אם הוא הולך יחף כל הזמן?

מה הפתיע אותך במכתבים של פטריק? השפה? התוכן? משהו אחר?

הפתיע אותי עד כמה גרועה הלטינית שבפיו. כדי להיות הוגנת אומר שהלטינית שלו טובה יותר מזו שלי כרגע. צורת הכתיבה שלו די ישירה ויומיומית, הוא לא משחק משחקים. אם יש לו משהו לומר, הוא אומר אותו, ולא משנה התוצאות. נידוי היה עונש קשה לנוצרים הראשונים. הוא חשב בצדק שהוא יגיע לגיהנום, משום שעמד מול סוחרי העבדים. הוא סיכן את נפשו שלו אבל ידע שזהו הדבר הנכון לעשות.

מה הכי הפתיע אותך בדמותו של פטריק ולמה?

זה ישמע מטופש אבל העובדה שהבגדים שלבש היו כחולים. זה פרט קטן אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שדמיינה אותו לבוש בירוק. הוא לבש כחול כדי לסמל את השמיים השלווים – כמו רבים באותו זמן, הוא ראה בשמיים את מקום מושבו של אלוהים. הכחול סימל בעיניו את הנצח ואת אהבת האל.

מה הביא אותך לכתוב? מהי כתיבה עבורך?

כתיבה תמיד הייתה חלק ממני. כיום כנראה היו אומרים שיש לי היפרלקסיה. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם של כתיבה (אבל לא מתוחכמת כמו פטריק!). אני זוכרת שהייתי בחיתול ובגד גוף אדום כזה של תינוקות מקשקשת בעיפרון צבעוני על הערסל שלי Mary עם ה-r' לכיוון ההפוך. ואז שרבטתי את השם Jusuf על הערסל של אחי עם ה-s' לכיוון הלא נכון.

(כן, ההורים שלי באמת קראו לנו מרי ויוסף. בילינו את הילדות שלנו בהתמודדות עם השאלה מתי ישו יופיע…)

היה לי מורה לקומפוזיציה שאמר שהלחנה היא 5% מוזה ו95% עבודה קשה. האם כתיבה היא תהליך דומה?

זה בדיוק אותו דבר עם כתיבה עבורי. המיתוס של ההשראה הוא מחסום שמונע מרבים לכתוב את מה שהם רוצים. התקבע בראשם הדימוי הרומנטי של הסיפור שזורם דרך המחבר כמו מים צלולים מפלגי נחל מפכפכים. סטפן קינג אומר שזה יותר כמו לזרוק בוץ על הקיר ולקוות שהוא ידבק.

אילו סופרים וספרים השפיעו עליך?

אימי הייתה סופרת (פרנסס מולי, המחברת של No Mate for the Magpie) וכמובן שהיא הייתה השראה עבורי. היא ואבא היו מספרי הסיפורים הראשונים שלי – דרכם התאהבתי במילים. לאבי עדיין יש את הקול הטוב ביותר בעולם לקראת שירה. עד היום אני לא יכולה לקרוא מילטון, ייטס או בלייק בלי לשמוע את הקול שלו בראש.

היה לי מזל והשתתפתי ב-Yeats Summer School בסליגו כשהייתי בת 16 ושיימוס הייני (Seamus Heaney) שלימד שם היה אדיב מכדי לצחוק על קשקושי גיל הנעורים שלי ודרבן אותי להמשיך לכתוב. לאחר שנים הוא העביר הרצאה באוקספורד שבה נכחתי והופתעתי והתרגשתי כשהוא זיהה אותי בסוף ההרצאה ושאל אם אני עדיין כותבת שירה ואפילו זכר שיר שכתבתי בקורס שלו.

מבין הסופרים שהשפיעו על הספר הזה, פיליפ פרימן (Philip Freeman) כתב ספר היסטוריה מעולה בשם "פטריק מאירלנד" (Patrick of Irland), אני ממליצה עליו לכל מי שמתעניין בנושא.

מרי ליה וסוזי (הפאג)

 

קצרצרים – סקירה קולנועית: "טרמבו" ו"הבן של שאול"

טרמבו (Trumbo, ארה"ב 2015)

מבין הסרטים ההוליוודיים שמדברים על הוליווד, "טרמבו" הוא אחד המעניינים והחשובים שבהם. לא רק משום שהוא סרט כיפי לצפייה, עם צוות שחקנים נהדר. לא רק בגלל התסריט והשילוב שהוא עושה בין הצילומים לבין קטעים דוקומנטריים מהתקופה עליה הוא מדבר (שנות ה-40' ועד שנות ה-70') אלא משום שהוא מספר מה קורה כשהשלטון, או אפילו רק חלק ממנו, מחליט לרדוף אנשי רוח ויצירה בשם ביטחון המדינה.

בשנות ה-40, בפרוץ המלחמה הקרה, כשיחסיהן של ארה"ב ובריה"מ כבר לא היו חמים כמו פעם, עלה החשש מצד חלקים באמריקה שהקומוניסטים עלולים להרוס את ארה"ב מבפנים דרך הוליווד. "הוליווד בשירות מוסקבה". המקרתיזם היה בתחילתו, והקונגרס האמריקאי נשטף פחד מפני המגפה האדומה שחלילה תחלחל אל אמריקה ותחתור תחת ערכיה הדמוקרטיים של המדינה הגדולה של הדוד סם. לשם כך הם שכחו את החוקה וכלליה וכן גם כמה מהמאפיינים הדמוקרטיים שכה התהדרו בהם, ורדפו אנשים שהיו או שהיה חשש שהיו מתומכי הקומוניזם.

הסרט עוסק בחייו ופועלו של דלטון טרמבו, תסריטאי הוליוודי מצליח ובין היתר גם קומוניסט. עם תחילת הרדיפות הוא וחבריו נכנסו ל"רשימה השחורה", רשימה של קומוניסטים כביכול ונאסר עליהם לעבוד בהוליווד. הוא הוזמן לשימוע בפני הקונגרס, וכשנשאל האם הוא חבר או אי פעם היה חבר במפלגה הקומוניסטית, ענה שאם הוא מואשם בפשע כלשהו הרי שהוא מבקש לראות ראיות. הוא הואשם בביזוי הקונגרס ונשלח לשנה למאסר. לאחר שיצא מהכלא חשב על איך לנצל את הכישרון שלו בדרך הטובה ביותר כדי לקיים את המשפחה שלו (אשתו ושלושת ילדיו). האיסור לעבוד עדיין קיים אבל גם הצורך להתקיים וכמו אנשים יצירתיים גם טרמבו מצא דרכים יצירתיות להתקיים ולאט לאט לשבור את המחסום של "הרשימה השחורה".

מה עושים אנשים שמגלים יום אחד שהאמונות שלהם לא מתאימות יותר? שבשל אמונתם, או החשד שמא אמונתם לא עולה בקנה אחד עם השלטון הם מוקעים כ"בוגדים" שיש לסלק מהזירה הציבורית? מה עושים אנשים שמוצאים את עצמם מחוסרי עבודה אבל חייבים להמשיך ולקיים את עצמם ואת משפחתם? לא אמשיך לתאר את העלילה, אבל הסרט, שהוא אנושי בצורה יפה, נותן לא מעט חומר למחשבה.

 

הבן של שאול (הונגריה, 2015)

"הבן של שאול" הוא יצירת מופת מחרידה והצופה (זה שלא בורח בדקות הראשונות של הסרט) לכוד בה כמו ארנב שבוהה מאובן בפנסי המכונית המתקרבת לעברו במהירות ועומדת לדרוס אותו על הכביש. הוא יצירת מופת בדיוק משום שהיא מחרידה. משום שלרגע, רק לרגע חטוף ההרגשה היא שאתם נמצאים באושוויץ ורואים את השואה של יהדות אירופה למול עיניכם.

הסרט מספר את סיפורו של זונדרקומנדו הונגרי באושוויץ, שאול אוסלנדר, שיום אחד, בעודו מפנה את תאי הגזים מה"חלקים" ומנקה את הלכלוך הוא מגלה ילד שלא מת בגז ועודו מפרפר בין החיים למוות עד שרופא אס.אס. גואל אותו מייסוריו וחונק אותו. שאול מחליט להעניק לילד קבורה נאותה ומחפש רב שיהיה מוכן להסתכן מספיק כי לקבור אותו. בין לבין מתארגנים הזונדרקומנדו למרי חמוש בגרמנים כדי לנסות ולדחות את הדין של עצמם.

המצלמה הרועדת עוקבת כמעט בבלעדיות מוחלטת אחר שאול ביומיים שעל פניהם מתרחשת העלילה. הרקע מטושטש לעיתים קרובות וקשה להבחין בפרטים הקטנים, בין אם זה גופות זרוקות או חיילים גרמנים. הדיאלוגים מעטים ומופיעים לעיתים רחוקות, שברי מילים, שברי תפילות, בליל שלם של שפות שיהודים דיברו בהן, תלוי מאיפה מגיע הטרנספורט הבא: הונגריה, רוסיה, צרפת.

הפסקול הוא הוא האחראי העיקרי על הרושם המחריד והחזק שעושה הסרט, פרט למשחק הנהדר של השחקן הראשי, גזא רוהריג. בעוד הצילום מטושטש לא רק כדי להבליט את דמותו של הגיבור אלא גם כדי להסוות מעט את הזוועות הרי שהפסקול לא חוסך על הצופה. זעקות היהודים בתאי הגזים, הניסיונות הנואשים שלהם לפתוח את הדלתות, היריות בבורות כשהכבשנים לא יכולים לעמוד בלחץ של 3000 בני אדם שהגיעו בטרנספורטים של הלילה. מכונת ההשמדה הנאצית. In your face.

לא פלא שהסרט זכה באוסקר של "הסרט הזר הטוב ביותר". הוא מהפנט ונוראי ועשוי לעילא. אבל הוא גם אגרוף בבטן. לא לבעלי לב חלש.