סקירת ספרות: אתגר קריאה -שרלוק הולמס

כשראש ממשלת בריטניה, דיויד קמרון, ביקר בסין המעריצים הסינים של הסדרה הבריטית "שרלוק" ביקשו ממנו להנחות את ה-BBC להזדרז עם העונה החדשה. במחשבה הסינית ההפקה של תכניות הטלוויזיה תלויה בממשל. קמרון לא התבלבל. בתשובה הוא אמר שהוא מודע להצלחה של הסדרה ולפופולאריות של בנדיקט קמברבאץ' והוא מציע שאת זמן ההמתנה בין העונות ינצלו הסינים לקריאה של הספרים של קונן דויל. אז אמנם אני לא סינית, אבל המרווחים הגדולים בין העונות הביאו אותי לקחת על עצמי את האתגר: פרויקט קריאת כל הסיפורים והספרים של שרלוק הולמס.

ספריו של קונן דויל ריתקו רבים לאורך השנים מאז יצר את דמותו של הבלש הנודע בסוף המאה ה-19. יש משהו מרגיע ביכולת הפנומנאלית של הולמס לפענח כל תעלומה, להסביר כל מקרה, למצוא הסבר הגיוני לכל דבר שנראה על-טבעי בהתחלה. שום דבר לא נשאר נשגב מבינתו של הבלש ומבינתם של הקוראים (אחרי שהוא מסביר את הכול) וגם אם לא תמיד הפושע נתפס כמו שמתכננים, הרי שהתיק נסגר ונפתר ואין יותר תעלומה. אפשר לישון בשקט.

הגורל של קונן דויל ויחסיו עם יציר כפיו הוא אנקדוטה משעשעת. הוא למד רפואה, היה רופא וחקר לא מעט צמחים ורעלים. הוא פתח מרפאה ובעודו מחכה למטופלים החל לכתוב סיפורים למחייתו. לאחר כמה סיפורים ארוכים מוצלחים כמו "חקירה בשני" ו"סימן לארבעה" וכן מספר סיפורים קצרים, קונן דויל שקל "להרוג" את הולמס ולפנות לעצמו זמן לדברים אחרים. "הוא מסיח את דעתי מדברים חשובים" אמר לאמו, אבל היא סירבה לקבל את הרעיון. בניסיון לרפות את ידיהם של המוציאים לאור הוא העלה את המחירים על סיפוריו לגובה שחשב שיגרום להם לוותר. להפתעתו כי רבה הם הסכימו למחירים הגבוהים והוא החל להרוויח יפה מכתיבת הסיפורים של שרלוק הולמס וידידו ד"ר ג'ון ווטסון.

welcome-ArthurConan

סר ארתור קונן דויל

יש משהו מרתק בלקרוא את כל הקאנון של שרלוק הולמס ברצף. משהו מדמותו של הולמס נגלה רק כשעוקבים אחריו לאורך הספרים והסיפורים, משהו שחומק מיריעתו של הסיפור הקצר הבודד. בתוך כל סיפור הוא הבלש החריף ששמח לסייע למשטרה ולאנשים במצוקה ובדרך להפגין את כישוריו, אבל רק לאורך הסיפורים ניתן לראות את דמותו הוא, אותה דמות שנלווית למוחו החריף. כבר דובר לא מעט על ההתמכרות שלו לקוקאין ועל נגינתו בכינור, אבל המוקד שלנו הוא דווקא האנושיות שלו. בגרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות הוא מצטייר לרוב כדמות של אדם אקסצנטרי, חסר טקט לעיתים קרובות, שלא מתחשב ברגשות של אחרים ולעיתים גובל בגסות. בסיפורים הוא מודע מאוד לכוחותיו ויכולותיו ולא מתבייש לנפנף בהם אם צריך (מול מלך בוהמייה, למשל), על אף שהוא נמנע מלעשות זאת בדרך כלל ולו רק משום שאין בכך צורך, האנשים שמחפשים את עזרתו פונים אליו בדיוק משום ששמו הולך לפניו.

אבל על אף התדמית של הסוציופט חסר הרגישות של הולמס יש בו הרבה אנושיות. הוא שופט טוב של הטבע האנושי. היכולת שלו "לקרוא" לא רק את ההיסטוריה של בני האדם שהוא פוגש על פי הבגדים והאקססוריז שלהם אלא גם את האופי שלהם מהאופן שבו הם מתנהגים יוצאת דופן. בחלק ניכר מהמקרים היכולת שלו לנחש איך אנשים יפעלו ולמצוא את הדרך הטובה ביותר לתפוס אותם (אם הם פושעים) או לסייע להם (אם הם לקוחות תמימים) היא זאת שמסייעת לו לפתור תעלומה ולעלות על עקבותיהם של הפושעים.

נוסף על היותו בלש מהולל, הוא שחקן בחסד. בסיפורים אחדים הוא מתחזה לדמויות שונות כדי לחקור לעומק מבלי למשוך תשומת לב ולהגיע למידע שבדמותו כשרלוק הולמס לא יוכל להגיע אליו. זוהי עדות נוספת להבנה העמוקה שלו את טבע האדם. היכולת להתחזות היטב נובעת מהיכולת להבין כל דמות שאליה הוא מתחזה ואיך נכון לה להתנהג. טעות בניתוח הדמות ואופייה ומעשיה והוא ימשוך תשומת לב לא רצויה.

בסוף חייו, קונן דויל התחבר דווקא למיסטיקה, הרחק ממחוזות הלוגיקה שכה מזוהים עם דמותו של הולמס, ואולי כאן נעוץ ההסבר לעובדה שהסיפורים האחרונים של שרלוק הולמס (האחרון נכתב שלוש שנים לפני מותו של קונן דויל), לא עולים בקנה אחד עם סיפוריו הידועים יותר. ניכר בכתיבתו של קונן דויל שהוא עייף מהדמויות שברא (לא לשווא ניסה להרוג את הולמס פעם). לדוגמא, בסיפור The Adventure of the Veiled Lodger הולמס כלל לא חוקר דבר! הוא נקרא על ידי בעלת בית לשמוע את הסיפור של הדיירת המוזרה שלה, והוא אכן מגיע עם ווטסון ומקשיב לסיפורה. אז נכון שישנם דברים שהוא מקיש מתוך הסיפור עוד לפני שהגברת מספרת, אבל אין בסיפור עבודה בלשית מבריקה, או עבודה בלשית בכלל. שני הסיפורים שכותב הולמס עצמו (ולא ווטסון, כמו בדרך כלל) לא רק שהם נשמעים בדיוק כמו הכתיבה של ווטסון, נטולי ההתנשאות האופיינית ואולי המתבקשת של הולמס, אלא שהם גורמים לתחושה שווטסון הוא למעשה קונן דויל ושהכתיבה של ווטסון היא הכתיבה של הסופר ובכך לא רק שדמותו של הולמס נעלמת מעט, אלא גם דמותו של ווטסון כמעט מתנדפת מהדפים.

ואם לרגע היה לנו ספק שהולמס של הסיפורים האחרונים איננו הולמס של הסיפורים הראשונים של קונן דויל, הרי שבאה ההוכחה בצורת דיבורו של הולמס. בסיפור The Adventure of Shoscombe Old Place ווטסון שואל את הולמס במה הוא מתעסק והולמס עונה "ידידי מהסקוטלנד יארד ביקש…." (my friend). הולמס ממעט לקרוא לאנשים "ידידי" (my friend), כינוי ששמור לרוב לחברו ד"ר ווטסון. העובדה שהוא מכנה כך, כלאחר יד, בלש מהסקוטלנד יארד, לא הולמת את דמותו. היינו מצפים שהוא יגיד משהו בסגנון של "החבר'ה בסקוטלנד יארד היו צריכים עזרה" או כל ביטוי אחר שיעיד על תחושת העליונות שלו עליהם.

וכמה מילים על הסדרה של ה-BBC. אחד הרגעים הקטנים והנפלאים שקורים כשקוראים את כל הסיפורים הוא האפשרות לזהות משפטים ורעיונות שנלקחו מסיפורים אחרים בקאנון לטובת הפרקים שסובבים סביב סיפור מרכזי אחד. כמו למשל העובדה שג'ון מצא את שרלוק בבית נטוש עם נרקומנים בתחילת הפרק האחרון של העונה שלישית (His Last Vow) לקוח מהסיפור The Man with the Twisted Lip ונכנס לתוך הסיפור של His Last Bow אני מתחלחלת לחשוב כמה פעמים הם קראו את כל הקאנון של שרלוק הולמס לפני שמוחם היה מסוגל לחשוב על קטעים מהסיפורים השונים ולשלב אותם יחד…

בסופו של דבר, אני לא יודעת אם הסינים אימצו את העצה של קמרון. אבל אני? אני מוכנה לעונה 4 של "שרלוק".

Still waiting...

Still waiting…

מודעות פרסומת

קצרצרים: קפטן אמריקה – מלחמת האזרחים

התלבטתי איך לפתוח את הפוסט, ואחרי בהייה ארוכה בדף הוורד הלבן וכמה טיוטות שנמחקו הנה: שלום, שמי ג'וליה, ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הוא סרט הקומיקס הראשון שראיתי מימי. אני יכולה להרגיש את המבטים הנוזפים שלכם. אני יודעת. But truth must be told:

אני לא מבינה בקומיקס. לא קראתי סופרמן, באטמן, קפטן אמריקה, איירון מן וחבריהם. אם ראיתי במקרה אי שם בילדותי חוברת של X-מן, לא התעמקתי בה. בטח עשיתי סלט כרגע מכל גיבורי העל של כל הקומיקסים האמריקאים באשר הם. אני לא מבינה מה ההבדל בין מארוול לדי.סי. הדי-סי היחידה שאני מכירה זאת וושינגטון.

אחרי הוידוי הזה ודאי יפתיע אתכם לראות את הכותרת של הפוסט הזה, שמבטיחה סקירה של סרט שהוא הארד-קור מבוסס קומיקס. תודו שזה ניסוי אנתרופולוגי מעניין, לשלוח הדיוט שכמותי לראות סרט שמתרחש בעולם של מארוול. אומרים שטוב מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלך…

הסיפור, למי שכמוני לא יודע למה הוא נכנס, די פשוט. אחרי שקבוצת גיבורי העל "הנוקמים" (The Avengers) הצילו את האנושות, אבל הרגו כמה חפים מפשע תוך כדי, החליט האו"ם לקבוע אמנה שתגביל את יכולתם של "הנוקמים" לפעול בשטחי מדינות זרות. למעשה, האמנה מעבירה את סמכות ההחלטה האם לפעול או לא, איך ואיפה לידי מועצה המורכבת מ-117 המדינות החתומות עליה. "הנוקמים" נחלקים ביניהם האם לחתום או לא ומה זה אומר, וכשעולה השאלה סביב הבאה לדיון של "חייל החורף" באקי, חבר ותיק של קפטן אמריקה, חילוקי הדעות מביאים ל… ובכן… מלחמת אזרחים.

CAPTAIN AMERICA

לאנשים שמרגישים את הצורך בכך (אהמ, אקדמאים, אהמ), הסרט מעלה סוגיות מגוונות שניתן לדון בהן: יכולות וכוח, שימוש בכוח ותוצאותיו, פיקוח ומידת השליטה על כוח, חופש בחירה, חברות ונאמנות, משפחה ונקמה, אחדות ופירוד וכמובן מלחמת אזרחים. אבל כל הדברים הללו אינם העיקר. העיקר הוא האפקטים, הקרבות, הצילום, כל מה שלטכניקת הקולנוע יש להציע, האנקדוטות הקטנות שבאמצע ובעיקר ה-fun. זה סרט שקל להנות ממנו. הקרבות אפיים (אליהם נלוות מוסיקה אפית) אבל בניגוד לנהוג בקרבות אפיים כאן לא מתלווה אליהם רגשנות גדולה או תחושה של קרב הרה גורל. אנחנו לא חוששים לחיי הדמויות כי אנחנו יודעים שגיבורי העל יהיו בסדר, זה חלק מהז'אנר (גם אם הם סופגים פגיעות פה ושם). כך אנחנו פנויים להעריך את הטכניקה ולהנות מסצנות קרב מגניבות. מלחמת אזרחים מעולם לא נראתה כל כך כיפית.

אז נכון, לקח לי זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הם נראו לי קצת אותו דבר בהתחלה (במיוחד בחליפות). ואני בטוחה שחלק מהבדיחות לא הצחיקו אותי כמו שהיו מצחיקות מעריצים של הדמויות ושל הקומיקסים. יכול להיות שלא דאגתי לשלומם של גיבורי העל משום שלא הכרתי אף אחד מהם. קשה לחוש אמפתיה לאנשים זרים לפעמים. שלא לדבר על זה שלכל אחת מהדמויות האלה יש רקע שאני לא מכירה. אבל לזכותו של הסרט יאמר שהוא בנוי כך שאפשר בקלות להנות ממנו גם בלי כל הידע המוקדם שיש למעריצים, ולזכותי יאמר הייתה דמות שזיהיתי: סטן לי. אז אני לא אבטיח דבר, בטח שלא בפורום הנרחב כל כך של הבלוג, אבל מי יודע, אולי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.