המסך הקטן – There She Goes

יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….

רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.

There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.

Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions

אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.

משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות. 

פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב). 

הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.

הכתר – גיבורים ששווה להעריץ

בשיחת חולין אקדמית שהייתי עדה לה לאחרונה שאל חוקר יפני את חבריו המערביים בנוגע ליחסם של הבריטים אל מוסד המלוכה. הן אם אתם בעד הכתר וחושבים שזה יפה שיש דמות מרכזת ומאחדת והן אם חושבים שזה מוסד שאבד עליו הכלח והגיע הזמן שיפסיק לבזבז את כספי הציבור, ההערכה שם. באופן מרתק, ואולי ייחודי, בבריטניה המודרנית מוסד המלוכה מוערך ואהוב, ותמיכה במלוכה לאו דווקא כוללת בתוכה דעות לאומניות כפי שקורה לעיתים קרובות במדינות אחרות בהן יש מלוכה. אבל ה"רויאלס" כפי שהם נקראים בפי המקומיים, מרתקים את הציבור במשך מאות שנים, רחוקים ובלתי מושגים אבל אנושיים להחריד לפעמים. ולכן אין זה פלא שגם היום ממשיכים להפיק סרטים והסדרות על המשפחה ואנשיה.

"הכתר" (The Crown), הסדרה הנפלאה של נטפליקס, היא תמהיל מאוזן של דרמה פוליטית, דרמה היסטורית וסיפור אישי. היא עוקבת אחרי חייה של המלכה אליזבת השנייה מרגע הכתרתה למלכה (או קצת לפני), דרך הלמידה שלה את התפקיד ואת מקומה במארג הפוליטי-חברתי של הממלכה והעונה השנייה מגיעה עד לתחילת שנות ה-60 העליזות.

הסדרה זכתה לשבחים ולא בכדי. הייתי אומרת שהשימוש במדיום האודיו-ויזואלי כמעט קולנועי, אם זה לא היה רומז שמעמדה של הטלוויזיה עדיין נמוך מזה של הקולנוע. זה כבר שנים לא ככה. מבלי לפתח את הדיון הזה כאן, השימוש במדיום, בעריכה, בצילום, בקומפוזיציה, נותן תוצאה אסטטית לעין שתורמת לאפקט הרגשי של הסצינות הבודדות והסדרה כולה. גם הכתיבה אנושית, יפה ומרגשת. לא פרופגנדה לטובת משפחת המלוכה אבל גם לא הטלת רפש נוסח צהובונים וחיפוש רייטינג זול. זה חבל דק להתהלך עליו והם מצליחים לעילא ולעילא. דוגמא לפרק כזה הוא פרק 9 בעונה הראשונה, שעוסק, בין היתר, בציור הדיוקן של צ'רצ'יל בידי אמן מודרניסט, וכשמתפתחת ביניהם שיחה, שיחה בין שני אנשים שלא רגילים לדבר על רגשות וכאב, הם מגלים ששניהם חולקים עצב משותף. היכולת המופלאה של הבריטים לכתוב רגעים אנושיים, עמוקים, מכה בבטן הרכה גם בלי אלימות ברוטלית וצבע אדום משפריץ על המצלמה, מתבטא גם כאן, ומזכיר שאלימות היא לא חותמת של איכות ואפשר אחרת.

כדאי להגיד גם כמה מילים על הדמות הראשית, המלכה, שמציגה דמות נשית חזקה, חכמה, רגישה. פמיניזם לא צעקני, לא "אני אעשה מה שבא לי ומי הפטריארך שיגיד לי אחרת???" אלא "אני המלכה ומתפקידי לדאוג שכל הדברים יעשו כפי שצריך" גם אם זה כולל לתת שטיפה הגונה לראש הממשלה ולשרים. היא מוגבלת לא על ידי הגברים בחייה אלא על ידי כללי ההתנהגות והמחויבויות של המלכה. דווקא הגברים במשפחה מתוסבכים יותר. "אני מלכה כבר 10 שנים והיו לי שלושה ראשי ממשלה. כולם גברים שאפתנים, חכמים, אמיצים, ואף אחד מהם לא סיים קדנציה מלאה…" לבעלה, פיליפ מאונטבאטן, יש קשר בעייתי עם אביו ואחיות עם קשר לשלטון הנאצי. גם צ'ארלס, ששנותיו כילד מוצגות בשני העונות הראשונות, לא בדיוק נופל לתוך הקטגוריה של "נסיך" כפי שהוריו, ובעיקר אביו היו רוצים. לא שהנשים פחות מתוסבכות, ראה ערך אחותה של אליזבת, מרגרט, אבל אין ספק שהגברים יוצאים בשן ועין מהייצוגים שלהם בסדרה.

מימין לשמאל: מאט סמית' בתפקיד פיליפ וקלייר פוי בתפקי אליזבת

המלכה, ומוסד המלוכה הם אולי סממן בריטי, אבל אנשיו לאו דווקא בריטים. משפחות המלוכה של אירופה ידועות בנישואין לשם שימור נכסים, נוחות, קשרים. אהבה היא לא פקטור כשמדובר במעמדות האלה. שאלות בנוגע לשייכות ללאום עולים במסווה סביב דמותו של פיליפ, שמגיע ממשפחה עם שורשים יוונים ומסתכלים עליו כנטע זר, אבל הנה הוא הפך להיות חלק ממשפחת המלוכה הבריטית. ההצגה של המורכבות של משפחת המלוכה יכולה לומר הרבה כנגד כל רגשי הלאומנות העולים לאחרונה בבריטניה עם השיח סביב מהגרים והגירה ובאופן כללי במקומות אחרים.

השאלה היא כמובן האם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו, נשגבים מעם או קרובים ומובנים. האם אנחנו רוצים שמשפחת המלוכה, שבמשך השנים קיבלה צידוק אלוהי, תהפוך פתאום לקרובה מדי, "רגילה מדי", נאבקת איתנו ביום-יום המאתגר של מעמד הביניים ומטה. יותר מזה, האם אנחנו נשמח לאידם כשנראה אותם מוכתמים, את שמם נגרר בבוץ מעל דפי העיתונים, "עם כל הגדולה שלהם הם לא יותר טובים מאיתנו", או שמא להפך, נעדיף להמשיך ולהאמין שבעולם הציני, האינטרסנטי, האובר-פוליטי עדיין יש אנשים ומוסדות שמשמרים את הערכים שהיינו רוצים שיהיו לכולנו?

התרגלנו קצת לגיבורים שאינם גיבורים. אנטי-גיבורים, נאבקים, פשוטים, נאנקים תחת עול החיים. או לחילופין אצילים שנגלים לעינינו במלוא כיעורם, זוכים לתיעוב, לזלזול, להתנשאות ולשמחה לאיד שלנו, גורמים לפשוטי העם לחוש עליונות משל היותם טובים ומוסריים יותר. מזמן לא היו לנו על המסכים גיבורים כמו של פעם. אצילים שניתן כה בקלות להעריך, לכבד, לאהוב, להעריץ אפילו. קל לאהוב את מי שטועה יותר מאת מי שצודק והטלוויזיה במאה ה-21 הפכו את הזלזול וזריקת הרפש למשהו ששווה זמן אוויר. "הכתר" מוכיחה שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ומרגשת בלי אלימות ועם הרבה אנושיות ושאולי בכל זאת אנחנו זקוקים מדי פעם למישהו שניתן להעריך ולשאוף להדמות לו.