התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

מודעות פרסומת

אשתי הפוליטיקאית – השחיתות של הטובים ביותר היא הנוראית מכולן

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. היא אדם לאדם זאב במסווה של ידידות. היא משחקי כוח והישרדות על חשבון אחרים. "נאמנות", "כבוד", חברות", כולן מילים ריקות. "כולם אומרים בפרלמנט דבר אחד ועושים דבר אחר. אלה כללי ההתקשרות." אבל בסופו של דבר מדובר באנשים, ומשום שמוסר לא תלוי בתחום העיסוק, יש דברים שלא עושים.

איידן הוינס (דיוויד טננט) התפטר מהפרלמנט במחאה על מדיניות הממשלה והעומד בראשה, אך למעשה היה זה אמור להיות תחילתו של המרוץ לצמרת. חברו מזה 20 שנה, ברוס באביש (אד סטופרד), גם הוא חבר פרלמנט, שתמך בהחלטתו להתפטר ואף דרבן אותו למהלך, בגד בו והסיר את תמיכתו ברגע הקריטי ובכך למעשה זרק את איידן מהפוליטיקה. בעוד כוכבו של איידן דועך, הקריירה הפוליטית של אשתו, פרייה (אמילי ווטסון), נוסקת. האם יצליח לחזור לפוליטיקה? ואיך ישפיעו שינויי הכוחות בחוץ על "הזוג הנוצץ" של ווסטמינסטר?

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

"אשתי הפוליטיקאית" (The Politician's Husband) מצליחה בשלושה פרקים לגעת במגוון שלם של נושאים מבלי לתת תחושה של פיזור. עבודה ובית, פוליטיקה ומשפחה, יחסי כוחות מגדריים ושחיתות, מערכות יחסים וילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בין כל זה, בראש ובראשונה זהו סיפור על גיבור טראגי יווני-שייקספירי כמעט והרפרנסים רבים. בכך אולי השם האנגלי "בעלה של הפוליטיקאית" הולם את הסדרה יותר.

לאחר הבגידה של ברוס, איידן מקמט בהפגנתיות צילום משותף ישן שלהם ומצטט מתוך "הסוחר מונציה": "את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל … ואגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי" (מתוך התרגום של אברהם עוז). כמו במחזה, איידן מחפש נקמה על הבגידה של ברוס, אבל בעוד שבמחזה הנקמה לא צולחת, הנקמה של איידן בברוס מצליחה בגדול אבל באיזה מחיר! מקור שמו של איידן (Aiden) הוא באל השמש האירי ופירוש המילה היא "לוהט", ואכן לאחר הבגידה ניצתים באיידן פחדים ישנים וחדשים ומעירים בו אש שמעכלת בדרכה לא רק אותו אלא גם את מי שנקרה בדרכו.

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן הוא גיבור טראגי קלאסי כמעט: רם מעלה, אב דואג ובעל אוהב. אבל בניגוד לטרגדיה היוונית שבה הגורל או האלים קובעים מראש שכל ניסיונותיו של הגיבור לשנות את גורלו יעלו חרס, התחושה כאן היא שלו רק בחר איידן שלא להניח לעצמו להיגרר אחרי הנקמה והקנאה (והנה גם המפלצת ירוקת העין מ"אותלו" נכנסת לתמונה) הדברים היו מתגלגלים אחרת. איידן לא מונע על ידי ערך מוסרי כלשהו, הוא מונע על ידי נקמה ופחד. הוא יודע שבמעשיו הוא פוגע באנשים שקרובים לו, בראש ובראשונה באשתו וביחסיהם, ובכל זאת מגיע לשלב שבו הוא מצדיק אותם בעיני עצמו בטענה ש"כך עושות ועושים כולם" וש"מגיע לו (לברוס)". אבל העובדה ש"כולם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר" לא הופכת את ההתנהלות שלו למוסרית או מקובלת על הדעת. זה לא תירוץ טוב מספיק להשחתה של המידות הטובות (ואין כמו סוף הסדרה כדי להוכיח את זה). הטרגדיה הנוראית של "אשתי הפוליטיקאית" היא לא שהאלים או הגורל מביאים לאבדנו של איידן אלא שהוא עצמו, במו ידיו, הורס את הדברים שהיו לו החשובים ביותר – אהבתה של אשתו ויחסיו עם אביו.

כמו בכל רומן טוב, דמויות המשנה בסדרה מאירות צדדים בדמותו של איידן. אשתו, פרייה (שנקראת על שם אלת האהבה והפיריון הסקנדינבית), שנתנה לבעלה את הבמה ונשארה מאחורי הקלעים במשך שנים, היא סלחנית ומכילה יותר ממנו. היא מכירה בכך שבני אדם טועים ובוחרת שלא לסגור חשבונות או להיגרר לחילופי האשמות. אביו של איידן, מתפקד כקול ההיגיון ומנסה להחזיר את בנו לדרך הישר, לגרום לו לראות גם את הצד של אשתו, לקחת אחריות על מעשיו ולשמור על ההגינות והיושרה שלו. בנו של איידן, נוח, מספק הצצה מרתקת אל אופיו של איידן. נוח סובל מאוטיזם בתפקוד גבוה (אספרגר). הוא מתקשה להבין רגשות של אחרים ולא מסתדר עם שינויים. כמוהו, גם איידן מתקשה להבין את הרגשות של אשתו ושל אביו ולהתחשב בהן וגם הוא סולד משינויים. אבדן המקום שלו בפוליטיקה והחשש לאבד את מקומו בליבה של אשתו לטובת מחזר ותיק (גם אם לא אהוב) מביא אותו לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בכל מחיר.

אם מחפשים דוגמא לטרגדיה נוספת הרי שהיא בקשר של איידן עם בנו. אביו של איידן אומר לו שהוא השקיע את כל מרצו וזמנו בפוליטיקה של ווסטמינסטר לאחר שאבחנו את נוח עם אוטיזם, ככל הנראה מתוך רצון לברוח מהצורך להתמודד עם האבחון וההתמודדות היומיומית בבית. איידן עונה לו ש"אני לעולם לא אוכל לגעת בחייו כמו שאת נגעת בשלי" ואביו אומר לו "לעולם אל תגיד לעולם לא". ואכן, אחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב מגיעה לקראת הסוף, כשדווקא הבן האוטיסט מבין את רגשותיו של אביו ומביא לו את רובוט הצעצוע שלו, אותו רובוט אשר עוזר לו עצמו להתמודד עם הסביבה והאנשים בה.

aiden-and-robot

איידן עם הרובוט של בנו, נוח

הרגשות כלפי הגיבור משתנים לאורך הסדרה ונעים מהבנה והזדהות לסלידה ולבסוף למידה מסוימת של רחמים. ההבנה של הכעס של איידן כלפי הבגידה של החבר והרצון לתקוף חזרה, עוברים לסלידה כשהוא תחילה מנסה לנצל את אשתו כדי לנקום בברוס ואף מוציא את הכעס שלו עליה כשהיא לא "עובדת לפי התכנית" ולבסוף לרחמים משום שאדם טוב איבד בגלל הטיפשות והעקשנות שלו עצמו את כל הדברים שאהב. "השחיתות של הטובים ביותר היא (באמת) הנוראית מכולן" (Corruptio Optimi Pessima).

aiden-and-freya-poster