קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הוג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

220px-ChrisChibnall

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

_103555454_049067465

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור

מודעות פרסומת

המסך הקטן: שומר הראש – סקירה

דיוויד באד (ריצ'רד מאדן) הוא חייל משוחרר אחרי שתי משימות באפגניסטן שהחזירו אותו שלם בגוף אבל שבור בנפש ומתמודד בהכחשה עם פוסט טראומה. כשחזר הפך לשוטר ולאחר שהצליח למנוע פיגוע התאבדות ברכבת בדרך ללונדון הוא קיבל את התפקיד להיות שומר הראש של ג'וליה מונטגיו (קילי הואס), שרת הפנים שמקדמת חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשירותי הביטחון גישה לטלפונים ואימיילים של האזרחים בשם המלחמה בטרור. בין מלחמות פנים בקרב שירותי הביטחון השונים, באד מוצא את עצמו מסתבך שלא מרצונו בתוך אינטריגות פנימיות וחיצוניות גם יחד שמשלבות טרור, פשע, פוליטיקה וחיים אישיים.
הסדרה "שומר הראש" (The Bodyguard) היא פרי היצירה של ג'ד מרקוריו (Jed Mercurio), הכותב של "שחיתות" (Line of Duty) וכמוה עוסקת בבחינת כליות של מערכות שאמורות לעורר בנו אמון ולקדם ולהגן על האינטרסים שלנו. גם אם האמון שלנו בפוליטיקאים כבר מזמן לא מה שאולי אי פעם היה, הייצוג של המאבקים הפנימיים מעלה כמה וכמה נקודות שאולי לא מקבלות ביקורת מעמיקה במסגרת הדרמה אבל לפחות מעלה אותן לדיון. ביניהם ניתן לציין, כמובן, את הטרור והדרכים להילחם בו, ההשפעה של הפחד ממנו על החלטות מדיניות והנזק המשני האפשרי שלהן, אבל גם האחריות של הפוליטיקאים להבין לאן הם שולחים חיילים וכמובן השפעת המלחמה באפגניסטן והפוסט טראומה שאיתה חוזרים לא מעט חיילים, על ההסתגלות שלהם לאזרחות ועל מערכות היחסים בחייהם.
מבחינת החוויה הטלוויזיונית הדרמה עשויה נפלא. טלוויזיה כמו שהבריטים יודעים לעשות: קצר וקולע. שישה פרקים בלבד, מנומסים, מרומזים לעיתים, עדינים לעיתים אבל מכה בבטן כשצריך, מורט עצבים כשצריך וגועש כשצריך. המשחק, הצילום, העריכה והשימוש בשקט ובפסקול כולם יוצרים דרמה הדוקה, עם קצב טוב וצפייה מהנה. אומרים ש"מיליארד סינים לא טועים", אז האמרה תקפה גם לבריטים. למעלה מ-10 מיליון צופים, כמעט מחצית מכלל הצופים בטלוויזיה בבריטניה בראשון בערב השבוע צפו בפרק האחרון של הסדרה, והיא הפכה להיות מאורע טלוויזיוני כמעט כמו פעם, עם קליף האנגרים ושיחות סביב הקפה של הבוקר. ה-BBC, שלא הוציא סדרה מדוברת כל כך כבר כמה זמן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם.

זהירות! מכאן והלאה ספויילרים!

כיאה לסדרה מדוברת, טוויטר היה מלא בתיאוריות וספקולציות עד לפרק האחרון. האם ג'וליה מונטגיו באמת מתה? האם תחזור בפרק האחרון, תגיד שהכל היה תרגיל מתוחכם להוציא לאור את הקונספירציה, והיא ובאד ימשיכו יחד? רבים ציפו לסוף דרמטי וטראגי, א-לה ג'ון לה קארה, אבל הסוף אופטימי, אולי אפילו סוף טוב. אפשר לראות בזה התלוצצות של הכותב והיוצרים על חשבון הציפיות הציניות-פסימיות של הצופים שמוצאים את זה קשה יותר להתמודד עם תקווה זעירה מאשר עם ייאוש מוחלט. גם אם הסוף לא סגר את כל הקצוות, והיה טוויסט שלא לחלוטין התיישב עם שאר העלילה, הסדרה עשויה מעולה ומספקת חוויית צפייה נהדרת.
דייויד באד הוא גיבור מדהים. לא מעט רגעים, בכתיבה של מישהו אחר, היו יכולים להיגמר אחרת לגמרי, אבל זה החינוך הצבאי וכנראה גם החינוך הכללי והאופי של באד שהופכים אותו לדמות שגם אם קשה לעיתים להזדהות איתה (בכל זאת, לחימה באפגניסטן היא לא חוויה שרבים שותפים לה כאן) אפשר בקלות לאהוב אותה. אנשים בטוויטר ציינו שלו הייתה זו סדרה אמריקאית ככל הנראה לא היו כוללים בה סצנה שבה באד מוכן סוף סוף להודות שהוא סובל מפוסט טראומה וללכת ולטפל בה. לורן טרנר מה-BBC מצטטת בכתבה חיילים לשעבר שאומרים שדווקא הסצנה הזאת תסייע אולי לחיילים עם PTSD לבקש עזרה. "בניגוד לסגנון של ה-PTSD שמוצג תכופות בסרטים הוליוודיים – פלאשבקים, באד מציג מגוון שלם של סימפטומים שחיילים חיים איתם שנים לפני שהם מוכנים להודות שהם זקוקים לעזרה". בעולם שבו דורשים מהגברים "להיות גבר", באד מציג חייל אידיאלי, חזק, אמיץ, חושב מהר, מתפקד בכל סיטואציה ולא מאבד שליטה לרגע כשהוא בתפקיד, אבל גם מספיק אמיץ כדי להודות, בסופו של דבר, שהוא זקוק לעזרה ולבקש אותה. זה לא "או-או", אלא "גם וגם". כל מה שצריך הוא משפט אחד קצר שהוא אומר כשהוא יושב על הכיסא מול המטפלת אבל כמה קשה היה להגיע לשם…
עוד סוגיה שעלתה לדיון במהלך השידור של הדרמה היא החשש שהצופים יבלבלו אותה עם המציאות וזאת משום שדמויות מוכרות מה-BBC הופיעו בה כעצמם. אנדרו מאר הוא פנים מוכרות בתור מבקר פוליטי שמארח בתוכניתו The Andrew Marr Show שרצה ב-BBC One מאז 2005, אותו ערוץ בו שודר "שומר הראש", פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים שעולים לכותרות. בסדרה הוא משחק את עצמו מארח ומראיין את שרת הפנים, ג'וליה מונטגיו, בנוגע לחוק שהיא מקדמת. ההופעה שלו פתחה דיון על הטשטוש בין מציאות לבדיה ועל הסכנה שבטשטוש שכזה בעולם של פייק ניוז. ומשום שהדיון הגיע אפילו למהדורות החדשות מאר החליט להגיב על ההחלטה שלו לקחת חלק בדרמה במאמר שכתב לגארדיאן. הוא מציג מספק נימוקים. אחד מהם הוא האפשרות לעבוד עם ג'ד מרקוריו, הכותב, ולחזות בעצמו ב"מאחורי הקלעים" של ההפקה. "אם צ'כוב או איבסן היו מציעים לכם לקחת חלק במחזה החדש שלהם, לא תגידו לא, נכון?" סיבה נוספת שהוא מציג הוא העובדה שעל אף שהדרמה היא פרי דימיון היא לא נפרדת מהמציאות ולא סגורה בבועה משל עצמה. הדרמה עוסקת בנושאים שגם המציאות עוסקת בהן, מעלה אותן לדיון, אולי אפילו מביאה קהל נוסף לדיון ובכך עוזרת לקדם ולפתח מעורבות. לטענתו, הצופים מודעים לכך שזאת דרמה, ולו היו בוחרים בשחקן לשחק את התפקיד שלו הדבר היה מוזר עוד יותר. ככה לפחות הצופים יכולים ליהנות מהשעיית האמון בצורה טובה יותר. ואולי נקודה אחרונה מהנקודות שהוא מעלה, המטרה של הסדרה לא הייתה לבלבל את הצופים או לגרום להם להאמין שהדרמה היא המציאות. לו הייתה זאת הכוונה של הכותב והיוצרים, הייתה בכך בעיה אתית ועל כן הוא לא היה נותן לזה יד. דוריאן לינסקי מה- News Statesman, מצטרף לדיון ומציין שזאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהבדיה והמציאות מטשטשים ומזכיר את שידור הרדיו של אורסון ויילס על הפלישה ממאדים שיצרה פאניקה קלה בקרב המאזינים. כמו אז, גם היום, השאלה היא האמון בתקשורת (או היעדרו) שכן "קל לנו יותר להאמין לבדיה כשהמציאות עצמה לא נראית לנו מציאותית". בכך הוא מזכיר את החשיבות של מודעות ושל "אוריינות מדיה" בבואנו לשפוט תוצרים טלוויזיוניים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.

 

סקירת ספרות – "סערה בכוס תה: הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי

שלוש מערכות תומכות בחיים שלנו: הגוף שלנו, הכדור שעליו אנחנו חיים, והחברה. לכאורה, הקשר ביניהם לא גדול. אבל שלושת הדברים הללו חולקים הרבה מן המשותף, כללים בסיסיים שנכונים לכל האורך, כללים של פיסיקה. הממ… פיסיקה… כמה מאיתנו זוכרים משהו משיעורי הפיסיקה בבית הספר? מצד שני, כולנו יודעים שאם אנחנו מחזיקים כוס תה ומנסים ללכת בזריזות מהמטבח חזרה לאזור העבודה שלנו, יש סיכוי גבוה שהתה יישפך. למה? ובכן, על כך ועוד בספר "סערה בכוס תה – הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי.

51skbwOxaLL._SX323_BO1,204,203,200_

ד"ר הלן צרסקי היא פיסיקאית חוקרת ימים. במקור ממנצ'סטר, בוגרת קיימברידג' וכיום מלמדת בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (University College London), ואל הספר שלה הגעתי דרך ההרצאה שעשתה ב-TED. משהו בחיבה, בסקרנות ובהתלהבות שלה מהפיסיקה ומהעולם הסובב מדבק. הרצון העמוק שלה לשנות את התפיסה הפופולארית של פיסיקה כמשהו שמקומו במעבדות מוארות ניאון באקדמיות או מכוני מחקר מעורר הערכה. לא כל בוגר קיימברידג' שש לחלוק את ידיעותיו עם הציבור הרחב ולהפוך את התחום שלו לנגיש ומובן. אז כמובן, יש דברים שאנחנו, ההדיוטות, לא נבין. אבל יש כמה עקרונות שאפילו אנחנו נבין, ולא רק זה, אלא נוכל לעשות את הניסוי במטבח שלנו (מה שנקרא, תנסו את זה בבית….).

C19ymTrtHkS._UX250_

הלן צ'רסקי

הספר שלה עובר על 8 עקרונות פיסיקליים בסיסיים: חוקי גז, כבידה, צמיגות ומתח פנים, השאיפה לאיזון, גלים, אטום ואלקטרו-מגנטיקה. כל פרק מוקדש לעקרון אחד והיא נותנת בו הסברים ודוגמאות מהטוסטר של המטבח, סיבוב ביצה (כדי לבדוק אם היא קשה או רכה) וקומקום וכוס תה, ועד מערכות ניווט מתוחכמות, החשמל שזורם בכבלים שבקירות הבית והויי-פיי שאנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.

הכתיבה שלה זורמת, מתובלת בדוגמאות קלות להבנה ולהזדהות, ומתובלות במגוון החוויות השונות ומשונות שאספה במהלך השנים. בתשובה לשאלה "איך הגעת עד הלום?" באחד הראיונות, ענתה שכמובן העניין היה כרוך בהרבה עבודה קשה, אבל גם בסקרנות ומוכנות לכל מיני התנסויות ואתגרים שלאו דווקא עמדו כמדרגה בדרך לאנשהו. חלק מההתנסויות שלה (כמו השתתפות בתחרויות ימי ביניימיות) נבעו פשוט מהרצון לחוות חוויות. זה בהחלט עוזר כשבאים לכתוב ספר מדע פופולארי. בסופו של דבר, בין כל ספרי העיון, שווה לעיין גם בספר שלה. מבטיחה לכם, פתאום אתם תשימו לב להרבה יותר דברים מסביב.

בולט ג'ורנל – או איך רעיון פשוט עושה שינוי גדול

בערך בתקופה הזאת של השנה, כשקרביץ ואופיס דיפו ודומיהם מתמלאים במבצעים, אנחנו מחפשים יומן לשנה החדשה. מסתובבים בין המדפים, בודקים, בוחנים, מחפשים יומן שיענה על כל מבוקשנו: שיהיה קטן מספיק כדי שנוכל לקחת אותו בתיק מדי יום, אבל גדול מספיק שיהיה לנו מקום לכתוב. שיעזור לנו לארגן את הזמן והמשימות שלנו היטב, שלא נשכח דבר ולא נגיע לדקה ה-90 עם הלשון בחוץ ורשימת מטלות שדחינו בלי סוף. רובנו מוצאים בסופו של דבר יומן. אנחנו פותחים אותו בהתלהבות וכותבים בו את כל מה שצריך, אבל במהלך השנה היומן משום מה נזנח הצידה, אולי כי המבנה שלו הפסיק להיות נוח, אולי כי פתאום יש לנו יותר דברים לכתוב בו ואין בו מספיק מקום, ואולי סתם כי הפסקנו לאהוב את צבע הכריכה שלו. אנחנו מתבוננים בעצבות ואכזבה בדפיו הריקים, אולי אפילו מרגישים קצת אשמה על שקנינו יומן יפה (ויקר) שלא השתמשנו בו. ובסופו של דבר נשארנו עם תזכורות בטלפון, ניסיון נואש לזכור כמה שיותר דברים בראש או שאנחנו משתמשים בפיסות נייר רנדומליות שהולכות לאיבוד בקלות.
אם גם אתם חיפשתם דרך לארגן את כל הדברים שלכם, תשמחו לגלות שמישהו חשב על דרך יעילה לעשות את זה. שמו ריידר קרול (Ryder Caroll) והשיטה נקראת "בולט ג'ורנל" (Bullet Journal) ובקיצור בוג'ו (Bujo). ריידר סבל בצעירותו מ-ADD והתקשה להתרכז ולסיים משימות. גם אם אינכם סובלים מ-ADD, העולם המודרני מספק לנו אינסוף הסחות דעת מכל הסוגים ורובנו מוצאים את עצמנו מתקשים להתרכז (תרימו יד מי שמצליח לא להביט בטלפון יותר מ-10 דקות…). כמות המידע שעוברת דרכנו במהלך היום וכמות המשימות שאותן אנחנו צריכים לבצע וביניהן לנווט מעמיסה על המוח שלנו לא מעט. קרול מדבר בהרצאת TED על העייפות המצטברת מהצורך המתמיד לקבל החלטות, עייפות שגורמת בסופו של דבר להימנעות מהחלטה, מהסיבה הפשוטה שאנחנו הולכים לאיבוד בתוך הסבך ושוכחים מה חשוב ודורש את תשומת ליבנו עכשיו ומה יכול לחכות. מתוך המחשבה שאנחנו צריכים משהו שיהיה פשוט, נגיש ומודולרי, הוא פיתח שיטה לארגן את המחשבות והמשימות וכל מה שצריך זה מחברת ועט.

ryder-carroll-tedx-900x493.png

ריידר קרול בשיחת TED

קרול פתח אתר שמוקדש ל"בולט ג'ורנל" ובו הוא פורס את הבסיס של השיטה, מסביר איך לעבוד איתה ומפרט את הרעיון מאחוריה ואת יתרונותיה. נוסף על כך, האתר כולל בלוג פעיל שבו כותבים קרול ואחרים שמיישמים את השיטה ומפתחים אותה, ובאים להראות עוד רעיונות ודרכים להשתמש בה. במסגרת הפוסט שלי כאן, אנסה לסכם בקצרה את הבסיס של השיטה לנוחיותכם ואתם מוזמנים לשוטט באתר שלו וללמוד עוד. תזכרו, כל מה שצריך זה מחברת ועט (למעשה, יש מחברת מיוחדת של "בולט ג'ורנל", אבל השיטה עובדת בכל מחברת שנוחה לכם).
1. תוכן עניינים – שני העמודים הראשונים יוקדשו לתוכן העניינים. כתבו "תוכן עניינים" בראש העמוד. כאן תוכלו להוסיף לאט לאט את הנושאים השונים במחברת ואת מספרי העמודים שבהם הם מופיעים כדי שיהיה לכם קל למצוא בה דברים. כן, זה אומר שצריך למספר את העמודים. אני אישית ממספרת כל שני עמודים סתם כדי לחסוך זמן (זה יוצא עמודים אי-זוגיים).
2. תכנון עתידי – שניים או ארבעת העמודים הבאים יוקדשו ל"תכנון עתידי". קרול מחלק את העמודים לשלושה חלקים לעמוד, כל חלק מוקדש לחודש אחר. כאן אנחנו נכתוב אירועים/משימות עתידיים שאנחנו יודעים עליהם כבר עכשיו (בבוא הזמן, נעביר אותם לתכנון החודשי/שבועי/יומי הרלוונטי). אל תשכחו להוסיף את ה"תכנון העתידי" לתוכן העניינים…
3. מפתח – המפתח הוא הדרך שלכם לסמן בקצרה את הדברים ביומן. סימון למשימה, פגישה, רעיון, הערה וכו'. קרול מציג דרך פשוטה של נקודה (משימה), עיגול (פגישה או אירוע), קו (הערה). ניתן להוסיף, למשל, כוכבית כדי לסמן שהמשימה חשובה.
4. תכנון חודשי – קרול מציג דוגמא לעיצוב פשוט ביותר: רשימה של תאריכים + האות הראשונה של היום בשבוע. כאן נכתוב דברים שאנחנו יודעים שיש לנו החודש (אירועים, דד-ליינים, וכו'…). לצד/בהמשך הדפים נכתוב את המטרות הגדולות שלנו לחודש הזה, משימות שעלינו לסיים/לבצע החודש. וכמובן, נוסיף לתוכן העניינים….
5. תכנון יומי – כתבו את התאריך והיום ותוסיפו את כל הדברים שיש לכם לאותו יום (משימות, אירועים, הערות). המטרה היא לכתוב בקצרה, רק בכמה מילים, כדי לאפשר רישום מהיר. אם רישום המשימות הופך להיות מטלה בפני עצמה, אתם לא משתמשים בבוג'ו נכון…..
6. נדידה (או איך לכל הרוחות לעקוב אחרי כל הדברים האלה) – הדרך לעקוב אחר משימות מאוד פשוטה. אם סיימתם, סמנו שסיימתם. משימה שלא סיימתם עליכם להחליט האם תוכלו לסיים אותה בקרוב והאם היא חשובה מספיק. אם כן, סמנו ">" והעבירו אותה ליום הבא. אם לא, או אם תרצו להעביר אותה למועד מאוחר יותר, סמנו "<" והעבירו אותה למקום הרלוונטי ב"תכנון העתידי". כך תוכלו לעקוב אחר המשימות שלכם מבלי לשכוח אף אחת. אם המשימה לא חשובה כלל, פשוט מחקו אותה.
7. אוספים – נניח ואתם רוצים לרכז במקום אחד פרטים ומידע רלוונטיים לשיעור/פרויקט/אירוע/משימה כלשהן. כל מה שצריך הוא עמוד ריק במחברת ולצרף לשם את הכול. לאחר מכן, מספרו את העמוד ותוסיפו אותו לתוכן העניינים. ניתן להכין אוספים של ספרים/סרטים/סדרות/ציטוטים/רעיונות ובעצם של כל מה שעולה על רוחכם.
זהו. עד כאן. הבסיס מוכן.
היתרון הגדול בשיטה הוא שהיא מודולרית, כלומר, ניתן בקלות רבה להתאים אותה לצרכים ולסגנון שלכם (אני למשל, אימצתי כמה מהרעיונות ללימודים ומנהלת מחברת נפרדת לשם כך). משום שהמחברת ריקה, אתם בוחרים איך לחלק אותה ובמה למלא אותה. ואם ניסיתם עיצוב או חלוקה אחת והיא לא עבדה עבורכם, חודש הבא אתם יכולים לנסות עיצוב אחר! אנשים שמשתמשים בבוג'ו מכניסים לתוכו גם דברים נוספים כמו מעקב אחר הוצאות או חיסכון, או מעקב אחר הרגלים שאתם רוצים לאמץ או להיפטר מהם (Habit Trackers). אם אתם אנשים עם חוש ציור ועיצוב, אוהבים דברים ויזואליים או סתם אוהבים לקשקש בזמן הרצאה או ישיבה, יש לכם מקום לעשות את זה. אתם יכולים לבחור צבעים לנושאים (Colour Coding) להוסיף דברים כמו נייר וואשי (Washi Tape) וסטיקי נוטס או להשאיר את הבוג'ו רק עם עט וזהו. תלוי בכם ובמה שטוב ועובד עבורכם.
כמה מילות אזהרה: כמו שאמרתי, הבוג'ו גמיש ויש הרבה אנשים יצירתיים שם ברשת. פינטרסט, אינסטגרם ויוטיוב מלאים בתמונות ובסרטונים של אנשים שמציגים את הבוג'ו שלהם ואת הדרכים השונות בהן הם עיצבו אותו. חלקם מקושטים ומעוצבים מאוד. אבל מאוד… השיטוט בכל אחד מהאתרים האלה הוא כמו קפיצה לתוך המנהרה של אליס. הסוף שלה הוא עולם קסום וצבעוני שאתם לא יודעים איך לצאת ממנו. אז תיזהרו מבזבוז של זמן יקר באתרים האלה ומההרגשה שהבוג'ו שלכם לא מקושט מספיק. מצד שני, שלושת האתרים האלה הם מקום פורה לרעיונות הן לתוכן והן לעיצוב של הבוג'ו שלכם וכדאי לשוטט בהם מדי פעם ולקבל השראה. זכרו, המטרה של הבוג'ו שהוא יהיה שימושי עבורכם, תתאימו את הרעיונות לסגנון שלכם, תנסו ותשנו אם אתם מרגישים שצריך או רצוי.
מאז שקרול פיתח את הבוג'ו, הוא עזב את עבודתו וכיום מתפרנס מהקידום והלימוד של השיטה ושימושיה. מילד שהתקשה להתרכז בבית הספר הוא הפך לאדם שמנהל עסק עצמאי ועוזר לאחרים להתקדם ולהשיג את המטרות שלהם. לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ובמבט על כל המשימות והמטלות שהחיים מטילים עלינו ואלו שאנחנו לוקחים על עצמינו, שווה לנסות את הבולט ג'ורנל. מי יודע, אולי המשימה הזאת שאתם דוחים בלי סוף תושלם סוף סוף?

Bullet-Journal-1

קצקצרים: השומרוני הרע – סקירה

אני לא חובבת סרטי אימה. סרטים עם אלימות גרפית גסה, דם משפריץ על המצלמה ודומיו לא יושבים לי טוב על הלב. לכן, את ההחלטה ללכת ולצפות ב"שומרוני הרע"  (Bad Samaritan) ועוד במסגרת פסטיבל של סרטי אימה ומתח קיבלתי לא בלב שלם. מצד אחד, שחקן שאני מאוד מעריכה ועוקבת אחרי פועלו (כמו שקוראים חדי עין יבחינו), מצד שני, הוא משחק את הפסיכופת ואני בטוחה שהוא יעשה עבודה טובה וידיר שינה מעיני.

שון ודרק הם גנבים קטנים. הם עובדים במסעדה ומחנים את המכוניות עבור המבקרים עבור כמה דולרים. רק שהם לא רק מחנים אותן, הם לוקחים אותן לסיבוב, פורצים לבתים שלהם וגונבים קצת. ערב אחד שון נכנס לבית של בחור עשיר מאוד, קייל ארנדרייך, ומגלה שם בחורה כבולה בשרשראות לכיסא. ברגע של פחד הוא נוטש אותה שם ומחזיר את הרכב. אבל הרגע הזה לא נותן לו מנוח ולמרות החשש מהכלא (בכל זאת, פורץ) הוא מתקשר למשטרה. אבל כשהמשטרה מגיעה לבית של קייל, הכל כשורה. לעומתם קייל יודע שלא הכל כשורה, ומהרגע הזה מתחיל מירוץ של חתול ועכבר בין קייל, עשיר כקורח ומאובזר בטכנולוגיה חדישה שהוא יודע לתפעל היטב לבין שון, פרחח עני.

השם של הסרט הוא משחק על הביטוי "השומרוני הטוב", כינוי לאדם שעוזר לאדם אחר בלי לצפות לתמורה. שון כמובן רחוק מלהיות "השומרוני הטוב". פרט לעובדה שהוא מתפרנס מגניבה הוא משאיר אישה בידיו של פסיכופת שככל הנראה יהרוג אותה. אבל את שאר הסרט שון מבלה בניסיון להיות "השומרוני הטוב" תוך סיכון לא קטן לעצמו ולמכריו.

הגם שהסרט נועד להיות סרט להנאה ולא למחשבה עמוקה, הוא מעלה כמה נקודות מעניינות. העיקרית שבהן היא הפגיעות שלנו בעקבות השימוש הרחב בטכנולוגיה. המהירות שבה ניתן להרוס מערכות יחסים בגלל סטטוס בפייסבוק, לשתף תמונות שמן הראוי שהיו נשארות פרטיות, ולהפוך את הבתים לחכמים כל כך שאם פורצים למערכת שלהם ניתן לשלוט בכל הדברים בבית. הטכנולוגיה מביאה איתה נוחות גדולה, אבל היא גם משרה תחושה של ביטחון שלא עולה בקנה אחד עם המציאות. ואם ניתן ללמוד לפחות דבר אחד מהסרט הרי שזה לא לשים את ה"בית" על ה-GPS ברכב…

לשמחתי, יותר מאשר סרט אימה, הסרט הוא סרט מתח. יש לו קצב טוב גם אם לא מהיר מספיק בשביל לגרום לנו לשבת על קצה הכיסא ולכסוס ציפורניים ותמהיל טוב של רגעים מבהילים, רגעים רגשניים, רגעים מתוחים ואפילו כמה רגעים שהביאו צחוק מהקהל (למשל, כשהבחורה מכה את קייל עם את חפירה וצועקת על שון "ככה מצילים מישהו!"). העריכה והסאונד עוזרים לזרימה של הסרט. מבחינת העלילה, בסופו של דבר, מדובר בסיפור פשוט מאוד (כמעט פשטני), אמריקאי מאוד: טוב ורע שנאבקים ביניהם, ולמרות המכות והמבטים מזרי האימה של טננט יוצאים מהסרט בהרגשה לא רעה (בכל זאת, סרט אמריקאי, כן). דיוויד טננט בתפקד קייל, נותן הופעה נהדרת וקריפית למופת שמחזיקה את הסרט ורוברט שיהן נותן הופעה מעוררת אהדה בתור שון. בסופו של דבר, ולמרות החששות, שרדתי את הסרט בלי צרחות או עצימת עיניים ואוזניים. אפשר לקרוא לניסוי הצלחה.

BAD-SAMARITAN-wide-990x557

אוקסברידג' – התחלות עקובות מדם

היריבות בין האוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' ידועה ברבים זה שנים ארוכות. כל אחת מנסה להוכיח שהיא הכי טובה… מי מובילה במספר פרסי הנובל שחוקרי זכו (נכון לכרגע קיימברידג' מובילה) או במה הן ידועות יותר (המיתוס הוא שאוקספורד היא ה-מקום למדעי הרוח ופוליטיקה וקיימברידג' למדעים). מירוץ הסירות על התמזה שמתקיים מאז 1829 בין שתי האוניברסיטאות הופך למפגן עידוד אוניברסיטאי (על אף שאוקספורד הייתה הראשונה לזכות קיימברידג' מובילה בחישוב הכללי 83-80). אפילו גוונים של כחול נקראים על שם האוניברסיטאות (כן, כן, יש כחול אוקספורד וכחול קיימברידג'). והכי חשוב, בוגרי שתי האוניברסיטאות ידועים בגאוות היחידה שלהם, כמעט כמו אגודה סודית שבה אם אתם בוגרי אוקספורד ופגשתם בוגר אוקספורד בטיול בקצה השני של העולם תוך שנייה אתם חברים משכבר הימים. מה שנקרא מצאתם "מישהו משלנו".

OXBRIDGE BOAT RACE

OxBridge Boat Race שימו לב לצבעים!

כל אלה פרטים ידועים. אבל יש פרט אחד קטן קצת פחות מוכר. לשתי האוניברסיטאות היריבות שורשים משותפים, כאלה שיכולים להסביר במשהו את הכינוי שדבק ביריבות-ידידות שלהן: אוקסבריג'. השורשים האלה נוגעים לתקרית מעט מפוקפקת שהתרחשה בימי הביניים בראשית המאה ה-13 ותחילתה ברצח. או הרג בשגגה. או בקיצור, כדי להיות הוגנים ואקדמיים בלי לשפוט, נערה עובדת נמצאת בלי רוח חיים לאחר שגבר לבוש בבגדי אוניברסיטת אוקספורד נראה עוזב את חדרה.

s-l300

Academic Dress (אילוסטרציה)

הכתבים על התקרית מעטים וישנים, המניע לא ברור, התקופה לוטה בערפל של ויכוחים אידיאולוגיים ופוליטיים הנוגעים לסוגיות של דת ומדינה והיחסים בין המלומדים אנשי הדת לבין אנשי העיירה החילונים לא טובים בלשון המעטה. ימי הביניים לא ידועות בארכיונים המדוקדקים שלהם וגם העדויות על המקרה המפוקפק הזה מעטות להחריד. פרט לפסקה קצרה בספר "פרחי ההיסטוריה" (Flores Historiarum) מאת רוג'ר וונדובר (Roger Wendover) שנכתב כמה שנים מאוחר יותר (ויש לציין שהוא עצמו לא היה באותה תקופה באוקספורד) ואולי מקור או שניים נוספים מפוקפקים לא פחות, אין הרבה ידוע על התקרית, מה גרם לה, מה קרה בה ומי האשם. מה שידוע הוא שהנערה נמצאת מתה ושבמותה מואשמים מלומדים מהאוניברסיטה של אוקספורד. משלא הצליחו למצוא אשמים ועלה החשש שהאוניברסיטה לא תמצה את הדין עם האשמים (משום שחברי האוניברסיטה, בהיותם אנשי דת, לא היו נתונים תחת החוק של העיר אלא תחת חוקי האוניברסיטה), לקחו אנשי העיר את החוק לידיים ותלו בכיכר שניים מחברי האוניברסיטה (יש ויכוח על מספר הנתלים והוא נע בין 1 ל-3). ראו חברים נוספים שגורלם לא יהיה טוב אם יישארו, לקחו את מעט מטלטליהם ובאישון הלילה ברחו מאוקספורד.

המלומדים שמו פעמיהם אל עבר מקומות נוספים עם מלומדים אבל אלה היו מעטים עד מאוד. אוקספורד הייתה האוניברסיטה היחידה באנגליה דאז והיחס הכללי למלומדים לא היה טוב כך שלא כל מקום היה מקבל אותם בזרועות פתוחות, ושלא נזכיר שהם ברחו משערורייה לא קטנה. חלקם הדרים אל עבר רידינג שם היו להם חברים ושם נשארו וחלקם הצפין אל קיימברידג' שממנה באו במקור. כי במצב חירום תמיד בורחים הביתה. קיימברידג' של אותה תקופה הייתה עיירה לא גדולה, באזור בעייתי מבחינת מזג האוויר והאדמה והכי חשוב – לא הייתה שם אוניברסיטה. שמלומדינו יתייאשו? לא ולא! ב-1209, באותה שנה של התקרית, הקימו בורחי אוקספורד את אוניברסיטת קיימברידג'. משם, הכל היסטוריה.

education-schools-cambridge-edges-oxford-to-top-university-rankings-dsapsted_13958_t12

אוניברסיטת קיימברידג' (קינגס קולג')

סיפור עסיסי כזה, שבו רב הנסתר על הגלוי, רק מחכה ליד האומן שתמלא אותו בנפשות חיות ופועלות, בני אדם בשר ודם. לרגל חגיגות 800 שנה לקיימברידג' בשנת 2009, לקחו על עצמם את תפקיד הכתיבה סוזנה גרגורי (Susanna Gregory) וסיימון בופורט (Simon Beaufort), סופרים שמתמחים בסיפורי מתח שמתרחשים בימי הביניים. סוזנה גרגורי הוא שם העט של אליזבת' קרויס (Elizabeth Cruwys), אקדמאית מקייברידג' שידועה בסדרת ספרי המתח הימי-ביניימים של הרופא מת'יו ברטולומאיו. ניתן בקלות להבין מדוע לא יכלה לסרב לרעיון להשתעשע עם הסיפור הזה…

"התחלה עקובה מדם" (Bloody Beginnings) מנסה להשלים את הפערים שהשאירו ימי הביניים. השמות מבוססים על שמות של אנשים אמיתיים מהתקופה ועל המידע המועט שנמצא עליהם. חלקם מופיעים כבעלי תפקידים ברשימות האוניברסיטה או הכנסייה. ג'פרי גרים הוא אחיו של אדם, אחד המלומדים שנתלה, ומותו בטרם עת של אחיו בצורה כה מזעזעת ולא צודקת לא נותן לו מנוח. מישהו מחברי האוניברסיטה לא רק שהביא למותה של נערה אלא גם היה שפל מספיק כדי לתת לחבריו להיענש במקומו. לא היה ספק בליבו שהאחראי נמצא בין חבריו. השאלה היא מי? הסיפור הקצר מתאר את החקירה של ג'פרי, את התגליות שהוא מגלה, את היחסים בין החברים שנותרו וברחו ולבסוף אפילו את הרוצח! אלה כמובן פרטים פרי הדימיון של הכותבים, אבל תודו שזה חתיכת סיפור ודרך מאוד מעניינת לציין את יום השנה לאחת האוניברסיטאות הותיקות והטובות בעולם.

סקירת ספרות – "רקוויאם לשלום" מאת ד"ר פבלו אוטין

שמו של פבלו אוטין הוזכר בבלוג הזה לא פעם משום שתודות לו (או בעיקר לו) התיידדתי עם הקולנוע. הספר הקודם שהוציא שיעורים בקולנוע נסקר בבלוג יחסית לא מזמן. בניגוד לספר הקודם, הספר הנוכחי, רקוויאם לשלום: ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, הוא ספר אקדמי בעיקרו, אבל אל תתנו זה להבהיל אתכם.

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של פבלו ועוסק, כמו שכותרתו מרמזת, בייצוג הסכסוך הישראלי-פלסטיני בקולנוע הישראלי בעשור הראשון של המאה ה-21. כיאה לספר אקדמי, פבלו סוקר את גלגולו של נרטיב הסכסוך לאורך השנים בצד היהודי-ישראלי מאז הקמת המדינה ועד עכשיו וחושף את הקשר שבין הנרטיב הזה לתפיסות פסיכולוגיות-חברתיות בחברה הישראלית וכן לייצוג ולביטוי שתפיסות אלה מקבלות על מסך הקולנוע.
רקוויאם לשלום

בחינת הקולנוע הישראלי שעוסק בסכסוך מחולק בספר לשלושה חלקים: סרטי הסכסוך טרום שנות ה-80 שכוללים "סרטי חלוצים" ואת "סרטי הז'אנר ההירואי", סרטי "הדגם ההומניסטי" שהתפתחו בשנות ה-80 וסרטי ה"חד צדדיות" של תחילת המאה ה-21. הקבוצות אינן הרמטיות ועל אף שכל קבוצה שכזו חולקת מאפיינים משותפים, סרטים רבים משחקים עם המאפיינים הללו, מותחים אותם ומותחים עליהם ביקורת. החלוקה, כמו שפבלו מציין מספר פעמים, היא למטרות ניתוח וחשיבה ולא מייצגת מהות כלשהי של מי מהסרטים. אם נסכם בקצרה את הרעיון המרכזי של כל אחת מהקבוצות הרי ש"סרטי החלוצים" ו"סרטי הז'אנר ההירואי" ייצגו חלוקה ברורה של יהודי גיבור מול דמות ערבית חד ממדית חורשת רע. סרטי "הדגם ההומניסטי" ייצגו תפיסה שבה כולם בני אדם וככאלה הם חולקים הרבה מן המשותף ואלה השלטונות של שני הצדדים שמונעים מהקשר להתפתח לכדי דו קיום.

הסרטים של העשור הראשון של המאה ה-21, שהם מרכז הניתוח שבספר, הם מה שפבלו מגדיר "סרטי חד-צדדיות". סרטי החד צדדיות התפתחו כתגובה לכישלון שיחות אוסלו ולהתפתחות התחושה ש"אין עם מי לדבר". השפה האסתטית שלהם יוצרת תחושה מסוגרת, חנוקה, מוגבלת, בודדה ומפוחדת שרואה רק צד אחד בלבד. הסכסוך אינו מרכז הסיפור אבל הוא תמיד ברקע, תמיד שם ותמיד משפיע גם אם ממש רוצים לחמוק ולהתעלם ממנו. ארבעה סרטים נדונו בפירוט בספר והם ביקור התזמורת (ערן קולירין, 2007), לבנון (שמואל מעוז, 2009), עג'מי (ירון שני וסכנדר קובטי, 2009) ועטאש-צימאון (תאופיק אבו ואיל, 2004) אבל הדיון כולל התייחסות לסרטים רבים אחרים.

 

שם הספר הולם מאוד את נושאו. "רקוויאם" הוא תפילת אשכבה שנאמרת על המת (ושתי המפורסמות ביותר הן של מוצרט ופורה), ואכן, נדמה שסרטי הסכסוך מהעשור הראשון של המאה ה-21, מבכים את אובדן השלום שהסכמי אוסלו הבטיחו. אבל כמו שהספר מציין, זוהי גם הזדמנות להיפרד מהתפיסה של שלום כמשהו אוטופי שאם רק נגיע אליו הכל יהיה טוב יותר ולחשוב על השלום "כתהליך מתמיד, שאולי לעולם לא יביא שקט לאזור, אך יהפוך את החיים בו לנסבלים, טובים ומוסריים יותר לדורות הבאים".

הספר כולל ניתוח קולנועי מקצועי המשתמש במונחים מעולם הקולנוע, אבל הכתיבה של פבלו נגישה, קריאה, נהירה, מעמיקה ולא מעיקה. יתרה מזאת, אופן הכתיבה והניתוח נשאר ממוקד ומפוכח ומתרכז בטקסטים הקולנועיים ובאופן שבו הם מייצגים את הסכסוך מבלי להיגרר, כמו שקורה לעיתים, לביקורת על היוצרים או על "המצב" בכללותו. הטקסט תמיד עומד במרכז הניתוח. הספר מלמד, מסביר, ומפתח דיון והוא עושה זאת בהצלחה שכן הוא מצליח לעורר מחשבה הן בהקשר של האופן שבו סרטים מספרים סיפור והן בהקשרים הרחבים יותר של המציאות הישראלית. עבור חובבי המחקר של קולנוע, הספר מספק מקור מרתק לאופן שבו שפה ויזואלית עובדת או עונה למתרחש מחוץ למסך הקולנוע הישראלי.