תמונה אחת, 500 מילים – איש רנסנס בעולם ימי ביניימי

עוצם עיניים ושר. רק אני והגיטרה שלי באמצע רחוב סואן. כי ברחוב לא אכפת לאנשים איפה למדת, כמה תארים יש לך, הפרסטיז'ה, רק אם אתה יודע לנגן. רק אם האצבעות יודעות לרוץ על צוואר הגיטרה ולהפיק מנגינות. עוצם עיניים ונותן למוסיקה לעטוף אותי בבועה שבתוכה רעש הרחוב לא נשמע. ולפעמים דווקא להפך. לפעמים רעש הרחוב, האנשים, צפצופי המכוניות, קריאות הרוכלים הוא הוא שמשמש רקע למוסיקה. מוסיף תזמורת ייחודית, עיבוד חד פעמי, רגע חולף של הרמוניה ודיסוננס. אני מנגן הכל. לא מפלה. באך ופיאצולה ומוסיקה ערבית ושלום חנוך ויהודית רביץ וג'וני קאש וג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. העיקר שתפרוט על איזה מיתר בלב. המוסיקה היא השפה הבינלאומית האמיתית. עזבו אתכם מ-lingua Franca, או אנגלית, או אספרנטו.

פוקח עיניים ומתבונן באנשים שנעצרים ומקשיבים. יהודים, ערבים, תיירים, בני המקום, צעירים ומבוגרים נכנסים לרגע לתוך הבועה המוסיקלית שלי ואני מארח. מבט, חיוך, הנהון ראש. אני כבר מכיר את התהליך. בתוך המולת הרחוב תחילה מושכים אותם צלילי הגיטרה כמו חוט בלתי נראה, כמו החלילן מהמלין. והם באים ומתאספים, אחד ועוד אחד ועוד זוג ועוד משפחה. אחר כך הם שמים לב אלי, למראה שלי, ללבוש השחור, לכובע, לזקן הארוך. כל אותם סממנים מוכרים. אני יודע מה עובר להם בראש ומחייך כשאני רואה את עיניהם נפערות בפליאה ומצחם מתקמט. שומע את גלגלי השיניים מסתובבים במרץ. הניסיון ליישב את הסתירה שהם רואים טורד את מנוחתם. אני קצת כמו קואן זן. קיום מוכר ולא מוכר, שובר תבניות בזו אחר זו. אני שומע את המגירות בראשם של האנשים נפתחות ונסגרות, חורקות, מתבלגנות, מתפרקות.

אני מחייך. מבין לליבם. הישב זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ? הינגן איש ירא שמיים את מנגינת ליבו של אחרון הכופרים? ומה היו אומרים לו היו רואים את ארון הספרים בביתי? ארון הספרים היהודי שלי שבו מתארחים לצד התנ"ך, התלמוד, המשנה, רש"י והרמב"ם, גם הברית החדשה והקוראן ו"ספר המלכים" האתיופי ,כתביהם של קונפוציוס ודוגן והמיתולוגיות כולן: מצרים ומסופוטמיה, יוון ורומא, סקנדינביה וקלטים. ובמדפים שמתחתם יש תווים של מוסיקה קלאסית ומוסיקה ערבית שבמקור נכתבה לעוד, ומיסות נוצריות וקוראלים של באך לצד פיוטים מהמסורת אשכנזיים וספרדים כאחד. עירוב אקלקטי של סגנונות, מקורות, מנגינות שחיות ביחד בכפיפה אחת ובשלום. יש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה, אבל אני, אני מודע לגבולות ידיעותיי ועומק בורותי. ובארון שלי יש בו מספיק מקום לכולם והדלתות שלו פתוחות לרעיונות ומחשבות שלעיתים רב הדומה בהן על השונה. כולם נבראו בצלם.

ואני מחייך וממשיך לנגן. מחפש את ההרמוניה, דווקא כאן, בירושליים, עיר הקודש. והאנשים עומדים ומקשיבים. חלקם מהמהמים עם השיר, חלקים נע עם הקצב. למשך שלוש-ארבע דקות הם משירים מעליהם את התגיות, הסטיגמות, הפלגנות והגבולות והופכים להיות פשוט אנשים שנהנים ממוסיקה. רטט המיתרים מוצא את דרכו למיתרי הלב של כל אחד ואחד ומאחד את כולם לתזמורת, מקהלה הרמונית דוממת. לא עוד קוביות ומגרות של "יהודים" "ערבים" "דתיים" "חילונים" "תיירים" "צליינים" אלא רקמה אנושית אחת חיה.

אני מסיים את השיר ופוקח עיניים. רגעים אחרונים של מיתרי הגיטרה רועדים ונרגעים. ואז, כמו במטה קסם, האנשים מתחילים לזוע. מחייכים אלי וזה אל זה, אומרים "שלום" ו"סליחה" ו"איזה יופי" ואמא אחת מצביעה על הגיטרה ואומרת לבתה "זאת גיטרה" ועיני הילדה נוצצות מהתגלית שפיסת עץ, ומיתרים מתוחים ואצבעות מיומנות יכולה ליצור קסם.

ואני מחייך לכולם בדרכם ומתחיל עוד שיר.

11121781_344436355764056_1199569789425215337_n

צילום: אלי מוצ'ניק (ממילא, ירושלים)

הביון הישראלי בעיניים אמריקאיות: זיווה דוויד ו-NCIS

NCIS היא אולי אחת הסדרות המצליחות ביותר של רשת CBS האמריקאית. לא הרבה סדרות שורדות 17 עונות, וזוכות להצלחה בינלאומית, אבל NCIS בהחלט הגיע למעמד מכובד, זכתה בהמון פרסים ומשודרת ב-59 מדינות. הבסיס מאוד פשוט: קבוצה של חוקרים של הצי פותרים תעלומות שקשורות לצי. סדרת משטרה קלאסית. אבל בין הפרקים הרגילים של פשעים כאלה ואחרים, מוקדש גם זמן לישראל ולסוכנות הביון הסודית והידועה שלה: המוסד. איך נראה המוסד וסוכניו מבעד לתרבות הפופולארית האמריקאית?

הזווית הישראלית מוצגת בעיקר דרך דמותה של זיווה דוויד (בגילומה של קוטה דה פבלו) סוכנת מוסד שהצטרפה ל NCIS-בתור נספחת לאחר שאחיה למחצה, גם הוא סוכן מוסד, הרג את אחד מסוכני NCIS. זיווה הגיעה תחילה כדי לנסות ולמזער את הנזק ונשארה לאחר מכן כדי לשפר את היחסים בין הסוכנויות. היא הבת של ראש המוסד, ישראלית שגדלה לתוך הביון הישראלי בחסות אביה. היא מיומנת, זריזה, חשדנית, ויכולה לשמור על עצמה טוב יותר מכל אחד מהגברים בצוות. היא לא מהססת להשתמש בכוח כדי לגרום לחשודים לדבר, אם הוא נחוץ (ולפעמים גם אם לא). הגישה שלה לתחקור, בעיקר בעונות הראשונות, שונה מאוד מזו של שותפיה האמריקאים. בעוד הם מנסים להימנע ממגע, וכל שימוש בכוח פיזי הוא או מוצדק או מקרה נדיר של איבוד שליטה, היא רואה בכוח פיזי כלי שלא דורש מחשבה שנייה לפני שימוש. ההבדלים בגישה מביאים לחיכוכים לא מעטים בינה לבין מפקד הצוות, ואפילו לחקירה שנבעה ממותו של חשוד שהיא הייתה אחראית עליו.

דרכי הייצוג שלה סטריאוטיפיות. על אף השליטה שלה במגוון שפות, האנגלית שלה נופלת לעיתים קרובות בביטויים. זאת אחת הדרכים לתייג אותה כזרה וכישראלית. ביטויים משובשים כמו large deal במקום big deal, או driving me up the hall במקום driving me up the wall, מציבים אותה כזרה ומשמשים את הדמויות האחרות כסיבות להקניט אותה וללמד אותה את הדרך האמריקאית. גם ישראל עצמה מוזכרת מדי פעם, בעיקר דרך דברים כמו מזג האוויר החם (כשהדמויות באריזונה וזיווה אומרת שככה מרגיש חורף בארץ), או הטעות שלה כשהיא אומרת שאין לנו "ניקיון אביב" (מישהו שכח לספר להם על ניקיון פסח?). כדי להמשיך ולמצב את הדמות הישראלית במזרח התיכון, המוטיב המוסיקלי שמלווה אותה הוא מזרח תיכוני טיפוסי. בקיצור, כל מה שאמריקאי ממוצע חושב עליו כשהוא חושב על ישראלים: אנגלית משובשת, מזג (אוויר) חם, ומוסיקה עם נגיעות מזרחיות.

NCIS ZivaDavid

המוסד עצמו מוצג כגוף עם זרועות ארוכות ויעילות שיכולות להגיע לאזורים רחוקים וסבוכים כמו סומליה, הרבה לפני האמריקאים ואף לא מהסס לפעול על אדמת אמריקה (לא תמיד בתיאום מראש עם המקומיים). הסוכנים שלו חסרי רחמים, לא לוקחים שבויים, ובאופן כללי מוצגים כחדורי מטרה וחסרי לב. מערכות היחסים, הן בין האב, ראש המוסד, לבת זיווה והן בין זיווה לסוכן אחר או לאחיה למחצה, אינן מערכות יחסים אלא מערכות עסקיות, שרגשות לא משחקים בהן שום תפקיד. זיווה מצווה להרוג את אחיה למחצה כדי לזכות באמונו של ראש הצוות ב-NCIS ולפטור את המוסד מבעיה בהתהוות. סוכן אחר במוסד מצווה לנהל עם זיווה מערכת יחסים רומנטית כדי לוודא שהיא לא עוברת לצידם של האמריקאים ושוכחת למי נשבעה נאמנות. אין להם בעיה להיפטר מבעיות בפוטנציה גם במחיר קצת בלגן אם סוכנים לא מועילים להם יותר (פיצוץ הדירה של זיווה עם הבן הזוג-סוכן שלה, למשל).

אם האמריקאים רצו להביע הסתייגות מדרכי הפעולה של המוסד וסוכניו ולהבדיל את עצמם מהפרטנרים הישראלים שלהם, הם עשו זאת בשתי דרכים עיקריות. האחת היא להביא את שתי הגישות למאבק טלוויזיוני ראש בראש. באחד הפרקים הצוות מגלה שאחד מסוכני המוסד הגיע לאמריקה בעקבות תא טרור ומוצא ומחסל לאט לאט את כל השותפים. כמו שזיווה אומרת, חיסול ממוקד כזה,  "במחוזות שלנו הוא סיבה למסיבה", אבל שאר הצוות היה שמח אם אחד מהטרוריסטים היה נתפס חי כדי שיוכלו לתחקר אותו ולגלות פרטים נוספים כמו דרכי מימון, לאיזה ארגון הם שייכים ומה התכניות העתידיות שלהם. ההבדל בין חיסול שמסיר את האיום בטווח הקצר לבין הניסיון לדלות מידע שיכול להיות שימושי להסרת איומים בטווח הארוך יותר עומדת בבסיס ההבדלים בגישות כפי שהם עולים מהעלילה. כדי להימנע מתקרית דיפלומטית או הרעה ביחסים בין סוכנויות הביון, הסיפור נגמר בבקשה מנומסת מסוכן המוסד לחזור לארצו. בדרך זאת, מציבה הסדרה את שתי הגישות זו מול זו ומבהירה שירי כדי להרוג הוא אולי אפקטיבי בטווח הקצר, אבל מפסיד הזדמנות למודיעין שימושי שעשוי למנוע בעיות בעתיד.

הדרך השנייה היא השינוי שעוברת הדמות הישראלית מסוכנת מוסד לאזרחית אמריקאית וסוכנת NCIS. לאחר כמה פרקים בהם היא מגלה שהיא לא יותר מכלי משחק במשחק הבטחוני הגדול והרבה דברים אינם כפי שהם נראים, היא מחליטה לשים את מבטחה באמריקאים, להתאזרח ולעבור מנספחת לסוכנת. על אף שזה לא נאמר במפורש, נדמה שדמותה של מי שהייתה בעובי הקורה של הסגנון הישראלי והתפכחה ממנו, מעיד יותר מכל על כך שהאמריקאים רואים בדרכי הפעולה של הישראלים משהו שצריך לשנות. ומשום שבדומה לסגנון האמריקאי הרגיל של "הטובים והרעים", העובדה שהיא מצטרפת אל "צוות הטובים" מציב את הישראלים, חלקית, בתחום האפור. יש הכרה בדרכי הפעולה שלהם והערכה לתוצאות שהם מביאים, אבל אמונה שדרכים אלה אינן הולמות את האמריקאים, לא מבצעית ובעיקר לא מוסרית. מבחינת דמותה של זיווה, היא עברה צד באופן כמעט מוחלט. האנגלית הקצת משובשת נותרה בעינה אבל נעלמה הנעימה המזרח תיכונית שהתלוותה אליה והלכו והתמעטו הרפרנסים הישראליים.

במובנים רבים, הייצוג של הביון הישראלי בסדרה לא שונה מייצוגים סטריאוטיפיים נפוצים אחרים, חסרה אולי רק התייחסות לחומוס והשאלה הנצחית האם אנחנו רוכבים על גמלים לבית הספר. למרות שיתוף הפעולה בין הסוכנויות, הישראלים משמשים בסדרה כדרך למצב את הערכים האמריקאים לא על רקע הערכים של האוייבים, שם הניגוד ברור, אלא דווקא על רקע הערכים ודרכי הפעולה של בעלות הברית שלה. באופן כזה הם מחדדים את הערכים הרצויים בשיח האמריקאי לאור קולות אולי יותר לוחמניים בתוך אמריקה עצמה ומחוצה לה.

NCIS

40 שנה ל"כן, אדוני השר"

אתמול (17.01.20) הלך לעולמו השחקן דרק פולדס (Derek Fowlds), שמוכר בעיקר בתור ברנרד מ"כן, אדוני השר". אחת הצלעות במשולש השחקנים הנהדר של הקומדיה הזאת, הוא הזדמנות להאיר ולהזכיר את ברנרד ואת "כן אדוני השר" וההמשך שלה "כן, אדוני ראש הממשלה" ולדבר מעט על פוליטיקה, טלוויזיה, סאטירה וכוחה של קומדיה.

yes monister

מימין לשמאל: דרק פולדס, פול אדינגטון, נייג'ל הות'ורן מול הכניסה לדאונינג 10.

"כן, אדוני השר" עלתה לשידור ב-BBC ב-1980 ורצה 4 שנים. הכותבים, סר אנתוני ג'יי וג'ונתן לין, החליטו לנסות את ידם בכתיבת קומדיה שהדמויות הראשיות בה הן אנשי הממשל והשירות הציבורי. כביכול, נושא מאוד לא צפוי לסיטקום. סך הכל, מדובר בשלושה גברים בגיל העמידה, פוליטיקאים ועובדי ממשל, שמדברים על מדיניות, ומאזן מסחרי, לא בדיוק החומר ממנו עשויות קומדיות. בניגוד לקומדיות רבות אין כאן קללות או בדיחות גסות שנועדו לדלות כמה צחוקים זולים. ההומור כאן לא מתיימר לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל הוא גם לא מתנשא. הכתיבה המיומנת של ג'יי ולין מתייחסת לקהל ברצינות ובכבוד ובונה על שורה של להטוטים לשוניים ונימוס בריטי עוקצני שלאזניים שלא כרויות דיין לדקויות של משחקי המילים והשפה, נשמעים בעלי רצינות תהומית, אבל הקהל הבריטי שבקיא ברזיה מבין שהם מפוצצים את הבלון המנופח של הפוליטיקאים הבריטים בוגרי אוקספורד וקיימבריג'. בנחישות וברגישות.

הרעיון הסתובב בראשו של ג'יי כמה שנים לפני שהוא חבר ללין והשניים החליטו בסופו של דבר לבדוק את העניין ולחקור קצת. הם יצרו קשר עם שני אנשי ממשל בכירים שהסכימו לדבר שלא לציטוט, על הדרכים שבהן הפוליטיקה עובדת מאחורי הקלעים. גם במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, המציאות עלתה על כל דימיון, והסיפורים של השניים היוו את הבסיס שעליו בנו ג'יי ולין את הדמויות של השר ג'ים האקר, העוזר שלו ברנרד וולי, ואיש הבירוקרטיה, סר המפרי אפלבי. "כן, אדוני השר" הייתה הפעם הראשונה שבה הציבור הבריטי התוודע אל תוככי מסדרונות הכוח של ווסמינסטר ועד כמה הדברים מטופשים לפעמים והזויים בפעמים אחרות. כמו למשל, הסיפור של "חדר התקשורת" שהמשלחת הבריטית הייתה חייבת כאשר נציגיה נסעו לבקר בפקיסטן, חדר תקשורת שבו החביאו אלכוהול שהיה אסור במדינה ואליו הלכו כדי לשתות תוך כדי קבלת הפנים הרשמית.

כשהציגו את הרעיון בפני ה-BBC, יוצרי הסדרה התעקשו על הקלטה מול קהל חי באולפן, והם התעקשו על כך משתי סיבות חשובות ועיקריות. האחת היא שבניגוד לסיטקומים רבים, הבדיחות אינן נפוצות ויומיומיות והקהל החי איפשר להם לראות מה עובד ולוודא שמה שמצחיק אותם מצחיק גם אחרים. "צחוק", אומר לין בראיון לתכנית "הסיטקום הטוב בבריטניה" (2004) "הוא דבר חברתי. ולכן צחוק עם הקהל באולפן חשוב לנו", הוא יוצר אחווה קהילתית חוצת מפלגות ודעות פוליטיות. הסיבה השנייה היא שהקהל באולפן היה ביטוח. בקומדיה פוליטית תמיד יש סיכון שמישהו בשלטון לא יאהב את העובדה שחבורה של חכמולוגים עושה צחוק מהדמוקרטיה הבריטית הדגולה, וידבר עם מישהו ב-BBC שיחליט להוריד את הסדרה משידור. הקהל באולפן, שישב וצחק ואהב את מה שראה על הבמה איפשר הן ליוצרים והן ל-BBC לומר "אתם רואים? הקהל אוהב את זה."

הסדרה זכתה להצלחה אדירה בקרב הקהל בבריטניה ובמקומות אחרים בהם שודרה.  הסדרה זכתה במספר רב של פרסי באפט"א וכך גם שחקניה. כשהשחקן פול אדינגטון ששיחק את השר נסע לטיול באוסטרליה, הוא אפילו התקבל כאילו היה נציג של הפרלמנט. אבל הייתה לסדרה עוד מעריצה לא צפויה: ראש ממשלת בריטניה בתקופה ההיא, מרגרט ת'אצ'ר. היא הכירה את אחד הכותבים היטב: ג'יי כתב לא מעט מהתוכן הפוליטי של השמרנים בתקופה ההיא. בניסיון לרכב על גלי ההצלחה ולהצטרף אליה, ת'אצ'ר ניסתה את ידה בכתיבת תסריט והזמינה את השחקנים לבצע אותו יחד איתה. מיותר לציין שזאת הצעה שאי אפשר לסרב לה.

משום שהביקורת של הקומדיה היא לא אישית ולא מכוונת אישית כנגד אף אחד מאנשי הממשל הבריטי בשנות ה-80, אלא כנגד ההתנהלות של הפוליטיקה הבריטית (ואולי של כל פוליטיקה באשר היא), הרבה מהדברים שעולים בה רלוונטיים ומצחיקים גם היום: הדיון על מקומה של בריטניה ביחס לאירופה קיבל פרק בסדרה ועדיין מצחיק לאור שלושת השנים של דיוני הברקזיט, הדיון על הקהל של העיתונים השונים מזכיר שכל אחד אוהב לקרוא עיתון שמבטא את דעותיו ותו לא (וכמה זה רלוונטי בעולם של פייק ניוז ו"תיבות תהודה" למיניהן), ומצב החינוך והאם החינוך מכין את התלמידים לחיים האמיתיים. העובדה שהסדרה מלפני 40 שנה ועדיין רלוונטית מוכיחה, שכמו כל קומדיה טובה, היא הצליחה לתפוס משהו בסיסי ואנושי באופן שבו הפוליטיקה הבריטית עובדת, משהו שלא השתנה מאז ואולי לא ישתנה לעולם. "כן, אדוני השר" הייתה יוצאת דופן בנושא שלה ובגיבוריה ובכל זאת עלתה לגדולה ולימדה את הציבור הבריטי על האופן האמיתי שבו מתנהלת ווסטמינסטר. בכך הוכיחה שלפעמים, קומדיה מבוססת על מחקר וכתובה היטב יכולה להיות כלי לימודי טוב יותר מכל ספר אזרחות.

 

המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

חברים – אלבום האוסף

השיח המודרני מדבר הרבה על ההשפעה של הרשתות החברתיות על חיינו. מאשימים אותן ברעות חולות כאלה ואחרות, מדברים על השפעתן על המסחר והפוליטיקה, ועל רידוד של חברויות ומערכות יחסים, אל מול היכולת לשמור על קשר עם חברים רחוקים, ליצור קשר עם אנשים חדשים ולשתף בהווי היום יום ולחלוק דברים שאנחנו אוהבים עם אחרים. אבל על אף שספירת הלייקים והחברים הדיגיטלית היא תופעה חדשה, הרעיון של "ריכוז חברים" במדיה אחת אינו חדש ולמעשה שורשיו נעוצים כבר במאה ה-16 בגרמניה אז התפתח המנהג של "אלבומי חברות".

"אלובמי חברות" או בשמם הלטיני alba amicorum, כשמם כן הם, ספרונים קטנים (בערך בגודל A5-A6) שבהם חברים כותבים אחד לשני הקדשה, ציטוט, חתימה, ציור, שיר ואפילו תווים. הנושאים שהקטעים עסקו בהם נעו מהקדוש לדברי חולין, מציטוטים מהתנ"ך ועד שירי יין, מקטעי שירה יפה ועד בדיחות אישיות. באמצע המאה ה-16, כאשר המנהג רק התחיל, היו מצרפים את החתימות והתמונות לספרים קיימים, אבל עם השנים התחילו להקדיש ספרים עם דפים ריקים במיוחד לאלבומי חברות.

d75918718f

גודל ממוצע של אלבום חברים

בדומה לפייסבוק, גם אלבומי החברות התחילו בקרב הסטודנטים והתפשטו לאחר מכן לדיפלומטים, סוחרים ומוזיקאים. הסטודנטים אספו חתימות והקדשות מחברים לספסל הלימודים ומפרופסורים וכללו תיאורים, התייחסויות ודימויים של הלימודים אבל גם הפנאי באוניברסיטאות. בתמונות: שלושה סטודנטים מעשנים במעונות וקבוצה של סטודנטים שעסוקים במשחק שתיה. משום שסטודנטים נהגו להסתובב בין אוניברסיטאות באירופה, האלבומים כללו גם תמונות נוף ממקומות אחרים וכמובן גם הקדשות של חברים שפגשו במדינות השונות בהן ביקרו.

 

לעיתים יכלול האלבום "תמונת פרופיל", כלומר דיוקן (או דיוקן עצמי) ויהיה התאריך שבו התחיל האלבום (קרי: תאריך הצטרפות לפייסבוק). בדרך כלל יצרף בעל האלבום גם כיתוב או פניה ישירה לקורא בבקשה להוסיף משהו לאלבום. כריסטוף קארל קלאוזנר כתב "כתוב מה שיעלה על רוחך, התהילה שלך תהיה לנצח". רבים מהדברים שנכנסו לאלבומי החברות העידו על חלופיותם של החיים. חברים מהלימודים שאיתם לא נשמר יותר קשר, אנשים שפגשנו במסעות באירופה במדינות שאליהן לא נחזור. ועם זאת, אלבומי החברות שימור את שמותיהם של אנשים ואת ההקדשות שלהם לזמן רב יותר ממה שזיכרון אנושי בודד יכול, ובכך נתנו לכתובים חיי נצח. באחד האלבומים נראה אדם שמצייר את דיוקן חברו והכיתוב אומר "זיכרון קטן זה נועד להזכיר לעולמים לבעלי האלבום את חברו, פרנץ סטנגל מקולבינגן".

D2mj8pYX4AALCEX

זוג חברים לוחצים יד מעל לב מעשן. סימן לחברות.

האלבומים כללו מגוון של מדיה. היו כמובן חתימות, ציטוטים ושירים, אבל גם ציורים, הדפסים, רקמות, מגזרות נייר ואפילו תווים, כאשר הרעיון היה לפנות לכל חמשת החושים. למשל, תמונות של טבע דומם נועד להזכיר טעמים. חבר של גאורג פרידריך בנהיים כתב קטע מקאנון מכנסיית סנט פול וביקש ממנו לזמזם את המגינה כדי להזכיר לעצמו את אנגליה בה נפגשו השניים. על אף שאי אפשר היה לשתף לינקים ליוטיוב, מצאו בני התקופה דרך לצטט קטעים מוסיקה כדי להזכיר אירועים משותפים וחוויות משותפות.

add-ms-17487-f046r-1549386236

קאנון מקתדרלת סנט פול

הציטוטים והתוספות לאלבום סודרו בדרך כלל לפי המעמד של הכותב, כך שאחד האלבומים למשל כלל חתימה של מי שעתיד להיות המלך צ'ארלס הראשון, אבל חתימתו הייתה רק השניה משום שבאותה תקופה עוד היה נסיך, ולפניו הייתה חתימה של פרדריק החמישי, מי שהיה מלך בוהמיה. האלבומים הללו אמנם היו אישיים באופיים, אבל כמו הפרופילים המודרניים הם גם היו פתוחים לעיני מבקרים וחברים והיוו לא רק זכרונות מחברים אלא גם דרך ליצור תדמית, להראות קשרים ולבסס מעמד חברתי.

gondola-venice-02-cologne-album-ca1600

ציור עם חלק נפתח של גונדולה עם הכיתוב רומנטי באיטלקית

בדומה לדברים נוספים, אלבומים אלה אפיינו יותר את הגברים מאשר הנשים בתקופה, ואלבומי הנשים שכן היו דמו יותר לאלבומי חתימות או ספרי אורחים. בניגוד לגברים, שהאלבומים שלהם היו עדות לקשרים וחברויות חדשות שנרקמות במהלך מסעותיהם, אלבומי הנשים כללו בעיקר הקדשות של חברים קיימים, עדות למעמד של האישה בחברה אליה היא משתייכת. אלובמה של מרי וון מטריקס, למשל, כלל הקדשות מאנשי חצר משום שאביה השתייך לחצרו של וויליאם הראשון, נסיך אוראנז'.

הטכנולוגיה של היום מאפשרת לרבים ליצור קשרים וחברויות חוצות יבשות ואזורי זמן בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות. העולם הגדול הופך להיות קטן כגודל מסך הטלפון החכם שבכף היד. ועם כל הקדמה הטכנולוגית, ישנם דברים שעוברים כחוט השני בהיסטוריה של החברה האנושית וגם אם המדיה משתנה, הרעיון נשאר זהה. הרצון להיות חלק, להשתייך, להשוויץ בקשרים ובחברים ולאסוף תזכורות על חוויות משותפות, בדיחות פרטיות, וזכרונות מתוקים.

 

אקדמיה101 – סקירת ספרות

בפעם הקודמת דיברנו על קריאה וסיכום של מקורות אקדמיים. סיכמנו. מה עכשיו? עכשיו בואו נראה איך משתמשים בה לכתיבת העבודות שלנו במה שנקרא "סקירת ספרות". "סקירת ספרות" (Literature Review) הוא מונח שנתקל בו כשנגיע לכתוב עבודות מחקריות כמו פרוסמינר, סמינר ותזה. משום שכל נושא הוא מטבעו מוגבל, אנחנו נעזרים ומשתמשים במה שכבר נכתב על ידי אחרים לטובת העבודה שלנו. אז בשביל מה אנחנו צריכים סקירת ספרות?

  1. לדעת מה כבר נחקר ומה כבר נאמר על הנושא – בדרך כלל הדרך הטובה ביותר למצוא נושא למחקר היא לקרוא הרבה ולהכיר מה כבר נחקר בתחום העניין שלנו ואיפה יש פערים שהמחקר שלנו יכול למלא. הרי לא נרצה לחזור על דברים שכבר אמרו (איפה המקוריות והכיף בזה?).
  2. לעמוד על כתבי נפילים (כי אין צורך להמציא את הגלגל) – אם יש דברים שכבר נחקרו למה לנו לבזבז את הזמן והכוח שלנו על להמציא משהו שכבר הומצא? בנוסף, ישנם דברים שאין לנו אפשרות לחקור בעצמינו מכל מיני סיבות: זמן, תקציב, מיקום. אבל יכול להיות שחלק מהדברים הללו נחקרו על ידי אחרים ונוכל להשתמש במחקרים שלהם כדי לבסס, להרחיב ולקדם את המחקר שלנו.
  3. למקם את הטענה שלנו בשיח האקדמי הרלוונטי (ולמה "רלוונטי" חשוב, ולא רק אקדמי, בהמשך) – מחקר אקדמי הוא כמו שיחה. חוקרים שונים באותו תחום מנהלים שיג ושיח בנושאים משותפים, מסכימים, מרחיבים ולעיתים גם חולקים זה על דעתו של זה. אבל כמו שלא תרצו לדבר על "משחקי הכס" בשיחה שמדברת על "הכלה מאיסטנבול", לא תרצו להשתמש במאמרים ומחקרים שלא רלוונטיים לתחום שלכם בעבודה שלכם. השימוש במאמרים רלוונטיים מאפשר לנו להוסיף את מחקרינו לשיחה שרלוונטית לנו, שבה אחרים יכולים להבין את מה שאנחנו טוענים, להגיב, ולבוא איתנו בשיג ושיח.
  4. הגדרת מושגים – המושגים שאנחנו משתמשים בהם אינם ברורים מאליהם לפעמים. יש להם היסטוריה משל עצמם והקשרים שהם צברו לאורך ההיסטוריה עשויים לשנות את פירוש המושג עצמו. לדוגמא, מונח כמו "דמוקרטיה" שהוא כביכול מובן מאליו, יש לו פירוש שונה כשמדובר ביוון העתיקה, בעת המודרנית, ואפילו בין מדינות שונות עם צורות שונות של דמקורטיה. הגדרה של המושג בתוך העבודה שלנו חשובה משום שהיא ממקדת את הדיון ומאפשרת לנהל אותו במסגרת גבולות השיח הרלוונטיים.

אבל להשתמש בספרות מחקרית לכתיבה הוא לא הדבר הכי פשוט, משום שלא מדובר רק בסיכום של המאמרים אלא בקריאה ביקורתית ושימוש ביקורתי בהם. לכל מקור (מאמר, ספר, וכו') ניתן לגשת בארבע דרכים:

  1. כן. – אנחנו מסכימים עם הנאמר ומשתמשים בו כפי שהוא. נניח, הגדרה שניתנת על ידי חוקר למונח מסויים ואנחנו חושבים שזוהי הגדרה שתשרת את המחקר שלנו היטב, נשתמש בהגדרה מתוך הספרות האקדמית (וכמובן נשים ביבליוגרפיה). במצב כזה, חשוב להגיד גם למה ההגדרה הספציפית הזאת שימושית וכיצד היא תשרת את המחקר שלכם. אם ניקח את הדוגמא של "דמוקרטיה", ואתם משתמשים בכתביו של אפלטון, יכול להיות שתרצו לומר שאתם מסתמכים על ההגדרה שלו משום שהעבודה שלכם עוסקת ביוון העתיקה וההגדרה תואמת את המצב של הדמוקרטיה ביוון.
  2. כן, אבל – הסכמתם עם הכתוב חלקית, ואתם חושבים שניתן להסתכל על זה גם אחרת. אתם כותבים על דמוקרטיה באירופה של המאה ה-19 ואתם משתמשים באלפטון, שווה לציין שההגדרה שלו קיימת ואולי חולקת כמה רעיונות משותפים על הצורה של דמוקרטיה במאה ה-19, אבל עברו כמה מאות שנים מאז, דברים קצת השתנו, וככל הנראה נרצה להוסיף הוגה בן התקופה שיהיה מעט יותר מעודכן ורלוונטי.
  3. כן, וגם – מצאתם הגדרה מודרנית יותר של דמוקרטיה מפי שני הוגים שמשלימים זה את זה? מעולה! הנה הגדרה של הוגה ראשון וגם הוגה שני.
  4. לא, הנה למה – קראתם מאמר שהגישה שלו כל כך הפוכה משלכם שאתם תוהים אם הוא בכלל ישרת אתכם? בוודאי! הוגה X טוען משהו, אבל אתם חולקים על דעתו ומביאים את הסימוכין וההוכחות במחקר שלכם שמוכיח שהוגה X קצת מפספס (שלא לומר טועה טעות חמורה). לחילופין, כמובן, ניתן להשתמש במקורות סותרים ולהציג אותם כדי להוכיח שאתם מכירים את הגישות השונות בשיח האקדמי הרלוונטי ושאתם לא מתעלמים ממקורות שלא מתיישבים עם מה שאתם רוצים להוכיח.

וכמה טיפים כלליים:

תקפידו על רישום של ביבליוגרפיה מדוייקת לכל מקור שאתם משתמשים בו. אם אתם מסתמכים על מקור ולא מציינים מאיפה המידע לקוח זוהי גניבה ספרותית (Plagiarism), ופרט לכך שזה לא נחמד מצידכם, זהו גם מעשה גורר עונשים כבדים מצד האקדמיה והקהילה המחקרית.

כשמדובר בעבודות של שנה א' – ב' לרוב יפנו המקורות האקדמיים למאמרים שקשורים ישירות לתחום העבודה. בשנים מתקדמות יותר, כאשר החשיבות של טיעונים מקוריים עולה, המקורות האקדמיים ככל הנראה לא יפנו אתכם למקור אשר יענה על השאלה שלכם. כשאתם מחפשים מאמרים רלוונטיים, יכול להיות שלא תמצאו משהו שמדבר בדיוק בדיוק על הנושא שלכם. מה עושים? תצטרכו להרכיב את התשובה ממגוון של מקורות, חלקם לא נוגעים ישירות לתחום המחקר שלכם, אבל עושים מחקר קרוב או דומה או קשור בתחום אחר, או באזור אחר. נניח ונרצה לכתוב עבודה על סדרות טלוויזיה קוריאניות והשפעתן על הקהל הישראלי. יכול להיות שנעשו מחקרים בנושא, ואם כן, כדאי שנכיר אותם ונדע מה הם עשו ומה לא ולכן איפה נוכל לחדש. אבל אם לא היה מחקר שבודק דווקא השפעה של סדרות קוריאניות, אולי היה מחקר דומה שנעשה על השפעה של סדרות ארגנטינאיות על הקהל הישראלי? באופן כזה אנחנו בודקים את בנושא בהרחבה, יודעים מה נכתב, ויכולים להיעזר במחקר על סדרות ארגנטינאיות כדי לבנות טיעון על סדרות קוריאניות.

4117596207_41fd070ea8_b

אקדמיה101 – קריאה אקדמית וסיכום

נתחיל מהשאלה המאוד מטופשת (כביכול): למה אנחנו צריכים לקרוא מאמרים וספרים מחקריים?

  • מידע – מאמרים וספרים מחקריים כוללים מידע שאספו החוקרים למחקר שלהם ויכולים לשמש אותנו לידע שלנו.
  • לדעת מה כבר נכתב –  למה שנמציא את הגלגל שוב?
  • למצב את הטענה שלנו בתוך השיח האקדמי – הדבר חשוב בעיקר לשלבים המאוחרים יותר של הלימודים (שנה ג' והלאה), אבל הרעיון הוא לדעת מה נאמר על נושא מסויים כדי לדעת מה אנחנו רוצים להגיד עליו.

לפני שאתם קוראים תחליטו שני דברים: כמה זמן יש לכם ומה המטרה של הקריאה (וכן, גם "לעבור את בחינה" זאת מטרה). הזמן והמטרה יעזרו לכם להחליט איך לקרוא. האם לקרוא את כל המאמר, לקרוא חלקים או רק לסרוק אותו בעיניים.

  • קריאה (Reading) – קריאה של מאמר היא קריאה של המאמר במלואו. הדבר שימושי אם המאמר רלוונטי מאוד למחקר שלכם.
  • רפרוף (Skimming) –  קריאה של הפתיחה והסיכום, ראשי הפרקים אם המאמר מחולק ולעיתים גם את משפטי הפתיחה והסיכום של כל פסקה. בכתיבה טובה, משפטי הפתיחה והסיכום של כל פסקה הם התמצית של הפסקה ויכולים לתת מידע על התוכן. את אותו הדבר ניתן לעשות כמובן עם ספרים, שבהם מעיפים מבט בתוכן העניינים כדי לקבל את הרושם הכללי של תוכן הספר, וקוראים את ההקדמה שבדרך כלל גם מפרטת על מה יהיה כל פרק והסיכום שכשמו מסכם את עיקרי הדברים. במידת הצורך קוראים את הפרקים הרלוונטיים.
  • סריקה (Scanning) – ה- cntl+f של העיניים. רפרוף הוא כשאנחנו מחפשים משהו מסויים בטקסט. תשובה לשאלה, מושג שאנחנו מחפשים להגדיר.

אם אתם מגלים שהמאמר/ספר לא שימושי לכם מסיבה כלשהי, כתבו לכם הערה על כך שהוא לא שימושי ולמה. זה מתסכל  לקרוא מאמר/ספר שוב רק כי שכחנו שקראנו אותו, ועוד לגלות שהוא היה לא שימושי…

ועכשיו לסיכומי הקריאה. דבר ראשון, ביבליוגרפיה, ביבליוגרפיה, ביבליוגרפיה. תקפידו על רישום ביבליוגרפי מדוייק + עמודים. אין דבר יותר מתסכל מלבזבז זמן על למצוא מאיפה הציטוט + להצטרך לוותר עליו לחלוטין רק בגלל שלא מצאתם מאיפה הוא ואתם לא יכולים לשים את המקור שלו…. כדאי אפילו לעשות ביבליוגרפיה מוארת: ביבליוגרפיה שבה בנוסף לפרטים הביבליוגרפיים אתם רושמים בכמה מילים את עיקר הדברים בהם עוסק הספר/מאמר. זה עוזר אחר כך לדעת לאן לחזור, במידת הצורך, וכמובן לדעת לאן לא לחזור (שזה לא פחות חשוב).
תוך כדי קריאה אנחנו מרגישים שאנחנו נזכור לנצח את התוכן של המאמרים והספרים שאנחנו קוראים. המציאות היא שסביר להניח שלא נזכור את הכל לפרטי פרטים. ומשום שפרטי הפרטים חשובים לנו, כדאי לסכם. אבל זהירות! המטרה היא לסכם, לא להעתיק את הספר. תבחרו את המידע בצורה חכמה. כמו כן, סיכום (בין אם במחשב או ידני) מאשר לנו לעבד את החומר, להבין אותו לעומק ולפתח חשיבה ביקורתית.

מה לסכם?

  • מי כתב?
  • מה הוא חקר (נושא)?
  • מה הייתה הטענה?
  • איך הוא חקר ומה (מתודולוגיה)?
  • מה הייתה המסקנה?
  • האם היו טענות נגד (צריכות להיות)? אם כן, אילו?
  • באיזה תחומים לא נגע?
  • וכמובן מידע ונתונים שיש במאמר או בספר.

כדי לסכם מאמרים או ספרים ניתן להשתמש במגוון דרכים. אפשר להשתמש בכרטיסיות (כמו אלה שמשמשות אותנו ללמוד מילים לפסיכומטרי) ויש גם גרסאות אלקטרוניות של אותו רעיון. אפשר להשתמש בשיטת קורנל שכבר הזכרנו. ואפשר פשוט במסמך וורד או בסיכום ידני כמו אאוטליין. הדבר החשוב ביותר הוא שתזכרו איפה שמרתם את החומר. חלקינו אוהבים להדפיס את המאמרים ולכתוב בשוליים או על סטיקי-נוטס. זה נהדר, אבל כדאי להעביר את החומר לקובץ או את הדפים למקום מרוכז כלשהו או לכרטיסיות כדי שתהיה לנו גישה מהירה לחומר כשנצטרך.
כדאי להוסיף כמה מילים על הקשר והרלוונטיות בין מה שאתם קוראים לנושא שלכם, להעיר במה הוא חשוב, ולהוסיף כמה מהמחשבות שעולות תוך כדי קריאה. זה עוזר אחר כך לשלב את הספרות עם הניתוח שלנו, אבל חשוב להבדיל בבירור מה המחשבות שלנו ומה לקוח מחומר הקריאה (צבעים שונים, רווחים, סוגריים, מה שנוח לכם).

בהצלחה!

dog reading books dachshund professor.jpg-550x0