המסך הקטן – There She Goes

יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….

רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.

There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.

4284

Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions

אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.

משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות. 

פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב). 

הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.

מודעות פרסומת

הכתר – גיבורים ששווה להעריץ

בשיחת חולין אקדמית שהייתי עדה לה לאחרונה שאל חוקר יפני את חבריו המערביים בנוגע ליחסם של הבריטים אל מוסד המלוכה. הן אם אתם בעד הכתר וחושבים שזה יפה שיש דמות מרכזת ומאחדת והן אם חושבים שזה מוסד שאבד עליו הכלח והגיע הזמן שיפסיק לבזבז את כספי הציבור, ההערכה שם. באופן מרתק, ואולי ייחודי, בבריטניה המודרנית מוסד המלוכה מוערך ואהוב, ותמיכה במלוכה לאו דווקא כוללת בתוכה דעות לאומניות כפי שקורה לעיתים קרובות במדינות אחרות בהן יש מלוכה. אבל ה"רויאלס" כפי שהם נקראים בפי המקומיים, מרתקים את הציבור במשך מאות שנים, רחוקים ובלתי מושגים אבל אנושיים להחריד לפעמים. ולכן אין זה פלא שגם היום ממשיכים להפיק סרטים והסדרות על המשפחה ואנשיה.

royal-family-2017-trooping-of-the-color-1524831581

"הכתר" (The Crown), הסדרה הנפלאה של נטפליקס, היא תמהיל מאוזן של דרמה פוליטית, דרמה היסטורית וסיפור אישי. היא עוקבת אחרי חייה של המלכה אליזבת השנייה מרגע הכתרתה למלכה (או קצת לפני), דרך הלמידה שלה את התפקיד ואת מקומה במארג הפוליטי-חברתי של הממלכה והעונה השנייה מגיעה עד לתחילת שנות ה-60 העליזות.

הסדרה זכתה לשבחים ולא בכדי. הייתי אומרת שהשימוש במדיום האודיו-ויזואלי כמעט קולנועי, אם זה לא היה רומז שמעמדה של הטלוויזיה עדיין נמוך מזה של הקולנוע. זה כבר שנים לא ככה. מבלי לפתח את הדיון הזה כאן, השימוש במדיום, בעריכה, בצילום, בקומפוזיציה, נותן תוצאה אסטטית לעין שתורמת לאפקט הרגשי של הסצינות הבודדות והסדרה כולה. גם הכתיבה אנושית, יפה ומרגשת. לא פרופגנדה לטובת משפחת המלוכה אבל גם לא הטלת רפש נוסח צהובונים וחיפוש רייטינג זול. זה חבל דק להתהלך עליו והם מצליחים לעילא ולעילא. דוגמא לפרק כזה הוא פרק 9 בעונה הראשונה, שעוסק, בין היתר, בציור הדיוקן של צ'רצ'יל בידי אמן מודרניסט, וכשמתפתחת ביניהם שיחה, שיחה בין שני אנשים שלא רגילים לדבר על רגשות וכאב, הם מגלים ששניהם חולקים עצב משותף. היכולת המופלאה של הבריטים לכתוב רגעים אנושיים, עמוקים, מכה בבטן הרכה גם בלי אלימות ברוטלית וצבע אדום משפריץ על המצלמה, מתבטא גם כאן, ומזכיר שאלימות היא לא חותמת של איכות ואפשר אחרת.

כדאי להגיד גם כמה מילים על הדמות הראשית, המלכה, שמציגה דמות נשית חזקה, חכמה, רגישה. פמיניזם לא צעקני, לא "אני אעשה מה שבא לי ומי הפטריארך שיגיד לי אחרת???" אלא "אני המלכה ומתפקידי לדאוג שכל הדברים יעשו כפי שצריך" גם אם זה כולל לתת שטיפה הגונה לראש הממשלה ולשרים. היא מוגבלת לא על ידי הגברים בחייה אלא על ידי כללי ההתנהגות והמחויבויות של המלכה. דווקא הגברים במשפחה מתוסבכים יותר. "אני מלכה כבר 10 שנים והיו לי שלושה ראשי ממשלה. כולם גברים שאפתנים, חכמים, אמיצים, ואף אחד מהם לא סיים קדנציה מלאה…" לבעלה, פיליפ מאונטבאטן, יש קשר בעייתי עם אביו ואחיות עם קשר לשלטון הנאצי. גם צ'ארלס, ששנותיו כילד מוצגות בשני העונות הראשונות, לא בדיוק נופל לתוך הקטגוריה של "נסיך" כפי שהוריו, ובעיקר אביו היו רוצים. לא שהנשים פחות מתוסבכות, ראה ערך אחותה של אליזבת, מרגרט, אבל אין ספק שהגברים יוצאים בשן ועין מהייצוגים שלהם בסדרה.

elle-the-crow-the-royals-1514558568

מימין לשמאל: מאט סמית' בתפקיד פיליפ וקלייר פוי בתפקי אליזבת

המלכה, ומוסד המלוכה הם אולי סממן בריטי, אבל אנשיו לאו דווקא בריטים. משפחות המלוכה של אירופה ידועות בנישואין לשם שימור נכסים, נוחות, קשרים. אהבה היא לא פקטור כשמדובר במעמדות האלה. שאלות בנוגע לשייכות ללאום עולים במסווה סביב דמותו של פיליפ, שמגיע ממשפחה עם שורשים יוונים ומסתכלים עליו כנטע זר, אבל הנה הוא הפך להיות חלק ממשפחת המלוכה הבריטית. ההצגה של המורכבות של משפחת המלוכה יכולה לומר הרבה כנגד כל רגשי הלאומנות העולים לאחרונה בבריטניה עם השיח סביב מהגרים והגירה ובאופן כללי במקומות אחרים.

השאלה היא כמובן האם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו, נשגבים מעם או קרובים ומובנים. האם אנחנו רוצים שמשפחת המלוכה, שבמשך השנים קיבלה צידוק אלוהי, תהפוך פתאום לקרובה מדי, "רגילה מדי", נאבקת איתנו ביום-יום המאתגר של מעמד הביניים ומטה. יותר מזה, האם אנחנו נשמח לאידם כשנראה אותם מוכתמים, את שמם נגרר בבוץ מעל דפי העיתונים, "עם כל הגדולה שלהם הם לא יותר טובים מאיתנו", או שמא להפך, נעדיף להמשיך ולהאמין שבעולם הציני, האינטרסנטי, האובר-פוליטי עדיין יש אנשים ומוסדות שמשמרים את הערכים שהיינו רוצים שיהיו לכולנו?

התרגלנו קצת לגיבורים שאינם גיבורים. אנטי-גיבורים, נאבקים, פשוטים, נאנקים תחת עול החיים. או לחילופין אצילים שנגלים לעינינו במלוא כיעורם, זוכים לתיעוב, לזלזול, להתנשאות ולשמחה לאיד שלנו, גורמים לפשוטי העם לחוש עליונות משל היותם טובים ומוסריים יותר. מזמן לא היו לנו על המסכים גיבורים כמו של פעם. אצילים שניתן כה בקלות להעריך, לכבד, לאהוב, להעריץ אפילו. קל לאהוב את מי שטועה יותר מאת מי שצודק והטלוויזיה במאה ה-21 הפכו את הזלזול וזריקת הרפש למשהו ששווה זמן אוויר. "הכתר" מוכיחה שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ומרגשת בלי אלימות ועם הרבה אנושיות ושאולי בכל זאת אנחנו זקוקים מדי פעם למישהו שניתן להעריך ולשאוף להדמות לו.

חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

fantastic beasts

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

Fantastic-Beasts-Crimes-Of-Grindelwald-Featurette-Hogwarts

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

5bedcc9e48eb121288342128

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….

סקירת ספרות – "הקוסמים של פעם" מאת קרסידה קאוול

סאר (Xar) הוא בנו של הקוסם הגדול אנקנזו (Encanzo). אוטוטו הוא בן 13 והקסם שלו עדיין לא בא, לאכזבתו הרבה של אביו (וגם שלו עצמו). כדי להשיג קסם, סאר יוצא ליער העבות עם החיות הקסומות שהן חבריו, כדי לצוד מכשפה ולקחת ממנה את הקסם לעצמו. הבעיה – מכשפים נכחדו. מזמן. המלכודת שהוא טומן ביער לוכדת מישהו, אבל לא מי שהוא ציפה. מי שנלכדת במלכודת היא נסיכת הלוחמים, וויש (Wish), שיצאה ליער עם חרב קסומה שגנבה מאמה, המלכה סיקורקס (Sychorax). קוסמים ולוחמים גדלו במשך דורות כאויבים מרים. וכשסאר ווויש ניפגשות ביער, הם מגלים שכוח ישן ואפל חזר להסתובב ביער, ולחכות להזדמנות לפרוץ שוב במלוא הכוח.

the-wizards-of-once-pages-16x9

סאר (משמאל) ווויש (מימין)

הקוסמים של פעם (The Wizards of Once) הוא הספר הראשון בסדרת הספרים החדשה של קרסידה קאוול (Cressida Cowell). בדומה ל"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon), גם כאן הדמויות הן סוג של אנדרדוג, אכזבה להורים משום שסאר לא ממש קוסם וגם וויש לא יותר מדי לוחמת. אבל סקרנות ורצון חזק להרפתקה (וגם רצון לרצות את ההורים) מוציאים אותם מהאזור המוגן אל הרפתקה שאפילו ההורים שלהם לא חלמו.

קאוול כתבה ואיירה את הספר והיא משחקת לא מעט עם פונטים ואיורים שמוסיפים אווירה. הכתיבה שלה זורמת, ומדי פעם המספר פונה ישירות לקורא, קצת בדומה למספר סיפורים שפונה לקהל הצעיר בשאלות,  תהיות והערות. מי המספר, אתם שואלים? ובכן, זאת אחת השאלות של הספר ואפילו בסופו הכותבת מסרבת לספר לנו! קצת כמו קליף האנגר בספרות. ולא רק זה היה הקליף האנגר.

cressida-cowell-wizards-of-once

שם הספר באנגלית הוא The Wizards of Once, ולמילה Once יש מספר אפשרויות פירוש ותרגום. זאת המילה שאיתה מתחילות אגדות (Once upon a time) וככזו הסיפור מתרחש בעבר הרחוק, "לפני שהאיים הבריטיים ידעו שהם האיים הבריטיים". אבל פירוש נוסף למילהOnce  הוא "פעם אחת". ואכן, משהו קרה לסאר ווויש וחבריהם בספר הזה, משהו שלא קרה ביערות העבותים הללו דורות על גבי דורות של שנים. אבל האם מה שקרה קרה פעם אחת בלבד? או שמא תהיה עוד פעם? ואכן האפילוג רומז בדיוק לזה. לכך שעוד לא ראינו את הסוף של הכוח הישן והאפל שהתעורר ביער…. קליף האנגר כבר אמרנו?

את הספר אפשר למצוא באזור של גילאי 9-12 בחנויות הספרים הגדולות בבריטניה, אבל גם ילדים מבוגרים יותר יכולים ליהנות. הספר השני "הקוסמים של פעם: פעמיים קסם" (The Wizards of Once: Twice Magic) יצא בספטמבר, 2018.

61Bt23okWoL._SX330_BO1,204,203,200_

על וויקינגים, דרקונים וסוגים של גיבורים

היקאפ הורנדוס האדק השלישי (Hiccup Horrendous Haddock III) הוא לוחם ויקינגי גדול וחזק, אבל הספרים האוטוביוגרפיים שלו (memoirs) עוסקים בתקופה בה היה ילד ממוצע ורגיל, בכלל לא מרשים בסטנדרטים ויקינגים. העובדה שהוא בן הצ'יף וביום מן הימים יהיה הצ'יף בעצמו לא ניכרה כלל על גופו הרזה וחוסר חיבתו למשחקי כוח וסיבולת. כל ספר, מתוך תריסר הספרים שכתב, עוסק בהרפתקה אחרת שספק יצא-ספק נקלע אליה והדברים המשונים שקרו לו בהן. אליו מתלווים בדרך כלל חברו פיש-לגס (Fish-legs) והדרקון שלו, טות'לס (Toothless). את הספרים תרגמה קרסידה קאוול (Cressida Cowell).

אם אתם קראתם עד עכשיו וחשבתם "רגע, זה מצלצל מוכר… לא היה סרט על זה? משהו עם דרקון?" ודאי הלכתם לגוגל ומצאתם שאכן היה סרט כזה. שמו בעברית הוא "הדרקון הראשון שלי", אבל עליו אגיד כמה מילים בסוף, למען הסדר הטוב.

how to train your dragon

כל סדרת הזכרונות של היקאפ! 

"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon) הוא הספר הראשון בסדרה של 12 (!) ספרים שבדומה לסדרות ילדים/נוער אחרות מתחילות עם הגיבור ברגע מכריע בחייו (במקרה של היקאפ כשהוא צריך לעבור מבחן בגרות שכולל לכידה ואילוף של דרקון) והולכות ומתבגרות יחד איתו. כל ספר עוסק בהרפתקה חדשה שבה היקאפ לומד כישור חדש או יותר נכון מגלה שיש יותר מדרך אחת לעשות משהו וכוח היא אולי הפחות עדיפה מכולן (או לפחות, היא לא ברירת המחדל). למעשה, כמובן, קרסידה קאוול היא זאת שכתבה את הספרים, אבל הספרים מתחילים בכך שהם מציינים שהיא רק המתרגמת מנורדית עתיקה. ומשום שמדובר בסרטי פנטזיה לילדים בין 9-12, ההחלטה לציין שכביכול מדובר בתרגום בלבד מעניינת משום שהיא נותנת משנה תוקף להרפתקאות של היקאפ וחבריו. ממש כמו ספר אוטוביוגרפי אמיתי!

הספרים הפכו לספרי שמע (audiobooks) והוקראו על ידי שחקן סקוטי מוכר – דיוויד טננט, שעושה עבודה קולית נפלאה בדמויות השונות. למעשה, הקריאה שלו יושבת על התפר שבין אודיובוק לדרמת רדיו משום שהוא מצליח, רק באמצעות הקול שלו לבנות עולם מלא של דמויות עם אופי שונה והתרחשויות מסמרות שיער. זהו הישג לא קטן ראשית משום שיש מגוון דמויות עם אופיים שונים ושנית משום שגם הספרים של קאוול משחקים עם גופנים וקומפוזיציות על העמוד. מדיום שונה דורש התארגנות שונה, אבל הכישרון והשליטה הקולית כמו גם ההבנה של הדמויות שטננט משיג הופכת את ההקשבה לחוויה.

gragon david

דיוויד טננט על רקע עטיפת הספר הראשון בסדרה

וכמה מילים על הסרט. הסרט בהחלט חביב למדי ולמי שלא קרא את הספרים הוא מספק שעה ומשהו של צפייה מהנה בדרקונים יורקי אש והמאלפים שלהם. הבעיה העיקרית שלו היא הנפילה לתוך התבנית הרגילה סרטי פנטזיה. סיפור אפי של מאבק בין אדם לטבע (או בין האדם לדרקונים שמציקים להם בלי הרף) וגיבור ייחודי אחד, היחיד מכל השבט (!) שלא מסוגל להרוג דרקון כפי הנדרש, שמוצא את הדרקון המיוחד ביותר, מגלה אומץ ותעוזה יותר מכפי שגופו הצנום רומז, מוביל את החבורה ואת השבט לניצחון אסטרטגי גדול ומלמד על הדרך את החשיבות של העבודה עם הדרקונים ולא נגדם. אבל הדמות של היקאפ בספרים אינה כזאת. הוא לא הופך, בהינף שרביט, לוויקינג שרירי וכוחני, זה שמצליח למצוא את הדרקון הנדיר והייחודי ביותר ועכשיו רק מחכה לקרוע את יריביו לגזרים.  ההפך, הספר חוזר ומדגיש עד כמה ממוצע ורגיל היקאפ היה בתקופה הזאת. הייחוד שלו הוא דווקא ביכולתו לדבר דרקונית (השפה של הדרקונים, לא כוח-על טיפוסי) ובכך לדעת יותר ממה שחבריו לשבט יכולים רק מתוך הקשבה לחיות האלה שוויקינגים רבים רואים בהם כלי ורכוש ותו לא.

כן, היקאפ עושה דברים גדולים. הוא מצליח להימלט מסכנות רבות, ולהציל את השבט שלו לא פעם, אבל נדמה שיותר משזאת אסטרטגיה שגלומה בו ופשוט מחכה לרגע הנכון לפרוץ זה שילוב של שכל ישר ומזל, משהו הרבה יותר יומיומי. ההבדל בין הספרים לסרט מראה הבדל בתפיסה של גבורה ובתפיסה של גיבור ספרותי מהו, ויש שיטענו שהסרט חוטא למקור הספרותי ומעוות אותו לטובת תבניות ידועות ומוכרות (ואהובות? וצפויות?) של הוליווד. השאלה שנשאלת האם אנחנו רוצים גיבור שקל מאוד להזדהות איתו משום שהוא קצת שלומיאל ולא יוצא דופן, אבל לומד את חוזקותיו ולומד לנצל אותן היטב לטובתו או שאנחנו רוצים גיבור אמיץ אבל כזה שעושה לפעמים דברים טיפשיים רק מתוך הרצון להוכיח שהוא "כמו כולם" (ומשום מה "כמו כולם" כולל הריגה של דרקון…)? תחליטו בעצמכם.

toothless

עוד הבדל בין הסרט לספר (מקור תמונה: InkedBrownies)

סיכומון יום הולדת חמש

בחיי, אם הוורדפרס לא היה מזכיר לי, ככל הנראה יום הולדת חמש (!) של הבלוג היה חולף על פני בלי ששמתי לב ואולי הייתי נזכרת בו בעוד חודש או משהו. לא תגידו גיל שש, הכנה לכיתה א'. סך הכל גן חובה…
אבל וורדפרס כן הזכיר לי ופתאום הסתבר שלי שהדבר הזה, שהתחיל משלושה רעיונות קטנים שלא היה לי איפה לפרסם אותם וגדל להיות המקום הקטן שלי ברשת הקורים הגדולה של האינטרנט קיים כבר חמש שנים. איך הזמן רץ כשנהנים, הא?

אז מה היה לנו השנה? ספיישל פוסטים על הארי פוטר שחגג השנה 20 שבהם נסקרו הספרים, הסרטים, ואותו מאמר שטען שהקריאה בספרי הארי פוטר תהפוך אותנו לאנשים טובים יותר. פוסט פופולארי נוסף היה הפוסט על הבולט ג'ורנל. ככל הנראה חלקנו חולקים רצון עז לארגן את החיים שלנו ולא לחוש את עצמנו טובעים בקצב החיים המודרני. שני פוסטים נקראים נוספים הם סקירה של הספר "רקוויאם לשלום" של פבלו אוטין והניסיון שלי עם סרט המתח-אימה, השומרוני הרע. אבל הפוסט שנקרא הכי הרבה הוא מה שהוורדפרס מגדיר כ"בית/ארכיון" שזה שם כולל לעמוד הנחיתה של הבלוג (אני חושבת…) :D מה טוב לגלוש אך טוב יותר לנחות. 

נדמה גם שהבלוג הופך להיות יותר ויותר בינלאומי עם כל שנה חולפת. מבקרים בבלוג הגיעו מישראל (כמובן), ארה"ב וקנדה, אירופה לסוגיה ועד אסיה. חלקם ככל הנראה הגיע בטעות כשניסו לחפש פתרונות מתמטיים ל"משוואה בשלושה נעלמים" והגיעו לפוסט על סדרת הנוער הישראלית "נעלמים" (בטח סיננו כמה קללות בדרך, בכל זאת, לא עזרתי להם בשיעורי בית…) או שחיפשו "צעירות יפות מקוריאה" (איך לכל הרוחות זה הביא אותם לבלוג שלי?). בכל מקרה, נחמד לראות עוד אנשים מסתובבים בבלוג.

זאת הייתה אולי שנה רגועה יותר, שנה שבה הבלוג לא היה המרכז אבל הוא התמיד וגם אני התמדתי איתו. אני מודה לכל המבקרים הקבועים ומזדמנים שבזכותם אני מתמידה ומקווה שתבואו לבקר שוב!

25-Funny-Minions-Happy-Birthday-Quotes-5- (1)

קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הוג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

220px-ChrisChibnall

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

_103555454_049067465

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור