הסכיתו לתסכית – "לחץ אוויר"

יש צורות אמנות שעברו מן העולם. הטרובדורים כבר לא משוטטים ברחבי אירופה עם כלי נגינה וסיפור, התיאטרון של שייקספיר לא דומה בכלל לדמותו בזמנו של שייקספיר וגם התסכיתים כמעט נכחדו מהרדיו. אבל אי שם בהיסטוריה העתיקה, בימים האפלים טרם המצאת הסמארטפונים, לפני הטלוויזיה הצבעונית, למעשה לפני הטלוויזיה בכלל, הבידור הפופולארי היה הרדיו. כן כן, אותו מכשיר גדול עם כפתורים וסוג של רשת כזו היכן שהיה הרמקול, שסביבו התאספו בני המשפחה ולעיתים גם השכנים כדי לשמוע על הנעשה בארץ ובעולם (חדשות), לקבל טיפים איך לנהל משק בית (ואולי גם כמה מתכונים פשוטים וטובים), ולשמוע תסכיתים.

תסכית, למי שלא זוכר את פירוש המילה מהתקופה שבה עשה הפסיכומטרי, היא דרמת רדיו. סדרה בהמשכים בדרך כלל שכוללת שחקנים שרק שומעים ורעשי רקע שמסייעים לצייר את ההתרחשות. כיום נדמה מעט מוזר העדרו המוחלט של האלמנט הוויזואלי, התרגלנו ל"טוב מראה עיניים" ו"תמונה אחת (בפוטושופ) שווה אלף מילים", אבל אם מצליחים להתגבר על כך, העולם שהאוזניים והדמיון מסוגלים לברוא עשיר בפרטים לא פחות ואולי אף יותר מהעולם של הקולנוע והטלוויזיה. הרי בקולנוע יש לנו שחקן אחד שאו שהוא מתאים או שלא, ואילו בתסכית כל אחד מהמאזינים יכול לדמיין לעצמו את השחקן שהוא מוצא כמתאים ביותר לדמות.

אולי זו עובדת היותה אי או השמרנות והחיבה למסורתיות, אבל בריטניה שימרה את אמנות התסכית ורדיו BBC הפיק את "לחץ אוויר" (Cabin Pressure), תסכית קומי מאת ג'ון פינמור (John Finnemore) שמתרחש במטוס אחד מתפרק של חברת צ'רטר, טוב לא חברה, חבר-צ'רטר אחד. בין טיסות מטען ביזאריות לבין טיסות נוסעים ביזאריות לא פחות מתגלים היחסים בין ארבעת העובדים בחברת התעופה הקטנה. בכל פרק הם נוסעים למקום אחר על הגלובוס ולעיתים מביאים איתם ניחוחות זרים. ההומור הוא הומור בריטי. אתם יודעים, קצת יבש כמו הצנימים שליד התה אבל הומור שמצליח להצחיק לא מעט.

אז מי הדמויות:

קרולין נאפ-שפי – בעלת חברת התעופה MJN שכוללת מטוס אחד (מה שמקשה עליה לקרוא לזה "חברת" תעופה). היא זכתה במטוס במסגרת הגירושין מבעלה האוסטרלי גורדון שפי (מכאן השם MJN – My Jet Now) ומקיימת את החברה הקטנטנה כדרך להעסיק את עצמה ואת בנה בן ה-28. היא ללא ספק כלב האלפא, ה"סר" ובאופן כללי הבוס והמנהל של כל מה שקורה בחברה כשהם על היבשה ובאוויר.

דאגלאס ריצ'רדסון – בעברו היה קפטן ב- Air England עד שהחברה עברה שינויים והוא מצא את עצמו בכיסא הטייס משנה ב-MJN מכלה את זמנו במטוס אחד עם צוות מוזר ובהצקות על חשבונו של הקפטן, מרטין קריף.

מרטין קריף –  מאז גיל 6 חלם להיות קפטן בחברה תעופה, ועד אז חלם להיות מטוס. לקח לו 7 פעמים כדי לעבור את בחינת ההסמכה ולהפוך להיות טייס וכשקרולין הציעה לו להיות קפטן הוא קפץ על המציאה גם אם נאלץ להתפשר לשם כך על תנאי ההעסקה. הוא נע בין חוסר בטחון מוחלט להיאחזות מגוחכת בכובע הקפטן ובמעמדו מה שגורם לדאגלאס, שמלא חשיבות עצמית באופן טבעי, לצחוק עליו 24/7 (או לפחות בכל טיסה).

ארתור שפי – בנה הקצת טמבל של קרולין. בן 28 וקצת, גר עם אמו ובאופן כללי… נאיבי בצורה מוגזמת. גם הוא זוכה למנת הגיחוך מדאגלאס, מרטין וקרולין וגם מאנשים מזדמנים. תפקידו בכוח הוא דייל אוויר וכחלק מתחומי אחריותו הוא אחראי על האוכל, הקפה והנוחות של הנוסעים. כשיש נוסעים. מצד שני, עדיף שהוא יניח לנוסעים לנפשם, זה בדרך כלל "מתכון בדוק לטיסה מוצלחת".

CABIN PRESSURE

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס ו… ארתור.

אם אי פעם נתקלתם בנותני שירות או הייתם בעצמכם נותני שירות ודאי תזדהו עם חלק ניכר מהמצבים שבהן קרוליין, המנהלת של החברה, מביעה את דעתה על לקוחותיה. טוב, אולי לא תזדהו, אולי תקנאו בכך שהיא אכן אמרה את אותם הדברים שחלפו לכם עשרות פעמים בראש כשדיברתם עם לקוח עקשן, צעקן או סתם טיפש. אם סבלתם בעבר מחוסר ביטחון עצמי ולצערכם עבדתם עם אדם מלא ביטחון עצמי טבעי, אתם ודאי מבינים כמה זה מעצבן בשביל מרטין לעבוד עם דאגלאס. ואם אתם יותר דומים לדאגלאס, תארו לעצמכם איך ההרגשה להיות מוקף באידיוטים (או סתם להיות סגור איתם במטוס בערב חג המולד)…..

אוסקר וויילד אמר ש"אם אתם רוצים לספר לאנשים את האמת, תצחיקו אותם, אחרת יהרגו אתכם". לא מעט אמת אפשר למצוא בקומדיה הזו, כמו בכל קומדיה טובה. כמו למשל, הטיסות הארוכות מאירופה למזרח הרחוק. בייחוד הטיסה מעל רוסיה…. וכדי להעביר את הזמן בטיסות מטען נטולות נוסעים או טיסות נוסעים נטולות עניין הם משחקים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. "המלך אמר", תחרות של רשימות (כמו למשל לרשום את השמות של כל שבעת הגמדים), שמות של ספרים שנשמעים מעניין יותר בלי האות האחרונה שלהם (כמו למשל Three Men in a Boa), ואפילו "הלימון המטייל", משחק שבו הם מחביאים אחד לשני לימון בין הנוסעים. "הלימון המטייל" הפך להיות כל כך פופולארי, שמאזיני הסדרה צילמו לימודים בכל העולם והפכו את זה לספר מתנה שניתן ליוצרים ולצוות של התכנית במסגרת מפגש שחקנים-קהל.

אבל יש גם אמת מהסוגים שמעוררים מחשבה. כשעלתה השאלה הפילוסופית "מהו אושר?" לארתור הייתה תיאוריה שאושר הוא לא אותו מצב רחוק שכולנו שואפים אליו ושאם מגיעים אליו עסוקים מדי בלדאוג שמא יעלם בן רגע, אלא אותם רגעים רבים קטנים במהלך החיים. כמו למשל כשהמים במקלחת הם בטמפרטורה המושלמת אחרי יום עבודה ארוך. או כשארתור מספר על הראיון שלא נכנס אליו במכללה האווירית באוקספורד ושעד היום הוא תוהה "מה היה קורה אילו". מרטין ודאגלאס אומרים לו שאין לו על מה להצטער משום שלא היה לו שום סיכוי להיות טייס והם היו זורקים אותו בבושת פנים מהמכללה. "או, תודה חברים" אומר ארתור, "אתם לא אומרים את זה רק כדי שארגיש יותר טוב?" משפט שכמובן גרר צחוק מהקהל. מה טוב בהרגשה שהיית כל כך גרוע שהיו מעיפים אותך ממש על ההתחלה של הקורס? אבל מצד שני, אם לא היה לך שום סיכוי להצליח, אין צורך להתחרט על שלא ניסית. נכון?

בעולם בידור שבו חוש הראייה הוא החשוב ביותר, בו האפקטים של המחשב עולים בחשיבותם על העומק של הסיפור, נדמה שלתסכית אין מקום. אבל אם תהיו מוכנים להיות קצת מיושנים ולתת לו הזדמנות, גם אתכם הוא ישבה בקסמיו.
למי שרוצה לשמוע את התסכית: כאן או כאן

 

 

מודעות פרסומת

תמונה אחת, 500 מילים – כשהסתיו נוגע ביער

אם ממשיכים ללכת ברחוב הראשי של השכונה, הלאה והלאה במעלה הגבעה מגיעים לחורש פאטני. ריאת טבע ירוקה גדולה שהולכת ומתחברת אל ריאת טבע ירוקה נוספת בפאתי ווימבלדון.
ניכנס? למה לא.
טקטוק העקבים על מדרכת האספלט מתעמעם כשהנעליים פוגשות אדמה והולך והופך לרשרוש ייחודי במפגש בין הנעל לעלי השלכת המכסים את השבילים. ואני הולכת. משוטטת הלוך ושטוט על השביל, עם השביל לאן שהוא מוביל, הלאה והלאה אל מעמקי היער. ריח רטיבות האדמה עולה באפי, ריח שלא דומה לשום דבר אחר, מתערבב ברשרוש הנעלים ואוושת העלים על העצים הסוגרים על השביל משני צדדיו.
והנה הסתעפות קלה. שני שבילים. במי מהם אבחר? ימינה או שמאלה? הרי שניהם כה דומים ואי אפשר לראותם במלואם. עוצמת עיניים ומנסה להחליט אקראית, לאן שהדרך תיקח אותי לשם אלך. בחרתי אחת. משתדלת שלא לחשוב "מה  היה קורה אילו הייתי בוחרת בשנייה?" זאת לא שאלה פילוסופית, רוברט, לא מטאפורה לחיים. סתם שוטטות. מחר אבחר את השביל השני. אולי.
האדם הוא טבע נוף מולדתו וכשרואים את היער מבינים מאיפה הגיעו סיפורי המסעות והאימה, אגדות הילדים והגמדים. אני כמעט מצטערת שלא פיזרתי אבנים לאורך השביל. "אל תסטי מהשביל", לוחש לי הקול, אבל השביל כמו נושא את רגלי הלאה והלאה והלאה, אל מעמקי היער ורטיבות האדמה וריח הטחב.
רוכב אופניים וכלבו השחור הגדול חלפו על פני ונעלמו בעביי היער. נדמה לי שראיתי זוג אנשים בהמשך השביל והבזק אור של פנס והנה גם הם נעלמו מעיני. לפני רגע היו שם ואינם עוד. האם חלמתי? שעת בין ערביים הולכת ומתקרבת, השמש מתכוננת לשנת הליל, השמיים נעשים אדמדמים, קרעי עננים מעטרים אותם, מדגישים את הצבעים, מעידים על מעללי הרוח הקרירה שמורגשת יותר ויותר.
זכרונות ילדות כתובים, לא שלי, צצים במוחי. סיפורי יערות וזאבים והולכי רגל שתעו בדרך ואני מסתובבת ושמה פעמי חזרה אל הכביש, אל העיר, אל רעש המכוניות המנחם וצפיפות האנשים החמימה. מעיפה מבט למעלה לשמיים ואז למטה לשביל והוא נראה שונה, ירוק ועשבי יותר מהשביל שבו הגעתי הנה. האם תעיתי בדרך?
היער הולך ומחשיך ונעשה קרוב ומאיים, כמו יכלו העצים לזוז והלכו והתקרבו אלי מבלי ששמתי לב. רשרוש העלים הפך מנעימה ערבה לאוזן להמהום מבשר רע. אני הולכת וכורה אזני לצעדים נוספים, לא יודעת אם קולם יביא הקלה או שמא להפך. קולות ילדים צווחים בחדווה במתחם החנייה הסמוך שמעבר לתסבוכת העצים והשיחים, אם תעצמו עיניים ישמעו שונים לגמרי בחשיכה המשתלטת על היער.
צעדי הולכים ונעשים מהירים יותר, נואשים יותר לשמוע שוב את טקטוק הנעליים על אספלט המדרכה הקר, על השביל הבטוח שמוביל אל הבית. ואני ממשיכה והולכת, כמעט מבלי לדעת לאן, חזרה על השביל שעליו הגעתי, או כך אני מקווה. והאוויר נהיה קר והיער חשוך ומלבדי אין נפש חיה. והנה, מבעד לעצים מציץ פנס מכונית ורעש התחבורה חותך את רשרוש העלים ואני יוצאת אל העיר הגדולה והמנחמת
והכביש והמדרכה פרוסים לפני לכל אורכם
במורד הגבעה שבסופה
הבית.

P71028-172957

פאטני, צילום שלי.

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

אחרי 20 שנה – הארי פוטר והילד המקולל

ל"הארי פוטר והילד המקולל" הגעתי כמעט במקרה, כמו שזה קורה במקרים רבים. פגשתי חברה שלא ראיתי הרבה זמן והיא סיפרה לי שהיא הולכת והמליצה גם לי לבוא. אז אחרי התפתלויות אחדות (בכל זאת, יש חובות אקדמיים להגיש קודם), הלכתי לראות את המחזה המדובר: הפריקוול/סיקוול של הארי פוטר (נגיע לכך בהמשך). את הסקירה שלי אחלק, כמיטב המסורת הישראלית, לשלושה חלקים: החוויה, ההיבטים הטכניים וכמובן התוכן.

החוויה  או ברוכים הבאים לאגודה הסודית

התיאטרון שבו מוצג המחזה נבנה בשנת 1891 והעלה כמה וכמה הצגות ידועות עד שבשנת 2016 השתלטו עליו מכשפות וקוסמים ולא נראה שהם מתכוונים לעזוב בקרוב. המבנה יפיפה מבחוץ ומבפנים, אופייני לווסט אנד המפורסם של לונדון. אבל מה שהדהים עוד יותר היה הקהל. ואני לא מדברת על הקהל הגיקי שצפוי שיגיע לצפות במחזה, אני מדברת על הקהל שטווח הגילאים שלו נע בין שנות העשרה לגיל הזהב בקלות. סבתות בלי הנכדים, נשים וגברים בגיל העמידה, צעירים כמוני שגדלו יחד עם הספרים והיו צריכים לחכות שהספר הבא יצא ויתורגם או צעירים שגילו את הארי פוטר דווקא דרך הקולנוע תחילה ורק לאחר מכן דרך הספרים. ולרובם היה משהו שהסגיר אותם. צעיף של הבית אליו הם משתייכים, תיק עם סמל הוגוורטס, התסריט של המחזה. לא היה קוספליי של ממש, אבל כולם הקפידו לבוא מאובזרים בהתאם. יש משהו מרתק בהארי פוטר שלא נתפס באנגליה כ"ספרות לילדים או לנוער", אלא תופעה תרבותית, חוצת גילאים ומדיומים שהפכה להיות כבר חלק מהנוף.

החוויה של הצפייה במחזה מתחזקת אם קראתם את הספרים וראיתם את הסרטים. האיקונוגרפיה של הסרטים נשמרת לא מעט בדמויות שהפכו כבר לאיקוניות בפני עצמן: דמבלדור, סנייפ, מקגונגל (שהפעם באמת סקוטית!) וכמובן הארי ורון, האפור של הרוח של מירטל, הורוד של אמברידג', והשיער המטאלי של משפחת מאלפוי. אבל זה לא רק מראה, זה גם משפטים שלמים שמצוטטים ומרפררים לספרים ולסרטים שכל מעריץ מכיר. תנו לעצמכם טפיחה על השכם אם הצלחתם לזהות את המשפט ומאיפה הוא. או לחילופין, הנה רעיון למשחק שתייה…

גם היחס לקהל היה בהתאם לאווירה. אחד העובדים עמד ומכר "תכניית מוגלגים" עבור המוגלגים שבקהל. דולורס אמברידג' דרשה מאיתנו לסגור את המכשירים האלקטרוניים המעצבנים של המוגלגים ושאם היא תשמע אפילו רטט קל שבקלים the consequences will be… severe.  הקהל כמובן מיהר לכבות טלפונים, אף אחד לא רוצה לכתוב בנוצה המיוחדת שלה….

בתור אחת שלא יצא לה (עדיין) להסתובב בכנסי מעריצים החוויה הייתה…. מרעננת. הלגיטימיות להתלהב, להגיע עם מרצ'נדייז רלוונטיים, לדון בלהיטות בסצינות, דמויות, מוטיבים ורעיונות עם חברים להתלהבות שכרגע פגשת הם חוויה מרתקת. כאילו כולכם שותפים באיזו אגודה סודית שאפשר להצטרף אליה אם אתם מכירים את הסיסמא (it's ain't over till the fat lady gives you the password) ויש בכך תענוג של שייכות מסוג שמזמן לא חשתי.

Palace_Ext-8

היבטים טכניים או הקסם של התיאטרון

אם הקסם של הספרות הוא היכולת לברוא עולם בראש רק בעזרת מילים, והקסם של הקולנוע בעיקר נשען על CGI בימינו, התיאטרון הוא המקום האמיתי של הקסם שמוציא ממך "וואו". בתיאטרון אין CGI. אין מחשב שיעשה קסם. ועל כן כשיש קסם, אפקט ה"וואו!" גדול יותר. אם הארי בן ה-11 התפלא איך הוא עובר את הקיר שמוביל לרציף 9 ושלושה-רבעים, המעבר לרציף בהצגה עושה צחוק מהשבע שניות המפורסמות של החלפת תלבושות. והכל חייב לטקטק, אין אפשר לעשות עוד טייק.

הבמה בנויה בצורה כזו שהיא מאפשרת הרבה גמישות, וגמישות היא אחד הדברים הנחוצים ביותר בעולם של קוסמים ומכשפות. מבלי לספיילר יותר מדי מההפקה למי שירצה ללכת ולראות אותה, הבמה כוללת דברים שזזים, אש ומים (ליטרלי), במה מסתובבת, ספרייה שחוטפת אנשים, טלפון ציבורי שהוא דלת למשרד הקסמים, מדרגות שכל הזמן משנות כיוון, ועוד הרבה דברים מגניבים שהופכים את השעיית אי האמון לקלה מאוד. אה, ואנשי הבמה לבושים בבגדי הוגוורטס שחורים ומשנים את הסט בהינף שרוול.

צוות השחקנים מדהים. לא קל לעשות 8 הופעות בשבוע, ובמקרה של המחזה שאני ראיתי, שני החלקים שלו היו אותו יום. קרוב ל-5 שעות של ריכוז ורגש נדרשים מכל הקאסט והדבר מעורר הערכה רבה משום שזה די מתיש. גם היכולת לבנות את הדמויות המוכרות על בסיס הדמויות האייקוניות מהסרטים מעוררת הערכה. השחקן של סנייפ עשה חיקוי אלן ריקמן מושלם כל כך שצמרמורת אחזה בי. אני לא בטוחה שהתבססות שכזו עבדה לטובת המחזה, משום מה. פרט לכך, חלק מהשחקנים באים להגיד שלום לצופים לאחר המחזה בכניסת האמנים, שמחים לחתום, להצטלם ולשוחח. קצת קשה לזהות מי זה מי בלי התלבושות, אבל בשביל זה הלכתי עם אנשים שמבינים עניין… ועכשיו יש לי שני כרטיסים חתומים על ידי השחקנים של הארי, רון, הרמיוני, אלבוס, סקורפיוס, סנייפ, דראקו, דלפי והארי הצעיר.

HP17_Q1_317_m_g-12_1_

התוכן או תפסת מרובה, לא תפסת (אזהרת ספויילרים)

העלילה, על קצה המזלג, סובבת סביב הבנים של…. אלבוס סוורוס פוטר, בנו של הארי, וסקורפיוס מאלפוי, בנו של דראקו, שמתיידדים על הרכבת להוגוורטס ומסווגים לאותו בית, סלית'רין. (כן, היו אנשים שהחסירו פעימה בקהל למשמע העניין….). תחילה נראה שהסיפור יסבוב סביב יחסי אבות-בנים (ואבות-אבות) אבל לאט לאט משתנה הפוקוס של העלילה וחוזר להיות הטריו הידוע (הארי-הרמיוני-רון) ויותר מכך – הארי. התחושה הכללית היא שהכותבים נופלים לאותה מלכודת אליה נופל הגיבור של הסדרה המקורית מדי פעם – התרכזות גדולה מדי בעצמו.

המחזה מאוד ארוך, והוא מחולק לשני חלקים שכוללים שתי מערכות עמוסות מאוד. הדבר בהחלט בעוכריו. לו היה העורך אמיץ מספיק לקצץ את המחזה לשעתיים-שלוש המחזה (והקהל) היו מרוויחים מזה לא מעט. נדמה שהיה לרולינג (או לכותבים) קשה להחליט אם הם רוצים שהסיפור יעסוק בעתיד (Sequel) או בעבר (prequel) והשילוב של שניהם הופך את המחזה למשהו אמורפי שמאבד את הפאנץ'. החלק הראשון של המחזה עוסק בחברות בין אלבוס לסקורפיוס ובניסיון שלהם לבנות את היחסים ביניהם הרחק מהיחסים הבעייתיים של האבות שלהם, ולמצוא את הזהות שלהם מעבר ל"בנים של…". החלק השני, לעומת זאת, מביא לקדמת הבמה את כל אותם מאפיינים מוכרים מספרי הארי פוטר: הצלקת שמתחילה לכאוב, וולדמורט והלילה שהתחיל את הכל, ונדמה שהוא בעיקר בונה על הידע המוקדם של הקהל ורגש הנוסטלגיה במקור לנסות ולפתח את הדמויות האהובות שהתבגרו או את הדור החדש של הוגוורטס. על אף שסוף המחזה משלב את שתי העלילות באופן כלשהו, איבוד הפוקוס הופך את הפאנץ' לפחות ממוקד.

אבל זאת לא הייתה הבעיה היחידה. אחד הדברים שטובים בתרבות הפופולארית הבריטית, ויהיו אלה ספרים, סרטים או סדרות הוא היכולת לשלב בין רגש לקומדיה. הבריטים אף פעם לא הולכים כל הדרך עד לנקודת השבירה של הדמויות, הן תמיד שומרות על איפוק מסוים, ולרוב בתוך סצינה מרגשת, או לקראת סופה, אחת הדמויות תגיד משהו משעשע ואנחנו נחייך. זה לא יהיה משהו לא קשור או אידיוטי, אלא הערה קטנה על המצב שתאיר אותו באור פחות רציני. האופי הבריטי נשמר בחלק הראשון של המחזה אבל החלק השני מלא באובר-מלודרמטיות אמריקאית שכוללות סצינות בין הארי לדמבלדור ובין הארי לדראקו שניתן היה בקלות לחתוך משום שהן לא הולמות את הדמויות, אפילו אם הארי ודראקו התבגרו והבינו כמה דברים בדרך. האכלה בכפית כדי להעביר מסר תמיד הייתה סגנון שאפיין יותר את החברים מעבר לים מאשר את הבריטים ולמזלם של השחקנים הייתי בלי השרביט שלי כי סיננתי כמה קללות בחלקים האלה שהיו עלולות להיות בעייתיות.

במקרה של המחזה, זה "תפסת מרובה, לא תפסת". הניסיון לפנות לקהל האוהד ולשחק על הנוסטלגיה יותר מדי עובד לרעת המחזה. אמנם החוויה מרגשת, והתענוג בלדעת שיחד איתך, מבין 1400 המקומות באולם כמעט כולם מכירים, אוהבים ושמחים לפטפט על העולם של הארי פוטר, המחזה עצמו לא מספק איזשהו קטרזיס או תובנה מעניינת. היא לא חייבת אפילו להיות תובנה חדשה, מי כמונו יודע שדווקא היום אנחנו זקוקים לאנשים שיזכירו לנו שאהבה מנצחת ועם כמה שזה קשה וכואב לפעמים זה בסדר לאהוב ולחלוק, אבל לתחושתי, היו דרכים מעט יעילות יותר להעביר את המסר. ואולי, רק אולי, כעבור כמעט 10 שנים מאז הסרט האחרון, הגיע הזמן להניח להארי, רון והרמיוני ולהתרכז בניוט סקמנדר או אלבוס פוטר וסקורפיוס מאלפוי ולחקור היבטים נוספים בעולם המפורט שרולינג בנתה.

Tolentino-FinallyaNewHarryPotterStoryWorthReading

יום הולדת 4!

יום הולדת ארבע! הופ, גדלתי בשנה! (לא יאמן, עוד מעט גן חובה… 😛 )

בלי ששמתי לב, הבלוג כבר בן 4 וחודש. איך הזמן רץ כשעושים בינג'… סליחה… כשנהנים. כלומר, כשנהנים לעשות בינג' ואז עייפים בבוקר למחרת, אבל היי, יש רעיון לפוסט בבלוג!

כמות המבקרים והקוראים בבלוג צמחה וגדלה בשנה החולפת בצורה מעוררת פליאה וממלאת את הלב בהרגשה של הכרת תודה עצומה לכל מי שמגיע לכאן (מבחירה או שלא) ועוד נשאר לקרוא. זה מרגש בכל פעם מחדש לדעת שיש לבלוג קוראים ותמיד מעודד ומדרבן להמשיך ולכתוב.

כמה פוסטים תפסו את תשומת הלב של קהל הקוראים. הפוסט הכי נקרא היה פוסט הסקירה על הספר של ד"ר פבלו אוטין, ואם טרם קראתם את הפוסט ואחריו מיהרתם לקרוא את הספר, מהרו! סקירה פופולארית נוספת היא של הספר "קומץ" של הוצאת ההייקו "ירח חסר" (שמאז הוציאה עוד כמה ספרים). שירים קטנים עם משמעות גדולה.

בגזרת הסדרות היו גם כמה פוסטים פופולאריים. "משוואה בשלושה נעלמים" על סדרת הנוער הישראלית "נעלמים" ופוסט על הסדרה "דוקטור הו", סוף סוף יש את מי לשאול שאלה…

את שנת יום ההולדת הרביעי סיימה סדרת פוסטים על מדיניות "קול ג'פן" היפנית, בסדרה של ארבעה פוסטים: "קול ג'פן – מה זה?", "קול ג'פן – Japan's Prized Possessions", "קול ג'פן – איך בונים ספינה", ואחרון חביב "קול ג'פן – מדינת הריסטארט-אפ". אם אתם מתעניינים ביפן, במדיניות תרבות, שמעתם פעם את המושג "Cool Japan"  ולא ידעתם מה זה בדיוק, הגעתם למקום הנכון. 🙂

תודה מכל הלב לכל מי שמגיע לכאן וקורא ומגיב וחולק ומשתף ומעלה מחשבות.

שתהיה לנו שנה מעולה ותרבותית לעוד הרבה פוסטים מעניינים!

Cultureroll

BELATED BIRTHDAY

קול ג'פן – מדינת הרי-סטארט אפ

דיברנו בבלוג על Cool Japan בהקשר של תרבות פופולארית והדרך שבה מנסה ממשלת יפן לקדם את יפן בחו"ל, אבל ל-Cool Japan יש תופעת לוואי מרתקת ששווה להעיף בה מבט ולו רק משום שאם תצליח היא תשנה את פני יפן לתמיד.

המשבר הכלכלי המתמשך של יפן מאז שנות ה-90 הביא את קברניטי המדינה להבנה שמה שעבד ליפן אחרי מלחמת העולם השנייה והביא לנס הכלכלי, כלומר מבנה חברות הענק היפניות לא עובד במאה ה-21. המאה הנוכחית מבוזרת יותר, הידע נגיש יותר והאינטרנט והטכנולוגיות המידע הם תחומים שכדאי לגלות ולהשקיע בהם משום שיש בהם כוח. כל אלה דורשים ראייה חדשה ורעננה על הדברים ותעוזה לנסות דברים שלא נוסו קודם. הבעיה היחידה היא מבנה החברה היפנית, ובהשאלה גם מבנה החברות הכלכליות היפניות.

החברה היפנית היא חברה היררכית. הקידום בדרגות בחברות הכלכליות נעשה לפי ותק (ולא לפי מריטוקרטיה בדרך כלל) והצעירים שזה עתה נכנסו לחברה עושים עבודות פשוטות ומשעממות עד שיגיע זמנם לעלות בדרגה. גם סגנון קבלת ההחלטות היפני שדורש להגיע לקונצנזוס ולכן לרוב מתפשר על דרכים בטוחות ומוכרות מונע העזה גדולה יותר. היררכיה נוכחת לא רק בדרגות של ניהול אלא גם ביומיום השגרתי דרך השפה היפנית. דרגות שונות של כבוד שמביעות את יחסי ההיררכיה בין המדברים מובנות בשפה היפנית דרך שינויים דקדוקיים ולקסיקליים. כל אלה מקבעים את המעמד של הצעירים הזוטרים ומונעים מהם להציף רעיונות נועזים וחדשניים כלפי מעלה ובכך מונע מהחברות את אחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המאה ה-21 ותעשיות המידע החדשות.

כדי לנסות ולדרבן חברות ליצור אקלים נוח יותר לשיתוף רעיונות ויוזמות בין דרגים שונים בחברה, הוציא קנטאי (Kantei), משרד ראש ממשלה, מסמך שממליץ לחברות ליצור "חדרי עבודה" שבהם ההיררכיה תישאר בחוץ וזוטרים ובכירים יוכלו לנהל שיחה חופשית ובשאיפה פורה יותר. אבל כדי ליזום צריך לשבור מוסכמות והרגלים ושבירת מוסכמות לא נתפסת בעין יפה ביפן. אדם אשר לא יודע את מקומו בהיררכיה ומתנהג שלא בהתאם יגלה מהר מאוד שקשה לו להסתדר בקבוצה. אינדווידואל אה-לה אמריקה? לא בבית ספרנו. התפיסה של ההיררכיה מושרשת כל כך שגם חללים ייעודיים שכאלה לא יעזרו. הצעירים חוששים להיתפס כמרדניים או ככאלה שלא יודעים את מקומם ולסבול מהתדמית הזו גם לאחר שיצאו מהחלל הייעודי.

לתדמית הבעייתית של יזמים כצעירים שוברי מוסכמות מצטרף גם הסיפור של טקאפומי הורי (Takafumi Horie), הבעלים והמייסד של חברת livedoor שעסקה בתיווך של ביטחון, השכרת רכבים והשכרת DVD. הוא היה ידוע באורח חייו הראוותני, נסיעותיו במכונית פרארי ברחבי טוקיו והנשים שהיה מביא איתו לחופשות באיים בפסיפיק. בשנת 2007 הוא הורשע בהפרת החוק לניירות ערך כאשר העלה את מניית החברה בצורה מלאכותית מעבר למה שהחוק אפשר, מכר יותר מניות והתעשר על חשבון בעלי המניות. פושעי צווארון לבן ביפן לרוב מתנצלים ומקבלים עונש על תנאי, אבל בשל היהירות של הורי וחוסר רצונו המובהק להודות בטעות הוא קיבל עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי. ההתנהגות של הורי הטילה צל כבד על כל היזמים הצעירים והיוותה בעיני הדור המבוגר דוגמא מובהקת לחוצפתם של הצעירים ולחוסר היכולת שלהם לדאוג לאחרים גם.

 

JAPAN-CRIME-IT-COMPANY

טקאפומי הורי

 

"גבר עשיר, אישה ענייה" (יפן, פוג'י TV, 2012)

והנה גם התרבות הפופולארית נכנסת לדיון על יזמות ויזמים ביפן. הסדרה "גבר עשיר, אישה ענייה" (Rich Man, Poor Woman) מספרת את סיפורו שלל יזם מחשבים צעיר, היוגה טורו וסטודנטית מאוניברסיטת טוקיו, נאטסוי מאקוטו. בגיל 29 הוא מנהל חברת היי טק שמעסיקה למעלה מ-20 עובדים ומגלגלת מיליונים. הוא אקסצנטרי, לא מתחשב בדעותיהם של אחרים, יודע מה הוא רוצה להשיג ואיך להשיג את זה גם אם זו לא הדרך הקונוונציונאלית. החברה שלו והוא עצמו רחוקים שנות אור מהמודל של חברות יפניות. הם לבושים קז'ואל גם בעבודה, מקודמים על בסיס ביצועים והישגים ולא ותק, ועובדים במתחם עבודה פתוח כולם יחד. אידיאל סטארט-אפ מערבי קלאסי. מצד שני, הוא ביקורתי מאוד כלפי העובדים שלו עד כדי עלבונות, רואה בעצמו את הגאון שהיננו ומסתכל מלמעלה על כל אותם אנשים אפרוריים שבחרו בעבודה אפרורית ומשעממת למען המשכורת הקבועה בסוף החודש.

יחד עם חברו קוסוקה אסאהינה הוא הקים את החברה, שאמנם יש לה Board Of Directors אבל הוא לא מתחשב בדעתם יותר מדי. הפרויקט השאפתני ביותר שלו הוא Personal File, מערכת הפעלה ממוחשבת שמרכזת במקום אחד את כל המידע האישי שהאזרחים זקוקים לו כדי לנהל את חייהם. במקום שכל משרד ממשלתי יקים אתר משעמם שקשה להבנה ולניווט (ולמי שאי פעם ניווט באתרים של משרדים יפנים רשמיים זה יצלצל מוכר מאוד) ויחייב גם את האוכלוסייה המבוגרת להסתבך עם האתרים השונים, יהיה אתר אחד שמרכז את הכול בצורה נגישה ומובנת.

אם היוגה הוא היזם של המאה ה-21 אז השותף שלו, אסאהינה, הוא תוצר המערכת הישנה שמתחיל להרגיש רוחות שינוי. הוא בוגר טודאי, האוניברסיטה הטובה ביותר ביפן ומתחיל את חייו הבוגרים מעבודה בחברה, ממש לפי הספר, לפני שחובר להיוגה ופותח איתו את החברה החדשה. גם נאטסוי מקוטו היא בוגרת של טודאי, וכביכול עושה הכול כמו שצריך, אבל המציאות השתנתה ולהיות בוגר של אוניברסיטה טובה כבר לא מספיק. למרות כל זאת, הסדרה לא נוקטת עמדה מובהקת לטובת צד אחד אלא מציגה מציאות שבה אין צורך בשינוי דרסטי אלא בהבנה שהשינוי נחוץ ועבודה יחד איתו.

כאשר אסאהינה מקנא בהיוגה ומשתלט בדרכים לא כשרות על החברה שלו ואף מעיף את היוגה ממנה, הוא לא מצליח לגרום לה להתרומם ולהצליח. הגרסה שלו של התכנה מיושנת, מזכירה אתרים בירוקרטיים מייגעים ולא מובנים, זהים לכל אותם דברים שהשרה האחראית לא רצתה. הדרך הישנה לא מתאימה יותר לעולם החדש. מצד שני, גם עולם חדש לגמרי הוא לא מוצלח במיוחד. חוסר היכולת של היוגה לתקשר היטב עם אנשים הוא בעוכריו ומביא ללא מעט חיכוכים בינו לבין חבר המנהלים של החברה שעל אף הכל צריך לאשר את הפרוייקטים הנועזים של היוגה. יפן, כאמור, היא חברה שמושתתת על יחסים בין אישיים חזקים וחוסר היכולת שלו לכבד את חבר המנהלים עוצר אותו מלקדם את היוזמות הברוכות שלו. כל אחד מהם לבד לא מצליח להתרומם, אבל השילוב של שניהם מביא אותם להצלחה של החברה שלהם.

rich-man-poor-woman-2

בסופו של דבר יפן צריכה למצוא את הדרך שלה לצעוד קדימה עם הזמן ועם השינוי שהוא מביא מבלי להרוס את העבר, כפי שהיא ידעה לעשות לאורך ההיסטוריה. יש הבנה שהשינוי נחוץ ושלפחות בתחום של יזמות יש צורך במתן חופש גדול יותר ליזמים, חופש שמאפשר להם לפעול שלא במסגרות המוכרות של ההיררכיה היפנית. האם יפן תצליח לנער מעט את הרגליה? נדע עם הזמן.

קול ג'פן – איך בונים ספינה

"איך בונים ספינה?

אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה לים הרחב, הגדול והאינסופי.

לא אוספים אנשים ואומרים להם: אספו עצים ובנו ספינה". (אנטואן דה סנט אקזופרי)

בפוסט הראשון בסדרה הזכרנו שאחת מהמטרות של המדיניות היא לקדם את "תעשיות התרבות" של יפן ולהפוך אותן לאטרקטיביות הן למשקיעים והן לאנשים שחושבים לבחור בתחומים אלה כקריירה. המדיניות הממשלתית, גם אם לא במפורש, רומזת בעדינות באילו תחומים כדאי להשקיע כדי לקבל תמיכה ומימון ממשלתי. אבל עולם היצירה והתרבות לא עובד ככה. מהר מאוד מגלים שדברים שנעשים מתוך כורח לא מצליחים לגעת בקהל, בייחוד בקהל הציני של המאה ה-21.

הדרכים שבהן יפן מקדמת את התרבות הפופולארית שלה מזכירות יותר את הדרכים בהן קידמה תחומים כמו מכוניות ואלקטרוניקה בשנות ה-60 וה-70. לחברות שיחליטו להשקיע בתחומים אלה הוצעו הטבות מס, עזרה במימון ועזרה ביצירת קשרים עם מדינות אחרות בכדי לאפשר מכירה של הסחורה היפנית בחו"ל. ומשום שהשיטה עבדה בעבר, דבר דומה נעשה עם מדיניות "קול ג'פן".

ממשלת יפן ממליצה לחברות בתחום לעסוק בתחומי תרבות מסוימים כדי לקבל מימון ולאפשר לחברות להתפתח. הדבר נעשה דרך "קרן קול ג'פן" (Cool Japan Fund). קרן זו היא קרן משותפת לממשלה ולמגזר הפרטי אשר שמה לעצמה למטרה לקדם תעשיות תרבות. לשם כך היא מעודדת חברות להגיש מועמדות למימון לפרויקטים מעבר לים. הקריטריונים מאוד אמורפיים. הפרויקט צריך להיות משותף לכמה חברות קטנות עם כמה סוגי מוצרים כדי למקסם רווחים, הפרויקט צריך לתרום לתדמית של יפן בחו"ל והוא חייב לתרום לכלכלה היפנית. התכנית של הפרויקט חייבת להיות מסודרת וכן גם מה עושים אם הפרויקט לא יצליח כצפוי. הקרן לא נועדה לממן סיוע במקרה של כישלון וחובות. האמורפיות הזאת מצביעה על אחת הבעיות הגדולות של תחום התרבות: קשה לאמוד השפעה של התוצרים על קהל היעד ועל כן קשה להחליט לאיזה פרויקט יש יותר סיכוי להצליח. בכך משאירה האמורפיות הרבה מקום לחוות הדעת של נותני המימון.

cool japan fund

אבל איך מחליטים מה מתאים או מה יעבוד מחוץ ליפן ומה לא? הקהל הבינלאומי מורכב מאינספור תרבויות שונות חלקן עם ערכים שונים, איך אפשר ליצור משהו שיקלע לטעם הדומיננטי של כולם? ניסיון עבר של פוג'י TV ליצור סדרה שתקסום לקהל המזרח אסיאתי הרחב נחלה כשלון חרוץ בדיוק משום שאיבדה את האוטנטיות שלה במרדף אחר ה"טעם האסיאתי". ניסיון להציג את יפן כחסרת בעיות כדי ליצור תדמית חיובית יעלה חרס משום שהעולם הפוסט מודרני והציני של המאה ה-21 רגיש לניסיונות לצבוע הכל בצבעים של ורוד. דווקא יצירות שמעבירות ביקורת או מציגות צדדים בעיתיים יותר ביפן עשויות להצליח יותר משום שהן נוטות להיתפס כאמיתיות יותר. השאלה היא אם זה גם מה שחושבים הבירוקרטים של משרד הכלכלה, תעשיה ומסחר היפני.

כנגד הדרך הזו עולה לא מעט ביקורת. הדבר הראשון שאומרים כנגד המדיניות הממשלתית היא שהיא "הורגת את המגניבות" (Killing The Cool). הבחישה של הבירוקרטים והפוליטיקאים בתרבות הפופולארית שנחשבת במקומות רבים בעולם לנישה גיקית פוגעת בתדמית הייחודית והמיוחדת שלה בעיני צרכניה. "מגניב" זה לא התואר הראשון שעולה לראש כשחושבים על עובדי ממשל בחליפות. התחושה היא שאם פתאום הממשלה מתערבת בנעשה בתעשיית האנימה, מנגה ומשחקי מחשב התכנים עלולים להשתנות, ויש חשש מניצול של המדיה לסוג מסוים של פרופגנדה. אף אחד לא אוהב כשדוחפים לו משהו בגרון, גם אם זה משהו שהוא אוהב.

גם האומנים היפנים לא מאושרים מדי מהמדיניות. גאקט (Gackt), אחד הזמרים המצליחים והידועים ביפן ומחוצה לה, טען כנגד המדיניות שהיא משקיעה במקומות הלא נכונים. אחת המטרות של המדיניות היא לקדם חברות קטנות ובינוניות שעוסקות בתחום התרבות. לטענת גאקט, החברות הקטנות הן אזוטריות מדי ואין להן את כוח המשיכה שיש לחברות גדולות יותר. במקום לנסות ולתמוך בחברות שיש להן סיכוי להצליח בחו"ל ולאפשר לחברות הקטנות יותר "לרכב על הגל", המדינה מפזרת כסף על חברות קטנות שאיש לא מכיר ועל כן איש לא קונה. יש בביקורת שלו הרבה מן האמת. המדיניות של קול ג'פן מפוזרת על תחומים רבים, מה שמקשה למקסם את הרווחים הכלכליים והתדמיתיים שלה במדינות השונות.

gacktanime

גם האמן מורקאמי טקאשי (Murakami Takashi) הביע ביקורת על המדיניות. מורקאמי ידוע בקרב הקהילה הבינלאומית. הוא שיתף פעולה עם חברת לואי ויטון, עם הזמר קניה וסט ועבודותיו מוצגות תדיר במוזיאונים סביב העולם. הוא כתב בטוויטר שלו "אנשי פרסום ובירוקרטים יקרים! שימו לב בבקשה. תפסיקו להזמין אותי לאירועי "קול ג'פן" או ראיונות או שאר הצעות. אין לי שום קשר עם קול ג'פן. תודה רבה." חוסר הרצון שלו לשמש עוד כלי במדיניות מבטא רצון להימנע מתוויות של "יפני" ולהישאר בתחום האומנותי שבו הכל אפשרי. ה"הלאמה" שלו בידי קול ג'פן עלולה להגביל את הדרכים שבהן הקהל שלו "קורא" את האמנות שלו. ואם דיברנו בפוסט קודם על פרסים, הרי שחוסר רצונו של מורקאמי להיכלל תחת המדיניות הממשלתית יכול להיות שנובעת מחוסר רצונו להיות מוגבל על ידי הבירוקרטים ומוכתב על ידיהם.

takashi-murakami-artist-profile

ההצלחה של התרבות היפנית הפופולארית בשנות ה-90 הייתה לא בזכות מדיניות ממשלתית מהודקת אלא בזכות היעדרה. החופש האומנותי שקיים ויוצר תוצרים שלאו דווקא מהללים את יפן אלא מראים גם את הבעייתיות שבה קוסמים לקהל היפני והלא יפני גם יחד משום שהם מעידים על מורכבות מחשבתית ועל כן גם מעוררים מחשבה. ניסיון להגביל את החופש הזה, גם אם לא בצנזורה ברורה אלא בעידוד של תחומים מסוימים ותכנים מסוימים פוגמת ביכולת של יפן לקסום לקהל זר ועל כך פוגעת במאמצי הממשלה לקדם את התדמית והכלכלה היפנית.

קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.