איזהו גיבור? – מה הופך שחקן לשחקן טוב

מחר, יום ראשון, יתקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר ה-89. יוצרים ואוהבי קולנוע יתאספו סביב הטלוויזיה או האינטרנט בציפייה לגלות מיהם הזוכים בכל הקטגוריות של שחקן ושחקנית ובמאי ועורך ומלחין ואפקטים וסרט וסרט זר. ולמרות הכול, עבור רוב האנשים הקטגוריות של שחקנים הן אולי הפופולאריות ביותר. בסופו של דבר, הם הפנים המוכרות ביותר של התעשייה ההוליוודית ועבור חלק מהצופים גם הסיבה לצפות בסרט.

אבל מה הופך שחקן לשחקן טוב? הרי ישנם שחקנים מצוינים שלא קיבלו אוסקר מימיהם. ומצד שני, ישנם שחקנים שקיבלו אוסקר ונעלמו מהמפה ההוליוודית. האוסקר כשלעצמו איננו ערובה לקריירת משחק מוצלחת. הוא יכול ועלול להיות הצלחה חד פעמית ומתוך כך הוא גם לא מעיד על איכות משחק ארוכת טווח, משום שהוא ניתן על הופעת משחק יוצאת דופן ספציפית בשנה מסוימת. כמו בכל תחום אמנות יש חילוקי דעות והעדפות ועניינים של טעם וריח. אבל אם חושבים על קריטריונים בסיסיים, ניתן למצוא קריטריון אחד משמעותי שהופך שחקן לשחקן טוב והוא אמינות. שחקנים מתוקף תפקידם צריכים לשכנע אותנו שהם לא הם עצמם אלא הדמות. הם צריכים "להיכנס לדמות" ולהפוך להיות הדמות. ככל שקל לנו יותר להשהות את אי האמון שלנו (suspension of disbelief), כך השחקן עושה עבודה טובה יותר.

masks

ליצור אמינות איננו דבר קל וישנם מספר גורמים המשפיעים על הקושי והאתגר. האחד הוא ההכרות של הקהל עם השחקן. לשחקנים מפורסמים להם פרסונה ציבורית דומיננטית קשה יותר ליצור אמינות על המסך. גם השחקן וגם צופים צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לשכוח שמדובר בג'וליה רוברטס, ג'ורג' קלוני או ברנג'לינה ולחשוב עליהם בתור כלה מבוהלת, אסטרונאוט בחלל או זוג מתנקשים.

דבר נוסף שמשפיע על הקושי ביצירת אמינות הוא המרחק בין השחקן לבין הדמות. המרחק הזה יכול להיות בזמן, במקום, במעמד או במנטאליות. אם הדמות היא מהמאה ה-10 לספירה או ממדינה עם תרבות שונה, או ממעמד חברתי אחר או פשוט משוגעת, החשיבות של האמפתיה וההבנה של השחקן את הדמות היא מפתח ליצירת אמינות על המסך. שחקן טוב הוא שחקן שמבין את המניעים של הדמות שלו, את נסיבות חייה ואת האמונות שלה. אחרת כולנו נרגיש שזהו שחקן שמחזיק בכיסו סמארטפון ומתקשה לתפעל את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל. חוסר אמינות כזה עלול לגרום לנו לצחוק או לצאת בזעם מהקולנוע.

כמו בכל מקצוע ועיסוק ישנו תהליך של התמקצעות. ככל ששחקן מקצועי יותר זמן ההתכוננות והמעבר בין האני העצמי שלו לבין הדמות הולך ומתקצר, הקלות שבה הוא נכנס לדמות ורמת האמינות שלו בתור הדמות עולים. בתיאטרון השייקספירי שחקנים היו ידועים בתפקידים שלהם, עד כדי כך, ששייקספיר החל לכתוב תפקידים שמתאימים לשחקנים מסוימים. וויליאם קמפ היה אחד השחקנים הידועים באנגליה האליזביתנית, בייחוד בזכות תפקידיו הקומיים במחזותיו של שייקספיר. הסיפור מספר על כך שתפקיד הליצן ב"מהומה רבה על לא דבר" נכתב במיוחד בשבילו.

4a-william-kemp

התמקצעות יכולה להיות לא רק בז'אנר מסויים כמו קומדיה או דרמה. בתיאטרון הקבוקי היפני ההתמקצעות הייתה בעיקר מגדרית. בדומה לתיאטרון השייקספירי, גם ביפן כל השחקנים היו גברים. תפקידי הנשים היו מגולמים בידי גברים שהיו מתמחים בדמויות נשיות. הם נקראו Onnagata מילולית: צורת אישה והיו לומדים את סגנון הדיבור הנשי, הז'סטות והמניירות הנשיות, ההליכה הנשית. עד כדי כך היו שחקני האונה-גטה מתמחים בגילום נשים עד שהפכו עם השנים לאידיאל הנשי! כן, כן. נשים היו מחקות גברים שגילמו נשים.

onnagata

גם בעת המודרנית של הוליווד, התמקצעות באותו ז'אנר או סוג דמות הייתה דרך עבור השחקן ועבור המעוניינים בשירותיו "ללכת על בטוח". תחשבו למשל אם אתם רוצים סרט פעולה עם הרבה יריות ופיצוצים. בעבר הייתם ודאי מחפשים את הסוכן של שוורצנגר או קלוד ואן דאם. אם אתם מחפשים מישהו שיוצא לחפש חטופים ורוצה לסגור חשבון עם החוטפים זה כנראה יהיה ליאם ניסן (לתשומת לבך, סקורסזה). מצד שני, "טייפ קסטינג", ליהוק של שחקנים לפי דמויות קודמות ששיחקו בדרך כלל באותו סגנון, כמובן מגביל מאוד את השחקן וכאשר תקופת הסרטים עם היריות והפיצוצים עוברת הוא נשאר עם מעט מאוד עבודה.

אם כך, נוסף לאמינות, שחקני המאה ה-21 חייבים להיות מגוונים. היכולת להשתנות כמו זיקית ולהתאים את עצמם לא רק לז'אנר אלא לטווח רחב מאוד של דמויות מעיד על איכויות משחק גבוהות, גמישות ויכולת הבנה מעמיקה של הטבע האנושי, מצרך חשוב כשבאים לגלם דמויות שונות. פרט לגיוון ולעניין שהשינוי מספק לשחקן, הוא גם מאפשר לו להתפתח ומעלה את הסיכויים שלו למצוא עבודה גם אם הז'אנר המקורי שלו לא פופולארי כל כך בתקופה מסויימת. אבל הגיוון הזה דורש גם לא מעט אומץ עבור השחקן ועבור המלהק והבמאי לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהעז. בסופו של דבר זה עלול להיות הימור מוצלח או כישלון מהדהד, אבל מה שבטוח התמקצעות בתחום צר למדי של דמויות כבר לא תואמת את המאה ה-21.

כל חובבי הקולנוע מחכים לראות מי יזכה מחר  בפסלון המיוחל על משחק. אבל האתגר האמיתי של השחקנים יגיע אחרי הפסלון.

"יום המודעות לרווקוּת" AKA וולנטיינס דיי

מכר ישן נהג לקרוא לוולנטיינס דיי "יום המודעות לרווקות" (Single Awareness Day). "יום שכמו תיבת נוח, משווק לזוגות או לחיפוש זוגיות ומביא עם כל הלבבות האדומים והמתנות העטופות גם מעט עצבות ובעיקר חוסר נחת לאלה שעדיין מחפשים או שכבר התייאשו. אבל מבחינתינו, לא משנה אם אתם מבלים אותו לבד או ביחד, הנה המלצה לשני סרטים שאולי עוד יחזירו לכם את האמונה במין האנושי ובאהבה.

לפני שניפרד (Before We Go, ארה"ב, 2014)

ניו יורק. 1:30 בלילה, תחנת הגרנד סנטרל. בחור צעיר מנגן בחצוצרה. על פניו חולפת בריצה בחורה צעירה. הטלפון שלה נופל ומתרסק על הרצפה. "היי, הטלפון שלך…" הוא צועק אחריה. היא איחרה את הרכבת. התיק שלה נגנב ויחד איתו גם הכסף והמסמכים. היא תקועה בניו יורק אובדת עצות. הגורל הפגיש את ברוק וניק ואת השעות של הלילה הם מבלים בהליכה ברחובות ניו יורק, בחיפוש אחר התיק של ברוק, ובשיחה. שיחה מהסוג שפותח את הלב כמו שרק שיחה עם זרים יכולה להיות.  מה יחליטו לעשות כשיעלה האור?

"לפני שניפרד" הוא פרויקט הבימוי הראשון של כריס אוונס (AKA קפטן אמריקה). אוונס תיאר את הבחירה שלו בסרט הזה בתור פרויקט ראשון כניסיון למצוא סרט שהוא לא "יותר מדי מסובך, משהו שאני יכול להתמודד איתו" והפרויקט באמת לא שאפתני מדי. שתי דמויות ראשיות שמסתובבות ברחובות ניו יורק וחושפות לאט לאט את חייהן ואת מה שהביא אותן לניו יורק וללילה הזה.

before-we-go.36750

הצילום של הסרט לא חף מבעיות. המצלמה הקופצת יוצרת תחושה כאילו יש עוד דמות ברקע, זו שמחזיקה מצלמה ופולשת לתוך הפרטיות של שתי הדמויות. אבל דמות כזו לא קיימת ועל כן חוסר היציבות של התמונה המצולמת פוגמת מעט באווירה של הסרט. אוונס עצמו אמר שהבימוי היה מאתגר לא רק משום שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בבימוי אלא גם משום שהוא עצמו שחק בתפקיד הראשי ועל כן השליטה שלו מכיסא הבמאי הייתה מוגבלת. אבל מכל חוויה לומדים, ולפרויקט הבא שלו הוא אמר שהוא ישאף לשחק פחות ולביים יותר.

שעיית אי האמון ההתרחשויות בסרט מותחות מעט את הרעיון של ה (suspension of disbelief). נדמה שמי שכתב את התסריט השתעשע עם כל מיני מצבים שניו יורק מאפשרת. לפגוש אדם זר ולבלות איתו לילה בהסתובבות בעיר. לקבל כתובת לא נכונה מחבר, להגיע לאירוע סופר רשמי ופשוט לנגן ולשיר שם בהחלטה של רגע. לנסות ולהשיג את התיק הגנוב חזרה מחבורה מפוקפקת של אנשים ולחטוף מהם אגרוף. לדבר על החיים עם פסיכולוג שלא הצליח לישון. הסרט ריאליסטי ולא ריאליסטי בו זמנית. משהו מהקסם של העיר דבק בו. אבל הקסם הזה הוא מה שמעלה את המחשבה, מה אני הייתי עושה לו אני במקום ברוק או במקום ניק?

"לפני שניפרד" הוא סרט רומנטי מתוק, תמים, וקיטשי כמו שהוליווד כבר מזמן לא מפיקה. הסיפור של הדמויות מתגלה לאט לאט, וככל שהדמויות לומדות יותר זו על זו גם הצופה לומד על הדמויות יותר ויותר עם כל סצינה. במידה מסויימת, הדמויות והצופה נמצאים יחד בתחילה של ההרפתקה ומגלים בהדרגה את סיפורן. במובן הזה, המצלמה הקופצת משרתת את המטרה ויוצרת תחושה כאילו הצופה, הוא הוא שמחזיק בה ועוקב אחר ברוק וניק בשיטוטיהם הליליים. גם אם אין זאת יצירת מופת, זהו סרט נעים מאוד, אנושי בצורה הכי יפה של המילה, ודרך נפלאה להעביר ערב לבד או ביחד, איך שתבחרו.

כלה בהסוואה (The Decoy Bride, בריטניה, 2011)

לורה טיילור היא שחקנית מפורסמת ומוצלחת שרק מבקשת להתחתן בשקט עם הסופר האהוב עליה ג'יימס ארבר. התקשורת מצידה מתה לסקופ שהיא מנסה להשיג בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. בניסיון נואש להימלט מהמצלמות, מבקשת לורה את מארגני החתונה לארגן אותה באי האג בסקוטלנד, מקום התרחשותו של הרומן המוצלח של בעלה לעתיד. אבל לצערם הרב, התקשורת מגלה את המיקום ומגיעה כמו ארבה כדי לתפוס תמונה טובה של הזוג.

מארגני החתונה מבינים שמה שצריך זה הסחת דעת טובה. הם בוחרים את קייטי, נערה לא יפה במיוחד מהאי, שזה עתה חזרה הביתה לאחר אירוסין שעלו על שרטון, לגלם את הכלה בחתונה "בכאילו" כדי לרצות את הכתבים, אבל אז מסתבר שהטקס נערך כמתוכנן והיא וג'יימס… נשואים.

במאמצים למצוא את לורה שברחה מהכתבים ומסתתרת באי ולהתגרש בזמן כדי להתחתן עם האישה הנכונה, מבלים ג'יימס וקייטי יום מלא תהפוכות ותגליות של האי ואחד של השני ושל עצמם את עצמם.

the_decoy_bride_2011_7447374

The Decoy Bride הוא קומדיה רומנטית, מתוקה וחיננית, מהסוג הקיטשי שפעם, בשנות ה-90 גרם לנו לצאת עם טישיו בסופה וכיום כולנו ציניים מדי ואירוניים מדי מכדי ללכת לראות בקולנוע. פרט לנוף הקסום של האי בסקוטלנד והמבטא הסקוטי בשילוב חמת החלילים והחצאית כמובן, הסרט לא שונה בהרבה מקומדיות רומנטיות קלאסיות (לחלק היא אולי תזכיר את "נוטינג היל". בכל זאת, ספרים ושחקניות). אבל בתוך כל הציניות של המאה ה-21, קצת תזכורת של קיטש תמיד יכולה להועיל. זאת לא תמימות, זאת האמונה בטוב.

 

ברואדצ'רץ' – לא רק חוק וסדר

התלבטתי מה לכתוב על ברואדצ'רץ' (Broadchurch). השנים באקדמיה לימדו אותי לחפש את "המסר", "המטרה", "כוונת המשורר", "המניע" ו"המשמעות" בכל תוצר תרבותי שאנחנו נתקלים בו. אם זה לא מוציא לכם את החשק "להיתקל" ב"תוצרים תרבותיים", אני לא יודעת מה כן. אבל דיוויד טננט, השחקן הראשי, שאמר באחד מהראיונות שהיופי במשחק הוא היכולת לספר סיפור, הזכיר לי שלא כל סיפור חייב להיות משל.

broadchurch1

רצח של נער בן 11 מזעזע את אמות הסיפים של העיירה השקטה ברואדצ'רץ. הוא היה נער שכולם הכירו. חבר טוב של הבן של השוטרת הטובה ביותר בעיירה, חילק עיתונים בבוקר, היה שותף בצופי ים. ואם לא הכירו אותו הרי הכירו את המשפחה, עיירה קטנה, בכל זאת.

אלק הארדי (טננט) מגיע לעיירה לאייש את תפקיד החוקר הראשי, תפקיד שנשמר, או כך הובטח, לשוטרת מספר אחת של העיירה, אלי מילר (אוליביה קולמן). הארדי מגיע כבר עם מטען, בעברו הקרוב תיק רצח לא פתור שלא נותן לו מנוח והוא מגיע לעיירה הקטנה עם כל הציניות והסקפטיזם של חוקר גדול. "אל תאמיני לאף אחד" הוא אומר למילר שמחליטה להצטרף לחקירה למרות הכל. אבל מילר מוצאת את ההנחיה הזו קשה במיוחד. כולם מכירים את כולם בעיירה הקטנה, וקשה להעלות על הדעת שאחד מהם הוא הרוצח.

הרצח הוא נקודת הפתיחה של הסדרה שבעודה עוקבת אחר התפתחות החקירה, שמה דגש גם על ההשפעה של האירוע על כל העיירה כולה וההתמודדות השונה של האנשים עם אבל ואובדן. היא גם מציפה דילמות גדולות. העיתון המקומי וכתביו מוצאים את עצמם נקרעים בין הרצון לפרסם סיפור טוב לבין שמירה על פרטיות המשפחה בזמן כה רגיש. בני הזוג, ההורים, שהסדקים בנישואים שלהם הולכים וגדלים ככל שמתבררים עוד פרטים על הרצח. האחות, שקיבלה את התווית "האחות של הילד שנרצח" ומצאה את עצמה בן רגע מופרדת מחבריה שלא ידעו איך להתנהג בסביבתה. סוחר העיתונים שהחשדות כנגדו מעלות סוד מעברו ומביאות להרבה דעות קדומות לצוף על פני השטח. הכומר של העיירה שמחפש את מקומה של הכנסייה בעיירה שמחפשת תשובות להרבה מדי שאלות, חלקן מופנות גם כלפי אלוהים. וכמובן השוטרים שרוצים להביא למציאת הרוצח בידיעה שהיותו אחד מאנשי העיירה תביא מזור חלקי בלבד לכל תושביה.

שתי העונות של הסדרה הן כמו "חוק וסדר". העונה הראשונה עוקבת אחרי החקירה והתגליות שלה ואילו העונה השנייה עוקבת אחרי המשפט הבלתי נמנע ותוצאותיו. אבל בניגוד לסדרות בסגנון "חוק וסדר" שבהן המוקד הוא החקירה וברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, ברואדצ'רץ' עוסקת בהשפעת הרצח על הקהילה כולה. כל אחת מהדמויות מורכבת, סובלת, מתוסבכת, והצילום הקולנועי כמעט מאפשר הצצה לעולמן הפנימי דרך קלוז-אפים, מונטז'ים וטשטוש.

למי שמחפש סיפור מתח טוב, שאולי לא הכי קליל, אבל בהחלט נכנס ללב, ברואדצ'רץ' היא אופציה מצויינת.

 

סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

משוואה בשלושה "נעלמים"

אמה ואלון קליין עוברים מתל אביב לאשמורת, יישוב הולדתם של הוריהם. ביום הראשון בבית הספר אמה נעצרת מול קיר הזיכרון לדריה, דניאלה ושאולי שטבעו בים חצי שנה לפני שהיא ואחיה הגיעו. כשהם מגיעים לפתיחת שנה בקפיטריה של העיירה, "הטוסטר", אמה מבחינה בתמונה של השלושה על לוח השעם. טריק פשוט עם כוס זכוכית והיא מגלה שהם בחיים! היא חוברת לעידו, החבר של דריה, כדי למצוא את השלושה.

כך מתחילה הסדרה הישראלית החדשה לילדים ונוער, "נעלמים", ששודרה בערוץ ניקולודיאון. כמו שהשם שלה מעיד, היא עוקבת אחרי מספר "נעלמים" ומספר תעלומות. שתי התעלומות העיקריות שביניהן מפרידה חצי שנה, מתקדמות במקביל עד למפגש הבלתי נמנע (ואולי גם הצפוי) של שתיהן. ההיעלמות של דריה, דניאלה ושאולי וכיצד היא קשורה למים הרעילים ביישוב שמתרחשת שנה לפני האירועים של אמה ואלון וכמובן העלילה של עידו, אמה וילדים נוספים שמנסים למצוא את השלושה ולגלות מי אחראי להיעלמותם ואיך הכל קשור להכל. זוהי סדרת מתח ומסתורין, ריאליסטית למדי, לא כל כך בהתפתחות העלילה שלה, אלא בכך שהיא לא משלבת בתוכה עולמות פנטזיים וקסומים (בניגוד ל"גאליס" למשל שעליה כתבתי כאן).

fullcast_small_logo_510_147.jpg

מימין לשמאל: שירה, איתי, יובל, אלון, אמה, עידו, דריה, דניאלה, שאולי.

סדרות ילדים מתרכזות מטבען בעולם הילדים ובתחומי העניין שלהם, עולם בתי הספר, אהבות ראשונות ואכזבות ראשונות ושאיפות גדולות לימים בהם יהיו גדולים. הגם שהנושאים האלה קיימים בסדרה, הם לא העיקר. במקום זה "נעלמים" לוקחת על עצמה אתגר לא פשוט. היא עוסקת בנושאים כבדים, התמודדות עם העלמות של חברים לכיתה, פוסט-טראומה, מוות של קרובי משפחה, תאונות עבודה של הורים וההשפעה שלהן על הילדים ובעיקר ההכרה שההורים אינם כל יכולים ואינם מושלמים. אפילו רחוק מזה. דמויות מבוגרים בדרך כלל נעדרות מסדרות ילדים או מופיעות בהם לעיתים רחוקות ולרוב ישנה דמות אחת או שתיים של מבוגר אחראי. "נעלמים" מצידה לוקחת את  שני העולמות, זה של המבוגרים  וזה של הילדים, ומציגה דיכוטומיה של ממש ביניהם, דיכוטומיה כמעט דיסטופית. לא מדובר כאן על תמימות ילדותית מול פקחות שמגיעה עם הגיל. ההפך הוא הנכון. הילדים הם הפקחים, האמיצים, וחותרים לאמת בעוד המבוגרים הם המפונקים, פועלים מתוך נקמנות אישית, אגואיסטיות עיוורת, פחד משתק ורשע טהור.

המבוגרים בסדרה, בלי יוצא מן הכלל, חסרי אונים או ממש עוברים על החוק ו/או המוסר. אליישר, מזכיר המועצה, מאמין שלפני כחמש שנים הוא הרג בטעות צעיר בן 22 (אחיה של דניאלה, אוריה). משום שהוא משוכנע באשמתו וחושש להיחשף הוא לא מנסה לאשש או להפריך את האמונה שלו וחי עם האשמה חמש שנים תמימות עד שדניאלה מגלה ראיה שמנקה אותו מאשמה. רגשות האשם של אליישר הופכים אותו לקורבן סחיטה של אחד הפושעים של העיירה ולשותף לפשע נוסף. אריק, אחיו הגדול של עידו, פוחד להסתבך בפשע, ומרוב פחד נופל פעם אחר פעם למניפולציות של פושעים. בעלי הסמכות שבסדרה, ראש המועצה בני ומפקד המשטרה גיורא פועלים כל אחד ממניעיו הוא ושניהם מועלים בתפקידם. המבוגרים בעמדות הכוח, הפוליטיקאי ומפקד המשטרה, שלנגד עיניהם צריכים להיות רווחת התושבים ושלומם, בוגדים באמון של התושבים. האחד מתכנן להרוס את כל אשמורת משום שההורים של ילדי העיירה לא סייעו למשפחה שלו כשהייתה זקוקה לעזרה. השני נותן לאיש חף מפשע להירקב בכלא חמש שנים תמימות משום שבכך הבטיח לעצמו את תפקיד מפקד המשטרה שכל כך רצה.

hqdefault.jpg

ראש המועצה, בני (משמאל)

לעומתם מרבית הילדים מתאפיינים בתכונות טובות, ואם הם עושים שטויות פוגעניות הם מבינים את הטעות ומתקנים אותה. לא מדובר רק בהתנצלות על המעשה, אלא על תיקון אקטיבי של ממש. יובל הופמן, מפתחת קריירת שירה מצליחה על חשבון השיר של שאולי, שהיא גונבת ומציגה כשלה. על אף הניסיונות של שאולי להביא לכך שהאמת תתגלה, הוא מחליט בסופו של דבר לוותר לה, לתת לה את השיר כמתנה משום שהוא יודע שהוא עצמו לא ישיר אותו, ולכן כדאי שמישהו כן ייתן לשיר את התהודה שהוא ראוי לה. הוא מגלה גדלות נפש של ממש, ומחליט לבחור ב-win-win. יובל זוכה לקריירה המוזיקאלית שעליה היא חולמת מגיל אפס והוא זוכה לשמוע את השיר שלו מושר וזוכה בתואר "שיר השנה" וכמובן גם לכתוב ולפרסם שירים נוספים. במקום לגלות את האמת לכולם ובכך כביכול "להחזיר" ליובל על הגנבה, הוא בוחר בדרך שמאפשרת לשניהם להצליח. יובל מצידה מגלה לכולם את האמת על הגנבה ומבקשת משאולי סליחה פומבית בטקס סוף השנה של בית הספר נוסף על העזרה המשמעותית בחשיפת המזימות של המבוגרים, כולל אביה שלה.

maxresdefault-2.jpg

יובל ושאולי מתאמנים על השיר

התעוזה, האומץ והחתירה לאמת של כל הדמויות המרכזיות מביאות בסופו של דבר לגילוי המזימה הגדולה והצלת העיירה. דריה, דניאלה ושאולי הם אלה שמגלים  שהמים של העיירה מורעלים בכוונה. עידו, אמה ואלון מצליחים למצוא את שלושת הילדים שנעלמו, משהו שהמשטרה וכל הרשויות לא הצליחו לעשות. הם גם יודעים לשים עלבונות אישיים בצד לטובת התעלומה הגדולה, לשתף פעולה למען טובת הכלל, בין אם זה לטובת החברים שלהם או לטובת העיירה כולה. היכולת לראות את התמונה הגדולה ולא את הסיפורים האישיים היא אחד המאפיינים של עולם הילדים של הסדרה, תכונה שהמבוגרים לוקים בה.

הילדים הם אלה שיודעים מה רע ומה טוב מה נכון ומה לא. בויכוח בין אמה לבין ההורים שלה כשהיא מספרת להם שהיא יודעת על שוד הבנק (שהיווה למעשה את נקודת ההתחלה של כל הפרשה) ועל חלקם בו, ההורים טוענים שהעולם הוא "מסובך" ובכך מתרצים את הפשעים שלהם. זה מסובך לפרנס משפחה, ולמעשה הם לא עשו דבר פסול, הם סך הכל עזרו לגנוב מהבנק ומבעל הבנק שעשה את המליונים שלו על חשבון תושבי העיירה מהם גנב קרקעות. משהו בסגנון "הגונב מגנב פטור". המבוגרים תופסים את הרעיון של צדק או את "ניצחון הטובים על הרעים" כמשהו שמקורו ומקומו באגדות ילדים, משהו נאיבי שהעולם ה"אמיתי" של המבוגרים לא מתנהל על פיו. ומשום של"טוב" אין סיכוי לנצח, אפשר ואולי אפילו צריך להיות קצת "רע" כי אחרת אי אפשר לשרוד. אבל הילדים יודעים את ההבדל בין טוב ורע. הם עדיין מאמינים שחברה צריכה להתקיים על בסיס הדברים הטובים שבה ושאם כל אחד יכופף את החוקים כאוות נפשו ישרור כאוס וחורבן. הם אינם תמימים. דווקא הילדים הם אלה שרואים את המבוגרים בדיוק כפי שהם, חלשים, נפשעים, פחדנים וטיפשים. אבל הם מאמינים שיכול וצריך להיות טוב יותר, ושזוהי אחריותו של כל אחד ואחד להחליט ולבחור נכון גם אם זה מפחיד וגם אם זה כרוך במאמץ. כמו ששיר הנושא הולך "תשכח מכל מה שאמרו, מכל מה שכבר שמענו. אין למי להאמין הכל תלוי עכשיו רק בנו". האחריות והבחירה היא על כל אחד ואחד.

עולם המבוגרים מצטייר כעולם רקוב, מנוכר, חסר ערכים ומרושע. עולם שנעדרת ממנו ההתחשבות, הדאגה לזולת וגדלות הנפש שכביכול צריכים לאפיין אותו משום שאלה דברים שלומדים, או אמורים ללמוד תוך כדי התבגרות. צורות התנהגות שמאפיינו ילדים כמו אגואיסטיות, חוסר היכולת לראות את התמונה הגדולה, העלבות ונקמנות, פעולה מתוך רגש ולא משיקול מושכל וחוסר היכולת להתגבר על אכזבות ולסלוח מאפיינות בסדרה דווקא את עולם המבוגרים. אז כמובן, זוהי סדרת ילדים ומתוקף תפקידה הילדים צריכים להיות הגיבורים בה. אבל הסדרה, בבחירה שלה בריאליזם, מעמידה מראה קשה מול עולם המבוגרים. אולי, רק אולי, כמו בסדרה, הילדים יצליחו להראות למבוגרים את הדרך הנכונה.

 

חיות הפלא והיכן למצוא אותן – טלוויזיה, קולנוע ומה שביניהם

קוסם בריטי צעיר מגיע לניו יורק של שנות ה-20 עם מזוודה מלאה חיות פלא. אבל חיות פלא אסורות בארה"ב. כשהן בורחות מהמזוודה, ניוט סקמנדר הקוסם הצעיר שלנו, מנסה בכל כוחו לאסוף אותן חזרה לפני שמשרד הקסמים האמריקאי מגלה עליהן ובדרך נעזר בהילרית שפוטרה מתפקידה וב"אל-קס", (מוגלג בשפת הבריטים) שחולם לפתוח מאפייה אבל מוצא את עצמו נגרר לעולם הקוסמים שלא ידע שקיים. "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" הוא הסרט התשיעי שמתקיים בעולם הקסום (תרתי משמע) שבראה ג'יי קיי רולינג והוא סרט כיפי ומהנה מאוד. דמותו של הקוסם בגילומו של אדי רדמיין חביבה מאוד; החברה שלו, טינה מעט אנמית אבל אחותה מפצה על זה עם הצבעוניות שלה; מר קובלסקי המוגלג מספק שפע של רגעים משעשעים וחיות הפלא מופלאות למדי החל מהיצור הקטן שגונב כל דבר מנצנץ, דרך יצורון ירוק שנראה כמו ענף עץ וכלה בדמוי פניקס או נשר גדול, בוהק ומלכותי.

ולמרות כל הקסם של הסרט, יש תחושה מוזרה שנלווית אליו. לסרט אין באמת עלילה שמהווה את עמוד השדרה שלו. אין קונפליקט, אין תעלומה של ממש, אין אפילו התפתחות של דמויות. מה שיש בשפע הוא הצגה של עולם והחוקים שלו וכן הנפשות הפועלות. הכרנו את הטוב (סקמנדר), הרע (גרינדלוולד) והלא נורא (טינה). הסרט הזה הוא ראשון מתוך סדרה של 3-5 סרטים מתוכננים נוספים ונדמה שהסרט יותר משהוא רוצה לספר סיפור, הוא מהווה אקספוזיציה לסדרת הסרטים העתידית כולה.

fantastic-beasts-and-where-to-find-them-promo

בשנים האחרונות הפער וההבדל בין טלוויזיה לקולנוע הולך ומצטמצם. אם בעבר הטלוויזיה הייתה אחותו הקטנה והמטופשת של הקולנוע ונחשבה לבידור זול להמונים, בשנים האחרונות הסדרות המופקות לטלוויזיה עולות באיכותן על לא מעט סרטים ונוגעות בסוגיות חברתיות, כלכליות ואף פוליטיות כבדות משקל. גם מבחינת אורך הפרקים, הפערים הולכים ומצטמצמים. "שרלוק" הבריטית למשל, כוללת למעשה שלושה פרקים באורך של סרט בכל עונה, כשעה וחצי כל אחד. באופן כללי, היוקרה של הטלוויזיה עולה בשנים האחרונות ומשאירה רבים בבית מול המחשב או הטלוויזיה.

אבל הבדל אחד עדיין נשמר, כביכול. אורך הסיפורים. בעוד שסדרות טלוויזיה כוללות מספר רב של פרקים ומאפשרות פיתוח איטי יותר ואולי מעמיק יותר של דמויות וכן מורכבות גדולה יותר של קווי עלילה, סרט צריך לצמצם את עצמו לכדי סיפור אחד שניתן לספר בשעתיים בממוצע. סדרה יכולה לקטוע סיפור ולהמשיך אותו בפרק הבא, ואילו סרט חייב לעמוד בפני עצמו ולכלול סיפור עם התחלה אמצע וסוף בתוך מסגרת הזמן המתוכנן. בסרטים אי אפשר היה לעשות "המשך יבוא…". עד השנים האחרונות.

השינוי הגדול ביותר הגיע ככל הנראה בזכות או בגלל העולם הקולנועי של מארוול. בדומה לטלוויזיה, סרטי מארוול בונים על ידע קודם. הם יוצאים מנקודת הנחה שהצופים שלהם צפו גם בסרטים הקודמים בסדרה של גיבור העל הרלוונטי ועל כן מכירים את ההיסטוריה שלו ואת יחסיו עם דמויות אחרות שחוזרות. צופים שנתקלים בסרטי מארוול לראשונה דרך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" למשל, חווים חוויה מעט סוריאליסטית שדומה אולי לכניסה למועדון שבו כולם מכירים את כולם ואתם החדשים. לוקח זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הסרט כולל לא מעט התייחסויות ובנייה עלילתית שמסתמכת על סרטים קודמים. קשה להבין את הנאמנות של הקפטן לבאקי אם לא ראינו את "קפטן אמריקה: חייל החורף". ואי אפשר להבין את "חייל החורף" בלי לראות את הסרט הראשון של הקפטן. מכאן החשיבות לצפייה "מסודרת" בסרטים של מארוול, או לפחות באלה של גיבור העל הרלוונטי לכם.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

אם עוזבים את עולם הקומיקס, העולם הקולנועי של רולינג וסרטי הארי פוטר הוא אולי העולם הקולנועי הגדול הבא. כולם מתרחשים בתוך עולם קסום עם חוקים ודמויות שחוזרות במרבית הסרטים. אבל בעוד שהסרטים של הארי פוטר מבוססים על ספרים פופולאריים שרוב הצופים קראו טרם הגעתם לקולנוע, במקרה של "חיות הפלא" מרבים הצופים באים משום שראו את הארי פוטר, לא משום שקראו את הספר "חיות הפלא", ולכן הסרט מהווה את הפתיח של סדרת הסרטים ולא רק סרט שעומד בפני עצמו.

הרעיון לעשות סדרת סרטים היא כמובן שיקול כלכלי מוצלח. בניגוד להפקה של סרט המשך, הידיעה מראש על כך שיהיו מספר סרטים בסדרה יוצרת ציפייה בקרב הצופים הפוטנציאלים שמחכים ליציאת הסרט הבא ויוצרים "באזז" עם ההודעה על השחקנים והבמאים, עם יציאת הטריילר וקרוב ליציאתו למסכים. יש בכך פרסום נוסף על הפרסום והקידום הרשמיים וכן האפשרות להשאיר את הסרטים ואת המותג שנלווה אליהם בתודעה זמן ממושך יותר מהזמן הממוצע שסרט בודד נשאר בתודעה. זה גם יוצר קהל קבוע במידה מה, משום שאף אחד לא רוצה לעצור באמצע סיפור ולכן רבים ילכו לראות את הסרטים הבאים ולו רק כדי להשלים לעצמם את התמונה המלאה של הסדרה. כל אלה יוצרים הכנסה כמעט בטוחה מהסרטים ומשמחים מאוד את היוצרים ואת המפיקים.

בסופו של דבר עולה השאלה האם יש הבדל בין טלוויזיה לקולנוע כמדיומים? כמובן שישנם הבדלים רבים עדיין (מקום הצפייה, איכות הטכנולוגיה) אבל מבחינת התוכן והמבנה הולך ונסגר הפער ביניהם גם בסוג הנושאים ובאופן הטיפול בהם וגם בפורמט שבו הם מוצגים. האם זוהי תופעה חיובית? אני לא בטוחה.

קצרצרים – "המלט"

כששמעתי על ההקרנה של "המלט" של בנדיקט קמברבאץ' מהברביקן בסינמטק ציפיתי לאולם מלא. בכל זאת, לא בכל יום מזדמן לך לצפות בהפקה לונדונית של מחזה שייקספירי, ועוד קרוב לבית. כמובן שהחוויה שונה מלהיות בקהל ולצפות במחזה live אבל זוהי הזדמנות פז של ממש ולתומי חשבתי שרבים יקפצו על המציאה. אז חשבתי. הייתה לי שורה שלמה לעצמי. אפילו שתיים אם תרצו. יחסית לציפייה שלי ולעובדה שבכל המופעים בלונדון אזלו הכרטיסים תוך שעות הקהל היה מועט. אז אני לא יודעת אם זה השעה, או המיקום, או העובדה שזה מחזה מוסרט (שהוא לא תיאטרון ולא סרט) או רמת התרבות של הציבור הישראלי, או שליחו של המחזה השייקספירי המופלא נס, או שמא שייקספיר כולו מזכיר לציבור הרחב מן קשישא זקן שלא יודע מה זה אינסטוש ומעלה ריח חזק של נפטלין, אבל הנוכחות הדלה הייתה קצת מעציבה. מצד שני, לא באתי בשביל הקהל.

כמו בציטוט המפורסם של מארק טווין, "A classic is something that everybody wants to have read and nobody wants to read", שייקספיר נחשב לקלאסיקה בעיני רבים וטובים בעולם אבל מעטים צללו אל תוך מעמקי הטקסטים של המחזאי הגדול. השפה הארכאית וגם המעמד שלו כ"קלאסיקה" מרתיעים רבים. הם יודעים לדקלם את ההתחלה של "להיות או לא להיות", וחלק עושים זאת כשהם צופים במחזה (זוהי אולי המקבילה התיאטרלית לאנשים שמזמזמים עם התזמורת בקונצרטים) אבל מעטים יודעים את המונולוג במלואו. גם אני בכל שנות היכרותי עם המלט, החל מבית הספר וכלה בקורס שלם על שייקספיר במסגרת לימודי לתואר בספרות אנגלית, מצאתי את מחזותיו של גדול המחזאים של אנגליה מעט משמימים. השפה ארכאית, העלבונות הציוריים לא מובנים, והניתוח הספרותי-טקסטואלי (כל מי שחווה כזה יודע) הוציא את שארית היופי שעוד נותרה במחזה האלמותי הזה. אבל משהו מופלא קרה באותו ערב. המחזה קם לחיים. בנדיקט קמברבאץ' וההפקה של ה"ברביקן" הפכו את המלט לבשר ודם עבורי. לא עוד טקסט מת על גבי דפים מצהיבים, אלא דמות אדם, עם ספקות ומאוויים, ותשוקות ותהומות ייאוש וניסיונות נקם. זוהי הוכחה ניצחת שהמחזות האלה צריכים להיות מוצגים. חייבים להיות מוצגים. אף קריאה, אקדמית ומלומדת ככל שתהיה לא תתקרב למידת האפקט שיש להופעה חיה של שחקנים על במה.

על אף שזוהי טרגדיה וכולם מתים בסוף (אני מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד…), יש במחזה לא מעט רגעים שמעלים צחוק קל. הערותיו של המלט, השיחה שלו עם הקברן, הדרך שבה הוא מעיר הערות תוך כדי המחזה שמעלים השחקנים בפני המלך, כולם מזכירים שזהו מחזה שייקספירי ולא מלודרמה הוליוודית, וככזה הוא נאמן יותר למציאות שבה לעיתים קרובות בתוך טרגדיה יש הומור. אם לצטט שוב את מארק טווין, הומור מתקיים במקום שבו יש עצב.

הגרסה של ההפקה הזו מטשטשת את המקום והזמן של המחזה. היא לא הפקה היסטורית שייקספירית אבל היא גם לא הפקה מודרנית לגמרי משום שהשפה עדיין שייקספירית והתלבושות נעות בין הידור מלכותי ישן לבין חליפות וטרנינג. מצד אחד זה מקשה למצוא את הקרקע היציבה שתעגן את הצופה, מצד שני זה יוצר מחזה אוניברסאלי של ממש, כזה יכול להתאים לכל תקופה. בהתחשב בעובדה שהמחזה רץ על במות שונות כבר 400 שנה ועבר אין ספור שחקנים, עיבודים וגרסאות, נדמה שהזמן והמקום אינם באמת העיקר. ההתרחשות, דמותו של המלט היא העיקר.

הקסם של המלט הוא האוניברסאליות שלו והאנושיות הגדולה שבו. זהו סיפור על אדם שמחפש נקמה על רצח אביו אבל לא מצליח למצוא את הדרך הנכונה עבורו לנקום ומתחיל לשנוא את עצמו על ההתמהמהות והספקות שתופסים בו בכל פעם שהוא רוצה לפעול. זהו סיפור על אהבה נכזבת משני הצדדים. זהו סיפור על אכזבה עמוקה מהמין האנושי כולו וייאוש עמוק ומחשבות אובדניות. זהו סיפור על מאבק עם הגורל והשלמה איתו.

עד כמה המלט אוניברסאלי? לורה בוהנאן (Laura Bohannan), אנתרופולוגית מאוניברסיטת אילינויי מספרת כיצד נסעה לערוך מחקר במערב אפריקה וידיד נתן לה עותק של המלט כדי להעביר את הזמן, משום שבתקופת הביצות השבט נשאר מנותק לחלוטין משבטים אחרים עד אשר יורדים המים וניתן ללכת. באחד הערבים הזמינו אותה זקני השבט לשבת איתם ולספר להם את "המעשה הישן" של החברה שלה וכך מצאה את עצמה החוקרת מספרת לשבט אפריקאי את "המלט" של שייקספיר. כמובן, המלט עבר שינויים בשל מוגבלויות שפה, כמו המעמד שלו שהשתנה מנסיך לבן של צ'יף. ככל שהתקדם הסיפור, נכנסו לסיפור אלמנטים שלא היו בו קודם, למשל, המלט השתגע משום שקרוב משפחה שרוצה ברעתו הטיל עליו כישוף (הסבר מעניין לקשר שבין קלודיוס והמלט). אבל על אף שההסברים שלהם להתרחשויות במחזה רחוקים מאוד מרעיונותיו של שייקספיר, המעשה הוא אותו מעשה. הם צדקו בכך שקלאודיוס מנסה להיפטר מהמלט וניחשו נכון שלארטיס ינסה להרוג את המלט (אם כי הניחו שזה יהיה משום שהמלט מנע ממנו מלמכור את גופתה של אופליה למכשפה ובכך להרוויח מעט כסף כדי לכסות את הפסדי ההימורים שלו מפריז…). בוהנאן מתארת את ההרגשה ש"המלט" איננו "המלט" יותר, אבל מצד שני, הסיפור של המלט נשמע הגיוני באירופה ובאפריקה. אולי בכך סוד הקסם והגדולה של שייקספיר.