יום הולדת 4!

יום הולדת ארבע! הופ, גדלתי בשנה! (לא יאמן, עוד מעט גן חובה… 😛 )

בלי ששמתי לב, הבלוג כבר בן 4 וחודש. איך הזמן רץ כשעושים בינג'… סליחה… כשנהנים. כלומר, כשנהנים לעשות בינג' ואז עייפים בבוקר למחרת, אבל היי, יש רעיון לפוסט בבלוג!

כמות המבקרים והקוראים בבלוג צמחה וגדלה בשנה החולפת בצורה מעוררת פליאה וממלאת את הלב בהרגשה של הכרת תודה עצומה לכל מי שמגיע לכאן (מבחירה או שלא) ועוד נשאר לקרוא. זה מרגש בכל פעם מחדש לדעת שיש לבלוג קוראים ותמיד מעודד ומדרבן להמשיך ולכתוב.

כמה פוסטים תפסו את תשומת הלב של קהל הקוראים. הפוסט הכי נקרא היה פוסט הסקירה על הספר של ד"ר פבלו אוטין, ואם טרם קראתם את הפוסט ואחריו מיהרתם לקרוא את הספר, מהרו! סקירה פופולארית נוספת היא של הספר "קומץ" של הוצאת ההייקו "ירח חסר" (שמאז הוציאה עוד כמה ספרים). שירים קטנים עם משמעות גדולה.

בגזרת הסדרות היו גם כמה פוסטים פופולאריים. "משוואה בשלושה נעלמים" על סדרת הנוער הישראלית "נעלמים" ופוסט על הסדרה "דוקטור הו", סוף סוף יש את מי לשאול שאלה…

את שנת יום ההולדת הרביעי סיימה סדרת פוסטים על מדיניות "קול ג'פן" היפנית, בסדרה של ארבעה פוסטים: "קול ג'פן – מה זה?", "קול ג'פן – Japan's Prized Possessions", "קול ג'פן – איך בונים ספינה", ואחרון חביב "קול ג'פן – מדינת הריסטארט-אפ". אם אתם מתעניינים ביפן, במדיניות תרבות, שמעתם פעם את המושג "Cool Japan"  ולא ידעתם מה זה בדיוק, הגעתם למקום הנכון. 🙂

תודה מכל הלב לכל מי שמגיע לכאן וקורא ומגיב וחולק ומשתף ומעלה מחשבות.

שתהיה לנו שנה מעולה ותרבותית לעוד הרבה פוסטים מעניינים!

Cultureroll

BELATED BIRTHDAY

מודעות פרסומת

קול ג'פן – מדינת הרי-סטארט אפ

דיברנו בבלוג על Cool Japan בהקשר של תרבות פופולארית והדרך שבה מנסה ממשלת יפן לקדם את יפן בחו"ל, אבל ל-Cool Japan יש תופעת לוואי מרתקת ששווה להעיף בה מבט ולו רק משום שאם תצליח היא תשנה את פני יפן לתמיד.

המשבר הכלכלי המתמשך של יפן מאז שנות ה-90 הביא את קברניטי המדינה להבנה שמה שעבד ליפן אחרי מלחמת העולם השנייה והביא לנס הכלכלי, כלומר מבנה חברות הענק היפניות לא עובד במאה ה-21. המאה הנוכחית מבוזרת יותר, הידע נגיש יותר והאינטרנט והטכנולוגיות המידע הם תחומים שכדאי לגלות ולהשקיע בהם משום שיש בהם כוח. כל אלה דורשים ראייה חדשה ורעננה על הדברים ותעוזה לנסות דברים שלא נוסו קודם. הבעיה היחידה היא מבנה החברה היפנית, ובהשאלה גם מבנה החברות הכלכליות היפניות.

החברה היפנית היא חברה היררכית. הקידום בדרגות בחברות הכלכליות נעשה לפי ותק (ולא לפי מריטוקרטיה בדרך כלל) והצעירים שזה עתה נכנסו לחברה עושים עבודות פשוטות ומשעממות עד שיגיע זמנם לעלות בדרגה. גם סגנון קבלת ההחלטות היפני שדורש להגיע לקונצנזוס ולכן לרוב מתפשר על דרכים בטוחות ומוכרות מונע העזה גדולה יותר. היררכיה נוכחת לא רק בדרגות של ניהול אלא גם ביומיום השגרתי דרך השפה היפנית. דרגות שונות של כבוד שמביעות את יחסי ההיררכיה בין המדברים מובנות בשפה היפנית דרך שינויים דקדוקיים ולקסיקליים. כל אלה מקבעים את המעמד של הצעירים הזוטרים ומונעים מהם להציף רעיונות נועזים וחדשניים כלפי מעלה ובכך מונע מהחברות את אחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המאה ה-21 ותעשיות המידע החדשות.

כדי לנסות ולדרבן חברות ליצור אקלים נוח יותר לשיתוף רעיונות ויוזמות בין דרגים שונים בחברה, הוציא קנטאי (Kantei), משרד ראש ממשלה, מסמך שממליץ לחברות ליצור "חדרי עבודה" שבהם ההיררכיה תישאר בחוץ וזוטרים ובכירים יוכלו לנהל שיחה חופשית ובשאיפה פורה יותר. אבל כדי ליזום צריך לשבור מוסכמות והרגלים ושבירת מוסכמות לא נתפסת בעין יפה ביפן. אדם אשר לא יודע את מקומו בהיררכיה ומתנהג שלא בהתאם יגלה מהר מאוד שקשה לו להסתדר בקבוצה. אינדווידואל אה-לה אמריקה? לא בבית ספרנו. התפיסה של ההיררכיה מושרשת כל כך שגם חללים ייעודיים שכאלה לא יעזרו. הצעירים חוששים להיתפס כמרדניים או ככאלה שלא יודעים את מקומם ולסבול מהתדמית הזו גם לאחר שיצאו מהחלל הייעודי.

לתדמית הבעייתית של יזמים כצעירים שוברי מוסכמות מצטרף גם הסיפור של טקאפומי הורי (Takafumi Horie), הבעלים והמייסד של חברת livedoor שעסקה בתיווך של ביטחון, השכרת רכבים והשכרת DVD. הוא היה ידוע באורח חייו הראוותני, נסיעותיו במכונית פרארי ברחבי טוקיו והנשים שהיה מביא איתו לחופשות באיים בפסיפיק. בשנת 2007 הוא הורשע בהפרת החוק לניירות ערך כאשר העלה את מניית החברה בצורה מלאכותית מעבר למה שהחוק אפשר, מכר יותר מניות והתעשר על חשבון בעלי המניות. פושעי צווארון לבן ביפן לרוב מתנצלים ומקבלים עונש על תנאי, אבל בשל היהירות של הורי וחוסר רצונו המובהק להודות בטעות הוא קיבל עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי. ההתנהגות של הורי הטילה צל כבד על כל היזמים הצעירים והיוותה בעיני הדור המבוגר דוגמא מובהקת לחוצפתם של הצעירים ולחוסר היכולת שלהם לדאוג לאחרים גם.

 

JAPAN-CRIME-IT-COMPANY

טקאפומי הורי

 

"גבר עשיר, אישה ענייה" (יפן, פוג'י TV, 2012)

והנה גם התרבות הפופולארית נכנסת לדיון על יזמות ויזמים ביפן. הסדרה "גבר עשיר, אישה ענייה" (Rich Man, Poor Woman) מספרת את סיפורו שלל יזם מחשבים צעיר, היוגה טורו וסטודנטית מאוניברסיטת טוקיו, נאטסוי מאקוטו. בגיל 29 הוא מנהל חברת היי טק שמעסיקה למעלה מ-20 עובדים ומגלגלת מיליונים. הוא אקסצנטרי, לא מתחשב בדעותיהם של אחרים, יודע מה הוא רוצה להשיג ואיך להשיג את זה גם אם זו לא הדרך הקונוונציונאלית. החברה שלו והוא עצמו רחוקים שנות אור מהמודל של חברות יפניות. הם לבושים קז'ואל גם בעבודה, מקודמים על בסיס ביצועים והישגים ולא ותק, ועובדים במתחם עבודה פתוח כולם יחד. אידיאל סטארט-אפ מערבי קלאסי. מצד שני, הוא ביקורתי מאוד כלפי העובדים שלו עד כדי עלבונות, רואה בעצמו את הגאון שהיננו ומסתכל מלמעלה על כל אותם אנשים אפרוריים שבחרו בעבודה אפרורית ומשעממת למען המשכורת הקבועה בסוף החודש.

יחד עם חברו קוסוקה אסאהינה הוא הקים את החברה, שאמנם יש לה Board Of Directors אבל הוא לא מתחשב בדעתם יותר מדי. הפרויקט השאפתני ביותר שלו הוא Personal File, מערכת הפעלה ממוחשבת שמרכזת במקום אחד את כל המידע האישי שהאזרחים זקוקים לו כדי לנהל את חייהם. במקום שכל משרד ממשלתי יקים אתר משעמם שקשה להבנה ולניווט (ולמי שאי פעם ניווט באתרים של משרדים יפנים רשמיים זה יצלצל מוכר מאוד) ויחייב גם את האוכלוסייה המבוגרת להסתבך עם האתרים השונים, יהיה אתר אחד שמרכז את הכול בצורה נגישה ומובנת.

אם היוגה הוא היזם של המאה ה-21 אז השותף שלו, אסאהינה, הוא תוצר המערכת הישנה שמתחיל להרגיש רוחות שינוי. הוא בוגר טודאי, האוניברסיטה הטובה ביותר ביפן ומתחיל את חייו הבוגרים מעבודה בחברה, ממש לפי הספר, לפני שחובר להיוגה ופותח איתו את החברה החדשה. גם נאטסוי מקוטו היא בוגרת של טודאי, וכביכול עושה הכול כמו שצריך, אבל המציאות השתנתה ולהיות בוגר של אוניברסיטה טובה כבר לא מספיק. למרות כל זאת, הסדרה לא נוקטת עמדה מובהקת לטובת צד אחד אלא מציגה מציאות שבה אין צורך בשינוי דרסטי אלא בהבנה שהשינוי נחוץ ועבודה יחד איתו.

כאשר אסאהינה מקנא בהיוגה ומשתלט בדרכים לא כשרות על החברה שלו ואף מעיף את היוגה ממנה, הוא לא מצליח לגרום לה להתרומם ולהצליח. הגרסה שלו של התכנה מיושנת, מזכירה אתרים בירוקרטיים מייגעים ולא מובנים, זהים לכל אותם דברים שהשרה האחראית לא רצתה. הדרך הישנה לא מתאימה יותר לעולם החדש. מצד שני, גם עולם חדש לגמרי הוא לא מוצלח במיוחד. חוסר היכולת של היוגה לתקשר היטב עם אנשים הוא בעוכריו ומביא ללא מעט חיכוכים בינו לבין חבר המנהלים של החברה שעל אף הכל צריך לאשר את הפרוייקטים הנועזים של היוגה. יפן, כאמור, היא חברה שמושתתת על יחסים בין אישיים חזקים וחוסר היכולת שלו לכבד את חבר המנהלים עוצר אותו מלקדם את היוזמות הברוכות שלו. כל אחד מהם לבד לא מצליח להתרומם, אבל השילוב של שניהם מביא אותם להצלחה של החברה שלהם.

rich-man-poor-woman-2

בסופו של דבר יפן צריכה למצוא את הדרך שלה לצעוד קדימה עם הזמן ועם השינוי שהוא מביא מבלי להרוס את העבר, כפי שהיא ידעה לעשות לאורך ההיסטוריה. יש הבנה שהשינוי נחוץ ושלפחות בתחום של יזמות יש צורך במתן חופש גדול יותר ליזמים, חופש שמאפשר להם לפעול שלא במסגרות המוכרות של ההיררכיה היפנית. האם יפן תצליח לנער מעט את הרגליה? נדע עם הזמן.

קול ג'פן – איך בונים ספינה

"איך בונים ספינה?

אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה לים הרחב, הגדול והאינסופי.

לא אוספים אנשים ואומרים להם: אספו עצים ובנו ספינה". (אנטואן דה סנט אקזופרי)

בפוסט הראשון בסדרה הזכרנו שאחת מהמטרות של המדיניות היא לקדם את "תעשיות התרבות" של יפן ולהפוך אותן לאטרקטיביות הן למשקיעים והן לאנשים שחושבים לבחור בתחומים אלה כקריירה. המדיניות הממשלתית, גם אם לא במפורש, רומזת בעדינות באילו תחומים כדאי להשקיע כדי לקבל תמיכה ומימון ממשלתי. אבל עולם היצירה והתרבות לא עובד ככה. מהר מאוד מגלים שדברים שנעשים מתוך כורח לא מצליחים לגעת בקהל, בייחוד בקהל הציני של המאה ה-21.

הדרכים שבהן יפן מקדמת את התרבות הפופולארית שלה מזכירות יותר את הדרכים בהן קידמה תחומים כמו מכוניות ואלקטרוניקה בשנות ה-60 וה-70. לחברות שיחליטו להשקיע בתחומים אלה הוצעו הטבות מס, עזרה במימון ועזרה ביצירת קשרים עם מדינות אחרות בכדי לאפשר מכירה של הסחורה היפנית בחו"ל. ומשום שהשיטה עבדה בעבר, דבר דומה נעשה עם מדיניות "קול ג'פן".

ממשלת יפן ממליצה לחברות בתחום לעסוק בתחומי תרבות מסוימים כדי לקבל מימון ולאפשר לחברות להתפתח. הדבר נעשה דרך "קרן קול ג'פן" (Cool Japan Fund). קרן זו היא קרן משותפת לממשלה ולמגזר הפרטי אשר שמה לעצמה למטרה לקדם תעשיות תרבות. לשם כך היא מעודדת חברות להגיש מועמדות למימון לפרויקטים מעבר לים. הקריטריונים מאוד אמורפיים. הפרויקט צריך להיות משותף לכמה חברות קטנות עם כמה סוגי מוצרים כדי למקסם רווחים, הפרויקט צריך לתרום לתדמית של יפן בחו"ל והוא חייב לתרום לכלכלה היפנית. התכנית של הפרויקט חייבת להיות מסודרת וכן גם מה עושים אם הפרויקט לא יצליח כצפוי. הקרן לא נועדה לממן סיוע במקרה של כישלון וחובות. האמורפיות הזאת מצביעה על אחת הבעיות הגדולות של תחום התרבות: קשה לאמוד השפעה של התוצרים על קהל היעד ועל כן קשה להחליט לאיזה פרויקט יש יותר סיכוי להצליח. בכך משאירה האמורפיות הרבה מקום לחוות הדעת של נותני המימון.

cool japan fund

אבל איך מחליטים מה מתאים או מה יעבוד מחוץ ליפן ומה לא? הקהל הבינלאומי מורכב מאינספור תרבויות שונות חלקן עם ערכים שונים, איך אפשר ליצור משהו שיקלע לטעם הדומיננטי של כולם? ניסיון עבר של פוג'י TV ליצור סדרה שתקסום לקהל המזרח אסיאתי הרחב נחלה כשלון חרוץ בדיוק משום שאיבדה את האוטנטיות שלה במרדף אחר ה"טעם האסיאתי". ניסיון להציג את יפן כחסרת בעיות כדי ליצור תדמית חיובית יעלה חרס משום שהעולם הפוסט מודרני והציני של המאה ה-21 רגיש לניסיונות לצבוע הכל בצבעים של ורוד. דווקא יצירות שמעבירות ביקורת או מציגות צדדים בעיתיים יותר ביפן עשויות להצליח יותר משום שהן נוטות להיתפס כאמיתיות יותר. השאלה היא אם זה גם מה שחושבים הבירוקרטים של משרד הכלכלה, תעשיה ומסחר היפני.

כנגד הדרך הזו עולה לא מעט ביקורת. הדבר הראשון שאומרים כנגד המדיניות הממשלתית היא שהיא "הורגת את המגניבות" (Killing The Cool). הבחישה של הבירוקרטים והפוליטיקאים בתרבות הפופולארית שנחשבת במקומות רבים בעולם לנישה גיקית פוגעת בתדמית הייחודית והמיוחדת שלה בעיני צרכניה. "מגניב" זה לא התואר הראשון שעולה לראש כשחושבים על עובדי ממשל בחליפות. התחושה היא שאם פתאום הממשלה מתערבת בנעשה בתעשיית האנימה, מנגה ומשחקי מחשב התכנים עלולים להשתנות, ויש חשש מניצול של המדיה לסוג מסוים של פרופגנדה. אף אחד לא אוהב כשדוחפים לו משהו בגרון, גם אם זה משהו שהוא אוהב.

גם האומנים היפנים לא מאושרים מדי מהמדיניות. גאקט (Gackt), אחד הזמרים המצליחים והידועים ביפן ומחוצה לה, טען כנגד המדיניות שהיא משקיעה במקומות הלא נכונים. אחת המטרות של המדיניות היא לקדם חברות קטנות ובינוניות שעוסקות בתחום התרבות. לטענת גאקט, החברות הקטנות הן אזוטריות מדי ואין להן את כוח המשיכה שיש לחברות גדולות יותר. במקום לנסות ולתמוך בחברות שיש להן סיכוי להצליח בחו"ל ולאפשר לחברות הקטנות יותר "לרכב על הגל", המדינה מפזרת כסף על חברות קטנות שאיש לא מכיר ועל כן איש לא קונה. יש בביקורת שלו הרבה מן האמת. המדיניות של קול ג'פן מפוזרת על תחומים רבים, מה שמקשה למקסם את הרווחים הכלכליים והתדמיתיים שלה במדינות השונות.

gacktanime

גם האמן מורקאמי טקאשי (Murakami Takashi) הביע ביקורת על המדיניות. מורקאמי ידוע בקרב הקהילה הבינלאומית. הוא שיתף פעולה עם חברת לואי ויטון, עם הזמר קניה וסט ועבודותיו מוצגות תדיר במוזיאונים סביב העולם. הוא כתב בטוויטר שלו "אנשי פרסום ובירוקרטים יקרים! שימו לב בבקשה. תפסיקו להזמין אותי לאירועי "קול ג'פן" או ראיונות או שאר הצעות. אין לי שום קשר עם קול ג'פן. תודה רבה." חוסר הרצון שלו לשמש עוד כלי במדיניות מבטא רצון להימנע מתוויות של "יפני" ולהישאר בתחום האומנותי שבו הכל אפשרי. ה"הלאמה" שלו בידי קול ג'פן עלולה להגביל את הדרכים שבהן הקהל שלו "קורא" את האמנות שלו. ואם דיברנו בפוסט קודם על פרסים, הרי שחוסר רצונו של מורקאמי להיכלל תחת המדיניות הממשלתית יכול להיות שנובעת מחוסר רצונו להיות מוגבל על ידי הבירוקרטים ומוכתב על ידיהם.

takashi-murakami-artist-profile

ההצלחה של התרבות היפנית הפופולארית בשנות ה-90 הייתה לא בזכות מדיניות ממשלתית מהודקת אלא בזכות היעדרה. החופש האומנותי שקיים ויוצר תוצרים שלאו דווקא מהללים את יפן אלא מראים גם את הבעייתיות שבה קוסמים לקהל היפני והלא יפני גם יחד משום שהם מעידים על מורכבות מחשבתית ועל כן גם מעוררים מחשבה. ניסיון להגביל את החופש הזה, גם אם לא בצנזורה ברורה אלא בעידוד של תחומים מסוימים ותכנים מסוימים פוגמת ביכולת של יפן לקסום לקהל זר ועל כך פוגעת במאמצי הממשלה לקדם את התדמית והכלכלה היפנית.

קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.

"קול ג'פן" – מה זה?

סטודנטים למזרח אסיה? מתעניינים בתרבות יפנית פופולארית? שמעתם את המונח "Cool Japan" ולא הייתם סגורים מה הוא אומר? Cultureroll מגיע לעשות סדר בסדרת פוסטים על אחת מהמדינויות הסבוכות ביותר של השנים האחרונות ביפן.

ההגדרה הבסיסית ביותר של "Cool Japan" היא שזוהי "מדיניות יצוא תרבות פופולארית יפנית" וראשיתה בתחילת שנות ה-2000 (2002 אם לדייק). אז עוד לא קראו לה "Cool Japan" אלא "מדיניות קניין רוחני" (Intellectual Property Strategic Council). המדיניות של 2002 ביקשה לחזק את הקשר שבין מכוני מחקר שונים ואוניברסיטאות לבין התעשיות היפניות בניסיון למצוא דרכים להפוך את את יפן ואת המוצרים היפנים לאטרקטיביים בשוק הבינלאומי. עלייתם של "הנמרים האסיאתיים" (טיוואן וקוריאה) ועלייתה המטאורית של הכלכלה הסינית שמסוגלות לייצר מוצרים לא פחות טובים מהיפנים במחירים זולים יותר הביאו לכך שיפן מחפשת "ערך מוסף" למוצריה, משהו שיאפשר לייחד את המוצרים היפנים ולהעניק להם יתרון על פני המתחרים.

הרעיון אינו חדש ואיננו ייחודי ליפן. הראשונים שעשו זאת היו בריטים תחת שלטונו של טוני בלייר שפיתחו את ב-1997 את תעשיות התרבות של אנגליה תחת הסלוגן "Cool Britania", פראפראזה על הסלוגן הלאומי הותיק שלהם "Rule Britania!". אחריהם באו הדרום קוריאנים תחת שלטונו של קים דה-ג'ונג (1998-2003), שהחליט להצעיד את המדינה האסיאתית קדימה דרך מתן חופש יצירה והשקעה לחברות וליוצרים בתחום האמנות והמדיה. ההצלחה הקוריאנית זכתה לכינוי "הגל הקוריאני", משום שהם הצליחו לפרוץ את גבולות המדינה ולסחוף מעריצים בכל אסיה והעולם (וכתבנו כאן עליה בעבר). היפנים ראו כי טוב, הבינו שלהם עצמם יש לא מעט תרבות פופולארית אהודה ברחבי העולם והחליטו להצטרף למירוץ של תרבות פופולארית כמניע כלכלי ותדמיתי.

אז למה דווקא בשנות ה-2000? למה דווקא שנות ה-2000 הביאו איתם את ההכרה בכוחה של התרבות הפופולארית? כמו בכל אירוע גדול כמה תהליכים ורעיונות קדמו לו והבשילו. שני רעיונות גדולים תפסו את תשומת הלב של המדינאים במדינות שונות סביב העולם. הראשון היה הרעיון של "עוצמה רכה" (Soft Power) שפיתח ג'וזף ניי (Joseph Nye), חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת הארווארד. הרעיון הוא לגרום לאנשים דרך "תרבות וערכים אטרקטיביים ומשותפים" לשתף פעולה במקום שימוש בכוח צבאי או מקלות כלכליים (או לחילופין גזרים כלכליים). התפוצה של סרטים הוליוודיים שמציגים את "החלום האמריקאי" משכה במשך שנים אנשים רבים להתעניין בארה"ב ולראות בה מדינה מצליחה וחזקה והנחת היסוד הייתה שמדינות רבות שבראשן עומדים צעירים שגדלו על הוליווד יעדיפו לשתף פעולה עם ארה"ב ולא עם מתנגדיה.

ג'וזף ניי

ג'וזף ניי

רעיון שני שהתחיל להתפתח הוא הרעיון של "מיתוג מדינות" (Nation Branding) שפיתח סיימון אנהולט (Simon Anholt), שטוען שכל מדינה היא סוג של "מותג" ושיש סוגים שונים של "מיתוג". מדינות שיש להן מיתוג חיובי מוצאות שזה קל יותר להתנהל בזירה הבינלאומית. הן מקבלות יותר השקעות כלכליות זרות, יותר תיירים ויותר מתחשבים בדעתן. מדינות שיש להן מיתוג שלילי מגלות שקשה להן לגרום לדברים שלהן להישמע בעולם, מגיעים פחות תיירים ופחות משקיעים מחו"ל מה שמשפיע ישירות על הכלכלה.

סיימון אנהולט

סיימון אנהולט

שני הרעיונות האלה מצאו חן בעיני הממשלה היפנית. ליפן יש בסיס תרבותי רחב ועשיר שהיא יכולה לנצל ל"עוצמה רכה", בייחוד משום שעד לאחרונה יפן לא ששה ולא יכלה להשתמש בכוח צבאי לנוכחות בינלאומית בשל מגבלות חוקתיות. העובדה שלפני יפן בריטניה ודרום קוריאה כבר ניסו (ואף הצליחו, בייחוד קוריאה) לקדם דרך התרבות הפופולארית תחומים רווחיים יותר כמו אלקטרוניקה ומכוניות הביאה את הממשל היפני לחפש דרכים לקדם את התרבות הפופולארית ולמשוך התעניינות כמו גם למתג את יפן כמדינה "מגניבה". הניסיון הזה זכה לכינוי "Cool Japan".

אחת המטרות של המדיניות היא להגן על זכויות יוצרים שמיוצרות ביפן מפני חיקויים ופיראטיות, בייחוד בתחומי התרבות והתוכן משום שהתרבות הפופולארית היפנית כתה להצלחה גדולה בקרב הקהל האסיאתי בשנות ה-90, אבל הדבר נעשה לא בזכות ייצוא מסודר אלא בזכות חיקויים בלתי חוקיים ופיראטיות. סדרות קוריאניות העתיקו תבניות ועלילות של סדרות יפניות בלי לשלם זכויות יוצרים, סדרות יפניות שהגיעו דרך VCR פיראטיים ועברו מיד ליד הצליחו למשוך קהל בהונג קונג ובסין העדיפו לכתוב קטעים על מיאזקי כאילו היו תרגום מיפנית (אבל למעשה היו מומצאים לחלוטין). כל הדרכים האלה פיתחו ופתחו שווקים חדשים שהיו סגורים לתרבות פופולארית יפנית במזרח אסיה בייחוד בגלל צנזורה שהוחלה על יבוא תרבות יפנית לאחר מלחמת העולם השנייה במדינות כמו טייוואן וקוריאה (הדרומית, בצפון עדיין קיימת צנזורה). מצד אחד הם יצרו קהל שצורך תרבות יפנית ומתעניין ביפן, מצד שני את הרווחים קטפו אותם אנשים שהביאו והפיצו את המוצרים הפיראטיים ולא החברות והיוצרים היפנים. שני הדברים יחד, יצירת תדמית חיובית בקרב האקס-קולוניות והניסיון להרוויח ממכירה של תוצרים תרבותיים מקוריים הם הדברים ש "Cool Japan" רוצה להשיג ולקדם.

אז מה כוללת המדיניות? אתם ודאי הייתם מדמיינים לעצמכם את אנשי הממשל היפני יושבים וחושבים ועושים רשימה של תחומים שבהם כדאי להשקיע ואותם כדאי לקדם בתור "יפן המגניבה", מעבירים את זה הלאה למשרדים וככה בונים את המדיניות. ובכן, התהליך היה קצת שונה. משום ש-"Cool Japan" נועדה למשוך בעיקר קהל זר, לא יפני, הממשלה היפנית רצתה לדעת מה מוצא חן בעיני לא יפנים. אבל הרי יש מגוון שלם של דברים שלא יפנים מוצאים מרתק ביפן. לא רק אנימה, מנגה ומשחקי מחשב. גם אופנה, ועיצוב, וקרמיקה יפנית, ורובוטים, ומטבח יפני (עם ההצלחה הגלובלית של הסושי). ואכן במהלך השנים מאז 2002 אז הוגדרו תעשיות התרבות היפניות כ"תעשיות תוכן" (Content Industries) נכנסו תחת "Cool Japan"  כל אותם תחומים שלא-יפנים מוצאים מעניינים וכיום ההגדרה הרשמית של "יפן המגניבה" כוללת "הכל, החל ממשחקי מחשב, אנימה ומנגה ותחומי תוכן נוספים, אופנה, מטבח יפני ותרבות מסורתית ועד רובוטים, טכנולוגיות ידידותיות לסביבה ומוצרי הייטק נוספים". הגדרה רחבה מאוד יחסית להתחלה של "תרבות פופולארית".

יפן מנסה למצוא חן בעיני העולם דרך היצירתיות שלה בתחומים מגוונים מאוד. כל דבר שיש סיכוי שימצא חן בעיני העולם נכנס תחת הכותרת של Cool Japan ומקודם על ידי הממשלה. זה הופך את המדיניות למאוד מגוונת, נותן בידי הממשל ערב רב של תחומים ואפשרויות השקעה, אבל גם מפזר את הכסף והכוח על פני תחומים רבים מדי והופך את המדיניות ללא ממוקדת ולכן, יש הטוענים, שהיא לא מצליחה להשיג את המטרה. מצד שני, אם יורים לכל הכיוונים, מתישהו משהו יפגע במטרה.

cool-japan

מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

מפגש א.א – סיפור קצר

זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למפגש. חברה שלי המליצה לי. כנראה נמאס לה מכל התסבוכות שלי ומהדרך המחורבנת שלי להתמודד איתן והיא שלחה אותי לאנשים אחרים שיקשיבו לקיטורים שלי ויעוצו לי עצות שלא אלך לפיהן.

בסוף הלכתי. מיותר לציין שההחלטה ללכת הייתה כרוכה במאבק ארוך. "מה פתאום שאני אלך לקבוצת תמיכה? לא, תודה. אני אסתדר יפה מאוד בכוחות עצמי." אבל המצב הלך והחמיר. כעסתי, התעצבנתי, התכחשתי, ברחתי, אבל בסוף הלכתי.

חדר המפגש במתנ"ס העירוני לא היה גדול אבל היה מרווח דיו כדי שעשרת הנוכחים ירגישו בו בנוח. העפתי מבט מסביב ובחנתי את הנוכחים. הם היו בערך בני גילי, לבושים בכל האופנות: שאנטי, ספורט אלגנט, סתם ספורט או סתם אלגנט. התיישבתי על אחד הכיסאות במבוכה וזעתי באי-שקט.

"פעם ראשונה?" שאלה אותי בחורה חביבה עם חולצה סגולה ועליה הכיתוב "All you need is Love".

"כן", עניתי בחיוך מבויש קצת.

"אל תדאגי, פעם ראשונה זה תמיד מוזר. אבל זה בסדר. אנחנו נחמדים." אמרה וקרצה. חייכתי.

כולם התאספו והתיישבו. המדריך שלנו הוא דוקטור, עבר את כל השלבים. הוא בירך את הנוכחים וכל אחד הציג את עצמו וסיפר על הקשיים של השבוע ועל התקדמות קטנה, אם הייתה.

בחור צעיר בשם אורן הודה שאת זמן הכתיבה השבועי כילה על משחק מחשב חדש שיצא לשוק. נועה, סטודנטית לתואר ראשון חרוצה ולחוצה סיפרה על סדרת טלוויזיה מרתקת שנשאבה אליה. "סיימתי 20 פרקים בני שעה בארבעה ימים" אמרה והסמיקה. הייתה לי תחושה שכולם מחשבים בראש את מספר השעות הממוצע ליום. חוקרת צעירה בתחילת דרכה התלוננה באזנינו שהיא לא מצליחה לנסח בשפה מספיק "אקדמית". לא היה צורך להסביר למה הכוונה. כולנו הנהנו בהזדהות. אסף, מאנשי האמנות, תהה בקול מה מקומו של מחקר אקדמי בעולם האמנות והאם בכלל יש תשובה לשאלה הנצחית "למה התכוון המשורר?"

ישבתי שם ביניהם וניסיתי להיזכר במשפט של הפילוסוף המפורסם. "אני חוקר משמע אני קיים?" או שמא היה זה "אני כותב משמע אני קיים?"

נראה שמלמלתי את מחשבותיי בקול כי הבחורה שישבה לצידי הטתה את ראשה אלי ולחשה לי לפתע: "אני מפרסם בג'ורנל נחשב, משמע אני קיים".

אה. נכון. זה המשפט.

ואז הגיעו אלי.

"אה…הממ… היי"

לקחתי נשימה עמוקה.

"אני יעל ואני אקדמאית."

"שלום יעל" נשמע מכל באי המפגש. "ברוכה הבאה ל'אקדמאים אנונימיים'".

Studentacademic-reading-i-001