בשבילה גיבורים עפים – סקירה

מלחמת לבנון השנייה מגיעה לסיומה. החיילים מתקפלים ועושים פעמיהם הביתה, אבל בדרך כוח מילואים של גולני נתקל במערב של החיזבאללה ומפקד הכוח נפצע. אחד החיילים נאלץ לקבל החלטה קשה, החלטה שכל חברי הצוות סוחבים את תוצאותיה במשך שנים. יום אחד, רואה אחד החברים תמונה של יעלי, מי שהייתה בת הזוג של אביב ואחותו של דובי, בעיתון מקומי בבוגוטה. התגלית: כולם חשבו שהיא מתה בתאונת דרכים לפני 9 שנים. ארבעת החברים, שלא דיברו זה עם זה שנים, נפגשים שוב במטרה למצוא את יעלי בקולומביה ובדרך פותחים כמה מחלוקות ישנות.

ארבעת הגיבורים מציגים תמונה מעניינת של הגבריות הישראלית. היא חזקה ומאצ'ואיסטית, חיילים, לוחמי גולני, אבל עם זאת בעלי נפש שברירית ושבורה והם מתגלים בשבריריותם כשהם מתמודדים בדרכם שלהם עם תוצאות והשפעות המלחמה והחיים. אביב (תומר קאפון) סובל מפוסט טראומה שמונעת ממנו לתפקד, הורסת את מערכת היחסים שלו עם יעלי והופכת אותו לשבר כלי. בנדה (משה אשכנזי) מנסה את כוחו באמריקה (ככל הנראה) אבל מהר מאוד גולש לדרום אמריקה ומתמכר לסמים קשים, הימלר (מיכאל אלוני) סובל מסרטן, ודובי, הדתל"שי בחבורה, סובל ממשבר אמונה שהוא מסתיר מאשתו ומהילדים. גם אם אין כאן איזו המצאה יוצאת דופן, האופן שבו הדמויות נבנות ומתפתחות והעולם הרגשי שלהן נפרש למול עינינו לאט, לא מתוך רצון ללחוץ על הנקודות הנכונות אלא מתוך כבוד לדמויות. וזה יפה.

images

הנשים שבחבורה, הגם שהן אינן מרכז הסיפור, דווקא מייצגות דמויות יציבות, מסוגלות להתמודד, כאלה שארבעת החברים יכולים להישען עליהן. אמא של אביב ויעלי משתדלות לספק לו סביבה תומכת ומכילה עד כמה שאפשר; מריה, החברה הקולומביאנית של בנדה מנהלת אתו את החומוסייה ומזהירה את אביב שלא לגרור את בנדה למקומות שכבר הצליח לצאת מהם, וגם נגה, השוטרת, היא דמות חזקה שמסוגלת לדאוג לעצמה ולהשיג צדק. כשהשוטר הקולומביאני אומר לה שהיא לא יכולה לבוא איתם לפשיטה כי "זה ג'ונגל" היא נותנת בו מבט אחד ואומרת "אני מישראל" (רוצה לומר שאחרי הג'ונגל הישראלי קולומביה זה נופש).

איכות ההפקה והמשחק בהחלט בינלאומיים ואין זה פלא שהסדרה זכתה בפסטיבל "קאן" והאמריקאים קנו את זכויות הרימייק. מצד אחד, הסדרה ישראלית מאוד. כמו שאמרו בפארודיה של ארץ נהדרת, היא "פורטת על הנימים הכי קטנים של החוויה הישראלית": מלחמות, צו 8 שתופס את החבר בדיוק כשהפך לבעל, החיפוש העצמי בדרום אמריקה. מצד שני, הסדרה מאוד אוניברסלית משום שהיא בנויה, בסופו של דבר, על שני רעיונות מוכרים: סיפור מסע וסיפור מתח.

ארבעת החברים יוצאים למסע לקולומביה להציל את יעלי. כל אחד מצטרף למסע מסיבותיו הוא, אבל המסע, כמו שמסעות בדרך כלל מתנהגים, מספק להם רגעים של גילוי לב, של חשיפה, של הבנה של דברים על עצמם ועל האחרים ובסופו של המסע כל הדמויות עוברות שינוי. סיפור המסע עצמו מסופר כסיפור מתח ואקשן. בכל פרק אנחנו מגלים עוד פרט על מה שקרה עם יעלי בשנים שעברו, מגלים מי שותף לבלגן, ואיך אפשר לתקן אותו. יש אתגרים, פנימיים וחיצוניים, יש מכשולים, יש דמויות רעות שהגיבורים שלנו צריכים לנצח. בקיצור, מרכיבים של סדרת מתח טובה. והיא אכן כזאת.

אם רוצים, אפשר לתהות אם לא התקדמנו מאז הסיפורים על אבירים על סוסים לבנים ועלמות במצוקה, מאז הסיפורים על מסעות הגיבור שבסופם הוא מוכיח את איכותו וזוכה בבחורה, אבל אפשר גם שלא. לפעמים אפשר פשוט להודות שהסדרה עשויה טוב והיא תענוג לעיניים, גם אם היא בנויה על תבניות מוכרות ומכווצ'צ'ת את הבטן מדי פרק.

בשבילה-גיבורים-עפים

אחרי 20 שנה – הארי פוטר ועולם טוב יותר

בנובמבר 2017 פורסמה בוואלה הכתבה "קריאת ספרי הארי פוטר תהפוך אתכם לאנשים טובים יותר" והשמחה הייתה רבה. הנה, תראו, זה לא "סתם סיפור על קוסם", כמו שהמבוגרים (המוגלגים) אומרים. יש לו ערך מוסף! אז הבלוג, בתור מבוגר אחראי, החליט ללכת למקורות ולבדוק עד כמה רחוקה הכותרת בוואלה מטענות המאמר… נבירה קטנה במאגרים אקדמיים והמאמר בידינו! הפרסום בוואלה (כמו גם בפרסומים באנגלית) מתבסס על מאמר שהופיע בשנת 2015 בירחון לפסיכולוגיה חברתית יישומית (Journal of Applied Social Psychology) תחת הכותרת "הקסם הגדול ביותר של הארי פוטר: צמצום דעות קדומות" אשר מבקש להראות את השימוש שניתן לעשות בספרים פופולאריים, במקרה הזה ספרי "הארי פוטר", כדי להעביר ערכים בבתי הספר.

שתי הנחות עומדות בבסיס המחקר. האחת היא, שהזדהות עם דמויות פיקטיביות, מאפשרת "לצבור חוויות" והבנה שניתן להכיל על העולם האמיתי, ובכך ללמד אותנו שיעורים חשובים על האדם והחברה דרך "צבירת ניסיון" מבלי לחוות את האסונות על בשרינו. כוחה של ספרות בכך שהיא מאפשרת לנו לצלול אל מוחו של מישהו אחר (דרך מוחו וכתיבתו של הסופר). בעולם האמיתי היומיומי אנחנו כלואים במוחנו בלבד, חווים את העולם רק דרך העיניים שלנו. הספרות, ובייחוד ספרות טובה, מאפשרת לנו לחיות חיים של אחרים, לחוות חוויות של אחרים, לראות את העולם דרך עיניים של אחרים ולהרגיש רגשות של אחרים (וכל זה בלי לצאת מהבית!). הקריאה מפתחת בין היתר את הרגש החמקמק שנקרא "אמפתיה", היכולת להרגיש את כאבו של האחר ולהזדהות איתו. אבל הזדהות נבנית על הכרות ואם איננו מכירים את הרגש או המצב של האחר נתקשה להזדהות עמו.

ההנחה השנייה היא שניתן להשתמש בספרות קיימת כדי להעביר נושאים חינוכיים. מרבית הספרים החינוכיים נכתבים "אד הוק". הם נכתבים למען מערכת החינוך ועל כן מדגישים (יתר על המידה, בדרך כלל) את המסר. ההרגשה הכללית של הספרים האלה היא שמנסים לדחוף לך תרופה מגעילה במורד הגרון וזה עוד בלי כפית הסוכר. דרך זו יוצרת לא מעט התנגדות מצד המושאים של החינוך, קרי הילדים, ומשיגה לעיתים תוצאה הפוכה מהרצוי: מרוב רצון להעביר את המסר נוצרת התנגדות למסר והתנהגות הפוכה של "דווקא". המחקר בא להציע להשתמש בספרות יפה קיימת כדי להעביר את המסר, וזאת משתי סיבות. האחת, ספרות יפה קיימת מייתרת את הצורך בהוצאה של ספרים במיוחד ומאפשרת לנצל משאבים קיימים. השנייה, הילדים יאהבו אותה הרבה יותר מאשר ספרות מכוונת. ואני אוסיף שספרות יפה וטובה נמנעת מלתת את הפאנץ' ליין בפרצוף. היא מציגה את כל הראיות ונותנת לקורא להבין את המסקנה לבד. בכך הילד/הקורא מרגיש שהוא הוא אשר הגיע למסקנה הזו ואיש לא הכריח אותו להגיע אליה, ועל כן אין בו התנגדות כנגד המסר.

המחקר סובל מכמה בעיות, או כמה נקודות תורפה, שאמנם אולי לא מטילות ספק באמינותו אבל בהחלט מעלות כמה שאלות ששווה להרהר בהן. המחקר נערך בשתי מדינות ובדק בהן יחס לשתי קבוצות שונות. המחקר באיטליה בחן את ההשפעה של הארי פוטר על היחס להומוסקסואלים ואילו המחקר בבריטניה בדק את היחס למהגרים. עם זאת, המחקר לא מציין את היחס כלפי הקבוצות לפני הקריאה, ואף מניח כמובן מאליו שאיטליה ובריטניה חולקות תרבות אחד לאחד ואין הבדלים בגישה כלפי הקבוצות. מה גם שהבחירה בקבוצות יחס שונות מעלה תהיה. מדוע נבחרו דווקא הומוסקסואלים באיטליה ומהגרים באנגליה? יחסם הסטטיסטי בחברה? השיח הציבורי שנוגע לקבוצות אלה? גילויי אלימות כלפי הקבוצות הללו במדינות המדוברות? לשאלות אלה אין במאמר תשובה מספקת. נוסף על כך, המחקר יוצא מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה. הזדהות עם הארי (או סלידה מוולדמורט) תלמד אותנו אמפתיה ואילו הזדהות עם וולדמורט לא. אבל מה קורה אם אנחנו מזדהים עם דמויות אחרות?

ועם זאת, הבחירה לבדוק הזדהות דווקא עם הגיבור טבעית ושימושית. משום שהסםר כתוב מנקודת מבטו, העולם הרגשי שלו הוא המפותח והברור ביותר לעין הקוראת. והעולם הזה לא פשוט. רולינג מראה דרך דמותו של הארי מגוון עצום של חוויות ורגשות אנושיים ולכל הרגשות האלה יש מקום, גם לשליליים שבהם. ולא רק שיש להם מקום אלא שיש עיבוד והתמודדות איתם. הכעס של הארי על דמבלדור, האשמה שהוא חש על מותו של סיריוס מעורבבת עם האבל על האובדן מוצאים את ביטויים בהריסתו של המשרד של דמבלדור. אבל במקום להעמיד את הארי במקום דמבלדור מאפשר לו לפרוק את הרגשות, מאפשר לו להביא אותן לידי ביטוי וסולח לו על שבירת החפצים (מה זה משנה, אפשר להדביק אותם עם קסם) ועל המילים הקשות שהארי מטיח בו. הארי מקבל את המקום לתת לרגשות השליליים שלו ביטוי ובכך מתאפשר לו לעבד אותן ולהתמודד איתן. היעדרו של סיריוס מורגש גם בתחילת הספר השישי, הגעגועים לבית שכמעט היה לו עדיין שם, אבל הוא לא נותן להם להשתלט עליו ולא הופך לפקעת שיושבת במרכז הבטן ומתפרצת מדי פעם. ההתמודדות עם המוות של דובי, למשל, היא אחרת. שם דווקא התיעול של הרגש לעבודה פיזית מאומצת הוא זה שמאפשר פתרון. עכשיו דמיינו אם הוא לא היה מתעל את הרגשות הללו, כמה בלתי נסבל ואפילו אלים הוא היה הופך להיות?

HARRY AND DOBBY

הארי ודובי

הבחירה במאמר דווקא בספרי הארי פוטר איננה מקרית. בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, כשכבר התחילו להיות מחשבים בכל בית ופלאפונים עם סנייק בכל כיס של טינייג'ר, סדרת הספרים של הארי פוטר עשתה את הלא יאומן וגרמה לילדים לקרוא. ספר, אמיתי ומודפס. הוא הפך לפופולארי עד כדי כך שהמורה לספרות בבית הספר ביקשה במפורש לקבל יומני קריאה על ספרים שאינם הארי פוטר…. זה הגיוני להשתמש בספר שממילא פופולארי בקרב הקוראים וממילא מלא בכל טוב כדי לפתח שיחה סביב נושאים חינוכיים. האם סדרת ספרי "הארי פוטר" באמת הופכת אנשים לטובים יותר? המממ… לא הייתי רוצה להטיל על כתפיו הרזות והצעירות של הארי את עתיד האנושות כולה. הוא כבר הציל אותה פעם והיה לו די והותר. אבל אם נוכל ללמוד משהו מהספרים הרי שזה היכולת לראות את האנשים שסביבנו כדמויות מורכבות שאין לסכמן במילה אחת (הכניסו מילה פייבוריטית כאן…), שרצוי לא לשפוט במהירות פן נפעל על בסיס עובדות חלקיות ונגרום נזק (אהמ הארי רוצה להרוג את סיריוס…) ובאופן כללי שאנשים הם חיות מורכבות, מתוסבכות ושרצוי להבין אותן כמה שיותר כדי לדעת להתנהל איתן נכון. גם אם יש במאמר כמה בעיות, הרי שהמחקר הוא הוכחה, שוב, לכוחה של ספרות טובה לפתח את האנושיות שבנו. לחיי עוד הרבה ספרים טובים (ובעיקר, זמן לקרוא…)

תמונה אחת, 500 מילים – ספר לי

את מערכת היחסים שלנו התחלנו די במקרה. הבטת אלי מבין המדפים ותפסת לי את העין. זה היה מצב נדיר עבורי, אני, שכה רגילה לחלוף על פני ערימות על גבי ערימות במהירות וביעילות, נאלצתי לעצור לרגע ולהתבונן, ממש להתבונן. לא להעיף מבט חטוף בכותרת, אולי לקרוא את התקציר בכריכה האחורית להחליט שאינך מיוחד יותר מכל שכניך למדף ולעבור הלאה. כמה מהר אנחנו שופטים לפעמים.

לא הפעם. אתה תפסת אותי כשלא הייתי מוכנה. בדיוק יצאתי ממערכת יחסים ארוכה שלקחה כמעט שלושה חודשים של נסיעות ברכבת. מזמן לא הייתי במערכת יחסים ארוכה שכזו. התרגלתי לפלירטוט עם איזה מאמר נבזי, או פלינג זריז עם תקציר מאמר שלא התחשק לי לקרוא ולהכיר לעומק. ואחרי תקופה של מפגשים אקראיים לא מחייבים שכאלה, שקעתי לתוך מערכת יחסים ארוכה עם איזה אחד רומנטיקן חסר תקנה אבל קצת מיושן. קרינולינות, תה וג'נטלמניות. דברים שפסו מן העולם הזה לפני כמה עשרות שנים בוודאי. ובכל זאת, הוא הצליח לחדור את מעטה הציניות הפוסט מודרנית שלי ולנגן על נימי הנפש ומיתרי הלב שחשבתי שכבר העלו אבק והחלידו ואין דבר שיגרום להם לרטוט ולנגן שוב שירי אהבה ותקווה. הצליח, הממזר.

אבל שלושת החודשים האלה היו התעלות כמעט מתישה ולאחריה אמרתי שאני צריכה הפסקה. רגע להתאושש. רגע לנשום. רגע למצוא שוב את האיזון בין סערת הרגשות שהוא גרם לי לעולם הקר והמנוכר של היום יום הצעקני, החשדני, הציני. הדיסוננס היה גדול מדי. כמו להתעורר מחלום ולגלות שפספסת את התחנה בגלל ששקעת בעולם אחר ואת מאחרת. הייתי צריכה זמן לעצמי. לא תכננתי להיכנס לעוד מערכת יחסים כל כך מהר.

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, וגם אתה צחקת עלי כשאמרתי לך שאני לא מחפשת כרגע קשר רציני ומחויבות. הסתכלת עלי במבט הזה, של חכם שמתבונן בשטויות של ילד, ואמרת "תנסי ותראי". משכת לי את היד והעברת את האצבע שלי על הכותרת הטבועה בכריכה, להרגיש אותה לא דרך העין, אלא דרך המגע. והתפתיתי, שוב. הבאתי אותך הביתה.

סיפרת לי דברים שאיש לא סיפר לי. ריגשת אותי כמו שרק אתה ידעת. מרגשות עדינים כמו ערפל של חיבה ודאגה ואהבה, מרירות של אשמה וחוסר אונים ועד אש לוהטת של כעס וקנאה ופגיעות. ממהלכים מחושבים ומתוכננים, דרך הפתעות לא צפויות ועד קפיצות אמון. גרמת לי לצחוק ולדמוע ולחשוב ולהסס ולהתרגש כמו שעשו כה מעטים לפניך, ואולי לא עשו כלל.

כל החברות שלי שאלו עליך. "איך הוא?" ונו ונו ו"נו, ספרי קצת", ו"רק את העיקר", ביקשו-התחננו קורצות בעיניים מרצדות חסרות סבלנות. לכי תסכמי 400 ומשהו עמודים ב-140 תווים מצייצים וחמש דקות שיחה. איך? איך אני מסבירה את כל קשת ההרגשות הזאת? המילים שלי כה חיוורות לעומת שלך. גם אם אנסה לסכם את העיקר אכשל כישלון חרוץ ולא רק זה אלא אבגוד בך, אבגוד בעושר שלך. ואיך אחזיר לך ככה רעה תחת טובה?

סיפרת לי דברים שלא חשבתי שתספר לאף אחד מלבדי. והנה פתאום ראיתי מישהו אחר ברכבת יושב מולי איתך. והייתי סקרנית וקצת קינאתי. תהיתי אם אתה מספר לו את אותם הדברים שסיפרת לי, אם אתה גורם לו להרגיש את מה שגרמת לי להרגיש ופקעת רגשות סבוכה התיישבה לי בחזה. חיבה והבנה בלתי מוסברת לאדם שיושב מולי, שעובר את אותם הדברים שאני עברתי איתך. כמעט ריחמתי עליו כשדמיינתי אותו מסנן איזו קללה כשהוא יפספס את התחנה. הייתה לי תחושה גם שידעתי באיזה חלק בדיוק הוא יפספס אותה. אבל מצד שני, האם לא הייתי מיוחדת בעיניך? הרי אמרת לי שוב ושוב שבחרת אותי מכל הקוראים! שאלי קרצת מהמדף! האמנם היה כל זה שקר? סחטנות רגשית זולה? ופתאום קירות הציניות שלי נבנו שוב.

אבל אתה יודע מה? גם אני עוד אמצא לי אחרים במקומך שיצחיקו אותי וירגשו אותי ויגרמו לי לפספס את התחנה. אבל אולי לא בקרוב. אני צריכה הפסקה…

leggere-in-adolescenza

צילום: מתוך גוגל