יום הולדת שנתיים – גדלתי בעוד שנה

לא יאמן, אבל היום, בדיוק היום, 26 באוקטובר 2013, פרסמתי את הפוסט הראשון שלי בבלוג. והנה עברו שנתיים ולמעלה מ-40 פוסטים נוספים. איך שהזמן טס. מעולם לא חשבתי שאעז לכתוב ככה, לעיני כל העולם, אבל הנה, הטכנולוגיה עושה חלק מהדברים לקלים יותר והבלוג הפך לפינת החמד, חלקת האלוהים הקטנה שלי במרחב האינטרנטי הסבוך והענף.

אני יודעת שהבלוג מעט… אקלקטי. הנושאים שעולים בו מגוונים מאוד (סדרות, סרטים, סיפורים קצרים…), המדינות שבהן הוא נוגע מתפרשות על פני הגלובוס מקנדה וארה"ב ועד יפן וקוריאה, וחלק מהקוראים עלול למצוא את זה קצת… מרתיע. הרי התרגלנו לחשוב בתבניות מוגדרות היטב. 1-0. בינאריות. הנטייה המערבית של "הפרד ומשול" התגלגלה לראיה של העולם במושגים של "או-או". ותבחרו. כי העיירה הזו קטנה לשניים.

אבל דברים משתנים. היו אלה הפיסיקאים של תורת הקוונטים בשנות ה-20 של המאה ה-20 שגילו שיש דברים בטבע שיכולים להיות "גם-וגם". האלקטרון הוא גם חלקיק וגם גל, כך אמרו. אמנם "המתמטיקה נהיית מוזרה אם מכילים אותה על בני האדם. אחד ועוד אחד יכול לתת כל כך הרבה סכומים שונים" כמו שאומרת דמותו של ורנר הייזנברג במחזה "קופנהגן" (שהפוסט עליו יגיע בקרוב), אבל הרעיון של הקומפלמנטריות של נילס בוהר, ה"גם-וגם" של הפיסיקה, נראה כל כך בבירור בחברה האנושית. לעולם אינך יכול להגדיר אדם רק דרך דבר אחד. האדם הוא סכום של כל מיני חלקים, לעיתים סותרים. קומפלמנטרי שכזה, "גם וגם" שכזה. וכמוהו גם החברה האנושית וגם תרבותה מגוונת, אקלקטית.

אבל הבלוג חוגג שנתיים, ועדיף להמעיט בפילוסופיה ולהרבות בסיבות לשמחה.

הפוסט הפופולארי ביותר השנה היה "הירושימה אהובתי – יומן מסע". מכל תלמידי השכלתי, נכון? יום אחד תלמידה שאלה אותי איך נראית הירושימה ואני לתומי קצת נדהמתי מהשאלה, בייחוד משום שמה שהשתמע ממנה הוא שהירושימה העיר קפאה על שמריה ועודנה נראית כמו בתמונות שחור-לבן של ספרי הלימוד בבית הספר. כי זה מה שהיא מכירה על הירושימה – פצצת אטום ועיי חורבות. אבל העיר שינתה פניה ב-70 השנים שחלפו מאז תום המלחמה. את שאר הרשמים אתם מוזמנים לקרוא בפוסט.

השנה גם נוסף לבלוג פרויקט מתמשך שהוא שיתוף פעולה בין הבלוג לבין Eli Muchnik Photography שנקרא "תמונה אחת, 500 מילים". זהו פרויקט שבו אני כותבת סיפורים קצרים, בני 500 מילים, לצילומים של אלי. יש כבר כמה מהם באתר, ואתם מוזמנים לחפש אותם תחת התגית "תמונה אחת, 500 מילים" ולקרוא.

לקראת פתיחתה של השנה השלישית של הבלוג, יש שנוהגים, כמו בשנה חדשה, להבטיח לעצמם ולאחרים הבטחות. "אני אעשה יותר ספורט", "אוכל יותר בריא"… אבל משום שאני מעדיפה להבטיח הבטחות שאני בטוחה שאוכל לקיים, ההבטחה היחידה שאבטיח לכם היא שאשתדל שגם השנה הקרובה תהיה אקלקטית ומעניינת.

 תודה לכם, הקוראים, על שאתם נכנסים באים לכאן למרות (ואולי בזכות?) הגיוון של הבלוג. מקווה שתמשיכו לבקר כאן גם השנה! 🙂

 

Thank-you-kindly-001

 

כשהסתיו מגיע וההר לובש חג

כשמזג האוויר הופך קריר יותר, ועננים אפורים בהירים מכסים מדי פעם את השמש, מרכז הכרמל לובש דוכנים דוכנים, מסך גדול וכסאות מתקפלים וערב רב של שפות. פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-31 פתח את שעריו ביום שבת ה-26 בספטמבר. תורים בקופות הכרטיסים, ערב רב של אנשים כל הגילאים ממלאים את חמשת האולמות שבהם מקרינים סרטים מכל העולם. אסיה ואירופה, אפריקה ואמריקה מהצפון ועד הדרום. ניחוחות זרים, ובכל זאת איכשהו מוכרים.

הפוסט הזה נותן טעימה קטנה מפסטיבל הסרטים הבינלאומי ומתחרות הקריקטורות הבינלאומית שנערכות בחיפה באופן מסורתי בחוה"מ סוכות.

"נערה בפתח ביתי" (קוריאה, 2014)

לי יונג נאם, היא צוערת משטרה שהועברה מסיאול בגלל "התנהגות לא נאותה" לעיירת דיג שנותרו בה רק אזרחים ותיקים ומהגרים לא חוקיים כדי להיות מפקדת של תחנת משטרה מקומית. סון דוהי היא נערה צעירה בחטיבת הביניים, שאביה, פארק יונג הא, ממוצא קוריאני-סיני שאחראי על המהגרים, וסבתה מתעמרים בה ומכים אותה מדי יום. יום אחד בורחת דוהי אל ביתה של המפקדת ומבקשת למצוא בו מחסה מפני המכות של אביה השיכור והמפקדת מוצאת את עצמה מעורבת, אולי יותר משרצתה, במארג החיים של העיירה הקטנה. כשהעבר שלה מוצא אותה גם בעיירה הנידחת, הניסיון שלה "לשמור על פרופיל נמוך" כמו שהמליץ לה מפקד האקדמיה המשטרתית, כושל כשלון חרוץ.

הרושם הראשוני שמתקבל מהסרט, ובעיקר מתחילתו, הוא שהמפקדת היא הדמות הראשית, אבל שם הסרט בקוריאנית, "דוהי", מצביע על כך שדווקא הנערה היא הדמות המרכזית. ואכן, לקראת סוף הסרט מתגלה דמותה של דוהי כדמות מורכבת, מאתגרת לצופה, ילדה שהיא גם קצת "מפלצת קטנה" כמו שמגדיר אותה אחד השוטרים. למי שרגיל לסדרות קוריאניות, הקולנוע הקוריאני הוא אתגר. הוא לא חושש לגעת בנושאים רגישים כמו הומוסקסואליות וללכת על החבל הדק של המוסר. לא תקבלו תשובה ברורה לשאלה הנצחית על "טוב ורע". אבל זה גם אולי משום שלפעמים, החיים עצמם הם כאלה.

"99 בתים" (ארה"ב, 2014)

דניס נאש הוא עובד בניין שיכול לעשות הכל, צנרת, מים, חשמל, רק תגידו. משבר הנדל"ן של 2008 הכה בענף והוא מוצא את עצמו מחוסר עבודה. הוא לא מצליח לשלם את החזרי ההלוואה על הבית וביתו מעוקל. יום אחד מופיעים על סף הדלת נציגים של השריף ונציג הבנק, ריק קרבר, נותנים לו, לאמו ולבנו שתי דקות לקחת את החפצים החשובים מהבית ומגרשים אותם מהבית בו נולדו וגדלו לחפש את מזלם ותקוותם במקום אחר. בניסיון נואש להחזיר לעצמו מעט כבוד ובתקווה נואשת להחזיר את הבית, נאש מתחיל לעבוד אצל ריק קרבר, אותו ריק קרבר שסילק אותו מהבית. אם חשבתם שזה הולך להיות פשוט, תחשבו שוב.

כמו "סרטי סינמטק" כך גם "סרטי פסטיבלים" מזמנים למסך הגדול סרטים שונים מהבלוקבסטרים הרגילים של הוליווד, ו"99 בתים" הוא אחד הסרטים הטובים שתראו על המסך (אם אכן יקנו אותו להפצה בארץ). קרבר אומר לנאש שאמריקה לא אוהבת לוזרים. היא מדינה של מצליחנים, למען מצליחנים. אבל איזה מחיר מוכנים לשלם עבור ההצלחה? איזה מחיר מוכנים לשלם כדי להיות מצליחן ולא לטבוע כמו כל השאר? והאם המחיר שווה את התוצאה?

 

במקביל לפסטיבל הסרטים, חיפה מארחת את תחרות הקריקטורות הבינלאומית זאת השנה ה-21. השנה היו לתחרות שני נושאים: "חיים בחברה רב תרבותית" ו"חופש הביטוי" לאור הפיגוע ב"שרלי הבדו" הצרפתי. לפניכם כמה דוגמאות לעבודות שהוצגו.

20150928_213149_Android

20150928_213136_Android

20150928_212832_Android

20150928_212545_Android

20150928_212608_Android

20150928_212630_Android

20150928_212824_Android

 

עיניים לכותל – Sue Thomas: F.B.Eye

סו תומאס התחרשה בגיל 18 חודשים. רבים המליצו להוריה למצוא לה מסגרת מיוחדת שמתאימה לילדים חירשים, אבל אימה החליטה שהבת שלה תהיה כמו כל הילדים הרגילים, וכשסו הלכה לבית הספר, היא הייתה הילדה החירשת היחידה בבית הספר הציבורי לא רק שלה, אלא בכל השכונה. בגיל 7 היא זכתה במקום ראשון בהחלקה אומנותית. אחר כך היא למדה לנגן בפסנתר שההורים קנו כשהייתה בת 5. אבל הכישרון המיוחד באמת שלה הוא קריאת שפתיים והייחודיות הזו הביאה אותה לעבוד בתור לא אחרת מאשר סוכנת FBI. "המשימה שלי הייתה לקרוא את השפתיים של ה-Bad Guys ולספר מה הם אומרים ל-Good Guys. ואפילו קיבלתי על זה משכורת". ב-2002 הסיפור המדהים של סו הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה בלא פחות מ-64 ארצות.

סו תומאס FBI

סו תומאס ב-FBI

הסדרה "סו תומאס" (Sue Thomas: F.B.Eye) עלתה לאוויר בשנת 2002 בערוץ האמריקאי ION Television (אז PAX) בהפקה של הערוץ, אחד מהערוצים הפרטיים באמריקה. כששאלו את סו תומאס מי היא רוצה שיגלם אותה היא ביקשה בחורה נאה, גבוהה ובלונדינית "כדי להציג אותי בצורה יפה". היא קיבלה את מבוקשה במלואו. השחקנית שמגלמת את סו תומאס, דיאן ברי (Deanne Bray), היא נאה, גבוהה ובלונדינית, אבל יתרה מזאת, היא חירשת, וכמו סו גם היא למדה לקרוא שפתיים ולדבר. שאר הקאסט מורכב משחקנים קנדיים והסדרה צולמה בטורונטו, על אף שהיא מתרחשת בוואשינגטון.

 

deanne-bray1

השחקנית – דיאן ברי

דיאן למדה משחק בתיאטרון לחירשים בהוליווד, Deaf West Theatre, שהוקם ב-1990 על ידי שני שחקנים חירשים, אדוארד סטריט (Edward Street) ולינדה בואב (Linda Bove) וכיום יש בו קרוב ל-800 מושבים! בעלה, טרוי קוטסור (Troy Kotsur) למד גם הוא בתיאטרון זה ואף שיחק לצידה בהופעות אורח ב"סו תומאס". היא מודה שתחילה היה לה קשה להיות האמריקאית היחידה בהפקה בקנדה והחירשת היחידה בהפקה שומעת משום שהיא לא רגילה לדבר כל כך הרבה שעות ביום, אבל לאחר כשלושה חודשים היא יצרה קשרים עם קהילת כבדי השמיעה והחירשים בקנדה והדברים נהיו קלים יותר.

 

 

הסדרה מציגה דמות ראשית חירשת, גיבורה נדירה בעולם הטלוויזיה. סו קוראת שפתיים, מדברת ונדמה לרגע שכלל אין לה בעיה לתקשר עם הסביבה שלה, בדומה לאנשים שומעים. אבל חייה רחוקים מלהיות דבש. היא נאלצת להתמודד עם הרבה דעות קדומות שלא רואות מעבר לחירשות ובוחנות אותה רק על פיה, בלי להסתכל על הכישורים המיוחדים שלה ועל היותה פשוט אדם מקסים. במהלך חייה רבים סירבו לקבל אותה לעבודה משום שהיא חירשת (גם אם היא יכלה לבצע את העבודה טוב יותר מאנשים שומעים), היה לה קשה למצוא בן זוג משום שלאנשים קשה להתרגל לדבר תמיד עם הפנים אליה, וכשהייתה קטנה בבית הספר זכתה להצקות ולקריאות כמו "מפגרת".

חברתה החדשה של סו בעבודה, לוסי, שצופה יחד עם סו בסרט ללא קול כדי להרגיש קצת איך סו מרגישה אומרת בטעות שהיא מעולם לא הכירה מישהו "מוגבל". אחרי ההתנצלות המתבקשת היא החליטה שלא לתת לחירשות להפריע להן וזאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. היא אפילו החלה ללמוד את שפת הסימנים ואף הצטרפה לסו למפגש במועדון החירשים שבו מצאה עצמה נאבקת לעקוב אחרי שיחה מהירה בשפת הסימנים. טעימה ממה שעובר על סו בימים רגילים. גם חבריה של סו לצוות הבילוש לאט לאט מקבלים אותה כאחת משלהם ומסייעים לה כשצריך ואפילו לומדים מילים אחדות בשפת הסימנים.

הסדרה דוברת למעשה שתי שפות, אנגלית ושפת סימנים אמריקאית (American Sign Language – ASL), שבדומה לשפת הסימנים הישראלית יש לה דקדוק משלה וסדר משפט שונה. בחלק מהמקרים בהם הדמויות מדברות בשפת הסימנים יש כתוביות, למען השומעים שלא מבינים שפת סימנים. גם הפסקול משתדל להציג את הדברים מנקודת מבטה של סו כאשר ישנם חלקים שבהם אין סאונד, והצופים, בדיוק כמו סו הופכים "חירשים" לכמה רגעים.

סו היא לא החירשת היחידה שמופיעה בסדרה. בעלה של דיאן, טרוי, משחק בחור חירש שיצא לתרבות רעה לאחר שאחיו הגדול הלך והתרחק ממנו במהלך השנים משום שהוא "שונה" ובילה את זמנו בגניבת מכוניות למחייתו. לאחר שהסתבך עם החוק והגיע ל-FBI סו עוזרת לו למצוא דרך לפתח את כשרון הציור המצוין שלו ולמצוא עבודה קבועה. בניגוד לסו, הוא לא קורא שפתיים או מדבר והוא מתקשר רק באמצעות שפת הסימנים. חברה נוספת של סו היא עורכת דין והיא גם מתקשרת רק בשפת הסימנים. בין הדמויות החירשות ניתן למצוא גם אישה שסובלת מבעל אלים ואף ילדה חירשת שעוזרת ל-FBI לתפוס פושעים וזוכה להפוך לגיבורה בספר.

כוכב נוסף בסדרה הוא הכלב של סו, גולדן רטריבר העונה לשם ליווי (Levi). הוא משמש עבור סו כאוזניים, והוא נקרא Hearing dog, כמו כלבי נחייה לעיוורים. יש לו תג סוכן משל עצמו והוא מודיע לסו כשהטלפון מצלצל, כשמישהו בדלת או כשמישהו מנסה להסב את תשומת ליבה. פרט לזה, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מצוות הבילוש ומשמש לא אחת דרך טובה לפתוח בשיחה עם חשודים. את השם שלו קיבל על שם כלב הנחייה הראשון של סו האמיתית.

3c9a06b88f41aa27a37f707ad9fefccd

ליווי עם התג וההסוואה

התגובות בקרב צופים ישראלים כבדי שמיעה היו מגוונות. מצד אחד היו ששמחו על הייצוג של חירשים בטלוויזיה. יש בכך העלאת מודעות לחירשים וליכולתם להשתלב בחברה השומעת. אחת הצופות אמרה שהעובדה שחירשים לא מסוגלים להשתלב בחברה ולנצל את יכולותיהם לא נובעת מכך שהם חסרי יכולת או כישורים אלא מתקרת הזכוכית ומהדעות הקדומות של החברה שרואה בהם "מפגרים". מצד שני, יש כאלה שהיו מעדיפים ייצוג ריאלי יותר של הקהילה. מרבים החירשים לא מדברים ולא קוראים שפתיים, בטח לא ברמה שבה סו תומאס קוראת בסדרה. נראה שהדמויות האחרות בסדרה לא עושות מאמץ מיוחד כדי להקל על סו לתקשר איתם. אבל לחירשים כן קשה לתקשר גם אם הם קוראים שפתיים, ויכולת ה"קריאה" שלהם תלויה לא פעם בתאורה ובקרבה לאדם המדבר.

כך או כך, הסדרה יוצאת דופן בנוף הסדרות בטלוויזיה. לא כל יום אנחנו רואים בחורה חירשת כגיבורה של סדרה שזכתה לשלוש עונות מוצלחות וקהל מעריצים אדוק שעדיין, למרות השנים שחלפו, מקווה לאיחוד מיוחל של הקאסט לאיזה סרט אחרון, מנהל עמוד פייסבוק פעיל עם חידות ופרסים ואף נרתם לעזור לסו תומאס האמיתית להשיג רכב מיוחד שיעזור לה להגיע ממקום למקום (משום שהיא סובלת מ-LS). גם אם הייצוג של חירשים איננו ריאלי, יש בעצם הייצוג העלאה של מגוון סוגיות שקשורות לכבדות שמיעה, חירשות וההשתלבות שלהם בחברה. כמו שלוסי אומרת לסו, "זה ממש מוזר להיות עם מישהו שונה ממני. זה רק מראה כמה העולם שלי מבודד". דעות קדומות נשברות דרך היכרות.