חברים – אלבום האוסף

השיח המודרני מדבר הרבה על ההשפעה של הרשתות החברתיות על חיינו. מאשימים אותן ברעות חולות כאלה ואחרות, מדברים על השפעתן על המסחר והפוליטיקה, ועל רידוד של חברויות ומערכות יחסים, אל מול היכולת לשמור על קשר עם חברים רחוקים, ליצור קשר עם אנשים חדשים ולשתף בהווי היום יום ולחלוק דברים שאנחנו אוהבים עם אחרים. אבל על אף שספירת הלייקים והחברים הדיגיטלית היא תופעה חדשה, הרעיון של "ריכוז חברים" במדיה אחת אינו חדש ולמעשה שורשיו נעוצים כבר במאה ה-16 בגרמניה אז התפתח המנהג של "אלבומי חברות".

"אלובמי חברות" או בשמם הלטיני alba amicorum, כשמם כן הם, ספרונים קטנים (בערך בגודל A5-A6) שבהם חברים כותבים אחד לשני הקדשה, ציטוט, חתימה, ציור, שיר ואפילו תווים. הנושאים שהקטעים עסקו בהם נעו מהקדוש לדברי חולין, מציטוטים מהתנ"ך ועד שירי יין, מקטעי שירה יפה ועד בדיחות אישיות. באמצע המאה ה-16, כאשר המנהג רק התחיל, היו מצרפים את החתימות והתמונות לספרים קיימים, אבל עם השנים התחילו להקדיש ספרים עם דפים ריקים במיוחד לאלבומי חברות.

d75918718f

גודל ממוצע של אלבום חברים

בדומה לפייסבוק, גם אלבומי החברות התחילו בקרב הסטודנטים והתפשטו לאחר מכן לדיפלומטים, סוחרים ומוזיקאים. הסטודנטים אספו חתימות והקדשות מחברים לספסל הלימודים ומפרופסורים וכללו תיאורים, התייחסויות ודימויים של הלימודים אבל גם הפנאי באוניברסיטאות. בתמונות: שלושה סטודנטים מעשנים במעונות וקבוצה של סטודנטים שעסוקים במשחק שתיה. משום שסטודנטים נהגו להסתובב בין אוניברסיטאות באירופה, האלבומים כללו גם תמונות נוף ממקומות אחרים וכמובן גם הקדשות של חברים שפגשו במדינות השונות בהן ביקרו.

 

לעיתים יכלול האלבום "תמונת פרופיל", כלומר דיוקן (או דיוקן עצמי) ויהיה התאריך שבו התחיל האלבום (קרי: תאריך הצטרפות לפייסבוק). בדרך כלל יצרף בעל האלבום גם כיתוב או פניה ישירה לקורא בבקשה להוסיף משהו לאלבום. כריסטוף קארל קלאוזנר כתב "כתוב מה שיעלה על רוחך, התהילה שלך תהיה לנצח". רבים מהדברים שנכנסו לאלבומי החברות העידו על חלופיותם של החיים. חברים מהלימודים שאיתם לא נשמר יותר קשר, אנשים שפגשנו במסעות באירופה במדינות שאליהן לא נחזור. ועם זאת, אלבומי החברות שימור את שמותיהם של אנשים ואת ההקדשות שלהם לזמן רב יותר ממה שזיכרון אנושי בודד יכול, ובכך נתנו לכתובים חיי נצח. באחד האלבומים נראה אדם שמצייר את דיוקן חברו והכיתוב אומר "זיכרון קטן זה נועד להזכיר לעולמים לבעלי האלבום את חברו, פרנץ סטנגל מקולבינגן".

D2mj8pYX4AALCEX

זוג חברים לוחצים יד מעל לב מעשן. סימן לחברות.

האלבומים כללו מגוון של מדיה. היו כמובן חתימות, ציטוטים ושירים, אבל גם ציורים, הדפסים, רקמות, מגזרות נייר ואפילו תווים, כאשר הרעיון היה לפנות לכל חמשת החושים. למשל, תמונות של טבע דומם נועד להזכיר טעמים. חבר של גאורג פרידריך בנהיים כתב קטע מקאנון מכנסיית סנט פול וביקש ממנו לזמזם את המגינה כדי להזכיר לעצמו את אנגליה בה נפגשו השניים. על אף שאי אפשר היה לשתף לינקים ליוטיוב, מצאו בני התקופה דרך לצטט קטעים מוסיקה כדי להזכיר אירועים משותפים וחוויות משותפות.

add-ms-17487-f046r-1549386236

קאנון מקתדרלת סנט פול

הציטוטים והתוספות לאלבום סודרו בדרך כלל לפי המעמד של הכותב, כך שאחד האלבומים למשל כלל חתימה של מי שעתיד להיות המלך צ'ארלס הראשון, אבל חתימתו הייתה רק השניה משום שבאותה תקופה עוד היה נסיך, ולפניו הייתה חתימה של פרדריק החמישי, מי שהיה מלך בוהמיה. האלבומים הללו אמנם היו אישיים באופיים, אבל כמו הפרופילים המודרניים הם גם היו פתוחים לעיני מבקרים וחברים והיוו לא רק זכרונות מחברים אלא גם דרך ליצור תדמית, להראות קשרים ולבסס מעמד חברתי.

gondola-venice-02-cologne-album-ca1600

ציור עם חלק נפתח של גונדולה עם הכיתוב רומנטי באיטלקית

בדומה לדברים נוספים, אלבומים אלה אפיינו יותר את הגברים מאשר הנשים בתקופה, ואלבומי הנשים שכן היו דמו יותר לאלבומי חתימות או ספרי אורחים. בניגוד לגברים, שהאלבומים שלהם היו עדות לקשרים וחברויות חדשות שנרקמות במהלך מסעותיהם, אלבומי הנשים כללו בעיקר הקדשות של חברים קיימים, עדות למעמד של האישה בחברה אליה היא משתייכת. אלובמה של מרי וון מטריקס, למשל, כלל הקדשות מאנשי חצר משום שאביה השתייך לחצרו של וויליאם הראשון, נסיך אוראנז'.

הטכנולוגיה של היום מאפשרת לרבים ליצור קשרים וחברויות חוצות יבשות ואזורי זמן בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות. העולם הגדול הופך להיות קטן כגודל מסך הטלפון החכם שבכף היד. ועם כל הקדמה הטכנולוגית, ישנם דברים שעוברים כחוט השני בהיסטוריה של החברה האנושית וגם אם המדיה משתנה, הרעיון נשאר זהה. הרצון להיות חלק, להשתייך, להשוויץ בקשרים ובחברים ולאסוף תזכורות על חוויות משותפות, בדיחות פרטיות, וזכרונות מתוקים.

 

אקדמיה101 – סקירת ספרות

בפעם הקודמת דיברנו על קריאה וסיכום של מקורות אקדמיים. סיכמנו. מה עכשיו? עכשיו בואו נראה איך משתמשים בה לכתיבת העבודות שלנו במה שנקרא "סקירת ספרות". "סקירת ספרות" (Literature Review) הוא מונח שנתקל בו כשנגיע לכתוב עבודות מחקריות כמו פרוסמינר, סמינר ותזה. משום שכל נושא הוא מטבעו מוגבל, אנחנו נעזרים ומשתמשים במה שכבר נכתב על ידי אחרים לטובת העבודה שלנו. אז בשביל מה אנחנו צריכים סקירת ספרות?

  1. לדעת מה כבר נחקר ומה כבר נאמר על הנושא – בדרך כלל הדרך הטובה ביותר למצוא נושא למחקר היא לקרוא הרבה ולהכיר מה כבר נחקר בתחום העניין שלנו ואיפה יש פערים שהמחקר שלנו יכול למלא. הרי לא נרצה לחזור על דברים שכבר אמרו (איפה המקוריות והכיף בזה?).
  2. לעמוד על כתבי נפילים (כי אין צורך להמציא את הגלגל) – אם יש דברים שכבר נחקרו למה לנו לבזבז את הזמן והכוח שלנו על להמציא משהו שכבר הומצא? בנוסף, ישנם דברים שאין לנו אפשרות לחקור בעצמינו מכל מיני סיבות: זמן, תקציב, מיקום. אבל יכול להיות שחלק מהדברים הללו נחקרו על ידי אחרים ונוכל להשתמש במחקרים שלהם כדי לבסס, להרחיב ולקדם את המחקר שלנו.
  3. למקם את הטענה שלנו בשיח האקדמי הרלוונטי (ולמה "רלוונטי" חשוב, ולא רק אקדמי, בהמשך) – מחקר אקדמי הוא כמו שיחה. חוקרים שונים באותו תחום מנהלים שיג ושיח בנושאים משותפים, מסכימים, מרחיבים ולעיתים גם חולקים זה על דעתו של זה. אבל כמו שלא תרצו לדבר על "משחקי הכס" בשיחה שמדברת על "הכלה מאיסטנבול", לא תרצו להשתמש במאמרים ומחקרים שלא רלוונטיים לתחום שלכם בעבודה שלכם. השימוש במאמרים רלוונטיים מאפשר לנו להוסיף את מחקרינו לשיחה שרלוונטית לנו, שבה אחרים יכולים להבין את מה שאנחנו טוענים, להגיב, ולבוא איתנו בשיג ושיח.
  4. הגדרת מושגים – המושגים שאנחנו משתמשים בהם אינם ברורים מאליהם לפעמים. יש להם היסטוריה משל עצמם והקשרים שהם צברו לאורך ההיסטוריה עשויים לשנות את פירוש המושג עצמו. לדוגמא, מונח כמו "דמוקרטיה" שהוא כביכול מובן מאליו, יש לו פירוש שונה כשמדובר ביוון העתיקה, בעת המודרנית, ואפילו בין מדינות שונות עם צורות שונות של דמקורטיה. הגדרה של המושג בתוך העבודה שלנו חשובה משום שהיא ממקדת את הדיון ומאפשרת לנהל אותו במסגרת גבולות השיח הרלוונטיים.

אבל להשתמש בספרות מחקרית לכתיבה הוא לא הדבר הכי פשוט, משום שלא מדובר רק בסיכום של המאמרים אלא בקריאה ביקורתית ושימוש ביקורתי בהם. לכל מקור (מאמר, ספר, וכו') ניתן לגשת בארבע דרכים:

  1. כן. – אנחנו מסכימים עם הנאמר ומשתמשים בו כפי שהוא. נניח, הגדרה שניתנת על ידי חוקר למונח מסויים ואנחנו חושבים שזוהי הגדרה שתשרת את המחקר שלנו היטב, נשתמש בהגדרה מתוך הספרות האקדמית (וכמובן נשים ביבליוגרפיה). במצב כזה, חשוב להגיד גם למה ההגדרה הספציפית הזאת שימושית וכיצד היא תשרת את המחקר שלכם. אם ניקח את הדוגמא של "דמוקרטיה", ואתם משתמשים בכתביו של אפלטון, יכול להיות שתרצו לומר שאתם מסתמכים על ההגדרה שלו משום שהעבודה שלכם עוסקת ביוון העתיקה וההגדרה תואמת את המצב של הדמוקרטיה ביוון.
  2. כן, אבל – הסכמתם עם הכתוב חלקית, ואתם חושבים שניתן להסתכל על זה גם אחרת. אתם כותבים על דמוקרטיה באירופה של המאה ה-19 ואתם משתמשים באלפטון, שווה לציין שההגדרה שלו קיימת ואולי חולקת כמה רעיונות משותפים על הצורה של דמוקרטיה במאה ה-19, אבל עברו כמה מאות שנים מאז, דברים קצת השתנו, וככל הנראה נרצה להוסיף הוגה בן התקופה שיהיה מעט יותר מעודכן ורלוונטי.
  3. כן, וגם – מצאתם הגדרה מודרנית יותר של דמוקרטיה מפי שני הוגים שמשלימים זה את זה? מעולה! הנה הגדרה של הוגה ראשון וגם הוגה שני.
  4. לא, הנה למה – קראתם מאמר שהגישה שלו כל כך הפוכה משלכם שאתם תוהים אם הוא בכלל ישרת אתכם? בוודאי! הוגה X טוען משהו, אבל אתם חולקים על דעתו ומביאים את הסימוכין וההוכחות במחקר שלכם שמוכיח שהוגה X קצת מפספס (שלא לומר טועה טעות חמורה). לחילופין, כמובן, ניתן להשתמש במקורות סותרים ולהציג אותם כדי להוכיח שאתם מכירים את הגישות השונות בשיח האקדמי הרלוונטי ושאתם לא מתעלמים ממקורות שלא מתיישבים עם מה שאתם רוצים להוכיח.

וכמה טיפים כלליים:

תקפידו על רישום של ביבליוגרפיה מדוייקת לכל מקור שאתם משתמשים בו. אם אתם מסתמכים על מקור ולא מציינים מאיפה המידע לקוח זוהי גניבה ספרותית (Plagiarism), ופרט לכך שזה לא נחמד מצידכם, זהו גם מעשה גורר עונשים כבדים מצד האקדמיה והקהילה המחקרית.

כשמדובר בעבודות של שנה א' – ב' לרוב יפנו המקורות האקדמיים למאמרים שקשורים ישירות לתחום העבודה. בשנים מתקדמות יותר, כאשר החשיבות של טיעונים מקוריים עולה, המקורות האקדמיים ככל הנראה לא יפנו אתכם למקור אשר יענה על השאלה שלכם. כשאתם מחפשים מאמרים רלוונטיים, יכול להיות שלא תמצאו משהו שמדבר בדיוק בדיוק על הנושא שלכם. מה עושים? תצטרכו להרכיב את התשובה ממגוון של מקורות, חלקם לא נוגעים ישירות לתחום המחקר שלכם, אבל עושים מחקר קרוב או דומה או קשור בתחום אחר, או באזור אחר. נניח ונרצה לכתוב עבודה על סדרות טלוויזיה קוריאניות והשפעתן על הקהל הישראלי. יכול להיות שנעשו מחקרים בנושא, ואם כן, כדאי שנכיר אותם ונדע מה הם עשו ומה לא ולכן איפה נוכל לחדש. אבל אם לא היה מחקר שבודק דווקא השפעה של סדרות קוריאניות, אולי היה מחקר דומה שנעשה על השפעה של סדרות ארגנטינאיות על הקהל הישראלי? באופן כזה אנחנו בודקים את בנושא בהרחבה, יודעים מה נכתב, ויכולים להיעזר במחקר על סדרות ארגנטינאיות כדי לבנות טיעון על סדרות קוריאניות.

4117596207_41fd070ea8_b

אקדמיה101 – קריאה אקדמית וסיכום

נתחיל מהשאלה המאוד מטופשת (כביכול): למה אנחנו צריכים לקרוא מאמרים וספרים מחקריים?

  • מידע – מאמרים וספרים מחקריים כוללים מידע שאספו החוקרים למחקר שלהם ויכולים לשמש אותנו לידע שלנו.
  • לדעת מה כבר נכתב –  למה שנמציא את הגלגל שוב?
  • למצב את הטענה שלנו בתוך השיח האקדמי – הדבר חשוב בעיקר לשלבים המאוחרים יותר של הלימודים (שנה ג' והלאה), אבל הרעיון הוא לדעת מה נאמר על נושא מסויים כדי לדעת מה אנחנו רוצים להגיד עליו.

לפני שאתם קוראים תחליטו שני דברים: כמה זמן יש לכם ומה המטרה של הקריאה (וכן, גם "לעבור את בחינה" זאת מטרה). הזמן והמטרה יעזרו לכם להחליט איך לקרוא. האם לקרוא את כל המאמר, לקרוא חלקים או רק לסרוק אותו בעיניים.

  • קריאה (Reading) – קריאה של מאמר היא קריאה של המאמר במלואו. הדבר שימושי אם המאמר רלוונטי מאוד למחקר שלכם.
  • רפרוף (Skimming) –  קריאה של הפתיחה והסיכום, ראשי הפרקים אם המאמר מחולק ולעיתים גם את משפטי הפתיחה והסיכום של כל פסקה. בכתיבה טובה, משפטי הפתיחה והסיכום של כל פסקה הם התמצית של הפסקה ויכולים לתת מידע על התוכן. את אותו הדבר ניתן לעשות כמובן עם ספרים, שבהם מעיפים מבט בתוכן העניינים כדי לקבל את הרושם הכללי של תוכן הספר, וקוראים את ההקדמה שבדרך כלל גם מפרטת על מה יהיה כל פרק והסיכום שכשמו מסכם את עיקרי הדברים. במידת הצורך קוראים את הפרקים הרלוונטיים.
  • סריקה (Scanning) – ה- cntl+f של העיניים. רפרוף הוא כשאנחנו מחפשים משהו מסויים בטקסט. תשובה לשאלה, מושג שאנחנו מחפשים להגדיר.

אם אתם מגלים שהמאמר/ספר לא שימושי לכם מסיבה כלשהי, כתבו לכם הערה על כך שהוא לא שימושי ולמה. זה מתסכל  לקרוא מאמר/ספר שוב רק כי שכחנו שקראנו אותו, ועוד לגלות שהוא היה לא שימושי…

ועכשיו לסיכומי הקריאה. דבר ראשון, ביבליוגרפיה, ביבליוגרפיה, ביבליוגרפיה. תקפידו על רישום ביבליוגרפי מדוייק + עמודים. אין דבר יותר מתסכל מלבזבז זמן על למצוא מאיפה הציטוט + להצטרך לוותר עליו לחלוטין רק בגלל שלא מצאתם מאיפה הוא ואתם לא יכולים לשים את המקור שלו…. כדאי אפילו לעשות ביבליוגרפיה מוארת: ביבליוגרפיה שבה בנוסף לפרטים הביבליוגרפיים אתם רושמים בכמה מילים את עיקר הדברים בהם עוסק הספר/מאמר. זה עוזר אחר כך לדעת לאן לחזור, במידת הצורך, וכמובן לדעת לאן לא לחזור (שזה לא פחות חשוב).
תוך כדי קריאה אנחנו מרגישים שאנחנו נזכור לנצח את התוכן של המאמרים והספרים שאנחנו קוראים. המציאות היא שסביר להניח שלא נזכור את הכל לפרטי פרטים. ומשום שפרטי הפרטים חשובים לנו, כדאי לסכם. אבל זהירות! המטרה היא לסכם, לא להעתיק את הספר. תבחרו את המידע בצורה חכמה. כמו כן, סיכום (בין אם במחשב או ידני) מאשר לנו לעבד את החומר, להבין אותו לעומק ולפתח חשיבה ביקורתית.

מה לסכם?

  • מי כתב?
  • מה הוא חקר (נושא)?
  • מה הייתה הטענה?
  • איך הוא חקר ומה (מתודולוגיה)?
  • מה הייתה המסקנה?
  • האם היו טענות נגד (צריכות להיות)? אם כן, אילו?
  • באיזה תחומים לא נגע?
  • וכמובן מידע ונתונים שיש במאמר או בספר.

כדי לסכם מאמרים או ספרים ניתן להשתמש במגוון דרכים. אפשר להשתמש בכרטיסיות (כמו אלה שמשמשות אותנו ללמוד מילים לפסיכומטרי) ויש גם גרסאות אלקטרוניות של אותו רעיון. אפשר להשתמש בשיטת קורנל שכבר הזכרנו. ואפשר פשוט במסמך וורד או בסיכום ידני כמו אאוטליין. הדבר החשוב ביותר הוא שתזכרו איפה שמרתם את החומר. חלקינו אוהבים להדפיס את המאמרים ולכתוב בשוליים או על סטיקי-נוטס. זה נהדר, אבל כדאי להעביר את החומר לקובץ או את הדפים למקום מרוכז כלשהו או לכרטיסיות כדי שתהיה לנו גישה מהירה לחומר כשנצטרך.
כדאי להוסיף כמה מילים על הקשר והרלוונטיות בין מה שאתם קוראים לנושא שלכם, להעיר במה הוא חשוב, ולהוסיף כמה מהמחשבות שעולות תוך כדי קריאה. זה עוזר אחר כך לשלב את הספרות עם הניתוח שלנו, אבל חשוב להבדיל בבירור מה המחשבות שלנו ומה לקוח מחומר הקריאה (צבעים שונים, רווחים, סוגריים, מה שנוח לכם).

בהצלחה!

dog reading books dachshund professor.jpg-550x0

 

אקדמיה101 – מורה נבוכים

ברוכים הבאים לאקדמיה!  אותו מקום קסום שבו שאתם בוחרים את התחום הלימוד שלכם, אין צלצולים, אין תלבושת אחידה ומורים עם קולות מאנפפים, וסביר להניח שאם לא תכינו שיעורי בית באופן קבוע אף אחד לא יקרא להורים שלכם לשיחת "יש לו/לה פוטנציאל, אבל…". מצד שני, למרות כל מה שמורים אומרים בבית הספר, "סטודנט חופשי" הוא ביטוי בעירבון מוגבל. יש מערכת שעות, יש דרישות של קורסים, מטלות, מבחנים, חומרי קריאה, ועיקר החופש הוא באופן שבו אתם מארגנים את הזמן וחומרי הלימוד שלכם וכיצד אתם מבצעים את המטלות הללו. אף אחד לא יגיד לכם את גודל המחברת וצבע העטיפה של כל קורס.

freedom

אבל כשהעומס מתחיל להתגבר עולה שאלה אחת חשובה ומציקה: איך? איך מתמודדים עם עומס הקריאה? איך לסכם אפקטיבית? איך לכתוב חיבור אקדמי? מה זה לעזאזל "חשיבה ביקורתית" לכל הרוחות? איך לארגן את כל החומר שאחר כך נמצא אותו כשצריך? איך להתמודד כשאנחנו צריכים לכתוב עבודה אבל יושבים מול דף לבן מאיים? ובכן, בשביל זה אנחנו כאן.

ברוכים הבאים ל"אקדמיה101", המקום המרוכז לטיפים על ה"איך לעזאזל מתמודדים עם הדבר  הזה שנקרא אקדמיה".

אסופת הפוסטים הזאת תכלול רעיונות וטיפים להתמודדות עם קריאה אקדמית, כתיבה אקדמית והדבר הזה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אבל גם עם דברים פרקטיים יותר כמו איך לארגן את החומר, מחשב או נוצה ואיך לא לטבוע בעומס. מחובתינו להזהיר שאין מדובר בחוקי יהרג ובל יעבור. הכלל הראשון הוא למצוא את מה שעובד לכם ומה שמתאים לכם (ועולה בקנה אחד עם דרישות החוג והפקולטה והדיסצפלינה). המטרה שלנו היא להציג בפניכם מגוון דרכים שקיימות שם בעולם כדי שתוכלו לבחור ולבדוק מה עובד לכם ולא תצטרכו להמציא את הגלגל מחדש. המטרה היותר גדולה שלנו: להקל במעט את השוק של האקדמיה, שהפלא ופלא, איננה בית ספר תיכון והבחינות אינן בחינות בגרות ולעזור לכם לנווט בה בבטחה.

הפוסטים עוסקים בדברים פרקטיים חוצי פקולטות, אבל מתרכזים בעיקר בפקולטות שעיקר עבודתן הן מילים, קרי מדעי הרוח, מדעי החברה והאומנויות. חלק מהדברים ישתנו מעט משום שהם תלויים במתודולוגיה (על מה זה, נדבר באחד הפוסטים) ואנחנו נעיר את תשומת ליבכם לדבר בבוא העת. אם יש ספק בנוגע לסגנון ביבליוגרפיה שנדרש (יש לדבר הזה סגנונות??? כן, נדבר על זה), הכי טוב לבדוק בפקולטה או בחוג או אצל המתרגל או המרצה. אל תהססו לשאול אותם, בשביל זה הם שם (בין היתר).

הפוסטים יעלו בהדרגה, ואנחנו נוסיף את הלינקים לפוסטים הבאים גם כאן, כדי שיהיה פוסט מרוכז למי שמחפש.

אם יש לכם שאלות או תחומים מסויימים שהייתם רוצים שנתייחס אליהם, נשמח אם תכתבו בתגובות. כמו כן, נשמח אם תוכלו להגיב ולומר מה סייע לכם, מה עזר ומה פחות.

Long_Room_Interior_Trinity_College_Dublin_Ireland_-_Diliff

Trinity College, Dublin

 

ג'סיקה ג'ונס, קילגרייב ונבלים אחרים

"הנבל הכי טוב של מארוול", "הנבל הכי מפחיד של מארוול", "הרשע הכי מפחיד בטלוויזיה", ההופעה של דיוויד טננט בתור קילגרייב, הנבל בג'סיקה ג'ונס של נטפליקס, זיכתה אותו במחמאות רבות והוא אכן דמות מפחידה שאנחנו מקווים לא לפגוש לעולם. אבל ברזומה של טננט יש תפקיד נוסף, דומה מאוד לדמות שלו בג'סיקה ג'ונס, דמות שאולי אפילו מפחידה יותר: ברנדון בחיוך סודי (Secret Smile). הנה ההסבר מדוע.

ג'סיקה ג'ונס, היא אחת מסדרות הנטפליקס של מארוול. כמו גיבורים נוספים של מארוול, יש לה טראומה בעבר והיא מרוויחה את לחמה בתור חוקרת פרטית, מעיפה מכות לכל מיני פרחחים ושותה (הרבה יותר מדי) בשביל לשכוח. בניגוד לחלוקה הפשוטה וברורה של טוב-רע שמאפיינת את הסרטים של מארוול, הסדרה מנסה ליצור תמונה קצת יותר מורכבת, הצילום יותר חשוך, הנושאים יותר כבדים (וזוכים לקצת יותר דיון). הנמסיס שלה, ומי שאחראי לפוסט טראומה שלה, הוא קילגרייב, פסיכי לא קטן שמסוגל לשלוט באנשים דרך מחשבה.

חיוך סודי (ITV ,Secret Smile, 2005) מבוסס על ספר באותו שם שכתב הצמד ניקי פרנץ' (ניקי ג'רארד ושון פרנץ'). המיני-סדרה מגוללת את סיפורה של מירנדה שפוגשת יום אחד בחור נאה וצעיר בשם ברנדון. הוא מקסים אותה והם מבלים לילה אחד ביחד. משום מה הוא מסיק מכך שזה נותן לו זכות על חייה והוא משתלט עליהם בלי בושה. כשהיא מבהירה לו שהיא לא מעוניינת הוא מחליט למצוא דרכים אחרות להגיע אליה.

gallery-1502975829-kilgrave-jessica-jones-on-set

קילגרייב מנסה לשכנע את ג'סיקה להיות שלו

הדימיון בין שתי הדמויות, זו של קילגרייב וזו של ברנדון, ברורים לעין. שניהם נבלים, מנצלים את הנשים שמסביבם ומרכזים את כל מרצם בניסיון להשיג את האחת שהם בחרו. הסוף, אם אסתכן בספויילר, הוא גם דומה, כשהנשים מערימות על הגברים ומנצחות אותם. אבל אם אתם שואלים מי משניהם מפחיד יותר, ברנדון או קילגרייב, אין שאלה בכלל. על אף שהסדרה של מארוול מציגה כמה וכמה סצינות אלימות גרפיות למדי, הדמות המפחידה יותר היא דמותו של ברנדון.

אחת הסיבות לכך קשורה לז'אנר של הסדרות. ז'אנר הקומיקס שבו יש לגיבורים כוחות-על מכריז על עצמו כלא-מציאותי. בדומה ל-MCU, אנחנו מודעים לכך שהדמויות הן רק דמויות ומתייחסים אליהן בהתאם. אנחנו יכולים "לקרוא" את הסיפור בצורה מטאפורית או סימבולית, לטעון שהן בעצם מייצגות משהו בעולם האמיתי שלנו אבל העובדה שזהו אינו ריאליזם שומרת עלינו מפני האסונות והנוראות שמתרחשים בתוך עולם הסדרה. חיוך סודי שונה. הסדרה היא סדרה ריאליסטית ועל כן היא מציגה עולם שבו הדברים יכולים ועלולים להתרחש. הסיכוי הזה, האפשרות שדמותו של ברנדון לא רחוקה מהמציאות כפי שהיינו רוצים מפחידה יותר. האיום שברנדון מהווה למירנדה ממשי והוא הופך להיות ממשי גם עבור הצופים.

0dc792f06a8bf004286ec13a1edf4c78

ברנדון מנסה את אותו דבר עם מירנדה

שיטת הפעולה של ברנדון וקילגרייב זהה. שניהם נראים "נורמליים", צעירים, נאים, מקסימים. דבר במראה שלהם לא רומז על המוח המעוות שמסתתר בראשם (פרט לעובדה שבקומיקס קילגרייב הוא ה"האיש הסגול", אבל הדיון הוא על הסדרה ובסדרה הוא נראה רגיל). שניהם משתמשים במניפולציות שונות ומגוונות כדי לגרום לסובבים אותם לעשות כרצונם. נכון, לקילגרייב יש כוחות שמאפשרים לו לכפות את רצונו על אנשים, אבל כשרון המניפולציה של ברנדון לא נופל ממנו. ההבדל היחיד הוא שאצל קילגרייב אתה יודע שאתה לא רוצה לבצע את הוראותיו אבל אין לך את הכוח להתנגד ואילו אצל ברנדון הוא גורם לך לחשוב שהרצונות שלו הם למעשה בחירה חופשית שלך. ובשני המקרים האנשים היחידים שרואים את הכוח שלהם הם אלה שהיו תחת השפעתם והשתחררו ממנה.

שני הגברים מקסימים אבל אלימים, עושים רושם אוהב אבל שתלטנים ומבקשים לשלוט בכל תנועה של האישה שאיתם. הם לא מודעים ולא מכירים ברעיון שלנשים (ולצורך העניין גם לגברים) יש רצונות משל עצמן, שהם צריכים להתחשב ברצונות האלה ושההחלטה עליהן היא של הנשים ושלהן בלבד. הם הקצנה של הגברים שרואים באישה פרס, רכוש שניתן לעשות בו כרצונם. ומשום שגברים כאלה קיימים, דמותו של ברנדון מטרידה יותר ומפחידה יותר. אבל, וזהו אבל חשוב, הסדרות האלה נועדו, בין היתר, להעלות מודעות לקיומם של אנשים מסוג זה ולהאיר את הדרכים בהן הם פועלים.

אין ספק שקילגרייב הוא דמות מטרידה אבל העובדה שזהו קומיקס לא ריאליסטי מאפשרת לנו להרגיש בטוחים איתו ואפילו, בסצינות בודדות מאוד, להבין את הדמות שלו ואת מניעיה, גם אם לא לתרץ את מעשיו. ברנדון לעומתו לא נותן לנו את מעטפת הביטחון הזאת. הריאליזם שלו הוא הוא אשר הופך אותו למפחיד יותר מ"האיש הסגול" משום שהאיום שהוא מציב אמיתי. בסופו של דבר, שתי הסדרות ושתי הדמויות הן תמרור אזהרה, מראה סיפורית של מציאות קיימת.

טרילוגיית "כל הנשמות" – סקירה

חלומו של כל היסטוריון הוא היכולת לנסוע בזמן לתקופה אותה הוא חוקר ולגלות "איך היא באמת". משום שלמרות כל המאמצים, מכונות זמן עדיין אפילו לא בגרסת בטא, כל שנותר להיסטוריון הוא להשתמש במה שההיסטוריה הותירה אחריה: מסמכים ויומנים, עדויות וראיונות, ספרים וארכיאולוגיה. אבל מדי פעם, מרשים לעצמם ההיסטוריונים לחלום וכשנחה עליהם הרוח הם כותבים סיפורת. וזה בדיוק מה שעשתה ד"ר דבורה הארקנס.

טרילוגיית כל הנשמות (All Souls Trilogy) היא סדרת ספרים שסובבת סביב מכשפה וערפד וספר עתיק וחמקמק שרבים חושבים שייתן תשובות לכל שאלותיהם ומאוויהם. דיאנה בישופ היא היסטוריונית חוקרת אלכימיה אשר מגיעה לאוקספורד לשנת מחקר. בין הספרים שהיא מזמינה בספריית הבודליאן מגיע טקסט אלכימי ייחודי, כרך 782 של אליאס אשמול (Elias Ashmole), שנחשב אבוד למעלה מ-150 שנה. אבל היא מצליחה למצוא אותו. וברגע שהיא מצליחה למצוא אותו, העולם הבטוח והמוכר היה כלא היה. דיאנה היא מכשפה, אבל היא מסרבת להשתמש בכוחותיה, להסתודד עם מכשפות אחרות או לראות בעצמה חלק מתוך העולם של היצורים. את כל חייה בילתה בניסיון להיות כאחת האדם, בת אדם רגילה, היסטוריונית, אקדמאית. אבל הספר שמצאה מביא לפתחה יצורים שלא חשבה שתרצה בקרבתם, מעלה באוב סיפורים ישנים ויריבויות עתיקות יומין ומאלץ אותה להתעמת עם כוחותיה ועם מי שהיא.

a-discovery-of-witches

תרזה פאלמר (דיאנה) ומתיו גוד (מתיו) מהעיבוד לטלוויזיה

הארקנס, בעצמה היסטוריונית שאת עבודת הדוקטורט שלה כתבה על מדע וקסם באנגליה האליזביתנית, יוצרת עולם שבו מכשפות, ערפדים ושדים חיים לצד בני האדם. במילותיה שלה, הרעיון עלה לה כשראתה מדף שלם של ספרים שעוסק בשדים, מכשפות וערפדים בשדה תעופה במקסיקו, וחשבה שלמרות שהם מציגים תמונת מצב שבה היצורים האלה חיים בקרבינו, "אני מעולם לא פגשתי אותם!" ואז היא חשבה שאם זה המצב, יכול להיות שהם חיים בקרבינו בלי שנשים לב ואז "מה הם עושים ביום יום"? התרבות הפופולארית מלאה בתיאורים של אירועים יוצאי דופן שלהם הם אחראים אבל מה הם עושים בשאר הזמן? ההיסטוריה לימדה אותנו שיצורים ששוברים את הנורמה, הם יצורים שיש להעניש ולהקיא מקרב החברה. מה עושה מיעוט נרדף שחושש להתגלות, פן הפחד של בני האדם מפני השונה יביא להתפרצות נוספת של אלימות מדממת?

deb harkness

ד"ר דבורה הארקנס

הסדרה היא שילוב של פנטזיה, היסטוריה ורומנטיקה. היא נעה בין ההווה המודרני לאנגליה האליזבתנית ולפראג של המאה ה-16, וכוללת בתוכה דמויות, אירועים ואמונות מוכרות מההיסטוריה של אירופה. המלכה אליזבת' כמובן, אבל גם School of Night, שחבריו היו משוררים ומחזאים בני התקופה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני ואפילו המהר"ל מפראג. ציד המכשפות באנגליה, בסקוטלנד ובגרמניה מקבל כאן ביטוי, כמו גם רשת המרגלים שהפעיל וויליאם ססיל בשם המלכה ואפילו האגדה היהודית על "הגולם מפראג".

בדומה לז'אנר הפנטזיה, ניתן להשהות את אי האמון ולצלול אל תוך הסיפור כמו שהוא, אבל אפשר גם לקרוא אותו מטאפורית ולראות מה הוא יכול ללמד אותנו על עולם שלנו. הספר כולל דוגמאות שונות של מה זאת משפחה, החל מדודותיה של דיאנה וכלה במשפחה הגדולה והמורכבת של מתיו. הוא דן בשאלות של פחד ואומץ המעורבבים זה בזה בתהליך של גילוי עצמי וגם גילויים של אחרים. הוא מציג את החשיבות של אמון הדדי, וגם את הקושי שבו. וכמובן גם מה קורה כששלטון תאב יותר מדי כוח ואמנות חברתיות בנות מאות שנים קובעות מה יקרה בין אנשים פרטיים.

מכשפות, ערפדים ודימויים פופולאריים

סדרת הספרים מתייחסת ומשחקת עם הדימויים הפופולאריים הנפוצים בכל הקשור לערפדים, מכשפות ושדים. הארקנס מנצלת את חוסר ההכרות של דמויות שונות עם הערפדים והמכשפות, משום שלא באו איתם במגע במשך עשרות שנים (אמרנו אמנות חברתיות עתיקות?), ודרך השאלות שלהם מציגה את הגישה שלה לכל אותן אגדות ומיתוסים. לערפדים שלה אין ניבים, הם לא נבהלים משום, ואחד מהם אפילו נוצרי קתולי (אז גם הצלב לא מפחיד אותו). הם לא ישנים בארון קבורה, יכולים להסתובב לאור יום ובשום אופן לא נוצצים בשמש. מצד שני, היא מציינת את אותם גרגרים של אמת שנמצאים בבסיס המיתוסים, ונותנת טעימה מאיך נוצרים מיתוסים שמזינים ומשמרים פחד מפני השונה. גם המכשפות של הארקנס אינן לובשות שחור, רוכבות על מטאטא ומבלות את היום בלחישת מילות קסם מעל קדירות מבעבעות. לא רק זה, אלא שהמילה "מכשפה" (Witch) מתייחסת לגברים ונשים כאחד, ובכך שוברת את הקישור ההיסטורי הנושן שבין נשים לכישוף.

זאת אולי הסיבה העיקרית למה העטיפה של הספר הראשון והיחיד מתוך הטרילוגיה שתורגם לעברית חוטאת כל כך לטרילוגיה. בניגוד לספרים ולפירוש המרענן שהם נותנים לעולם העל טבעי ויצוריו, העטיפה הולכת על צרות אופקים המגבילה את העולם המורכב של הספרים. בניגוד לעטיפות להן זכו הספרים בתרגומים לשפות אחרות, בהן הדגש הוא על העולם המורכב והמגוון של היצורים ועל האווירה שבו, העטיפה העברית שמה על הכריכה אישה. ולא סתם אישה! כל הדימויים ששויכו למכשפות לאורך ההיסטוריה מגולמים כאן: אנחנו מניחים שהאישה היא מכשפה בגלל שם הספר (ליל כל המכשפות), היעדר הפנים מרמז על כך שכל הנשים הן מכשפות והלבוש והצבעים מרמזים על היותה פתיינית שזוממת להפיל גברים ברשתה. הרידוד המחריד לדמות של דיאנה והתעלמות משאר הדמויות הלא פחות מרכזיות ממנה, מזכיר לנו שאמנם 2012 (שנת יציאת התרגום), אבל לא הרבה השתנה באופן שבו מייצגים ומציגים כאן נשים.

 

אם מתחשק לכם להיכנס לעולם של כל הנשמות אבל אין לכם זמן או סבלנות לטרילוגיית ספרים עבי כרס באנגלית, תשמחו ודאי לגלות שהטרילוגיה עובדה לטלוויזיה. העונה הראשונה, “A Discovery of Witches” בהפקת SKY1, כוללת שמונה פרקים ועוקבת אחרי הספר הראשון העונה לאותו שם. בתפקידים הראשיים תרזה פאלמר (Teresa Palmer) ומתיו גוד (Matthew Goode) וסביבם עוד כמה וכמה פרצופים מוכרים שהופכים את הקאסט המדויק להפליא והכימיה בין כולם לתענוג לצפייה. המוסיקה הנפלאה של רוב ליין (Rob Lane) מוסיפה לאווירה הקסומה של הסיפור ולמתח ההולך ונבנה לאורך הפרקים. העונה הראשונה הצליחה לעשות את מה שעיבודים רבים כל כך נכשלים בו: להפיק גרסה של הסיפור שנאמנה מספיק למקור הספרותי אבל עומדת בזכות עצמה. העונה הראשונה הייתה מועמדת לפרס "סדרת הדרמה החדשה הטובה ביותר" בטקס פרסי הטלוויזיה הבריטית ושתי העונות הבאות כבר אושרו להפקה. עכשיו רק נותר או לקרוא את הספרים או לחכות בסבלנות לעונות הבאות.

המסך הקטן – There She Goes

יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….

רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.

There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.

4284

Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions

אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.

משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות. 

פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב). 

הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.