הסקס הוא בעקב – קינקי בוטס

צ'רלי פרייס הוא בן למשפחת מייצרי נעליים לגברים אבל הוא לא מעוניין לרשת את העסק, ומעדיף לעבור עם אהובתו ללונדון. רוצה הגורל והוא נאלץ לחזור לעיר הולדתו נורת'המפטון ולמפעל רק כדי לגלות שהעסק עומד בפני פשיטת רגל. מה לעשות שאיש אינו רוצה עוד נעליים איכותיות שמחזיקות שנים? בעודו תוהה מה לעשות עם חייו הוא נתקל במקרה בגברת מאוד מיוחדת: דראג קווין העונה לשם לולה (כי ככה קוראים לה). משם, מה שנקרא, הכל היסטוריה. השניים מחליטים לשתף פעולה ולייצר מגפיים על עקב גבוה לדראג קווינס. או כמו שאומר צ'רלי "המפעל הזה ייצר נעלי גברים במשך דורות. עכשיו אנחנו נייצר מגוון נעליים למגוון גברים".

לקינקי בוטס (Kinky Boots) יש את כל המרכיבים של סיפור טוב. גיבור הססן, מצב קיומי לא צפוי, אתגר לא פשוט, שינוי לא קטן, וניצחון גדול. זאת כנראה הסיבה שהסיפור האמיתי על מפעל הנעליים בנורת'המפטון הפך לסרט דוקומנטרי ב-BBC, עובד לסרט עלילתי ב-2005 ולבסוף למחזמר מצליח על במות הברודווי והווסט אנד מאז 2012. לקח למחזמר קצת זמן לצבור קהל ולזכות בהערכת המבקרים, אבל ברגע שנוצר הקליק, המחזמר זכה בפרסי אוליביה וטוני ואף תורגם והוצג במדינות שאינן דוברות אנגלית כמו יפן וקוריאה עם שחקנים ידועים ואהובים דוגמאת מיורה הארומה (Miura Haruma) וטפאי קויקה (Teppei Koike).

אבל קינקי בוטס הוא לא רק מחזמר כיפי, הוא דרך כיפית לדון בכמה מהנושאים המדוברים בשנים האחרונות: גבריות, מגדר, קבלת השונה, קבלת העצמי, תעוזה ויזמות. "אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, תצחיק אותם, אחרת הם יהרגו אותך" אמר אוסקר וויילד וצדק. הנושא של מגדר הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת שנגרר לא פעם למהלומות מילוליות ברשתות החברתיות (ולאלימות פיזית מחוץ להן). אבל המחזמר מצליח לדון בו מבלי להיות מעיק, דידקטי, או לתת הרגשה כאילו דוחפים לך תרופה מרה לגרון. הקיר הרביעי נשמר ונשבר לסירוגין ולעיתים הקהל הוא הקהל של לולה במועדון, שבא לצפות בה כדי "להרגיש נורמלי בהשוואה" ולעיתים הוא הצופה מן הצד שמציץ על הדמויות על הבמה. המשחק עם הקיר הרביעי מאפשר לפנות לקהל כשרוצים, אבל לא להרצות לו ולחנך אותו. כמו כל סיפור טוב, המסר עובר ומחלחל טוב יותר אם לא כופים אותו על הקוראים.

אם נישאר רגע בתחום הניתוח, סוגיה מעניינת שמתפתחת היא השאלה "מהי גבריות?". האם גבריות היא היכולת להתאבק, לשתות בירה בכמויות וידיים מלאות גריז, או שזאת מחוייבות, היכולת להתחשב, להקשיב ולתמוך? כשדון, אחד העובדים במפעל מסרב לקבל את השינוי שצ'רלי מנסה לקדם (מגפיים נוצצים לגברים??? איפה ראיתם דבר כזה???) ובטח ובטח מסרב לקבל את לולה, הוא ולולה מתערבים: כל אחד מהם ייתן לשני משימה שלדעתו תוכיח "מי הגבר-גבר". המשימה של דון היא התאבקות ואילו המשימה של לולה לדון היא "לקבל מישהו כפי שהוא". אני יודעת מה חשבתם עכשיו. חשבתם "אה, נו ברור. בסוף דון יקבל את לולה כמו שהיא, כמה צפוי!". טעות בידכם. כי דון ילמד לקבל מישהו אחר כפי שהוא…. אבל ספוילרים עד כאן.

אז גבירותיי, רבותיי ואלה שטרם החליטו, בפעם הבאה שאתם בלונדון או ניו יורק ומתלבטים לאיזה מחזמר ללכת הפעם, שווה לבדוק את קינקי בוטס. אני מבטיחה לכם שאחריו תרצו לנער את האבק מהמגפיים על עקב שקניתם מתוך דחף רגעי והתביישתם לנעול…. וגם אם לא, לפחות השירים, שכתבה לא אחרת מאשר סינדי לאופר, יתנגנו לכם בפלייליסט עוד הרבה זמן…

מודעות פרסומת

קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: כשחוזרים הביתה

מרבית מאזרחי מדינות המערב לא חווים מלחמה על בשרם. שדות הלחימה המודרניים נמצאים בעיקר באזורי המזרח התיכון (עירק, אפגניסטן, ולאחר "האביב הערבי" גם מקומות אחרים) והאזרחים רואים את הנעשה דרך עדכוני החדשות. לעיתים יש להם קשר עם חיילים שנשלחים לזירות האלה כחלק מכוחות הקואליציה, אבל אפילו אז הידע שלהם על הנעשה בשטח ועל חוויות החיילים מועט. בפוסט הקודם סקרנו את הסרט היינה רואד, סרט שאחת ממטרותיו היא להציג את החיים בחזית לאלה שבבית. הפעם נתרכז במה שקורה כשהחיילים חוזרים הביתה, לאזרחות, לחיים הרגילים.
גם אם חוזרים הביתה בחתיכה אחת (ולא בתוך ארון), ההתרגלות חזרה לאזרחות קשה. חלק מהחיילים חוזרים עם תסמונת דחק פוסט טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD) שמשפיעה על חייהם ועל חיי הקרובים אליהם, חלקם מתקשים להתרגל לקצב החיים השונה בבית ומחפשים את האדרנלין הממכר של החזית. בשני המקרים, נדמה שלא החיילים ולא החברה ערוכים היטב לשינוי ולתמיכה הנדרשת כדי לעשות את המעבר בצורה הטובה ביותר. אבל שינוי בטיפול בחיילים החוזרים מתחיל במודעות לכך שהמעבר הזה אינו טבעי, אינו פשוט, ולעיתים קרובות דרכי ההתמודדות אינן נכונות, מצד האוכלוסייה בבית ומצד החיילים החוזרים. הסדרה הקנדית פלאשפוינט שכבר דנו בה פה בבלוג, מציגה שלוש דמויות של חיילים שחזרו מאפגניסטן לחיים בקנדה ומתמודדים עם החזרה לשלווה הקנדית בדרכים שונות.

אחת הדמויות הקבועות בצוות של פלאשפוינט הוא סם ברדוק (Sam Braddock), בעברו צלף בכוחות הקנדים JTF2. תקרית של אש ידידותית הביאה למותו של חבר לצוות באפגניסטן וסם השתחרר מהצבא וחזר לקנדה. בניסיון למצוא בכל זאת משהו לעשות שדרכו הוא יכול לחולל שינוי ולפעול לטובה, הוא מצטרף לצוות הימ"מ של צוות 1 (Team one in the SRU) במשטרה. שירות מסוג אחר. הצוות מתמחה בפתרון מצבי משבר במשא ומתן ונשק חם הוא המוצא האחרון. למרות ההבדל בגישה, גישה שבה שיחה יכולה לעזור וירי לא, העבודה עדיין אינטנסיבית, ההקפצות, האדרנלין, הסכנה, והחברות האינטנסיבית שנבנית בין אנשים שמסכנים את חייהם אחד לטובת השני ביום-יום. כל המאפיינים שם ובאופן כלשהו עונים על אותם דברים שחיילים אוהבים בחוויה הצבאית.

496796422be3e7efde2425c3c2459b41

סם בראדוק (דיוויד פטקו)

הפרק Behind the Blue Line מציג חייל אחר. דארן קובקס (Darren Kovacs) חוזר מאפגניסטן ומגלה שזירת ההוקי האגדית בטורונטו בה התאמן וגדל עומדת להיהרס ובמקומה ייבנה מגדל משרדים פרטי. היה לו ולחבריו לקבוצה עתיד בתור שחקני הוקי מקצועיים, אבל הם ויתרו על העתיד הזה כדי להתגייס לטובה המדינה.  הוא היחיד שחזר. החברים שהתגייסו בעקבותיו חזרו בתוך ארון. כשהוא מגלה שזירת ההוקי שהייתה "המקום שבו התרחש כל דבר משמעותי בחיים", שהיה האור בקצה המנהרה, חבל ההצלה כשדברים התחילו להיות קשים, עומדת להיהרס לטובת אנוכיות וכסף, הוא מגייס את כל הידע הצבאי שלו כדי להגן על המקום, כולל ירי ושימוש בחומרים כימיים. כשסם מנסה לדבר איתו, נדמה שהקו בין מי שמנהל את המשא ומתן ומי שמחפש אוזן קשבת מטשטש וסם שופך את סיפורו ורגשותיו מול דארן. נראה שסם מצליח להגיע אל דארן, אבל עבור דארן התקווה שזירת ההוקי מייצגת הולכת להיעלם ו"לא נשאר לו כלום". אי ההצלחה של סם להציל אותו, ובאופן כלשהו אולי גם לכפר על כך שהרג את חברו מאש ידידותית, מביאה אותו לאחד המשברים בשירות שלו בימ"מ. האדם היחיד שיכל להבין עד תום היה גם האדם היחיד שלא הצליח להציל. אשמת השורדים, חוסר ההתאמה לשירות נוסף, חוסר היכולת למצוא תעסוקה אחרת, כולם פרמטרים שדורשים התמודדות והכלים להתמודדות אינם.

Darren

דארן קובקס (שון רוברטס)

אבל הזירה האפגנית היא לא רק צבא. אפגניסטן היא אחד המוקדים של סמים, סמים שמגיעים לכל פינה בעולם, גם לקנדה. הפרק Personal Effects מציג את הזליגה הזו של המציאות האפגנית הלא מלחמתית אל החיים בקנדה הרחוקה. הסכמים וחובות   באפגניסטן לא נשארים באפגניסטן. קולין פוטר (Collin Potter) הוא עיתונאי שמסקר קרבות ונשוי לקצינה בצבא. כדי לקבל מידע הוא מתיידד עם האנשים באפגניסטן. לא כולם אנשים ישרים ואמינים. חלקם סוחרי סמים שגרמו לו עצמו להתמכר לסמים ובמקום שבו חלים כללי הג'ונגל של "עין תחת עין" ו"טובה תחת טובה", בגידה באמון נענשת בחומרה. כשחזר לקנדה, סוחרי הסמים ביקשו לגבות ממנו את הטובה שהוא חייב ולהעביר דרכו ודרך אשתו משלוח של סמים דרך ארגז של דברים אישיים של חייל שנהרג. העניינים מסתבכים והרבה אנשים נפגעים בדרך, כולל הוא, אשתו ואחד השוטרים של צוות 1.

maxresdefault

קולין פוטר (כריסטופר בולטון)

שני הפרקים של הסדרה ודמותו של סם בראדוק מציגים את הזירה האפגנית כזירה שקרובה יותר משחושבים לאוכלוסייה האזרחית בקנדה. הקשיים שאיתם מתמודדים החיילים שחוזרים משם כוללים בדידות, אשמה וקשיי הסתגלות לסוגיהם, כמו גם סוגיות פשע אחרות שזולגות אל החיים בקנדה ומסכנים את האזרחים שלה. ההארה של הנושאים האלה יכולה ליצור שינוי תודעתי שיוביל, בתקווה לשינוי מדיניות ויצירה של רשת תמיכה לחיילים החוזרים מזירות הלחימה המודרניות ומאפשרים להם נחיתה רכה באזרחות.

קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: היינה רואד – סקירה

בשנת 2014 עשה הסרט צלף אמריקאי של קלינט איסטווד בכיכובו של בראדלי קופר כותרות בתור סרט שעוסק בחוויה של החיילים האמריקאים באפגניסטן. הוא לא היה היחיד, אבל הוא בהחלט היה מייצג. אין ספק שארה"ב הייתה ממובילות הקמפיין נגד אל קעידה ובהיותה מדינה גדולה ורועשת כמו שהיא, היא זו שתפסה את רוב תשומת הלב התקשורתית. אבל ארה"ב עמדה בראשות קואליציה של צבאות שגם להם חיילים שהשתתפו בקרבות ומשימות באפגניסטן וגם הם מצאו את זה מאתגר, אם לא לומר בלתי אפשרי.

הכוחות הקנדים שהו באפגניסטן 13 שנה (2001-2014) במהלכם עסקו במשימות מגוונות. וכמו מקומות רבים בעולם, גם הקנדים בבית ראו את המלחמה באפגניסטן בעיקר דרך השיח הפוליטי ועדכוני החדשות בלי לשמוע סיפורים של האנשים שהיו בה, בלי לדעת "איך זה באמת" ומה המחיר שמשלמים החיילים שנמצאים שם ואלה שחוזרים משם. פול גרוס, המפיק, במאי ושחקן של הסרט, הצטרף לכוחות הקנדים באפגניסטן ושמע מהם סיפורים ואנקדוטות עליהם ביסס את הסרט. בדומה לסאגת המלחמה הקודמת שלו, פשנדל, שעסקה במלחמת העולם הראשונה, גם כאן הוא מבקש לשים בקדמת הבמה את הסיפור האנושי.

הסרט היינה רואד (Hyena Road) שיצא בשנות 2015 מציג שלושה סיפורים: צלף קנדי, קצין מודיעין קנדי ומנהיג מוג'הדין מקומי שנקרא "רוח רפאים" שחוזר לזירה וחושף דרכם את הצרות של המלחמות המודרניות. אפגניסטן הפכה להיות ייצוג לצרות האלה. צבאות זרים שלא מכירים את השפה, התרבות, והמנהגים המקומיים וחסר להם מידע וידע כדי לדעת להתנהל נכון ובסוף מתנהגים כמו פיל בחנות חרסינה, קואליציות של צבאות עם מטרות שונות ודרכי פעולה שונות, רגשות אישיים שמתערבבים עם החלטות אסטרטגיות ובעיקר אנשים שנזרקים לכל הבלגן הפוליטי ורק מנסים לבצע את המשימה שלהם ולחזור הביתה בשלום.

צוות של חיילים נופל לאמבוש של חיילי טאליבן ומוצא מחסה בעיירה סמוכה. איש מבוגר עם עיניים שונות בצבען מציע להם מחסה בתוך אחד המבנים. כשהטאליבן מקיפים את האזור ומפוצצים קיר במבנה בו נמצאים החיילים הזקן יוצא אליהם ומצליח להבריח את הטאליבן. "אתה סומך עליו?" שואל אחד החיילים את ראש הצוות. איזו ברירה יש לו? מנותקים מכל עזרה הם נסמכים על עזרת המקומיים לא בטוחים אם אפשר לסמוך עליהם או שהכנסת האורחים תתגלה כמלכודת והם הולכים על אינסטינקט, "תחושת בטן". אבל המקומיים שמשתפים פעולה עם הכוחות הזרים, יש להם אינטרסים משל עצמם, נקמות דם עתיקות יומין בין שבטים ואישים שונים שמשחקים בכוחות הקואליציה לטובתם. "יום אחד הם אתנו ולמחרת הם עם הטאליבן", תלוי לאן נושבת הרוח. רק תקוו לתפוס אותם ביום שהם בצד שלנו.

המשימות השונות של הצוותים והחיילות השונים שמוצבים באפגניסטן בין אם אלה חיילים מצבאות שונים או חיילות שונים בתוך אותו צבא, מתנגשות לעיתים קרובות זו עם זו ועם המוסר האישי. "זאת לא מלחמה אחת באפגניסטן, זה אוסף של מלחמות שונות" אומר קצין המודיעין לצלף, "ואין מנצחים". מה קורה כאשר אחד המקומיים שנמצא בחסות ה-CIA פועל נגד אוכלוסייה אזרחית וחוטף ילדות? התערבות אולי תציל את הילדות (ואולי לא) אבל ככל הנראה תחבל בניסיונות ליצור בריתות עם המקומיים ותהרוס סיכוי להשיג מטרות בתמונה הגדולה. מצד שני, אף אחד מהחיילים לא רוצה לעמוד מנגד כשלמול עיניהם ילדות מאויימות משום שהם יודעים לאן הן עלולות להגיע. מוות הוא האפשרות הפחות גרועה מכולן. המוסר האישי או מטרות הקואליציה? מה קורה אם המקומיים שנמצאים בהגנת האמריקאים לא משחקים לפי הכללים הבינלאומיים? הקושי של הזירה האפגנית והשאלות הגדולות שהופכות לשאלות יומיומיות עבור החיילים הן המרכז.

Hyena-road-crosshairs

חלק מהסרט עוסק גם בחיים האישיים של החיילים. מערכת יחסים שמתפתחת בין הצלף ואחת החיילות בבסיס, השיחות עם החברות בבית בסקייפ, הדברים שקורים באפגניסטן ולא מדברים עליהם והשקרים הקטנים שהחיילים מספרים למשפחה בבית כדי לא להדאיג אותן יותר מדי. הדברים הקטנים בחיים – מוסיקה מערבית וחיילים ומתורגמנים מקומיים רוקדים באמצע שומקום אחרי שיחה עם אחד מזקני השבט ולפני סיור נוסף או מוסיקת קאנטרי על רקע הכנת הנשק לפעולה, לילה יפה במדבר האפגני כשהם יוצאים למשימת חילוץ. "אם הם יתקנו את המקום הזה, אני אחזור לכאן לקמפינג", אומר אחד מהם. "קמפינג? בקנדהאר?" מי יאמין שאפשר לחשוב על אפגניסטן כעל מדינה יפה ששווה ביקור?

MV5BMjMyMDM0Mjg5Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwMTE3MDQzODE@._V1_SY1000_CR0,0,1502,1000_AL_

הסרט סובל מ"תפסת מרובה, לא תפסת". סצנות מתח מלחמתי מנוקדות בסצנות יומיומיות סוריאליסטיות כמעט, והגם שככה ככל הנראה נראית המציאות שם מצד הכוחות הזרים והמקומיים גם יחד, מבחינה סיפורית יש ירידת מתח שיוצרת קצב מעט לא אחיד לסיפור. עם זאת, המתח הלא אחיד מביע בצורה טובה את הרנדומליות של אפגניסטן שבה אין הגיון או סדר, רק כאוס. גם אם הסרט לא מושלם, זהו סרט בעל חשיבות לקנדים. מסך הקולנוע, אולי לראשונה, מציג את החיילים הקנדים ולא את שכניהם מדרום בסרט הירואי. הסרט מעלה הרבה שאלות אבל לא נותן להן תשובה. הוא נמנע בכוונה מדיון פוליטי של טוב-רע, נכון-לא נכון, א-לה סרטים הוליוודיים טיפוסיים. תחושת הגאווה של הקנדים (היוצרים, השחקנים והקהל) בצבא שלהם לא נובעת מהביטחון שהם תמיד צודקים והם עושים את הדבר הנכון, אלא מכך שהם משתדלים, ככל הניתן, לעשות את הדבר הנכון בנסיבות שבהן שום דבר לא נכון.

hyena-road-poster

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

P71215-163711

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

1212389048_4

מקור: גוגל.

 

תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

Hey Ho a sailor goes

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

רעיה טובה, אם חכמה, בוס ביאקוזה

המשפט "רעיה טובה, אם חכמה" הגדיר את מקומן של נשים בחברה היפנית מאז תקופת מייג'י (1867-1912). במסגרת המודרניזציה המהירה והאימוץ של אורחות חיים מערביים הוחלט שאישה טובה היא זו שדואגת לבעלה ולילדיה, המשך למסורת הקונפוציאנית ביפן. גם לאחר מלחמת העולם השנייה והעדכון של הערכים ביפן, היה מצופה מנשים להיות רעיות טובות, לעבוד במשרה חלקית לאחר האוניברסיטה, ולעזוב את העבודה עם הנישואין כדי לנהל את משק הבית ולדאוג לחינוך ילדים. להיות "עקרת בית" (shufu) הייתה הגדרה של מקצוע במסמכים הרשמיים כמו עריכת דין או הוראה.

התפוצצות הבועה בשנות ה-90 של המאה ה-20 והמשבר הכלכלי המתמשך הביא לשינויים גדולים בכלכלה היפנית וביכולתן של משפחות להתבסס רק על משכורתו של הבעל. הצורך לכלכל משפחה והרצון לפתח קריירה ולחתור לשיוויון מגדרי הביאו לתופעות כמו דחיית גיל הנישואין וילודה שלילית שמטרידות את הממשלה היפנית ועושות כותרות בעיתונות העולמית. בניסיון להתמודד עם הבעיות הללו, ממשלת יפן בראשותו של שינזו אבה מקדמת מדיניות שזכתה לכינוי "Womenomics", מונח שטבעה החוקרת קאת'י מאצוי (Kathy Matsui) ב-1999, ומתייחס למדיניות שנועדה לקדם שיוויון מגדרי בשוק העבודה. אבל מדיניות לחוד וחברה לחוד. האם עומדת בפני הנשים אפשרות לשלב ילדים וקריירה? האם החברה היפנית מוכנה לקבל נשים "אחרות" מ"טובות לבעל וחכמות לילדים"? הסדרה "גוקוסן" שכבר הזכרנו בבלוג מציגה את הדילמה בדמותה של המורה, יאמאגוצ'י קומיקו (Yamaguchi Kumiko).

 

riRQGzQ7nN6hPyu

יאמאגוצ'י קומיקו (נקאמה יוקיאה) 

 

"שלום לכולם, אני יאמאגוצ'י קומיקו, יאנקומי, מורה למתמטיקה, המחנכת שלכם. דרך אגב, אני רווקה. נעים להכיר". כך מציגה יאנקומי את עצמה בפני התלמידים החדשים שלה ביום הראשון ללימודים. היא מציינת את הכל פרט לפרט קטן חשוב: היא דור רביעי למשפחת יאקוזה, המאפייה היפנית. אתם יודעים איך זה, להגיד שאת היורשת של משפחת פשע היא לא הדבר המומלץ ביותר לציין בקורות חיים. בדמותה של יאנקומי מסתכמת הדילמה הגדולה העומדת בפני נשים יפניות: האם להמשיך ולהיות "רעיה טובה, אם חכמה" או לפתח זהות ותפקיד שאינם קשורים ישירות למשפחה. והאם בכלל השילוב אפשרי?

יאנקומי מתפקדת היטב כ"אם חכמה". היא מורה ומחנכת של הכיתה ועבור רבים מתלמידיה היא מתפקדת גם כאם שדואגת לשלומם וללימודיהם. ההורים נעדרים כמעט לחלוטין מהסיפורים ואם הם מופיעים הדמויות שלהן לא דומיננטיות מדי בחיים של הילדים שלהן. לעיתים קרובות הורים עובדים קשה ולא מבלים זמן עם הילדים, לעיתים הם נעדרים לחלוטין ולעיתים הם רואים בילדיהן הפוחזים, פרחחים חסרי תקווה שלא ראויים להתייחסות. יאנקומי לעומתם תומכת בתלמידיה לא משנה באיזו צרה הם הסתבכו ומלמדת את הכיתה שלה ערכים ודרך ארץ, יותר מאשר מתמטיקה.

 

ep10131

יאנקומי בסצינה טיפוסית עומדת לצד תלמידיה כנגד הדעות הקדומות של החברה

 

בתחום ה"רעיה הטובה" יאנקומי מצליחה קצת פחות. ראשית, היא לא נשואה. שנית, נדמה שה"נשיות" היא ממנה והלאה.  היא לבושה בחליפת ספורט תמידית שהפכה לסימן היכר שלה, נעלי ריצה, שתי קוקיות ומשקפיים, לא בדיוק המודל המצופה של חצאית חושפת רגליים או מכנס בהיר וחתיכי כמו המורה לאנגלית או אחות בית הספר. יאנקומי רחוקה מלהיות האישה הדקה והשברירית בחצאית הקצרה שרק מחפשת חתן. בכל עונה יש מישהו אחר שהיא מנסה להתחבב עליו (שוטר חתיך, מורה בבית ספר נחשב או רופא) אבל הניסיונות שלה נראים מאולצים. היא לא יודעת לשחק את המשחק של המבטים והקול הגבוה וההתחנחנות הטיפוסית וכשהיא מנסה יוצא אפקט קומי יותר מאשר רומנטי. באחת הסצינות בעונה הראשונה שלושה בריונים ניגשים אליה ואל המורה לאנגלית ואחות בית הספר ומציקים להן. יאנקומי עוטה על עצמה את האופי הלוחמני שלה, כיאה לבת משפחת יאקוזה, ומבריחה אותם, אבל באותו רגע מגיע השוטר החתיך והיא משנה גישה ורצה אליו להגנה בצווחות מגוחכות של "הצילו", כאילו הייתה עלמה במצוקה. הדיסוננס בין האופי והיכולת האמיתית שלה למשחק ה"נשי" כביכול יוצרת רגע קומי. ההתנהגות ה"נשית" לא באה לה באופן טבעי. היא עצמאית, דעתנית ויודעת להילחם על שלה, מטאפורית ופיזית גם יחד. רחוק מאוד מהאישה שמקטינה את עצמה מול בעלה. המורה היחיד שמאוהב בה מעל לראש הוא המורה לספורט משום שהיותה ספורטיבית יוצר ביניהם קשר, אבל מוצג כטמבל, ובהחלט לא החתן האידיאלי.

 

SDD064

המורה לאנגלית (מימין) ויאנקומי משמאל

 

ומה לגבי תפקידה כ"בוס ביאקוזה"? יאנקומי כאמור היא דור רביעי למשפחת יאקוזה, ורבים רואים בה את ממשיכת דרכו הטבעית של סבה. על אף שהיא אישה, היותה הנכדה של הבוס והיכולות שלה הופכות אותה למנהיגה הטבעית של משפחת ימאגוצ'י, אולי המקום היחיד שרואה באישה מנהיגה טבעית. יש בכך אמירה מאוד מעניינת. החברה ה"רגילה" לא רואה באישה מנהיגה טבעית ומעדיפה לראות באישה "רעיה טובה ואם חכמה" ואילו בשולי החברה היא יכולה להנהיג על אף היותה אישה בשל ההתאמה שלה לתפקיד והיכולות שלה. בשולי החברה היא נמדדת לפי כישוריה ולא לפי המגדר שלה.

 

hqdefault

אל תתעסקו איתה, לא כדאי לכם…

 

למרות הכל, יאנקומי מסרבת להמשיך את דרכו של סבה ולהפוך להיות הבוס של היאקוזה ומעדיפה ללכת בדרכי הוריה ולהיות מורה. ולמרות זאת, הדילמה לא נפתרת. בשלב כלשהו בכל אחת מהעונות, יאנקומי מוצאת את עצמה נאלצת לבחור האם להיות "אם חכמה" ולתפקד כמחנכת של הכיתה ו"רעיה טובה" ולחפש זוגיות או האם להשתמש ביכולות הלוחמניות שלה כדי להגן על תלמידיה ובכך להיות אישה דומיננטית וחזקה שלא זקוקה למנהל או המורה הראשי שיגיד לה מה לעשות. בחירה באחת מהן כוללת תמיד ויתור על האפשרויות האחרות. לתפקד כמחנכת דורש ממנה לעיתים לכופף את דעותיה לטובת התדמית של בית הספר ו"מה שנהוג", חיפוש זוגיות דורש ממנה לשחק "עלמה במצוקה" ולוותר על האופי האמיתי שלה, ואילו אם היא עומדת על שלה היא לרוב מוצאת את עצמה מפוטרת מבית הספר.

יאנקומי חשה על בשרה את הקונפליקט המתמיד של נשים ביפן שנאלצות לבחור דרך אחת: האם להיות מנהיגות ולזכות לביקורת מצד החברה על כך שהן "לא מקיימות את יעודן כרעיות טובות ואימהות חכמות" או לוותר על הנהגה ועצמאות לטובת מימוש האידיאל של נשים ביפן. על אף שהמדיניות של אבה הצליחה להביא להשתתפות גדולה יותר של נשים בשוק העבודה, התפיסה החברתית היפנית היא עדיין "או-או" ולא "גם-וגם". האם השלב הזה יגיע מתישהו? רק הזמן יגיד.

japan

מאוחדים – 60 שנה אחרי

ב-6 בפברואר 1958, לפני שישים שנה, התרחש אחד האירועים הזכורים ביותר בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. זה לא היה זכייה בגביע או אליפות, זה היה אסון. באותו יום, מטוס עם הקבוצה שהמריא ממינכן בחזרה לאנגליה התרסק. 8 חברי הקבוצה שלושה חברי צוות ממנצ'סטר יונייטד ומספר כתבי ספורט נהרגו. 8 מתוך 10. כמעט כל הקבוצה.

זאת הייתה הקבוצה הראשונה שגדלה במועדון, על אף שלא כולם גדלו במנצ'סטר. נערים צעירים ששיחקו כדורגל בשכונה, הפכו להיות קבוצת נוער וגדלו להיות קבוצת הבוגרים של מנצ'סטר יונייטד. הם זכו לכינוי "התינוקות של באזבי" (Busby Babes) על שמו של מאט באזבי שמצא והחתים אותם. כשבאזבי, שהיה בעברו שחקן במדי מנצ'סטר סיטי וליברפול, לקח על עצמו לנהל את הקבוצה ב-1945 היא הייתה במצב קשה. שנות השלושים השאירו אותה על סף פשיטת רגל וההפצצות של הגרמנים הרסו את המגרש של יונייטד והם חלקו מגרש עם מנצ'סטר סיטי היריבה. למרות ההצלחות של הקבוצה (גביע ב-1948), הקבוצה הלכה והזדקנה, ובאזבי ראה הזדמנות להזרים קצת אנרגיה צעירה למערכת. לאט לאט התחלפו השחקנים בקבוצה. הגיל הממוצע של הקבוצה החדשה היה 22  והיא הביאה כבוד גדול למועדון במשחקים וזכיות – אליפות בעונה 1951/2 לראשונה מזה 4 שנים.

עבור עיר הפועלים, כדורגל הוא בילוי נפוץ. המועדון הוא הגאווה של האנשים אבל הוא לא מעליהם. הוא גדול יותר אבל מורכב מהם. הוא חלק ממארג החיים של מנצ'סטר. השלם גדול מסך חלקיו, אבל בלי חלקיו הוא לא היה שלם. האסון אמנם היה של מנצ'סטר יונייטד אבל הוא היה גם אסון של העיר, אסון של הכדורגל ואסון של אנגליה. היו שאמרו שהמועדון ספג מכה אנושה. הליגה האנגלית הציעה למנצ'סטר יונייטד לקחת הפסקה ולסגור את המועדון זמנית. המועדון היה על סף פשיטת רגל, לא היה כסף לשחקנים חדשים אבל דווקא בשעה הקשה הזו המועדון היה חייב להמשיך. כך ציווה המנהל שלה, מאט באזבי. ג'ימי מרפי, יד ימינו של באזבי, לקח את המושכות לאחר האסון ו-10 שנים בלבד אחריון מנצ'סטר זכתה בגביע האלופות.

בשנת 2011 יצא הסרט "United" שמגולל את סיפורה של מנצ'סטר יונייטד והאסון שפקד אותה ב-1958. הסרט עוקב אחרי הסגן מנהל של הקבוצה, ג'ימי מרפי (דיוויד טננט) והשחקנים שלה אבל הוא לא סרט אישי במובן של דמות אחת או שתיים שתופסות את מרכז הפוקוס של העלילה על אף שתפקידו של ג'ימי ושל השחקן צ'רלטון משמעותי יותר משל אחרים. ההפך הוא הנכון. כמו משחק כדורגל טוב שבו לכל אחד יש תפקיד וזה המארג של הקבוצה הוא שהופך אותה למה שהיא, כך גם הסרט. יותר משהסרט מתמקד באנשים המיוחדים שהרכיבו את המועדון באותה תקופה הוא מתמקד במועדון, ברוח של המועדון ובתחייה שלו מהאסון לאחת הקבוצות הטובות באנגליה ובאירופה.

הסרט הוא בעיקרו סרט על התמודדות עם אסון ואיך ספורט, ובמקרה הזה, כדורגל יכול להוות גורם מציל ומאחד. הוא נוגע בכל השאלות והתהיות שמלוות אנשים ששרדו אסון. תחושת האשמה (באזבי, שהתעקש לשכור את המטוס הפרטי כדי להביא את הקבוצה לאנגליה בזמן למשחק ליגה), תחושת האשמה של השורדים (שני חברי הקבוצה ששרדו את ההתרסקות, שניהם חזרו לשחק בקבוצה אחר כך) וכמובן המנהל ג'ימי שהתיישב למרר בבכי במדרגות בית החולים בארץ זרה ותהה איך ממשיכים אחרי זה. אבל הם מצאו את הכוח להמשיך, כי לחדול היה אומר להוסיף עוד שמות לרשימת המתים. עבור השוער הארי גרג, הכדורגל היה ההצלה שלו, הדבר היחיד ששמר על השפיות שלו לאחר האסון.

אבל המשפט החשוב ביותר שאומרת דמותו של ג'ימי הוא "איך שנהיה בעתיד יתבסס על איך אנחנו מתנהגים היום" ("How we are in the future will be founded on how we behave today"). ראשית, משום שהייתה זו ההחלטה של מנצ'סטר להמשיך שהביאה את המועדון להצלחות שלו. הכדורגל הפך להיות המוקד של האנרגיה, מטרה, לזכר ההרוגים, לטובת המועדון ולטובת העיר. לולא התעקשו להמשיך, ספק אם היו מגיעים למעמד אליו הגיעו. שנית, כדורגל, כמו כל ספורט אחר, ואולי יותר מאחרים הוא ספורט של אמוציות. היציעים המודרניים (ואולי גם הישנים) מלאים בכינויי גנאי וקללות כנגד הקבוצה היריבה ולא מעט אלימות לסוגיה. אבל כמו כל דבר, זה עניין של החלטה. כדורגל יכול להוות מוקד הזדהות, כוח, רוח והוא יכול להיות סיבה לכוחנות ופלגנות. ההחלטה היא בידי המועדון והמעריצים. מה שהמועדון יהיה מחר, תלוי במה שיעשה היום. נקודה למחשבה.