קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.

מודעות פרסומת

"קול ג'פן" – מה זה?

סטודנטים למזרח אסיה? מתעניינים בתרבות יפנית פופולארית? שמעתם את המונח "Cool Japan" ולא הייתם סגורים מה הוא אומר? Cultureroll מגיע לעשות סדר בסדרת פוסטים על אחת מהמדינויות הסבוכות ביותר של השנים האחרונות ביפן.

ההגדרה הבסיסית ביותר של "Cool Japan" היא שזוהי "מדיניות יצוא תרבות פופולארית יפנית" וראשיתה בתחילת שנות ה-2000 (2002 אם לדייק). אז עוד לא קראו לה "Cool Japan" אלא "מדיניות קניין רוחני" (Intellectual Property Strategic Council). המדיניות של 2002 ביקשה לחזק את הקשר שבין מכוני מחקר שונים ואוניברסיטאות לבין התעשיות היפניות בניסיון למצוא דרכים להפוך את את יפן ואת המוצרים היפנים לאטרקטיביים בשוק הבינלאומי. עלייתם של "הנמרים האסיאתיים" (טיוואן וקוריאה) ועלייתה המטאורית של הכלכלה הסינית שמסוגלות לייצר מוצרים לא פחות טובים מהיפנים במחירים זולים יותר הביאו לכך שיפן מחפשת "ערך מוסף" למוצריה, משהו שיאפשר לייחד את המוצרים היפנים ולהעניק להם יתרון על פני המתחרים.

הרעיון אינו חדש ואיננו ייחודי ליפן. הראשונים שעשו זאת היו בריטים תחת שלטונו של טוני בלייר שפיתחו את ב-1997 את תעשיות התרבות של אנגליה תחת הסלוגן "Cool Britania", פראפראזה על הסלוגן הלאומי הותיק שלהם "Rule Britania!". אחריהם באו הדרום קוריאנים תחת שלטונו של קים דה-ג'ונג (1998-2003), שהחליט להצעיד את המדינה האסיאתית קדימה דרך מתן חופש יצירה והשקעה לחברות וליוצרים בתחום האמנות והמדיה. ההצלחה הקוריאנית זכתה לכינוי "הגל הקוריאני", משום שהם הצליחו לפרוץ את גבולות המדינה ולסחוף מעריצים בכל אסיה והעולם (וכתבנו כאן עליה בעבר). היפנים ראו כי טוב, הבינו שלהם עצמם יש לא מעט תרבות פופולארית אהודה ברחבי העולם והחליטו להצטרף למירוץ של תרבות פופולארית כמניע כלכלי ותדמיתי.

אז למה דווקא בשנות ה-2000? למה דווקא שנות ה-2000 הביאו איתם את ההכרה בכוחה של התרבות הפופולארית? כמו בכל אירוע גדול כמה תהליכים ורעיונות קדמו לו והבשילו. שני רעיונות גדולים תפסו את תשומת הלב של המדינאים במדינות שונות סביב העולם. הראשון היה הרעיון של "עוצמה רכה" (Soft Power) שפיתח ג'וזף ניי (Joseph Nye), חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת הארווארד. הרעיון הוא לגרום לאנשים דרך "תרבות וערכים אטרקטיביים ומשותפים" לשתף פעולה במקום שימוש בכוח צבאי או מקלות כלכליים (או לחילופין גזרים כלכליים). התפוצה של סרטים הוליוודיים שמציגים את "החלום האמריקאי" משכה במשך שנים אנשים רבים להתעניין בארה"ב ולראות בה מדינה מצליחה וחזקה והנחת היסוד הייתה שמדינות רבות שבראשן עומדים צעירים שגדלו על הוליווד יעדיפו לשתף פעולה עם ארה"ב ולא עם מתנגדיה.

ג'וזף ניי

ג'וזף ניי

רעיון שני שהתחיל להתפתח הוא הרעיון של "מיתוג מדינות" (Nation Branding) שפיתח סיימון אנהולט (Simon Anholt), שטוען שכל מדינה היא סוג של "מותג" ושיש סוגים שונים של "מיתוג". מדינות שיש להן מיתוג חיובי מוצאות שזה קל יותר להתנהל בזירה הבינלאומית. הן מקבלות יותר השקעות כלכליות זרות, יותר תיירים ויותר מתחשבים בדעתן. מדינות שיש להן מיתוג שלילי מגלות שקשה להן לגרום לדברים שלהן להישמע בעולם, מגיעים פחות תיירים ופחות משקיעים מחו"ל מה שמשפיע ישירות על הכלכלה.

סיימון אנהולט

סיימון אנהולט

שני הרעיונות האלה מצאו חן בעיני הממשלה היפנית. ליפן יש בסיס תרבותי רחב ועשיר שהיא יכולה לנצל ל"עוצמה רכה", בייחוד משום שעד לאחרונה יפן לא ששה ולא יכלה להשתמש בכוח צבאי לנוכחות בינלאומית בשל מגבלות חוקתיות. העובדה שלפני יפן בריטניה ודרום קוריאה כבר ניסו (ואף הצליחו, בייחוד קוריאה) לקדם דרך התרבות הפופולארית תחומים רווחיים יותר כמו אלקטרוניקה ומכוניות הביאה את הממשל היפני לחפש דרכים לקדם את התרבות הפופולארית ולמשוך התעניינות כמו גם למתג את יפן כמדינה "מגניבה". הניסיון הזה זכה לכינוי "Cool Japan".

אחת המטרות של המדיניות היא להגן על זכויות יוצרים שמיוצרות ביפן מפני חיקויים ופיראטיות, בייחוד בתחומי התרבות והתוכן משום שהתרבות הפופולארית היפנית כתה להצלחה גדולה בקרב הקהל האסיאתי בשנות ה-90, אבל הדבר נעשה לא בזכות ייצוא מסודר אלא בזכות חיקויים בלתי חוקיים ופיראטיות. סדרות קוריאניות העתיקו תבניות ועלילות של סדרות יפניות בלי לשלם זכויות יוצרים, סדרות יפניות שהגיעו דרך VCR פיראטיים ועברו מיד ליד הצליחו למשוך קהל בהונג קונג ובסין העדיפו לכתוב קטעים על מיאזקי כאילו היו תרגום מיפנית (אבל למעשה היו מומצאים לחלוטין). כל הדרכים האלה פיתחו ופתחו שווקים חדשים שהיו סגורים לתרבות פופולארית יפנית במזרח אסיה בייחוד בגלל צנזורה שהוחלה על יבוא תרבות יפנית לאחר מלחמת העולם השנייה במדינות כמו טייוואן וקוריאה (הדרומית, בצפון עדיין קיימת צנזורה). מצד אחד הם יצרו קהל שצורך תרבות יפנית ומתעניין ביפן, מצד שני את הרווחים קטפו אותם אנשים שהביאו והפיצו את המוצרים הפיראטיים ולא החברות והיוצרים היפנים. שני הדברים יחד, יצירת תדמית חיובית בקרב האקס-קולוניות והניסיון להרוויח ממכירה של תוצרים תרבותיים מקוריים הם הדברים ש "Cool Japan" רוצה להשיג ולקדם.

אז מה כוללת המדיניות? אתם ודאי הייתם מדמיינים לעצמכם את אנשי הממשל היפני יושבים וחושבים ועושים רשימה של תחומים שבהם כדאי להשקיע ואותם כדאי לקדם בתור "יפן המגניבה", מעבירים את זה הלאה למשרדים וככה בונים את המדיניות. ובכן, התהליך היה קצת שונה. משום ש-"Cool Japan" נועדה למשוך בעיקר קהל זר, לא יפני, הממשלה היפנית רצתה לדעת מה מוצא חן בעיני לא יפנים. אבל הרי יש מגוון שלם של דברים שלא יפנים מוצאים מרתק ביפן. לא רק אנימה, מנגה ומשחקי מחשב. גם אופנה, ועיצוב, וקרמיקה יפנית, ורובוטים, ומטבח יפני (עם ההצלחה הגלובלית של הסושי). ואכן במהלך השנים מאז 2002 אז הוגדרו תעשיות התרבות היפניות כ"תעשיות תוכן" (Content Industries) נכנסו תחת "Cool Japan"  כל אותם תחומים שלא-יפנים מוצאים מעניינים וכיום ההגדרה הרשמית של "יפן המגניבה" כוללת "הכל, החל ממשחקי מחשב, אנימה ומנגה ותחומי תוכן נוספים, אופנה, מטבח יפני ותרבות מסורתית ועד רובוטים, טכנולוגיות ידידותיות לסביבה ומוצרי הייטק נוספים". הגדרה רחבה מאוד יחסית להתחלה של "תרבות פופולארית".

יפן מנסה למצוא חן בעיני העולם דרך היצירתיות שלה בתחומים מגוונים מאוד. כל דבר שיש סיכוי שימצא חן בעיני העולם נכנס תחת הכותרת של Cool Japan ומקודם על ידי הממשלה. זה הופך את המדיניות למאוד מגוונת, נותן בידי הממשל ערב רב של תחומים ואפשרויות השקעה, אבל גם מפזר את הכסף והכוח על פני תחומים רבים מדי והופך את המדיניות ללא ממוקדת ולכן, יש הטוענים, שהיא לא מצליחה להשיג את המטרה. מצד שני, אם יורים לכל הכיוונים, מתישהו משהו יפגע במטרה.

cool-japan

מפגש א.א – סיפור קצר

זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למפגש. חברה שלי המליצה לי. כנראה נמאס לה מכל התסבוכות שלי ומהדרך המחורבנת שלי להתמודד איתן והיא שלחה אותי לאנשים אחרים שיקשיבו לקיטורים שלי ויעוצו לי עצות שלא אלך לפיהן.

בסוף הלכתי. מיותר לציין שההחלטה ללכת הייתה כרוכה במאבק ארוך. "מה פתאום שאני אלך לקבוצת תמיכה? לא, תודה. אני אסתדר יפה מאוד בכוחות עצמי." אבל המצב הלך והחמיר. כעסתי, התעצבנתי, התכחשתי, ברחתי, אבל בסוף הלכתי.

חדר המפגש במתנ"ס העירוני לא היה גדול אבל היה מרווח דיו כדי שעשרת הנוכחים ירגישו בו בנוח. העפתי מבט מסביב ובחנתי את הנוכחים. הם היו בערך בני גילי, לבושים בכל האופנות: שאנטי, ספורט אלגנט, סתם ספורט או סתם אלגנט. התיישבתי על אחד הכיסאות במבוכה וזעתי באי-שקט.

"פעם ראשונה?" שאלה אותי בחורה חביבה עם חולצה סגולה ועליה הכיתוב "All you need is Love".

"כן", עניתי בחיוך מבויש קצת.

"אל תדאגי, פעם ראשונה זה תמיד מוזר. אבל זה בסדר. אנחנו נחמדים." אמרה וקרצה. חייכתי.

כולם התאספו והתיישבו. המדריך שלנו הוא דוקטור, עבר את כל השלבים. הוא בירך את הנוכחים וכל אחד הציג את עצמו וסיפר על הקשיים של השבוע ועל התקדמות קטנה, אם הייתה.

בחור צעיר בשם אורן הודה שאת זמן הכתיבה השבועי כילה על משחק מחשב חדש שיצא לשוק. נועה, סטודנטית לתואר ראשון חרוצה ולחוצה סיפרה על סדרת טלוויזיה מרתקת שנשאבה אליה. "סיימתי 20 פרקים בני שעה בארבעה ימים" אמרה והסמיקה. הייתה לי תחושה שכולם מחשבים בראש את מספר השעות הממוצע ליום. חוקרת צעירה בתחילת דרכה התלוננה באזנינו שהיא לא מצליחה לנסח בשפה מספיק "אקדמית". לא היה צורך להסביר למה הכוונה. כולנו הנהנו בהזדהות. אסף, מאנשי האמנות, תהה בקול מה מקומו של מחקר אקדמי בעולם האמנות והאם בכלל יש תשובה לשאלה הנצחית "למה התכוון המשורר?"

ישבתי שם ביניהם וניסיתי להיזכר במשפט של הפילוסוף המפורסם. "אני חוקר משמע אני קיים?" או שמא היה זה "אני כותב משמע אני קיים?"

נראה שמלמלתי את מחשבותיי בקול כי הבחורה שישבה לצידי הטתה את ראשה אלי ולחשה לי לפתע: "אני מפרסם בג'ורנל נחשב, משמע אני קיים".

אה. נכון. זה המשפט.

ואז הגיעו אלי.

"אה…הממ… היי"

לקחתי נשימה עמוקה.

"אני יעל ואני אקדמאית."

"שלום יעל" נשמע מכל באי המפגש. "ברוכה הבאה ל'אקדמאים אנונימיים'".

Studentacademic-reading-i-001

תמצית החוויה הישראלית – בין תאג"ד לפולמון

שתי סדרות דרמה יומית ישראליות, תאג"ד ופולמון, שסיימו את עונתן הראשונה לפני זמן מה עוסקות בחוויה הכה-ישראלית של השירות הצבאי. אמנם תאג"ד עוסקת בשירות הצבאי עצמו ופולמון עוסקת במה שבדרך כלל נלווה לשירות הצבאי – הטיול הגדול שאחרי הצבא, אבל שתיהן מציגות את צה"ל ואת השירות הצבאי כעמוד תווך במרקם העדין שנקרא "עם ישראל"" ותופסות משהו מרוח התקופה המנשבת לאחרונה.

תאג"ד, בהפקת YES, עוקבת אחרי קבוצת חובשים בתחנת איסוף גדודית (תאג"ד) של הצנחנים ומצליחה לתאר לא רע את הביזאריות של חיי החיילים שרגע אחד עסוקים במי שוכב עם מי ורגע אחרי זה מטפלים באזרחים פצועי ירי. בין שטויות של הווי צה"לי, לאינטריגות אישיות הולך ומתברר שמישהו מחוץ לצה"ל משתמש בחיילי הפלס"ר לניסוי רפואי שנוי במחלוקת. החובשים מנסים להבין מה קורה ומי אחראי ומוצאים את עצמם מסובכים עד מעל לראש.

פולמון, בהפקת הוט בידור ישראלי, עוקבת אחרי עידן פרי שאיבד את כל פקודיו וחבריו ליחידה בפעולה צבאית מפוקפקת. כולם נהרגו ואילו הוא נפצע קשה מאוד ואיבד את זכרונו. בניסיון להתחיל מחדש הוא נוסע לתיאלנד עם חברתו החדשה קארן ופותח באחד האיים כפר נופש שמפורסם במסיבות הירח המלא (פול מון) שלהן. כפר הנופש מאכלס לא מעט ישראלים אחרי צבא, רובם בורחים מטראומות עבר, מחפשים את עצמם ואת מקומם, חלקם מבלים את הזמן לפני המכה הגדולה בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, חלקם פשוט באו כי רצו את "הטיול הגדול למזרח של אחרי הצבא".

יום אחד מקבלת החברה לשעבר של עידן, בר, מייל שמבקש ממנה לבוא אליו לתאילנד. הם נפרדו לא יפה והיא חשבה שזאת הזדמנות ליישר את ההדורים. כשהיא מגיעה היא מגלה שעידן כלל לא זוכר אותה ולא הוא שביקש ממנה לבוא. בערב המסיבה בר, שעזבה חבר אוהב ומערכת יחסים יציבה כדי לסגור יפה את העבר עם עידן, מגלה שלא כל הצוות שלו נהרג. אחד שרד. יובל. והיובל הזה הוא זה שקרא לה לתאילנד, ארבע שנים אחרי שכולם חשבו שהצוות הלך. יובל מספר לבר שמישהו מנסה להרוג את עידן ושהוא קרא לה לתאילנד כדי לנער את זיכרונו של עידן ולגרום לו להיזכר בכל מה שקרא לפני הפעולה. זהו הציר המרכזי שסביבו בנוייה פולמון, ואליה מצטרפות עלילות משנה נוספות כיאה לסדרה יומית.

הקאסט של תאג"ד מגוון, הקצב שלה טוב, הדמויות אמינות וקל להזדהות איתן ובאופן כללי הסדרה לא מעיקה או כבדה מדי. לעיתים הקלילות הזו גם בעוכריה. היא נוגעת בלא מעט נושאים כבדים כמו ניצול מרות ואונס, שחיתות, חטיפת חיילים, שכול, התמכרויות וזו רק רשימה חלקית, אבל לא מפתחת אף אחד מהם אלא משאירה אותם ברקע כדרך להוסיף עומק לדמויות מה שאיפשר לה, ככל הנראה, להפוך לסוג של קונצנזוס בקרב הצופים. פולמון לעומתה נופלת באיכותה. הדמויות שטחיות מאוד, עד כדי גיחוך לעיתים, מה שמקשה מאוד להזדהות איתן. סיפורים טרגיים נזרקים לאוויר בתקווה שיעשו את העבודה כמו במקרה של החובש הנפקד, רון, אבל המאמץ לא עולה יפה. קווי עלילה מותחלים ונזנחים כשהסיפור המרכזי צריך להתקדם ודמויות המשנה מופיעות ונעלמות בלי סיבה עלילתית טובה. הסיבה היחידה להמשיך ולצפות בה, אולי, היא לגלות מה קרה באותה פעולה צבאית שהתחילה את כל הסיפור. אבל למרות ההבדלים, יש משהו עקרוני משותף לשתי הסדרות.

בדומה לנעשה בחלק מסדרות הנוער, גם כאן נראה שחוסר האמון במי שאמור להנהיג ולנווט את הסירה חוגג. בתאג"ד הקרפ"ח מושחת  ונמצא בכיס הקטן של גורמים מפוקפקים שעושים ביחידה כבשלהם, רופא היחידה מתמודד בצורה כושלת עם יחסיו העוד יותר כושלים עם אשתו ועם המאהבת ומפסיק לתפקד לחלוטין כרופא ומפקד, ומפקד הצוות בפלס"ר מורעל מדי מכדי לראות את הסימנים המקדימים של האסון העומד לבוא ובכך תורם שלא ביודעין לסכנת החיים של חייליו. במקרה של פולמון, אמנם העונה הראשונה הסתיימה מבלי שנגלה מה קרה באותה פעולה צבאית חשאית, אבל הסימנים אינם טובים. מילים שנזרקו לאורך הסדרה רומזות שמי שנתן את האישור לפעולה לא היה מפקד בכיר אלא גורם אזרחי-מסחרי-אינטרסנטי ושהמניעים לפעולה היו  בשתי הסדרות רחוקים מלהיות נכונים. הסיכוי היחיד של החיילים הוא להבין בזמן מה קורה ולנסות ולעצור את זה בכל דרך אפשרית, כולל פנייה לתקשורת.

שתי הסדרות מציגות את צה"ל כגוף שבוחשים בו יותר מדי גורמים זרים, שאיננו תלוי רק בהחלטות מדיניות-אסטרטגיות של הממשלה אלא פגיע לאינטרסים חיצוניים, אנוכיים, שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הלאומי וגם אם כן, אז הבסיס המוסרי שלו בעייתי מאוד. תאג"ד מציגה מצב שבו חברה זרה חיצונית מקבלת אפשרות, דרך שוחד לקצינים בדרגי ביניים, לבצע ניסוי בסארין על חיילים. התירוץ של אלכס, רופא היחידה המודח שבסוף מתברר שהוא חלק מהניסוי, הוא שישנו מידע אמין שדאע"ש וחיזבאללה שמו ידיהם על סארין ומי יודע מתי ואיך ישתמשו בו כנגד ישראל. החיפוש והמציאה של תרופה נגד סארין יכולה להציל חיים של אלפי אנשים. אך האם חיילי צה"ל צריכים להיות שפני הניסיון מבלי ידיעתם ומבלי ידיעתם של המפקדים? והאם הדבר מוסרי כשניסוי יכניס מיליארדים לכיס החברה הזרה על חשבונם של חיילי צה"ל?

גם בפולמון הטריגר לסדרה כולה ולדמותו של עידן בפרט היא הפעולה הצבאית שהצוות שלו יצא אליה ורובו לא חזר ממנה. גם כאן הפעולה הצבאית הייתה תוצאה של יוזמה אישית של דניאל זקס, איש עסקים שהאינטרסים שלו בצה"ל ברורים, אבל מניעיו ברורים הרבה פחות. הפעולה שאליה הוא הוציא את עידן וצוותו קובעת את כל חייו של עידן החל מאותו רגע. זקס שם עליו עין, מפקח עליו מרחוק בדרכים שונות ומקפיד להזהיר אותו כשהוא נזכר ביותר מדי דברים. הוא למעשה משחק בחייו של עידן כמו מריונטה על חוט וחלק ניכר מהעלילה עוסק בחיפוש של עידן אחר הזיכרונות שלו שיובילו אותו בסופו של דבר לעימות מול זקס וחשיפת השחיתות של האחרון.

שתי הסדרות מציגות חוסר אמון בחלונות הגבוהים ובמניעים ובשיקולים שמביאים להחלטות המתקבלות. החיילים בשתי הסדרות מוצגים ככאלה שהלב שלהם במקום הנכון. הם יודעים להפריד בין עיקר לתפל, מוצאים את הדרך לתפוס את עצמם בידיים אם הם שמים לב שנפלו לתרבות רעה ומפתחים אחוות יחידה שבה כולם עוזרים לכולם. חלק מהמפקדים שלהם, לעומת זאת, מוצגים כאנשים חלשים, כאלה שגורמים מן החוץ מצליחים לתמרן אותם בזכות פנייה לאינטרנס האישי שלהם. הבטחה לבסיס כלכלי, קידום מקצועי או תהילה מצליחים להעיף את הערכים והאחריות לתפקיד ולפקודים מהחלון ולהשאיר רק את הרווח האישי הצפוי. כשמדובר באנשים בעמדות מפתח התוצאות עלולות להיות הרות גורל.

התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

אשתי הפוליטיקאית – השחיתות של הטובים ביותר היא הנוראית מכולן

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. היא אדם לאדם זאב במסווה של ידידות. היא משחקי כוח והישרדות על חשבון אחרים. "נאמנות", "כבוד", חברות", כולן מילים ריקות. "כולם אומרים בפרלמנט דבר אחד ועושים דבר אחר. אלה כללי ההתקשרות." אבל בסופו של דבר מדובר באנשים, ומשום שמוסר לא תלוי בתחום העיסוק, יש דברים שלא עושים.

איידן הוינס (דיוויד טננט) התפטר מהפרלמנט במחאה על מדיניות הממשלה והעומד בראשה, אך למעשה היה זה אמור להיות תחילתו של המרוץ לצמרת. חברו מזה 20 שנה, ברוס באביש (אד סטופרד), גם הוא חבר פרלמנט, שתמך בהחלטתו להתפטר ואף דרבן אותו למהלך, בגד בו והסיר את תמיכתו ברגע הקריטי ובכך למעשה זרק את איידן מהפוליטיקה. בעוד כוכבו של איידן דועך, הקריירה הפוליטית של אשתו, פרייה (אמילי ווטסון), נוסקת. האם יצליח לחזור לפוליטיקה? ואיך ישפיעו שינויי הכוחות בחוץ על "הזוג הנוצץ" של ווסטמינסטר?

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

"אשתי הפוליטיקאית" (The Politician's Husband) מצליחה בשלושה פרקים לגעת במגוון שלם של נושאים מבלי לתת תחושה של פיזור. עבודה ובית, פוליטיקה ומשפחה, יחסי כוחות מגדריים ושחיתות, מערכות יחסים וילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בין כל זה, בראש ובראשונה זהו סיפור על גיבור טראגי יווני-שייקספירי כמעט והרפרנסים רבים. בכך אולי השם האנגלי "בעלה של הפוליטיקאית" הולם את הסדרה יותר.

לאחר הבגידה של ברוס, איידן מקמט בהפגנתיות צילום משותף ישן שלהם ומצטט מתוך "הסוחר מונציה": "את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל … ואגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי" (מתוך התרגום של אברהם עוז). כמו במחזה, איידן מחפש נקמה על הבגידה של ברוס, אבל בעוד שבמחזה הנקמה לא צולחת, הנקמה של איידן בברוס מצליחה בגדול אבל באיזה מחיר! מקור שמו של איידן (Aiden) הוא באל השמש האירי ופירוש המילה היא "לוהט", ואכן לאחר הבגידה ניצתים באיידן פחדים ישנים וחדשים ומעירים בו אש שמעכלת בדרכה לא רק אותו אלא גם את מי שנקרה בדרכו.

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן הוא גיבור טראגי קלאסי כמעט: רם מעלה, אב דואג ובעל אוהב. אבל בניגוד לטרגדיה היוונית שבה הגורל או האלים קובעים מראש שכל ניסיונותיו של הגיבור לשנות את גורלו יעלו חרס, התחושה כאן היא שלו רק בחר איידן שלא להניח לעצמו להיגרר אחרי הנקמה והקנאה (והנה גם המפלצת ירוקת העין מ"אותלו" נכנסת לתמונה) הדברים היו מתגלגלים אחרת. איידן לא מונע על ידי ערך מוסרי כלשהו, הוא מונע על ידי נקמה ופחד. הוא יודע שבמעשיו הוא פוגע באנשים שקרובים לו, בראש ובראשונה באשתו וביחסיהם, ובכל זאת מגיע לשלב שבו הוא מצדיק אותם בעיני עצמו בטענה ש"כך עושות ועושים כולם" וש"מגיע לו (לברוס)". אבל העובדה ש"כולם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר" לא הופכת את ההתנהלות שלו למוסרית או מקובלת על הדעת. זה לא תירוץ טוב מספיק להשחתה של המידות הטובות (ואין כמו סוף הסדרה כדי להוכיח את זה). הטרגדיה הנוראית של "אשתי הפוליטיקאית" היא לא שהאלים או הגורל מביאים לאבדנו של איידן אלא שהוא עצמו, במו ידיו, הורס את הדברים שהיו לו החשובים ביותר – אהבתה של אשתו ויחסיו עם אביו.

כמו בכל רומן טוב, דמויות המשנה בסדרה מאירות צדדים בדמותו של איידן. אשתו, פרייה (שנקראת על שם אלת האהבה והפיריון הסקנדינבית), שנתנה לבעלה את הבמה ונשארה מאחורי הקלעים במשך שנים, היא סלחנית ומכילה יותר ממנו. היא מכירה בכך שבני אדם טועים ובוחרת שלא לסגור חשבונות או להיגרר לחילופי האשמות. אביו של איידן, מתפקד כקול ההיגיון ומנסה להחזיר את בנו לדרך הישר, לגרום לו לראות גם את הצד של אשתו, לקחת אחריות על מעשיו ולשמור על ההגינות והיושרה שלו. בנו של איידן, נוח, מספק הצצה מרתקת אל אופיו של איידן. נוח סובל מאוטיזם בתפקוד גבוה (אספרגר). הוא מתקשה להבין רגשות של אחרים ולא מסתדר עם שינויים. כמוהו, גם איידן מתקשה להבין את הרגשות של אשתו ושל אביו ולהתחשב בהן וגם הוא סולד משינויים. אבדן המקום שלו בפוליטיקה והחשש לאבד את מקומו בליבה של אשתו לטובת מחזר ותיק (גם אם לא אהוב) מביא אותו לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בכל מחיר.

אם מחפשים דוגמא לטרגדיה נוספת הרי שהיא בקשר של איידן עם בנו. אביו של איידן אומר לו שהוא השקיע את כל מרצו וזמנו בפוליטיקה של ווסטמינסטר לאחר שאבחנו את נוח עם אוטיזם, ככל הנראה מתוך רצון לברוח מהצורך להתמודד עם האבחון וההתמודדות היומיומית בבית. איידן עונה לו ש"אני לעולם לא אוכל לגעת בחייו כמו שאת נגעת בשלי" ואביו אומר לו "לעולם אל תגיד לעולם לא". ואכן, אחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב מגיעה לקראת הסוף, כשדווקא הבן האוטיסט מבין את רגשותיו של אביו ומביא לו את רובוט הצעצוע שלו, אותו רובוט אשר עוזר לו עצמו להתמודד עם הסביבה והאנשים בה.

aiden-and-robot

איידן עם הרובוט של בנו, נוח

הרגשות כלפי הגיבור משתנים לאורך הסדרה ונעים מהבנה והזדהות לסלידה ולבסוף למידה מסוימת של רחמים. ההבנה של הכעס של איידן כלפי הבגידה של החבר והרצון לתקוף חזרה, עוברים לסלידה כשהוא תחילה מנסה לנצל את אשתו כדי לנקום בברוס ואף מוציא את הכעס שלו עליה כשהיא לא "עובדת לפי התכנית" ולבסוף לרחמים משום שאדם טוב איבד בגלל הטיפשות והעקשנות שלו עצמו את כל הדברים שאהב. "השחיתות של הטובים ביותר היא (באמת) הנוראית מכולן" (Corruptio Optimi Pessima).

aiden-and-freya-poster

 

קצרצרים – "שעתם היפה" ו"חיבור פשוט"

שעתם היפה (בריטניה, 2016)

סרטים טובים הם סרטים מרובדים. סרטים שעוסקים ביותר מנושא אחר ומציגים מגוון של דמויות וסיפורים. סרט כזה הוא "שעתם היפה" (Their Finest) שעלה לאחרונה למסכים בארץ. הסרט עוקב אחר קטרין קול (ג'מה ארטרטון), בחורה צעירה מויילס שמגיעה בעקבות בן הזוג שלה ללונדון ומקבלת הזדמנות לעבוד על תסריט למחלקת הסרטים במשרד ההסברה. השנה 1940, שיא ההפצצות על לונדון, שיא המלחמה מול גרמניה הנאצית והיטלר, טרם הכניסה של ארה"ב למלחמה האירופאית. היא נשכרה כדי לכתוב את ה"ברברת", שיחות הנשים, אבל הכישרון שלה והיכולת שלה לרכך את האגו הגברי כשצריך קונה לה מקום מרכזי יותר ויותר.

מצד אחד זהו סרט על תסריטאית צעירה שמקבלת הזדמנות לעבוד על סרט תמורת משכורת בתקופת המלחמה משום שכל הגברים הצעירים בצבא והיא מנצלת את ההזדמנות כדי לבנות לעצמה קריירה, חיים וביטוי עצמי. אין ספק שבהכללה זהו סרט על הנשים במלחמה, שבעליהן ובניהן נשלחו לחזית והן היו צריכות למצוא דרכים לכלכל את עצמן ואת משפחתן. נוסף על דמותה של קול ישנה גם דמותה של סופי סמית' (הלן מקרורי) שאחיה נהרג והיא תופסת את מקומו בתור הסוכנת של אמרוז היליארד (ביל ניי), שחקן מבוגר שגם מקבל הזדמנות משום שהצעירים אינם והתאומות הצעירות שהמלחמה מאפשרת להן למצוא מפלט מאב מתעלל בכך שהן מצטרפות לגדוד המכונאיות. כולן נשים שמקבלות הזדמנות כי הגברים לא בסביבה ומוצאות דרך להתפתחות אישית ושבירת תקרת הזכוכית.

אבל יותר מכל הסרט הזה הוא סרט על קולנוע, על עשיית סרטים, ועל חשיבותו של הקולנוע והשפעתו על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. המשימה שמונחתת על הצוות הקטן הוא להפיק סרט שיכול להפיח תקווה מחודשת בכוחות הבריטים העייפים ההולכים ומתייאשים מהמלחמה. קטרין נשלחת לראיין זוג תאומות שעליהן נכתב בעיתונות שהגיעו בסירה קטנה עד צרפת כדי לעזור לחיילים הבריטים הנסוגים להגיע לאנגליה, אבל היא מגלה שהאמת שונה ממה שנכתב בעיתון. "אל תתני לאמת ולעובדות לעמוד בדרכו של סרט טוב" אומר לה שותפה לכתיבה, טום באקלי. ואכן, הסרט עוקב אחרי הבנייה של העלילה והדמויות, והשינויים שהם עורכים בהתאם למשאבים, לדרישות חיצוניות ולצורך של הסרט להיות מרגש ומשעשע ומעודד, תהליך שהולך ומרחיק אותה מהאמת העובדתית אבל יוצר סרט שמצליח לרגש. הסרט הזה הוא פנינה מהנה. קולנוע על מלחמה שאינו על מלחמה.

 

חיבור פשוט (ארה"ב, 2017)

חיבור פשוט הוא סיפור קלאסי כמעט על המחיר שמשלמים ילדים על החלומות של הוריהם. במוקד הסערה הפעם: ילדה בת שבע, גאון במתמטיקה.

פרנק מגדל את אחייניתו מרי לאחר מותה של אחותו. כשהיא מגיעה לגיל בית ספר הוא שולח אותה לכיתה א' והמורה שלה מגלה שיש לתלמידה החדשה שלה כישרון יוצא דופן למתמטיקה. התעקשותו של פרנק להשאיר את מרי בבית הספר הרגיל ולא לשלוח אותה לבית ספר למחוננים על אף הצעה מפתה ומלגה מלאה מביאה אותו להתנגחות עם אמו שנאבקת בו על משמורת על מרי כדי שזו תוכל לפתח את התחום המתמטי.

כביכול, הסרט הוא עוד סרט בז'אנר הסרטים על ילדי פלא מחוננים שמדי פעם צצים על המסך. הדילמה אותה דילמה. האם לתת לה לפתח את התחום בו היא מחוננת או להתעקש על חינוך "רגיל" שאולי פחות מרתק אבל מאפשר לה לרכוש כישורים חברתיים חשובים לחיים בחברה אנושית. ובכל זאת, הסרט איננו רק זה, משום הדילמה היא אמנם "טובת הילד", אבל הסרט מציג עמדה מעניינת.

סבתה של מרי, אף היא מחוננת במתמטיקה, ויתרה על קריירה במחקר אקדמי לטובת גידול ילדים ולא עשתה את זה בלב שלם. מתוסכלת מחוסר היכולת שלה להשיג את מה שרצתה, היא דחפה את בתה לאותם הגבהים ברגע שגילתה שגם בתה מחוננת. אבל הבת מתה… ועכשיו, כשהנכדה מחוננת נקתרה בדרכה ההזדמנות שוב לחזור לעולם האקדמיה דרך הנכדה… הסרט מביע עמדה מעניינת כלפי הדיון בגורלם של ילדי הפלא. הסבתא כביכול מציגה את הגישה שמעודדת אותם להיות מיוחדים ולהתפתח בתחום המחוננות ואילו פרנק הוא איש החיים הפשוטים ומבקש להעניק למרי חיים רגילים ככל שניתן. אבל נדמה שהעמדה של הסרט היא שכל עוד התחום מעניין את הילד, אין מניעה להשקיע ולדרבן אותו. אבל אם ההצלחה ילד הפלא היא שאיפה של ההורה בלבד… זה עלול להזיק יותר מאשר להועיל.