אוקסברידג' – התחלות עקובות מדם

היריבות בין האוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' ידועה ברבים זה שנים ארוכות. כל אחת מנסה להוכיח שהיא הכי טובה… מי מובילה במספר פרסי הנובל שחוקרי זכו (נכון לכרגע קיימברידג' מובילה) או במה הן ידועות יותר (המיתוס הוא שאוקספורד היא ה-מקום למדעי הרוח ופוליטיקה וקיימברידג' למדעים). מירוץ הסירות על התמזה שמתקיים מאז 1829 בין שתי האוניברסיטאות הופך למפגן עידוד אוניברסיטאי (על אף שאוקספורד הייתה הראשונה לזכות קיימברידג' מובילה בחישוב הכללי 83-80). אפילו גוונים של כחול נקראים על שם האוניברסיטאות (כן, כן, יש כחול אוקספורד וכחול קיימברידג'). והכי חשוב, בוגרי שתי האוניברסיטאות ידועים בגאוות היחידה שלהם, כמעט כמו אגודה סודית שבה אם אתם בוגרי אוקספורד ופגשתם בוגר אוקספורד בטיול בקצה השני של העולם תוך שנייה אתם חברים משכבר הימים. מה שנקרא מצאתם "מישהו משלנו".

OXBRIDGE BOAT RACE

OxBridge Boat Race שימו לב לצבעים!

כל אלה פרטים ידועים. אבל יש פרט אחד קטן קצת פחות מוכר. לשתי האוניברסיטאות היריבות שורשים משותפים, כאלה שיכולים להסביר במשהו את הכינוי שדבק ביריבות-ידידות שלהן: אוקסבריג'. השורשים האלה נוגעים לתקרית מעט מפוקפקת שהתרחשה בימי הביניים בראשית המאה ה-13 ותחילתה ברצח. או הרג בשגגה. או בקיצור, כדי להיות הוגנים ואקדמיים בלי לשפוט, נערה עובדת נמצאת בלי רוח חיים לאחר שגבר לבוש בבגדי אוניברסיטת אוקספורד נראה עוזב את חדרה.

s-l300

Academic Dress (אילוסטרציה)

הכתבים על התקרית מעטים וישנים, המניע לא ברור, התקופה לוטה בערפל של ויכוחים אידיאולוגיים ופוליטיים הנוגעים לסוגיות של דת ומדינה והיחסים בין המלומדים אנשי הדת לבין אנשי העיירה החילונים לא טובים בלשון המעטה. ימי הביניים לא ידועות בארכיונים המדוקדקים שלהם וגם העדויות על המקרה המפוקפק הזה מעטות להחריד. פרט לפסקה קצרה בספר "פרחי ההיסטוריה" (Flores Historiarum) מאת רוג'ר וונדובר (Roger Wendover) שנכתב כמה שנים מאוחר יותר (ויש לציין שהוא עצמו לא היה באותה תקופה באוקספורד) ואולי מקור או שניים נוספים מפוקפקים לא פחות, אין הרבה ידוע על התקרית, מה גרם לה, מה קרה בה ומי האשם. מה שידוע הוא שהנערה נמצאת מתה ושבמותה מואשמים מלומדים מהאוניברסיטה של אוקספורד. משלא הצליחו למצוא אשמים ועלה החשש שהאוניברסיטה לא תמצה את הדין עם האשמים (משום שחברי האוניברסיטה, בהיותם אנשי דת, לא היו נתונים תחת החוק של העיר אלא תחת חוקי האוניברסיטה), לקחו אנשי העיר את החוק לידיים ותלו בכיכר שניים מחברי האוניברסיטה (יש ויכוח על מספר הנתלים והוא נע בין 1 ל-3). ראו חברים נוספים שגורלם לא יהיה טוב אם יישארו, לקחו את מעט מטלטליהם ובאישון הלילה ברחו מאוקספורד.

המלומדים שמו פעמיהם אל עבר מקומות נוספים עם מלומדים אבל אלה היו מעטים עד מאוד. אוקספורד הייתה האוניברסיטה היחידה באנגליה דאז והיחס הכללי למלומדים לא היה טוב כך שלא כל מקום היה מקבל אותם בזרועות פתוחות, ושלא נזכיר שהם ברחו משערורייה לא קטנה. חלקם הדרים אל עבר רידינג שם היו להם חברים ושם נשארו וחלקם הצפין אל קיימברידג' שממנה באו במקור. כי במצב חירום תמיד בורחים הביתה. קיימברידג' של אותה תקופה הייתה עיירה לא גדולה, באזור בעייתי מבחינת מזג האוויר והאדמה והכי חשוב – לא הייתה שם אוניברסיטה. שמלומדינו יתייאשו? לא ולא! ב-1209, באותה שנה של התקרית, הקימו בורחי אוקספורד את אוניברסיטת קיימברידג'. משם, הכל היסטוריה.

education-schools-cambridge-edges-oxford-to-top-university-rankings-dsapsted_13958_t12

אוניברסיטת קיימברידג' (קינגס קולג')

סיפור עסיסי כזה, שבו רב הנסתר על הגלוי, רק מחכה ליד האומן שתמלא אותו בנפשות חיות ופועלות, בני אדם בשר ודם. לרגל חגיגות 800 שנה לקיימברידג' בשנת 2009, לקחו על עצמם את תפקיד הכתיבה סוזנה גרגורי (Susanna Gregory) וסיימון בופורט (Simon Beaufort), סופרים שמתמחים בסיפורי מתח שמתרחשים בימי הביניים. סוזנה גרגורי הוא שם העט של אליזבת' קרויס (Elizabeth Cruwys), אקדמאית מקייברידג' שידועה בסדרת ספרי המתח הימי-ביניימים של הרופא מת'יו ברטולומאיו. ניתן בקלות להבין מדוע לא יכלה לסרב לרעיון להשתעשע עם הסיפור הזה…

"התחלה עקובה מדם" (Bloody Beginnings) מנסה להשלים את הפערים שהשאירו ימי הביניים. השמות מבוססים על שמות של אנשים אמיתיים מהתקופה ועל המידע המועט שנמצא עליהם. חלקם מופיעים כבעלי תפקידים ברשימות האוניברסיטה או הכנסייה. ג'פרי גרים הוא אחיו של אדם, אחד המלומדים שנתלה, ומותו בטרם עת של אחיו בצורה כה מזעזעת ולא צודקת לא נותן לו מנוח. מישהו מחברי האוניברסיטה לא רק שהביא למותה של נערה אלא גם היה שפל מספיק כדי לתת לחבריו להיענש במקומו. לא היה ספק בליבו שהאחראי נמצא בין חבריו. השאלה היא מי? הסיפור הקצר מתאר את החקירה של ג'פרי, את התגליות שהוא מגלה, את היחסים בין החברים שנותרו וברחו ולבסוף אפילו את הרוצח! אלה כמובן פרטים פרי הדימיון של הכותבים, אבל תודו שזה חתיכת סיפור ודרך מאוד מעניינת לציין את יום השנה לאחת האוניברסיטאות הותיקות והטובות בעולם.

מודעות פרסומת

סקירת ספרות – "רקוויאם לשלום" מאת ד"ר פבלו אוטין

שמו של פבלו אוטין הוזכר בבלוג הזה לא פעם משום שתודות לו (או בעיקר לו) התיידדתי עם הקולנוע. הספר הקודם שהוציא שיעורים בקולנוע נסקר בבלוג יחסית לא מזמן. בניגוד לספר הקודם, הספר הנוכחי, רקוויאם לשלום: ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, הוא ספר אקדמי בעיקרו, אבל אל תתנו זה להבהיל אתכם.

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של פבלו ועוסק, כמו שכותרתו מרמזת, בייצוג הסכסוך הישראלי-פלסטיני בקולנוע הישראלי בעשור הראשון של המאה ה-21. כיאה לספר אקדמי, פבלו סוקר את גלגולו של נרטיב הסכסוך לאורך השנים בצד היהודי-ישראלי מאז הקמת המדינה ועד עכשיו וחושף את הקשר שבין הנרטיב הזה לתפיסות פסיכולוגיות-חברתיות בחברה הישראלית וכן לייצוג ולביטוי שתפיסות אלה מקבלות על מסך הקולנוע.
רקוויאם לשלום

בחינת הקולנוע הישראלי שעוסק בסכסוך מחולק בספר לשלושה חלקים: סרטי הסכסוך טרום שנות ה-80 שכוללים "סרטי חלוצים" ואת "סרטי הז'אנר ההירואי", סרטי "הדגם ההומניסטי" שהתפתחו בשנות ה-80 וסרטי ה"חד צדדיות" של תחילת המאה ה-21. הקבוצות אינן הרמטיות ועל אף שכל קבוצה שכזו חולקת מאפיינים משותפים, סרטים רבים משחקים עם המאפיינים הללו, מותחים אותם ומותחים עליהם ביקורת. החלוקה, כמו שפבלו מציין מספר פעמים, היא למטרות ניתוח וחשיבה ולא מייצגת מהות כלשהי של מי מהסרטים. אם נסכם בקצרה את הרעיון המרכזי של כל אחת מהקבוצות הרי ש"סרטי החלוצים" ו"סרטי הז'אנר ההירואי" ייצגו חלוקה ברורה של יהודי גיבור מול דמות ערבית חד ממדית חורשת רע. סרטי "הדגם ההומניסטי" ייצגו תפיסה שבה כולם בני אדם וככאלה הם חולקים הרבה מן המשותף ואלה השלטונות של שני הצדדים שמונעים מהקשר להתפתח לכדי דו קיום.

הסרטים של העשור הראשון של המאה ה-21, שהם מרכז הניתוח שבספר, הם מה שפבלו מגדיר "סרטי חד-צדדיות". סרטי החד צדדיות התפתחו כתגובה לכישלון שיחות אוסלו ולהתפתחות התחושה ש"אין עם מי לדבר". השפה האסתטית שלהם יוצרת תחושה מסוגרת, חנוקה, מוגבלת, בודדה ומפוחדת שרואה רק צד אחד בלבד. הסכסוך אינו מרכז הסיפור אבל הוא תמיד ברקע, תמיד שם ותמיד משפיע גם אם ממש רוצים לחמוק ולהתעלם ממנו. ארבעה סרטים נדונו בפירוט בספר והם ביקור התזמורת (ערן קולירין, 2007), לבנון (שמואל מעוז, 2009), עג'מי (ירון שני וסכנדר קובטי, 2009) ועטאש-צימאון (תאופיק אבו ואיל, 2004) אבל הדיון כולל התייחסות לסרטים רבים אחרים.

 

שם הספר הולם מאוד את נושאו. "רקוויאם" הוא תפילת אשכבה שנאמרת על המת (ושתי המפורסמות ביותר הן של מוצרט ופורה), ואכן, נדמה שסרטי הסכסוך מהעשור הראשון של המאה ה-21, מבכים את אובדן השלום שהסכמי אוסלו הבטיחו. אבל כמו שהספר מציין, זוהי גם הזדמנות להיפרד מהתפיסה של שלום כמשהו אוטופי שאם רק נגיע אליו הכל יהיה טוב יותר ולחשוב על השלום "כתהליך מתמיד, שאולי לעולם לא יביא שקט לאזור, אך יהפוך את החיים בו לנסבלים, טובים ומוסריים יותר לדורות הבאים".

הספר כולל ניתוח קולנועי מקצועי המשתמש במונחים מעולם הקולנוע, אבל הכתיבה של פבלו נגישה, קריאה, נהירה, מעמיקה ולא מעיקה. יתרה מזאת, אופן הכתיבה והניתוח נשאר ממוקד ומפוכח ומתרכז בטקסטים הקולנועיים ובאופן שבו הם מייצגים את הסכסוך מבלי להיגרר, כמו שקורה לעיתים, לביקורת על היוצרים או על "המצב" בכללותו. הטקסט תמיד עומד במרכז הניתוח. הספר מלמד, מסביר, ומפתח דיון והוא עושה זאת בהצלחה שכן הוא מצליח לעורר מחשבה הן בהקשר של האופן שבו סרטים מספרים סיפור והן בהקשרים הרחבים יותר של המציאות הישראלית. עבור חובבי המחקר של קולנוע, הספר מספק מקור מרתק לאופן שבו שפה ויזואלית עובדת או עונה למתרחש מחוץ למסך הקולנוע הישראלי.

בשבילה גיבורים עפים – סקירה

מלחמת לבנון השנייה מגיעה לסיומה. החיילים מתקפלים ועושים פעמיהם הביתה, אבל בדרך כוח מילואים של גולני נתקל במערב של החיזבאללה ומפקד הכוח נפצע. אחד החיילים נאלץ לקבל החלטה קשה, החלטה שכל חברי הצוות סוחבים את תוצאותיה במשך שנים. יום אחד, רואה אחד החברים תמונה של יעלי, מי שהייתה בת הזוג של אביב ואחותו של דובי, בעיתון מקומי בבוגוטה. התגלית: כולם חשבו שהיא מתה בתאונת דרכים לפני 9 שנים. ארבעת החברים, שלא דיברו זה עם זה שנים, נפגשים שוב במטרה למצוא את יעלי בקולומביה ובדרך פותחים כמה מחלוקות ישנות.

ארבעת הגיבורים מציגים תמונה מעניינת של הגבריות הישראלית. היא חזקה ומאצ'ואיסטית, חיילים, לוחמי גולני, אבל עם זאת בעלי נפש שברירית ושבורה והם מתגלים בשבריריותם כשהם מתמודדים בדרכם שלהם עם תוצאות והשפעות המלחמה והחיים. אביב (תומר קאפון) סובל מפוסט טראומה שמונעת ממנו לתפקד, הורסת את מערכת היחסים שלו עם יעלי והופכת אותו לשבר כלי. בנדה (משה אשכנזי) מנסה את כוחו באמריקה (ככל הנראה) אבל מהר מאוד גולש לדרום אמריקה ומתמכר לסמים קשים, הימלר (מיכאל אלוני) סובל מסרטן, ודובי, הדתל"שי בחבורה, סובל ממשבר אמונה שהוא מסתיר מאשתו ומהילדים. גם אם אין כאן איזו המצאה יוצאת דופן, האופן שבו הדמויות נבנות ומתפתחות והעולם הרגשי שלהן נפרש למול עינינו לאט, לא מתוך רצון ללחוץ על הנקודות הנכונות אלא מתוך כבוד לדמויות. וזה יפה.

images

הנשים שבחבורה, הגם שהן אינן מרכז הסיפור, דווקא מייצגות דמויות יציבות, מסוגלות להתמודד, כאלה שארבעת החברים יכולים להישען עליהן. אמא של אביב ויעלי משתדלות לספק לו סביבה תומכת ומכילה עד כמה שאפשר; מריה, החברה הקולומביאנית של בנדה מנהלת אתו את החומוסייה ומזהירה את אביב שלא לגרור את בנדה למקומות שכבר הצליח לצאת מהם, וגם נגה, השוטרת, היא דמות חזקה שמסוגלת לדאוג לעצמה ולהשיג צדק. כשהשוטר הקולומביאני אומר לה שהיא לא יכולה לבוא איתם לפשיטה כי "זה ג'ונגל" היא נותנת בו מבט אחד ואומרת "אני מישראל" (רוצה לומר שאחרי הג'ונגל הישראלי קולומביה זה נופש).

איכות ההפקה והמשחק בהחלט בינלאומיים ואין זה פלא שהסדרה זכתה בפסטיבל "קאן" והאמריקאים קנו את זכויות הרימייק. מצד אחד, הסדרה ישראלית מאוד. כמו שאמרו בפארודיה של ארץ נהדרת, היא "פורטת על הנימים הכי קטנים של החוויה הישראלית": מלחמות, צו 8 שתופס את החבר בדיוק כשהפך לבעל, החיפוש העצמי בדרום אמריקה. מצד שני, הסדרה מאוד אוניברסלית משום שהיא בנויה, בסופו של דבר, על שני רעיונות מוכרים: סיפור מסע וסיפור מתח.

ארבעת החברים יוצאים למסע לקולומביה להציל את יעלי. כל אחד מצטרף למסע מסיבותיו הוא, אבל המסע, כמו שמסעות בדרך כלל מתנהגים, מספק להם רגעים של גילוי לב, של חשיפה, של הבנה של דברים על עצמם ועל האחרים ובסופו של המסע כל הדמויות עוברות שינוי. סיפור המסע עצמו מסופר כסיפור מתח ואקשן. בכל פרק אנחנו מגלים עוד פרט על מה שקרה עם יעלי בשנים שעברו, מגלים מי שותף לבלגן, ואיך אפשר לתקן אותו. יש אתגרים, פנימיים וחיצוניים, יש מכשולים, יש דמויות רעות שהגיבורים שלנו צריכים לנצח. בקיצור, מרכיבים של סדרת מתח טובה. והיא אכן כזאת.

אם רוצים, אפשר לתהות אם לא התקדמנו מאז הסיפורים על אבירים על סוסים לבנים ועלמות במצוקה, מאז הסיפורים על מסעות הגיבור שבסופם הוא מוכיח את איכותו וזוכה בבחורה, אבל אפשר גם שלא. לפעמים אפשר פשוט להודות שהסדרה עשויה טוב והיא תענוג לעיניים, גם אם היא בנויה על תבניות מוכרות ומכווצ'צ'ת את הבטן מדי פרק.

בשבילה-גיבורים-עפים

אחרי 20 שנה – הארי פוטר ועולם טוב יותר

בנובמבר 2017 פורסמה בוואלה הכתבה "קריאת ספרי הארי פוטר תהפוך אתכם לאנשים טובים יותר" והשמחה הייתה רבה. הנה, תראו, זה לא "סתם סיפור על קוסם", כמו שהמבוגרים (המוגלגים) אומרים. יש לו ערך מוסף! אז הבלוג, בתור מבוגר אחראי, החליט ללכת למקורות ולבדוק עד כמה רחוקה הכותרת בוואלה מטענות המאמר… נבירה קטנה במאגרים אקדמיים והמאמר בידינו! הפרסום בוואלה (כמו גם בפרסומים באנגלית) מתבסס על מאמר שהופיע בשנת 2015 בירחון לפסיכולוגיה חברתית יישומית (Journal of Applied Social Psychology) תחת הכותרת "הקסם הגדול ביותר של הארי פוטר: צמצום דעות קדומות" אשר מבקש להראות את השימוש שניתן לעשות בספרים פופולאריים, במקרה הזה ספרי "הארי פוטר", כדי להעביר ערכים בבתי הספר.

שתי הנחות עומדות בבסיס המחקר. האחת היא, שהזדהות עם דמויות פיקטיביות, מאפשרת "לצבור חוויות" והבנה שניתן להכיל על העולם האמיתי, ובכך ללמד אותנו שיעורים חשובים על האדם והחברה דרך "צבירת ניסיון" מבלי לחוות את האסונות על בשרינו. כוחה של ספרות בכך שהיא מאפשרת לנו לצלול אל מוחו של מישהו אחר (דרך מוחו וכתיבתו של הסופר). בעולם האמיתי היומיומי אנחנו כלואים במוחנו בלבד, חווים את העולם רק דרך העיניים שלנו. הספרות, ובייחוד ספרות טובה, מאפשרת לנו לחיות חיים של אחרים, לחוות חוויות של אחרים, לראות את העולם דרך עיניים של אחרים ולהרגיש רגשות של אחרים (וכל זה בלי לצאת מהבית!). הקריאה מפתחת בין היתר את הרגש החמקמק שנקרא "אמפתיה", היכולת להרגיש את כאבו של האחר ולהזדהות איתו. אבל הזדהות נבנית על הכרות ואם איננו מכירים את הרגש או המצב של האחר נתקשה להזדהות עמו.

ההנחה השנייה היא שניתן להשתמש בספרות קיימת כדי להעביר נושאים חינוכיים. מרבית הספרים החינוכיים נכתבים "אד הוק". הם נכתבים למען מערכת החינוך ועל כן מדגישים (יתר על המידה, בדרך כלל) את המסר. ההרגשה הכללית של הספרים האלה היא שמנסים לדחוף לך תרופה מגעילה במורד הגרון וזה עוד בלי כפית הסוכר. דרך זו יוצרת לא מעט התנגדות מצד המושאים של החינוך, קרי הילדים, ומשיגה לעיתים תוצאה הפוכה מהרצוי: מרוב רצון להעביר את המסר נוצרת התנגדות למסר והתנהגות הפוכה של "דווקא". המחקר בא להציע להשתמש בספרות יפה קיימת כדי להעביר את המסר, וזאת משתי סיבות. האחת, ספרות יפה קיימת מייתרת את הצורך בהוצאה של ספרים במיוחד ומאפשרת לנצל משאבים קיימים. השנייה, הילדים יאהבו אותה הרבה יותר מאשר ספרות מכוונת. ואני אוסיף שספרות יפה וטובה נמנעת מלתת את הפאנץ' ליין בפרצוף. היא מציגה את כל הראיות ונותנת לקורא להבין את המסקנה לבד. בכך הילד/הקורא מרגיש שהוא הוא אשר הגיע למסקנה הזו ואיש לא הכריח אותו להגיע אליה, ועל כן אין בו התנגדות כנגד המסר.

המחקר סובל מכמה בעיות, או כמה נקודות תורפה, שאמנם אולי לא מטילות ספק באמינותו אבל בהחלט מעלות כמה שאלות ששווה להרהר בהן. המחקר נערך בשתי מדינות ובדק בהן יחס לשתי קבוצות שונות. המחקר באיטליה בחן את ההשפעה של הארי פוטר על היחס להומוסקסואלים ואילו המחקר בבריטניה בדק את היחס למהגרים. עם זאת, המחקר לא מציין את היחס כלפי הקבוצות לפני הקריאה, ואף מניח כמובן מאליו שאיטליה ובריטניה חולקות תרבות אחד לאחד ואין הבדלים בגישה כלפי הקבוצות. מה גם שהבחירה בקבוצות יחס שונות מעלה תהיה. מדוע נבחרו דווקא הומוסקסואלים באיטליה ומהגרים באנגליה? יחסם הסטטיסטי בחברה? השיח הציבורי שנוגע לקבוצות אלה? גילויי אלימות כלפי הקבוצות הללו במדינות המדוברות? לשאלות אלה אין במאמר תשובה מספקת. נוסף על כך, המחקר יוצא מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה. הזדהות עם הארי (או סלידה מוולדמורט) תלמד אותנו אמפתיה ואילו הזדהות עם וולדמורט לא. אבל מה קורה אם אנחנו מזדהים עם דמויות אחרות?

ועם זאת, הבחירה לבדוק הזדהות דווקא עם הגיבור טבעית ושימושית. משום שהסםר כתוב מנקודת מבטו, העולם הרגשי שלו הוא המפותח והברור ביותר לעין הקוראת. והעולם הזה לא פשוט. רולינג מראה דרך דמותו של הארי מגוון עצום של חוויות ורגשות אנושיים ולכל הרגשות האלה יש מקום, גם לשליליים שבהם. ולא רק שיש להם מקום אלא שיש עיבוד והתמודדות איתם. הכעס של הארי על דמבלדור, האשמה שהוא חש על מותו של סיריוס מעורבבת עם האבל על האובדן מוצאים את ביטויים בהריסתו של המשרד של דמבלדור. אבל במקום להעמיד את הארי במקום דמבלדור מאפשר לו לפרוק את הרגשות, מאפשר לו להביא אותן לידי ביטוי וסולח לו על שבירת החפצים (מה זה משנה, אפשר להדביק אותם עם קסם) ועל המילים הקשות שהארי מטיח בו. הארי מקבל את המקום לתת לרגשות השליליים שלו ביטוי ובכך מתאפשר לו לעבד אותן ולהתמודד איתן. היעדרו של סיריוס מורגש גם בתחילת הספר השישי, הגעגועים לבית שכמעט היה לו עדיין שם, אבל הוא לא נותן להם להשתלט עליו ולא הופך לפקעת שיושבת במרכז הבטן ומתפרצת מדי פעם. ההתמודדות עם המוות של דובי, למשל, היא אחרת. שם דווקא התיעול של הרגש לעבודה פיזית מאומצת הוא זה שמאפשר פתרון. עכשיו דמיינו אם הוא לא היה מתעל את הרגשות הללו, כמה בלתי נסבל ואפילו אלים הוא היה הופך להיות?

HARRY AND DOBBY

הארי ודובי

הבחירה במאמר דווקא בספרי הארי פוטר איננה מקרית. בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, כשכבר התחילו להיות מחשבים בכל בית ופלאפונים עם סנייק בכל כיס של טינייג'ר, סדרת הספרים של הארי פוטר עשתה את הלא יאומן וגרמה לילדים לקרוא. ספר, אמיתי ומודפס. הוא הפך לפופולארי עד כדי כך שהמורה לספרות בבית הספר ביקשה במפורש לקבל יומני קריאה על ספרים שאינם הארי פוטר…. זה הגיוני להשתמש בספר שממילא פופולארי בקרב הקוראים וממילא מלא בכל טוב כדי לפתח שיחה סביב נושאים חינוכיים. האם סדרת ספרי "הארי פוטר" באמת הופכת אנשים לטובים יותר? המממ… לא הייתי רוצה להטיל על כתפיו הרזות והצעירות של הארי את עתיד האנושות כולה. הוא כבר הציל אותה פעם והיה לו די והותר. אבל אם נוכל ללמוד משהו מהספרים הרי שזה היכולת לראות את האנשים שסביבנו כדמויות מורכבות שאין לסכמן במילה אחת (הכניסו מילה פייבוריטית כאן…), שרצוי לא לשפוט במהירות פן נפעל על בסיס עובדות חלקיות ונגרום נזק (אהמ הארי רוצה להרוג את סיריוס…) ובאופן כללי שאנשים הם חיות מורכבות, מתוסבכות ושרצוי להבין אותן כמה שיותר כדי לדעת להתנהל איתן נכון. גם אם יש במאמר כמה בעיות, הרי שהמחקר הוא הוכחה, שוב, לכוחה של ספרות טובה לפתח את האנושיות שבנו. לחיי עוד הרבה ספרים טובים (ובעיקר, זמן לקרוא…)

תמונה אחת, 500 מילים – ספר לי

את מערכת היחסים שלנו התחלנו די במקרה. הבטת אלי מבין המדפים ותפסת לי את העין. זה היה מצב נדיר עבורי, אני, שכה רגילה לחלוף על פני ערימות על גבי ערימות במהירות וביעילות, נאלצתי לעצור לרגע ולהתבונן, ממש להתבונן. לא להעיף מבט חטוף בכותרת, אולי לקרוא את התקציר בכריכה האחורית להחליט שאינך מיוחד יותר מכל שכניך למדף ולעבור הלאה. כמה מהר אנחנו שופטים לפעמים.

לא הפעם. אתה תפסת אותי כשלא הייתי מוכנה. בדיוק יצאתי ממערכת יחסים ארוכה שלקחה כמעט שלושה חודשים של נסיעות ברכבת. מזמן לא הייתי במערכת יחסים ארוכה שכזו. התרגלתי לפלירטוט עם איזה מאמר נבזי, או פלינג זריז עם תקציר מאמר שלא התחשק לי לקרוא ולהכיר לעומק. ואחרי תקופה של מפגשים אקראיים לא מחייבים שכאלה, שקעתי לתוך מערכת יחסים ארוכה עם איזה אחד רומנטיקן חסר תקנה אבל קצת מיושן. קרינולינות, תה וג'נטלמניות. דברים שפסו מן העולם הזה לפני כמה עשרות שנים בוודאי. ובכל זאת, הוא הצליח לחדור את מעטה הציניות הפוסט מודרנית שלי ולנגן על נימי הנפש ומיתרי הלב שחשבתי שכבר העלו אבק והחלידו ואין דבר שיגרום להם לרטוט ולנגן שוב שירי אהבה ותקווה. הצליח, הממזר.

אבל שלושת החודשים האלה היו התעלות כמעט מתישה ולאחריה אמרתי שאני צריכה הפסקה. רגע להתאושש. רגע לנשום. רגע למצוא שוב את האיזון בין סערת הרגשות שהוא גרם לי לעולם הקר והמנוכר של היום יום הצעקני, החשדני, הציני. הדיסוננס היה גדול מדי. כמו להתעורר מחלום ולגלות שפספסת את התחנה בגלל ששקעת בעולם אחר ואת מאחרת. הייתי צריכה זמן לעצמי. לא תכננתי להיכנס לעוד מערכת יחסים כל כך מהר.

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, וגם אתה צחקת עלי כשאמרתי לך שאני לא מחפשת כרגע קשר רציני ומחויבות. הסתכלת עלי במבט הזה, של חכם שמתבונן בשטויות של ילד, ואמרת "תנסי ותראי". משכת לי את היד והעברת את האצבע שלי על הכותרת הטבועה בכריכה, להרגיש אותה לא דרך העין, אלא דרך המגע. והתפתיתי, שוב. הבאתי אותך הביתה.

סיפרת לי דברים שאיש לא סיפר לי. ריגשת אותי כמו שרק אתה ידעת. מרגשות עדינים כמו ערפל של חיבה ודאגה ואהבה, מרירות של אשמה וחוסר אונים ועד אש לוהטת של כעס וקנאה ופגיעות. ממהלכים מחושבים ומתוכננים, דרך הפתעות לא צפויות ועד קפיצות אמון. גרמת לי לצחוק ולדמוע ולחשוב ולהסס ולהתרגש כמו שעשו כה מעטים לפניך, ואולי לא עשו כלל.

כל החברות שלי שאלו עליך. "איך הוא?" ונו ונו ו"נו, ספרי קצת", ו"רק את העיקר", ביקשו-התחננו קורצות בעיניים מרצדות חסרות סבלנות. לכי תסכמי 400 ומשהו עמודים ב-140 תווים מצייצים וחמש דקות שיחה. איך? איך אני מסבירה את כל קשת ההרגשות הזאת? המילים שלי כה חיוורות לעומת שלך. גם אם אנסה לסכם את העיקר אכשל כישלון חרוץ ולא רק זה אלא אבגוד בך, אבגוד בעושר שלך. ואיך אחזיר לך ככה רעה תחת טובה?

סיפרת לי דברים שלא חשבתי שתספר לאף אחד מלבדי. והנה פתאום ראיתי מישהו אחר ברכבת יושב מולי איתך. והייתי סקרנית וקצת קינאתי. תהיתי אם אתה מספר לו את אותם הדברים שסיפרת לי, אם אתה גורם לו להרגיש את מה שגרמת לי להרגיש ופקעת רגשות סבוכה התיישבה לי בחזה. חיבה והבנה בלתי מוסברת לאדם שיושב מולי, שעובר את אותם הדברים שאני עברתי איתך. כמעט ריחמתי עליו כשדמיינתי אותו מסנן איזו קללה כשהוא יפספס את התחנה. הייתה לי תחושה גם שידעתי באיזה חלק בדיוק הוא יפספס אותה. אבל מצד שני, האם לא הייתי מיוחדת בעיניך? הרי אמרת לי שוב ושוב שבחרת אותי מכל הקוראים! שאלי קרצת מהמדף! האמנם היה כל זה שקר? סחטנות רגשית זולה? ופתאום קירות הציניות שלי נבנו שוב.

אבל אתה יודע מה? גם אני עוד אמצא לי אחרים במקומך שיצחיקו אותי וירגשו אותי ויגרמו לי לפספס את התחנה. אבל אולי לא בקרוב. אני צריכה הפסקה…

leggere-in-adolescenza

צילום: מתוך גוגל

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הסרטים

בימים העתיקים של חטיבת הביניים, בזמן שחברי לכיתה כילו את זמנם בקולנוע, אני ביליתי את זמני בקריאה. בהפסקות בפינה מוארת אך נסתרת בספרייה, בשיעורים משעממים עם ספר פתוח על ברכי מתחת לשולחן, צוללת מעולם הגיאוגרפיה והשירה המדוכדכת אל מחוזותיה של נובה סקוטיה, הארץ התיכונה או דרום ארה"ב לאורך המיסיסיפי. ואם במקרה יצא סרט מבוסס ספר וחברי היו שואלים אותי אם צפיתי בו התשובה הקבועה הייתה "קראתי את הספר" שאמנם נאמרה בטון מלא חשיבות עצמית ומעט התנשאות מעל אלה שלא קראו, אבל גרר לרוב מבטים זהים מצד אלה שלא קראו את הספרים אבל צפו בסרטים.

הפתיחה הארוכה והנוסטלגית הזאת באה לבסס את היותי אשת ספר שמאמינה בכל ליבה ש-400 עמודים כתובים היטב עדיפים על שעתיים של עיבוד קולנועי ויסכימו איתי כל אלה שהתאכזבו מתישהו מעיבודים קולנועיים. עיבודים כאלה מוגבלים בזמן מסך ואילוצים טכניים שספרות חופשיה מהם. הדבר גורר שינוי מהותי של הסיפור, הפשטה שלו (לעיתים עד כדי רידוד) ולרוב החסרה של כל החלקים הטובים… 😛

HARR

איך מרגיש סרט יחסית לספר….

אם עקבתם אחרי הבלוג, אתם כבר יודעים שאת ספרי "הארי פוטר" קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפש-עשרה, בתקופה שבה היינו צריכים לחכות עד שיצא הספר הבא ויתורגם, ואז לחכות שיגיע לספרייה הבית-ספרית וככל הנראה גם לחכות שהוא יוחזר על ידי תלמיד זריז יותר מאיתנו. כמו כולם, גם אני קראתי אותם בהנאה רבה. אבל בניגוד לחלק מחברי לספסל הלימודים, הם לא הפכו אותי לפוטרהאד. ומשום שלא הייתי פוטרהאד, וגם מכמה סיבות נוספות, לא צפיתי בסרטים של הארי פוטר כשיצאו, והסרט היחיד שכן ראיתי עד עכשיו היה הסרט הראשון אותו הצלחתי לתפוס כששודר בטלוויזיה. אני מציינת את זה כסוג של גילוי נאות שמן הראוי לעשות כשאני באה לכתוב על הסרטים של הארי פוטר עכשיו, ב-2018, כמעט 10 שנים לאחר שיצא הסרט האחרון בסדרה. אז לאחרונה השלמתי את כל שמונת הסרטים של הארי פוטר ונהניתי. כן, נהניתי. ככל הנראה העובדה שהספרים לא היו טריים מדי בזיכרוני סייעה בידי ליהנות מהסרטים. הצלחתי להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת וכמעט לא רצונית שאנחנו עושים כשאנחנו צופים בסרט שמבוסס על ספר שאנחנו אוהבים.

הסרטים לא חפים מטעויות ובעיות. המדיום של הקולנוע נותן כלים שונים מהמדיום של הספרות, והטעות הראשונה (ואולי הטראגית) הייתה לנסות ולהעביר את הספרות כמו שהיא אל הקולנוע. התוצאה היא ניסיון מעורר רחמים לדחוס 400 עמודים לשעתיים ומשהו של סרט. נדמה שמרוב רצון להעביר את הסצינות החשובות, או הרגשות העיקריים בסדרה, ההקשרים בין הסצינות הלכו לאיבוד. יש קפיצות מידע שלא ברור כיצד הגענו אליהן (איך הארי ידע על אבן הביזור? אה, לא בסרט….) ומשפטים שנאמרים לא על ידי הדמויות שאמרו אותן בספר (אהמ, מה קרה לכל הטקסט של רון?). במקום לבנות סרט עם הגיון פנימי שעובר אולי לא על כל הדברים החשובים בספרים אלא על עיקרי הסיפור המרכזי הם ניסו להעביר מספר התפתחויות במספר סיפורים שההקשרים ביניהם נעלמים. קריאת הספרים טרם הצפייה היא חרב פיפיות. מצד אחד היא נותנת את המידע הנחוץ כדי להבין את הקפיצות הלוגיות בסרטים ועונה על מספר לא קטן של שאלות. מצד שני, אם הספרים טריים במוחכם סביר להניח שהסרטים יסבו לכם יותר עוגמת נפש מהנאה.

מבחינה סיפורית, הסרטים שינו לא מעט, הפכו חלק מההתרחשויות בספרים למוחצנות יותר (כמו הסצינה של הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט) ואף הוסיפו סצינות שלא קיימות במקור הספרותי (משום מה בעיקר סצינות ריקוד). אבל שימוש נכון במדיום הקולנועי, גם אם הוא מוסיף לעיתים דברים שהספרים לא כוללים, או שהספרים רק רמזו עליו יכול להוסיף לסיפור שכן ניתן, באמצעים הקוליים-ויזואליים של המדיום למלא פערים ולהעביר משמעות עמוקה שלא נזדקקה למילים. אחת מהסצינות האלה היא סצינת הריקוד באוהל של הארי והרמיוני בסרט האחרון. רון עזב בטריקת הבד של האוהל, מלחמה גועשת מסביב, הארי והרמיוני רחוקים מכל האנשים שהם אוהבים, לבדם מול העולם האפל שבחוץ. ברדיו מתחיל להתנגן שיר והארי לוקח את ידה של הרמיוני ומשכנע אותה לרקוד, ריקוד של חברים טובים שדואגים זה לזה. גם אם זה לא פותר את בעיותיהם, זה משפר מעט את ההרגשה שלה. Mission Accomplished. אבל השימוש המעניין ביותר בסצינה הוא דווקא הפסקול. השיר ברדיו מתחיל כשיר ברדיו, עובר כשיר של הפסקול לזמן הריקוד (ובכך מקיף אותם בבועה נפרדת מהעולם שבחוץ) וחוזר לשיר ברדיו כשהריקוד מסתיים (חזרה למציאות). מילות השיר, O Children של ניק קייב, הן פנייה של המבוגרים אל הילדים שבה הם מספרים על העולם האכזר והאלים שבחוץ שהמבוגרים אחראים עליו. המילים מתכתבות יפה עם העלילה משום שזהו אכן המצב, המבוגרים הביאו למלחמה שבה הילדים נאלצו להתבגר מהר ולהילחם גם. הבקשה של המבוגרים, לשמוח, נראית מיותרת, מאולצת, ונדמה שהילדים הופכים להיות התקווה האחרונה והיחידה של העולם. שימוש נכון במדיום ובפסקול (גם אם ניתן להתווכח על הצורך בתוספת הזאת) מאפשר העברת משמעות סמלית בלי הצורך בשיחה.

הסרטים הם נקודת פתיחה לדור של ילדים שרגילים למסכים, שרגילים ל"טוב מראה עיניים", ושלא רגילים לקרוא וכבר יצא לי לפגוש כמה שצפו בסרטים קודם, התאהבו, והלכו לקרוא את הספרים. כן, עבור מי שקרא את הספרים, עבור מי שגדל על הספרים, היפוך הסדר עלול להיראות מוזר, חילול קודש ממש, אבל בינינו, במאבק לגרום לצעירים של היום לקרוא כל האמצעים כשרים (סליחה על שאני נשמעת בת מאה…. 😛 ). נוסף על כך, הסרטים של הארי פוטר מציגים לקהל הרחב כמה וכמה מהשחקנים הידועים והטובים ביותר של אנגליה. אלן ריקמן, ג'ולי וולטרס, ג'ון הארט, דייויד בראדלי, דייוויד טננט, קנת' בראנה, הלנה בונהם קרטר, ג'ון קליז ודאם מגי סמית' שגילתה שפתאום קהל שלם של בני אדם קטנים מזהים אותה (גם אם לפעמים לוקח להם קצת זמן…). גם אם השמות שלהם נעלמו מעיניהם של הצופים הצעירים, הפרצופים שלהם הפכו להיות מוכרים. בפעם הבאה שהם נתקלים במי מהם בקולנוע או בטלוויזיה זה כבר לא יהיה "מי זה בכלל?" אלא "אה! הוא/היא היו בהארי פוטר!"

גם אם הסרטים לא מושלמים (וכאמור אין עיבודים מושלמים), ניתן ליהנות מהם די בקלות. העולם הויזואלי המפורט, פרי יצירתה של רולינג, אבל בעיקר יצירתם של המעצבים הגרפיים של הסרטים, מירפורה מינה ואדוארדו לימה (הידועים כצמד מינלימה) מפיח רוח חיים בספרים שמוסיפה להם נופח קסום ומקיימת פאנדום וקוספליי רחבים וחוצי תרבויות. מספיק לראות ילד כבן 12 בתלבושת גריפינדור באחת מתחנות הרכבת התחתית בלונדון כדי להכיר בכך שכוחו של עולם הקסם הויזואלי גדול ויש לו מקום של כבוד. גם אם אני עדיין, ככל הנראה, אעדיף את הספרים. 😛

P80511-142007.jpg

קנת' בראנה (בתפקיד גילדרוי לוקהרט) נהנה מתשומת הלב

הסקס הוא בעקב – קינקי בוטס

צ'רלי פרייס הוא בן למשפחת מייצרי נעליים לגברים אבל הוא לא מעוניין לרשת את העסק, ומעדיף לעבור עם אהובתו ללונדון. רוצה הגורל והוא נאלץ לחזור לעיר הולדתו נורת'המפטון ולמפעל רק כדי לגלות שהעסק עומד בפני פשיטת רגל. מה לעשות שאיש אינו רוצה עוד נעליים איכותיות שמחזיקות שנים? בעודו תוהה מה לעשות עם חייו הוא נתקל במקרה בגברת מאוד מיוחדת: דראג קווין העונה לשם לולה (כי ככה קוראים לה). משם, מה שנקרא, הכל היסטוריה. השניים מחליטים לשתף פעולה ולייצר מגפיים על עקב גבוה לדראג קווינס. או כמו שאומר צ'רלי "המפעל הזה ייצר נעלי גברים במשך דורות. עכשיו אנחנו נייצר מגוון נעליים למגוון גברים".

לקינקי בוטס (Kinky Boots) יש את כל המרכיבים של סיפור טוב. גיבור הססן, מצב קיומי לא צפוי, אתגר לא פשוט, שינוי לא קטן, וניצחון גדול. זאת כנראה הסיבה שהסיפור האמיתי על מפעל הנעליים בנורת'המפטון הפך לסרט דוקומנטרי ב-BBC, עובד לסרט עלילתי ב-2005 ולבסוף למחזמר מצליח על במות הברודווי והווסט אנד מאז 2012. לקח למחזמר קצת זמן לצבור קהל ולזכות בהערכת המבקרים, אבל ברגע שנוצר הקליק, המחזמר זכה בפרסי אוליביה וטוני ואף תורגם והוצג במדינות שאינן דוברות אנגלית כמו יפן וקוריאה עם שחקנים ידועים ואהובים דוגמאת מיורה הארומה (Miura Haruma) וטפאי קויקה (Teppei Koike).

אבל קינקי בוטס הוא לא רק מחזמר כיפי, הוא דרך כיפית לדון בכמה מהנושאים המדוברים בשנים האחרונות: גבריות, מגדר, קבלת השונה, קבלת העצמי, תעוזה ויזמות. "אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, תצחיק אותם, אחרת הם יהרגו אותך" אמר אוסקר וויילד וצדק. הנושא של מגדר הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת שנגרר לא פעם למהלומות מילוליות ברשתות החברתיות (ולאלימות פיזית מחוץ להן). אבל המחזמר מצליח לדון בו מבלי להיות מעיק, דידקטי, או לתת הרגשה כאילו דוחפים לך תרופה מרה לגרון. הקיר הרביעי נשמר ונשבר לסירוגין ולעיתים הקהל הוא הקהל של לולה במועדון, שבא לצפות בה כדי "להרגיש נורמלי בהשוואה" ולעיתים הוא הצופה מן הצד שמציץ על הדמויות על הבמה. המשחק עם הקיר הרביעי מאפשר לפנות לקהל כשרוצים, אבל לא להרצות לו ולחנך אותו. כמו כל סיפור טוב, המסר עובר ומחלחל טוב יותר אם לא כופים אותו על הקוראים.

אם נישאר רגע בתחום הניתוח, סוגיה מעניינת שמתפתחת היא השאלה "מהי גבריות?". האם גבריות היא היכולת להתאבק, לשתות בירה בכמויות וידיים מלאות גריז, או שזאת מחוייבות, היכולת להתחשב, להקשיב ולתמוך? כשדון, אחד העובדים במפעל מסרב לקבל את השינוי שצ'רלי מנסה לקדם (מגפיים נוצצים לגברים??? איפה ראיתם דבר כזה???) ובטח ובטח מסרב לקבל את לולה, הוא ולולה מתערבים: כל אחד מהם ייתן לשני משימה שלדעתו תוכיח "מי הגבר-גבר". המשימה של דון היא התאבקות ואילו המשימה של לולה לדון היא "לקבל מישהו כפי שהוא". אני יודעת מה חשבתם עכשיו. חשבתם "אה, נו ברור. בסוף דון יקבל את לולה כמו שהיא, כמה צפוי!". טעות בידכם. כי דון ילמד לקבל מישהו אחר כפי שהוא…. אבל ספוילרים עד כאן.

אז גבירותיי, רבותיי ואלה שטרם החליטו, בפעם הבאה שאתם בלונדון או ניו יורק ומתלבטים לאיזה מחזמר ללכת הפעם, שווה לבדוק את קינקי בוטס. אני מבטיחה לכם שאחריו תרצו לנער את האבק מהמגפיים על עקב שקניתם מתוך דחף רגעי והתביישתם לנעול…. וגם אם לא, לפחות השירים, שכתבה לא אחרת מאשר סינדי לאופר, יתנגנו לכם בפלייליסט עוד הרבה זמן…