סקירת ספרות – "שיעורים בקולנוע" מאת פבלו אוטין

את הספר החדש של פבלו אוטין אספתי מהדואר ביום חמישי אחה"צ, רגע לפני העבודה. בעודי מחכה לאוטובוס, הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופתאום התחשק לי לעזוב הכל ולהתיישב על המדרכה ולקרוא. פשוט לקרוא. יש משהו בדרך הכתיבה של פבלו שמזמינה ומושכת אותך פנימה. לוקחת את היד שלך ומובילה אותך בבטחה בדרכי הקולנוע גם אם אינך נמנה על אנשי המקצוע.

שמו של הספר הוא שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים והוא הולם את הספר מאוד. לא רק משום שהספר באמת מורכב משיחות שערך פבלו עם היוצרות והיוצרים אלא משום שהספר משמש כשיעור מעלף בקולנוע ובכוחו של המדיום. שיעור מהאנשים שעוסקים בזה, שבחרו בקולנוע כדרך חיים, כדרך התבוננות בחיים, כדרך ביטוי. השאלות שפבלו שואל נוגעות להחלטות של תסריט ובימוי, תאורה וסאונד, כל פרט קטן שכזה משפיע על האופן שבו הסרט נראה, על ההרגשה שהסרט מותיר על הצופים ועל המסר שהוא מעביר. עבור הדיוטות שאינם בקיאים ברזי ההיבטים של הקולנוע זה עלול להישמע מייגע, אבל דרך הכתיבה של פבלו הופכת אותם לבהירים ונהירים.

עטיפת הספר

היוצרות והיוצרים הישראלים שמופיעים בספר אחראים לכמה וכמה מהסרטים המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות בארץ. סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "בית לחם", ו"מי מפחד מהזאב הרע" מקבלים ניתוח מעמיק הן מצידו של פבלו והן מצד היוצרים בדו שיח ער ויצירתי. יש משהו נהדר בספר שנותן את המקום ליצירה ישראלית. בעולם של היום, לא פעם ולא פעמיים, מושא הביקורת עובר מהיצירה אל היוצר והופך להיות ביקורת אישית. אבל נדמה שאצל פבלו היצירה היא זו שתמיד עומדת במרכז.

יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, יש כמה וכמה דרכים "לקרוא". במקרים רבים קשה להגיע לתשובה חד משמעית בנוגע ל"כוונת המשורר" משום שישנן דרכים שונות להבין את הסרט ולנתח את מסריו. בחלק מהשיחות בספר נוצר שיח מרתק בין ההבחנות והמסרים והרעיונות שמתקבלים אצל הקהל לבין הרעיונות שכיוונו את היוצרים בתהליך היצירה. במהלך השיחה עם מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), למשל, התהפכו היוצרות ודרייפוס הייתה זו ששאלה את פבלו שאלות לגבי ההבנה שלו את הסרט. בשיחה עם יובל אדלר ("בית לחם") הוא אמר שלא חשב בכיוון של הניתוח של פבלו כשעבד על הסרט, אבל בהחלט מקבל את הרעיון. הבחירה בספר שיחות מאפשר להציג את שני הצדדים של המסר, הן של השולח והן של הנמען ובכך להרחיב את הפירושים והפרשנויות האפשריות לסרטים.

מתוך: "אפס ביחסי אנוש"

דרך השיחות עם היוצרים נוגע פבלו בנושאים גדולים שנידונים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. חוויות הצבא, המצב הביטחוני, מזרחים-אשכנזים, החברה הישראלית השסועה והמפולגת והניסיונות לאחד אותה, יחסים בין המינים ובעיקר מה שנטע אלכסנדר כינתה "האלימות החדשה". המאמר שמסיים את הספר, שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ביחד, הוא פיתוח של המושג שטבעה אלכסנדר. בניגוד לאלימות הישנה, שמקומה מחוץ לתחום האישי, בחזית, במלחמה, "האלימות החדשה" מביאה את האלימות פנימה, לעורף ולבית. לא מדובר רק בענייני מלחמה גרידא. ההפך הוא הנכון. מדובר במרחב הביתי, הבטוח והמרגיע כביכול, שמפסיק להיות בטוח ומרגיע והופך להיות אלים ומאיים. האלימות החדשה מתרחשת בבית, במתחמים סגורים שיוצרים תחושה של קלסטרופוביה. היא משתמשת בגוף (הגברי בעיקר) ככלי נשק והיא איננה חד פעמית וחולפת אלא מציאות מתמשכת. "היא נוכחת באופן מתמיד בצורה גלויה או מתחת לפני השטח ומאפיינת את ההתנהלות היומיומית של הדמויות", הם כותבים. "האלימות היא הנורמה, מצב קיומי מתמיד". זאת אולי הסיבה לקושי בצפייה בחלק מהסרטים הנידונים בספר. אם בסרטי אקשן קלאסיים לאלימות יש מטרה והיא נגמרת עם סוף הסרט ונשארת במסגרתו, בסרטים של "האלימות החדשה" אין מנוחה ואין מזור לאלימות. התחושה היא שהיא תמיד תהיה שם. גם אחרי שהסרט יסתיים.

מתוך: "מי מפחד מהזאב הרע"

הסכנה הגדולה ביותר של ספרים על תחומי אמנות היא שהם יקלקלו את הקסם. קצת כמו הרגע שאנחנו מגלים איך עושים את הטריק של הקלפים ואיננו מוקסמים ממנו עוד. התפכחות שכזו שמובילה לעיתים לציניות. אבל לא במקרה של הספר הזה. למרות השנים הרבות שמקדיש פבלו להבנה של הקולנוע (בכל זאת, דוקטור לקולנוע), הוא עדיין מוקסם ממנו. השילוב של הידענות של הדוקטור עם ההתלהבות התמימה של ילד הופך את הספר למקור מידע מרתק עבור כל אנשי וחובבי הקולנוע.

ראיון עפ פבלו בתכנית "חי בסרט":

בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

הערצת שחקנים ועשרת שלביה

אם עברתם את גיל 12 אבל שחקנים טובים עדיין עושים לכם פרפרים בבטן, אם כבר הורדתם את הפוסטרים מהקירות אבל על שומר המסך שלכם עדיין מככבת הסדרה האהובה, מזל טוב! אתם מעריצים בהיחבא! ובכן, הגיע הזמן להפסיק לתרץ ולהגיד בקול: "אנחנו מעריצים ולא מתנצלים!"

ב-2014 פרסם המסאי והסופר הבריטי אלן דה בוטון מאמר בגארדיאן בזכותה של תרבות הידוענים (Celebrity Culture). כשזה מגיע להערצה של מפורסמים, שחקנים, זמרים וכדומה אנשים מבוגרים נוטים להתייחס אליהם באירוניה וציניות. הערצה של מפורסמים נתפסת בעולם המבוגרים כמשהו ילדותי שהגיע הזמן להיפטר ממנו, ואם לא נפטרנו ממנו הרי שעלינו להתבייש בו. אבל "הערצה" כותב דה בוטון "היא חלק חשוב מהפסיכולוגיה האנושית. אם נגחיך את הערצת המפורסמים הצורך להעריץ לא יעלם, הוא רק ירד למחתרת ויבחר לעצמו מודל פחות ראוי להערצה…. לאנשים מפורסמים יש את היכולת להפוך נושאים ל'סקסיים', קריאה, אדיבות, צדק חברתי…. בחברה מתוקנת," הוא אומר, "הם מייצגים את הערכים הטובים, הנעלים והמעולים ביותר ועל כן הערצתם היא סיבה לגאווה".

אבל להעריץ שחקן זו רכבת הרים רגשית. הנה לפניכם, לראשונה, עשרת השלבים של ההערצה. רק כדי שתדעו עד כמה אתם קרובים לסיומה של הנסיעה המטורפת. שימו לב! לא כולם עוברים את כל השלבים ועוצמות השלבים משתנות ממעריץ למעריץ.

  1. המפגש הראשון – אתם הולכים לסרט או צופים בסדרה ודמות מוצאת חן בעיניכם. זה יכול להיות הגיבור, הגיבורה, הנבל המרושע, דמות שאתם סולדים ממנה או דמות שמצחיקה אתכם. משהו בה תופס לכם את העין והלב. מראה חיצוני זה רק חלק מהסיפור, כריזמה היא שם המשחק.
  2. מגגלים – אז התאפקתם לשם הנימוס לא להוציא את הטלפון כשאתם עוד עם החבר'ה בקולנוע, אבל ברגע שמצאתם את עצמכם שוב לבד, עשיתם מהר גוגל ומצאתם את הערך הרלוונטי בויקיפדיה. אתם מקפצים בין שורות של חיים אישיים, קריירה, פרויקטים עיקריים וקולטים פיסות מידע רנדומליות. שימו לב שהפרטים "נולד בארה"ב", "הוריו התגרשו", ו"שיחק בפרסומות מגיל 5" עלולים להפוך ל"הוריו התגרשו בפרסומת כשהוא נולד בגיל 5". המהדרין יפנו כמובן ל-IMDB במקרה של אנשי טלוויזיה וקולנוע ויעשו רשימה פוטנציאלית לצפייה.
  3. בינג' – בשלב הזה אתם רוצים לצפות בכל הפרויקטים של השחקן EVER. לא משנה הז'אנר, אתם צופים בכל מה שידכם משגת. מעולם לא אהבתם קומדיות רומנטיות? עכשיו הן דווקא סבבה. סרטי אימה הפחידו אתכם עד מוות? עכשיו אתם מוכנים ללילות ללא שינה שבטח יבואו, אבל אתם חייבים לתפוס…. סליחה, לצפות בכולם.
  4. חולה אהבה – השלב הזה מתאפיין בהערצה מוגזמת למושא אהבתנו החדש. הוא מושלם. כליל השלמות. וכל מי שמעז להעיר שאין אדם שהוא מושלם, זאת רק תדמית, ושהמציאות מטבעה מורכבת נתקל בשצף-קצף של טיעוני הגנה שלא היו מביישים שום סנגור (גם אם הם לעיתים מסתכמים במשפטים כמו "אין לכם מושג על מה אתם מדברים" ו"אתם לא באמת מעריצים שלו, סתם ראיתם איזה סרט אחד בקושי".) השלב הזה עלול להיות ממושך וחמור במיוחד אם אתם בגיל העשרה. תופעות לוואי במקרה כזה כוללות צרחות קולניות במיוחד ובמשפטים כמו "אני הולכת להתחתן איתו, הוא פשוט עוד לא יודע את זה" (ראה ערך: "מעריב לנוער" שנות ה-90).
  1. דייט שלישי: הכירות מעמיקה – אחרי שהאהבה העיוורת פוקחת עיניים, מתחיל השלב שבו רוצים להכיר את האדם שמאחורי השחקן. הדרך הנפוצה ביותר היא צפייה בראיונות, כל הראיונות. חלקים מתכניות מכל מקום ובכל שפה. אנגלית, צרפתית, סינית, תאילנדית. כשאתם מרגישים מספיק בנוח כדי לומר שאתם מכירים אותו מבית הספר, יודעים בדיוק באיזו שנה סיים אוניברסיטה, מה למד, ומה הוא אוהב לאכול, דעו שעברתם שלב.
  2. חברים משכבר הימים – עכשיו כשאתם מכירים את האדם שמאחורי השחקן, חלק מהמעריצים מרשים לעצמם להביע את דעתם על חייו הפרטיים. זה כולל את דעתם על עם מי הם יוצאים ולמה (ראה ערך טום הידלסטון וטיילור סוויפט), המשקל שלהם, והפרויקטים שהם בוחרים. השלב הזה מתבטא לרוב המרחב האינטרנטי ולעיתים מתדרדר למילים לא יפות.
  3. האכזבה – בקריירה של כל שחקן או זמר יש את המשבר האחד הזה, כישלון מהדהד, או התבטאות עלובה שיוצרת מהומה בקרב המעריצים. סרט כושל, עלייה במשקל או כל דבר אחר שלא מתיישב, לדעת המעריצים, עם התדמית שלו. בשלב הזה חלק מהמעריצים נוטשים את מושא הערצתם לאנחות, לעיתים בסינון קללה או שתיים ובוחרים מושא הערצה אחר.
  4. התפכחות – כמו גיל העשרה שבו הילד מגלה שהוריו אינם כל יכולים, מגיע הרגע שגם המעריצים המושבעים מבינים שמושא הערצתם הוא בן תמותה. מפורסם יותר, מוכשר יותר, נוצץ יותר, כן, אבל בן תמותה, כאחד האדם, עם חיים משל עצמו והחלטות שהוא עצמו מקבל והוא עצמו נושא באחריותן. בשלב הזה ההערצה, אם היא ממשיכה, עוברת שינוי והופכת על אמת להיות הערצה לאדם ולפועלו ולא רק לתדמית שלו.
  5. שכחה – קצב החיים המודרניים ממליך מלכים ועורף את ראשם כל שני וחמישי (ואם מדובר ב"משחקי הכס" אז פשוטו כמשמעו) הלכתם לראות עוד סרט ושוב דמות מצאה חן בעיניכם? ברכות, חזרו על שלב 1-8.
  6. נוסטלגיה – כעבור זמן מה שב וצץ השחקן הנשכח על הרדאר… סליחה, המסך שלכם. כאן עומדות בפניכם שתי אפשרויות. האחת – אתם תוהים איך לעזאזל הערצתם אותו פעם ומה חשבתם לעצמכם. השניה – אתם חשים שכרגע פגשתם חבר ישן ויקר וחושבים כמה נפלא לפגוש בו שוב.

אז…

מי מושא ההערצה שלכם עכשיו? אל תתביישו, ספרו בתגובות.

349747_700b

סקירת ספרות – "שטום" מאת ג'ם לסטר

"הנושא האחרון שרציתי לכתוב עליו היה אוטיזם", כותב ג'ם לסטר באחרית דבר לספר הבכורה שלו שטום, ספר שבחלקו מתבסס על ניסיון חייו של לסטר עצמו עם בנו האוטיסט. "לאחר סוף שבוע של התלבטות ומחשבה, הגעתי למסקנה שאם אני כותב ספר על אוטיזם יש לי שני תנאים. הוא חייב להיות מצחיק והוא חייב להיות כן." התשובה לשאלה עד כמה ספר על אוטיסט בתפקוד נמוך ומשפחתו יכול להיות מצחיק זה עניין של תרבות, אבל הכנות אשר ניבטת מכל משפט ועמוד בספר יוצא הדופן הזה הופכת קרביים ומוחצת את הלב.

שטום מספר על שלושה דורות של גברים לא-דברנים, "אחד שאינו מסוגל ושניים שאינם רוצים" כמו שכתוב בכריכה האחורית: גיאורג ג'ול, הסב ניצול השואה, בנג'מין האב שמתקשה להתמודד עם כישלונותיו ועם משפחתו וג'ונה, הנער האוטיסט שלא מדבר כלל. העלילה המרכזית עוסקת במאמצים ובמלחמה של בן ואמה, הוריו של ג'ונה, ברשות המקומית כדי להכניס את ג'ונה לבית ספר בתנאי פנימייה שהולמים את מצבו וצרכיו. סביב המאבק המתיש הזה, שלקח ללסטר עצמו שנה תמימה, מתפתחים ונפתחים סיפורים נוספים על משפחת ג'ול לדורותיה.

אוטיזם הופך בשנים האחרונות לטרנד ספרותי יצירתי, מאז "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של טום האדון. גם בטלוויזיה דמויות שסובלות ממגבלות חברתיות או סתם מתקשות לתקשר עם הסובבים אותם מסווגים על הספקטרום האוטיסטי. אבל לא כל קושי בתקשורת הוא אוטיזם, והאוטיזם, על אף היותו ספקטרום רחב מאוד, הוא בחלקו הרבה פחות סקסי ומצטלם כמו שמציגים אותו במדיות השונות לאחרונה. ל הספר מציג תמונה מורכבת והרבה פחות פוטוגנית, אבל הרבה יותר אמיתית של אוטיזם.

shtum_master

לאירוע השקה של התרגום העברי של הספר הגעתי במקרה. אחד מאתם מקרים קוסמיים שקורים בגלל האלוגריתם של פייסבוק. באותו הבוקר קפץ לי בפיד עדכון על ערב השקה דומה שנערך בתל אביב והחלטתי ללכת. יש משהו קסום בלשמוע יוצרים מדברים על יצירותיהם ועל תהליך היצירה. קצת כמו לנסות לגלות את הטריקים של הקוסמים ובכל זאת להישאר מוקסמים. במקרה של ג'ם לסטר, אולי אפילו יותר מוקסמים. יהודי בריטי עם ההמבטא וההומור, דור רביעי בלונדון שמח לחתום על הספר לכל מי שביקש. המו"לים שי סנדיק ודורית תמיר היו מקסימים וגשם הזלעפות שניתך בחוץ בשעות המאוחרות של האירוע הוסיפו משהו לחמימות ולאינטימיות שנוצרה בין הקהל לסופר ולמתרגם בחדר המורים של בית הספר הריאלי בחיפה.

הכנות של לסטר התבטאה לא רק בכתיבה שלו, על ההתמודדות היומיומית עם ילד אוטיסט, על הקושי העצום על ההורים והסביבה הקרובה, על הפער שבין אנשים רגילים לבין האוטיסטים. היא התבטאה גם באופן בו סיפר על הכתיבה שלו, על בנו שלו ועל אוטיזם.

כולם הגיעו מוכנים עם ספרים לחתימה, ואני? אני בכלל לא התכוונתי לקרוא אותו. אבל לאחר השיחה רכשתי את הספר וכשניגשתי לבקש חתימה הודאתי בפניו שטרם קראתיו. "אני מקווה שתהני ממנו" הוא אמר וחתם בשמחה. וכך היה.

מימין לשמאל: המו"לים שי סנדיק ודורית תמיר, הסופר ג'ם לסטר והמתרגם גיא הרלינג.

מימין לשמאל: המו"לים שי סנדיק ודורית תמיר, הסופר ג'ם לסטר והמתרגם גיא הרלינג.

קצרצרים: מנהל לילה – סקירה

יו לורי העיד על עצמו שהוא חובב מושבע של ג'ון לה-קארה ושאהב בתור נער לגמוע בשקיקה את ספריו. עם נפילת חומת ברלין ושבירתו של מסך הברזל, חשש לורי שלה-קארה לא יכתוב יותר רומני ריגול. אבל ריגול הוא אחד המקצועות שמלווים את האנושות מראשיתה. "ידע זה כוח", וכשמדובר במלחמות ויחסי כוחות בין מדינות ובין אנשים, על כמה וכמה.

ג'ונתן פיין (טום הידלסטון) עובד כמנהל לילה בבית מלון בקהיר. ערב אחד יוצרת איתו קשר אחת מנשותיו של פרדי חמיד, אחד הבנים של המשפחה הכי עשירה ומשפיעה בקהיר ומבקשת ממנו לצלם עבורה מסמכים. דרכה הוא מתוודע לעסקאות נשק בלתי חוקיות בין פילנטרופ בריטי בשם ריצ'רד אונסלו רופר (יו לורי) לבין משפחת חמיד וחבריה. הימים ימי "האביב הערבי" במצריים והרחוב הערבי בהחלט לא זקוק לעוד נשק. פיין מצלם את המסמכים ומעביר אותם לחבר בשגרירות הבריטית. אבל התוצאות של "המעשה הנכון" הזה הרסניות ולא צפויות לפיין. כעבור כמה חודשים, הפעם במלון נידח ויוקרתי בשווייץ, מצטלבות דרכיו של פיין עם ריצ'רד רופר בכבודו ובעצמו ושוב פיין מחליט לא לשתוק, אבל הפעם כשסוכנת ביון בריטית (אוליביה קולמן) יוצרת איתו קשר הוא מוכן לקפוץ למים העמוקים – להסתנן לארגון של רופר ולהרוס את יכולתו למכור נשק, קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי, לכל המרבה במחיר.

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

בין הספר לבין הסדרה יש כמה הבדלים. בסדרה, פיין היה חייל באפגניסטן ולא באירלנד, המפעיל שלו מטעם סוכנות הביון הבריטית הוא למעשה מפעילה, אנג'לה בור אותה מגלמת בהצלחה רבה אוליביה קולמן.  הרקע להתרחשות עבר מיערות הסמים של אמריקה הלטינית בשנות ה-90 ל"אביב הערבי" של 2011 וגם הסוף שונה (באישורו של לה-קארה). התוספת של אנג'לה בור מוסיפה אלמנט מרענן לדרמת הריגול על המסך. זה מנער מעט את הסקסיזם שנהוג בספרים כאלה, נוסח ג'יימס בונד ונערת בונד, אבל גם נותן לסדרה מעט יותר רוך ואנושיות. לא עוד שני גברים שמנסים לגבור אחד על השני בפקחות וערמומיות, אלא המחיר האנושי שמסביב לתחרות הזו. אבל הנושא של אתיקה ועולם הצללים נותרו בעינם.

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

יו לורי ידוע בעיקר כשחקן קומי, אבל ב"מנהל לילה" הוא מגלם דווקא את הנבל, ריצ'רד "דיקי" רופר. הוא מתואר על ידי לה קארה בספר כ"אדם הגרוע ביותר בעולם" (The worst man in the world), הגדרה מעט מוזרה לאדם מוצלח ופילנטרופ. הוא חי את החיים הטובים עם אישה צעירה וצוות נאמנים תוך כדי מכירת נשק לגורמים מפוקפקים וכנופיות טרור שונות, כנופיות שאיתן הצבא הבריטי נלחם. כשחושבים על סוחרי נשק מדמיינים טרוריסטים עם מסכות ורובים, נוסח הסרטונים של דעא"ש, אולי. אבל הנבל של לה-קארה לובש חליפות יקרות ובחסות הממשלות המערביות, מאפשר להמון הזועם להשיג נשק יותר ויותר קלטני ולהרוג יותר ויותר אנשים. "כשהוא ראה את הילדים נפגעי הסארין נאבקים לנשום הוא לא ראה ילדים, הוא ראה הזדמנות עסקית", כך אומרת עליו אנג'לה בור. האדם הנורא ביותר בעולם הוא זה שמשתמש בכוחו והשפעתו כדי לזרוע הרס בעוד הוא יושב בטוח מהצד ונהנה. קל לחלק את העולם לטובים ורעים כשהטובים לבושים חליפות ושותים שמפניה על יאכטה ואילו הרעים מתרוצצים בעולם עם פצצות ורובים וכנראה מדברים ערבית. אבל מה אם האנשים הנושאים באחריות הם לובשי החליפות?

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

הסדרה מטילה את האחריות על רופר ועל סוכניו בביון הבריטי שיודעים אבל מעלימים עין תמורת סכום סמלי נאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק אל הפילנתרופ הבריטי שתורם לחברה ביד אחת והורס אותה בידו האחרת אלא גם לממשלות שנהנות מהמלחמה ולאנשים שיושבים בהן ומדברים גבוהה-גבוהה בעולם בעודם נותנים יד להרג של אלפים, הכול  לטובת הכיס הפרטי במסווה של טובת המדינה.  כתוביות הפתיחה שהן יצירת מופת בפני עצמה, יוצרות כבר מדקות הפתיחה את הקשר בין העושר והיוקרה של רופר לבין עיסוקו הצדדי והרווחי. בעולם שבו נדמה שהתדמית חשובה יותר מהתוכן, הסדרה מעלה כמה נקודות למחשבה. איך נגמר קרב הענקים הזה? תצטרכו לצפות ולגלות.

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!