סקירת ספרות – "הקוסמים של פעם" מאת קרסידה קאוול

סאר (Xar) הוא בנו של הקוסם הגדול אנקנזו (Encanzo). אוטוטו הוא בן 13 והקסם שלו עדיין לא בא, לאכזבתו הרבה של אביו (וגם שלו עצמו). כדי להשיג קסם, סאר יוצא ליער העבות עם החיות הקסומות שהן חבריו, כדי לצוד מכשפה ולקחת ממנה את הקסם לעצמו. הבעיה – מכשפים נכחדו. מזמן. המלכודת שהוא טומן ביער לוכדת מישהו, אבל לא מי שהוא ציפה. מי שנלכדת במלכודת היא נסיכת הלוחמים, וויש (Wish), שיצאה ליער עם חרב קסומה שגנבה מאמה, המלכה סיקורקס (Sychorax). קוסמים ולוחמים גדלו במשך דורות כאויבים מרים. וכשסאר ווויש ניפגשות ביער, הם מגלים שכוח ישן ואפל חזר להסתובב ביער, ולחכות להזדמנות לפרוץ שוב במלוא הכוח.

the-wizards-of-once-pages-16x9

סאר (משמאל) ווויש (מימין)

הקוסמים של פעם (The Wizards of Once) הוא הספר הראשון בסדרת הספרים החדשה של קרסידה קאוול (Cressida Cowell). בדומה ל"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon), גם כאן הדמויות הן סוג של אנדרדוג, אכזבה להורים משום שסאר לא ממש קוסם וגם וויש לא יותר מדי לוחמת. אבל סקרנות ורצון חזק להרפתקה (וגם רצון לרצות את ההורים) מוציאים אותם מהאזור המוגן אל הרפתקה שאפילו ההורים שלהם לא חלמו.

קאוול כתבה ואיירה את הספר והיא משחקת לא מעט עם פונטים ואיורים שמוסיפים אווירה. הכתיבה שלה זורמת, ומדי פעם המספר פונה ישירות לקורא, קצת בדומה למספר סיפורים שפונה לקהל הצעיר בשאלות,  תהיות והערות. מי המספר, אתם שואלים? ובכן, זאת אחת השאלות של הספר ואפילו בסופו הכותבת מסרבת לספר לנו! קצת כמו קליף האנגר בספרות. ולא רק זה היה הקליף האנגר.

cressida-cowell-wizards-of-once

שם הספר באנגלית הוא The Wizards of Once, ולמילה Once יש מספר אפשרויות פירוש ותרגום. זאת המילה שאיתה מתחילות אגדות (Once upon a time) וככזו הסיפור מתרחש בעבר הרחוק, "לפני שהאיים הבריטיים ידעו שהם האיים הבריטיים". אבל פירוש נוסף למילהOnce  הוא "פעם אחת". ואכן, משהו קרה לסאר ווויש וחבריהם בספר הזה, משהו שלא קרה ביערות העבותים הללו דורות על גבי דורות של שנים. אבל האם מה שקרה קרה פעם אחת בלבד? או שמא תהיה עוד פעם? ואכן האפילוג רומז בדיוק לזה. לכך שעוד לא ראינו את הסוף של הכוח הישן והאפל שהתעורר ביער…. קליף האנגר כבר אמרנו?

את הספר אפשר למצוא באזור של גילאי 9-12 בחנויות הספרים הגדולות בבריטניה, אבל גם ילדים מבוגרים יותר יכולים ליהנות. הספר השני "הקוסמים של פעם: פעמיים קסם" (The Wizards of Once: Twice Magic) יצא בספטמבר, 2018.

61Bt23okWoL._SX330_BO1,204,203,200_

מודעות פרסומת

על וויקינגים, דרקונים וסוגים של גיבורים

היקאפ הורנדוס האדק השלישי (Hiccup Horrendous Haddock III) הוא לוחם ויקינגי גדול וחזק, אבל הספרים האוטוביוגרפיים שלו (memoirs) עוסקים בתקופה בה היה ילד ממוצע ורגיל, בכלל לא מרשים בסטנדרטים ויקינגים. העובדה שהוא בן הצ'יף וביום מן הימים יהיה הצ'יף בעצמו לא ניכרה כלל על גופו הרזה וחוסר חיבתו למשחקי כוח וסיבולת. כל ספר, מתוך תריסר הספרים שכתב, עוסק בהרפתקה אחרת שספק יצא-ספק נקלע אליה והדברים המשונים שקרו לו בהן. אליו מתלווים בדרך כלל חברו פיש-לגס (Fish-legs) והדרקון שלו, טות'לס (Toothless). את הספרים תרגמה קרסידה קאוול (Cressida Cowell).

אם אתם קראתם עד עכשיו וחשבתם "רגע, זה מצלצל מוכר… לא היה סרט על זה? משהו עם דרקון?" ודאי הלכתם לגוגל ומצאתם שאכן היה סרט כזה. שמו בעברית הוא "הדרקון הראשון שלי", אבל עליו אגיד כמה מילים בסוף, למען הסדר הטוב.

how to train your dragon

כל סדרת הזכרונות של היקאפ! 

"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon) הוא הספר הראשון בסדרה של 12 (!) ספרים שבדומה לסדרות ילדים/נוער אחרות מתחילות עם הגיבור ברגע מכריע בחייו (במקרה של היקאפ כשהוא צריך לעבור מבחן בגרות שכולל לכידה ואילוף של דרקון) והולכות ומתבגרות יחד איתו. כל ספר עוסק בהרפתקה חדשה שבה היקאפ לומד כישור חדש או יותר נכון מגלה שיש יותר מדרך אחת לעשות משהו וכוח היא אולי הפחות עדיפה מכולן (או לפחות, היא לא ברירת המחדל). למעשה, כמובן, קרסידה קאוול היא זאת שכתבה את הספרים, אבל הספרים מתחילים בכך שהם מציינים שהיא רק המתרגמת מנורדית עתיקה. ומשום שמדובר בסרטי פנטזיה לילדים בין 9-12, ההחלטה לציין שכביכול מדובר בתרגום בלבד מעניינת משום שהיא נותנת משנה תוקף להרפתקאות של היקאפ וחבריו. ממש כמו ספר אוטוביוגרפי אמיתי!

הספרים הפכו לספרי שמע (audiobooks) והוקראו על ידי שחקן סקוטי מוכר – דיוויד טננט, שעושה עבודה קולית נפלאה בדמויות השונות. למעשה, הקריאה שלו יושבת על התפר שבין אודיובוק לדרמת רדיו משום שהוא מצליח, רק באמצעות הקול שלו לבנות עולם מלא של דמויות עם אופי שונה והתרחשויות מסמרות שיער. זהו הישג לא קטן ראשית משום שיש מגוון דמויות עם אופיים שונים ושנית משום שגם הספרים של קאוול משחקים עם גופנים וקומפוזיציות על העמוד. מדיום שונה דורש התארגנות שונה, אבל הכישרון והשליטה הקולית כמו גם ההבנה של הדמויות שטננט משיג הופכת את ההקשבה לחוויה.

gragon david

דיוויד טננט על רקע עטיפת הספר הראשון בסדרה

וכמה מילים על הסרט. הסרט בהחלט חביב למדי ולמי שלא קרא את הספרים הוא מספק שעה ומשהו של צפייה מהנה בדרקונים יורקי אש והמאלפים שלהם. הבעיה העיקרית שלו היא הנפילה לתוך התבנית הרגילה סרטי פנטזיה. סיפור אפי של מאבק בין אדם לטבע (או בין האדם לדרקונים שמציקים להם בלי הרף) וגיבור ייחודי אחד, היחיד מכל השבט (!) שלא מסוגל להרוג דרקון כפי הנדרש, שמוצא את הדרקון המיוחד ביותר, מגלה אומץ ותעוזה יותר מכפי שגופו הצנום רומז, מוביל את החבורה ואת השבט לניצחון אסטרטגי גדול ומלמד על הדרך את החשיבות של העבודה עם הדרקונים ולא נגדם. אבל הדמות של היקאפ בספרים אינה כזאת. הוא לא הופך, בהינף שרביט, לוויקינג שרירי וכוחני, זה שמצליח למצוא את הדרקון הנדיר והייחודי ביותר ועכשיו רק מחכה לקרוע את יריביו לגזרים.  ההפך, הספר חוזר ומדגיש עד כמה ממוצע ורגיל היקאפ היה בתקופה הזאת. הייחוד שלו הוא דווקא ביכולתו לדבר דרקונית (השפה של הדרקונים, לא כוח-על טיפוסי) ובכך לדעת יותר ממה שחבריו לשבט יכולים רק מתוך הקשבה לחיות האלה שוויקינגים רבים רואים בהם כלי ורכוש ותו לא.

כן, היקאפ עושה דברים גדולים. הוא מצליח להימלט מסכנות רבות, ולהציל את השבט שלו לא פעם, אבל נדמה שיותר משזאת אסטרטגיה שגלומה בו ופשוט מחכה לרגע הנכון לפרוץ זה שילוב של שכל ישר ומזל, משהו הרבה יותר יומיומי. ההבדל בין הספרים לסרט מראה הבדל בתפיסה של גבורה ובתפיסה של גיבור ספרותי מהו, ויש שיטענו שהסרט חוטא למקור הספרותי ומעוות אותו לטובת תבניות ידועות ומוכרות (ואהובות? וצפויות?) של הוליווד. השאלה שנשאלת האם אנחנו רוצים גיבור שקל מאוד להזדהות איתו משום שהוא קצת שלומיאל ולא יוצא דופן, אבל לומד את חוזקותיו ולומד לנצל אותן היטב לטובתו או שאנחנו רוצים גיבור אמיץ אבל כזה שעושה לפעמים דברים טיפשיים רק מתוך הרצון להוכיח שהוא "כמו כולם" (ומשום מה "כמו כולם" כולל הריגה של דרקון…)? תחליטו בעצמכם.

toothless

עוד הבדל בין הסרט לספר (מקור תמונה: InkedBrownies)

סיכומון יום הולדת חמש

בחיי, אם הוורדפרס לא היה מזכיר לי, ככל הנראה יום הולדת חמש (!) של הבלוג היה חולף על פני בלי ששמתי לב ואולי הייתי נזכרת בו בעוד חודש או משהו. לא תגידו גיל שש, הכנה לכיתה א'. סך הכל גן חובה…
אבל וורדפרס כן הזכיר לי ופתאום הסתבר שלי שהדבר הזה, שהתחיל משלושה רעיונות קטנים שלא היה לי איפה לפרסם אותם וגדל להיות המקום הקטן שלי ברשת הקורים הגדולה של האינטרנט קיים כבר חמש שנים. איך הזמן רץ כשנהנים, הא?

אז מה היה לנו השנה? ספיישל פוסטים על הארי פוטר שחגג השנה 20 שבהם נסקרו הספרים, הסרטים, ואותו מאמר שטען שהקריאה בספרי הארי פוטר תהפוך אותנו לאנשים טובים יותר. פוסט פופולארי נוסף היה הפוסט על הבולט ג'ורנל. ככל הנראה חלקנו חולקים רצון עז לארגן את החיים שלנו ולא לחוש את עצמנו טובעים בקצב החיים המודרני. שני פוסטים נקראים נוספים הם סקירה של הספר "רקוויאם לשלום" של פבלו אוטין והניסיון שלי עם סרט המתח-אימה, השומרוני הרע. אבל הפוסט שנקרא הכי הרבה הוא מה שהוורדפרס מגדיר כ"בית/ארכיון" שזה שם כולל לעמוד הנחיתה של הבלוג (אני חושבת…) :D מה טוב לגלוש אך טוב יותר לנחות. 

נדמה גם שהבלוג הופך להיות יותר ויותר בינלאומי עם כל שנה חולפת. מבקרים בבלוג הגיעו מישראל (כמובן), ארה"ב וקנדה, אירופה לסוגיה ועד אסיה. חלקם ככל הנראה הגיע בטעות כשניסו לחפש פתרונות מתמטיים ל"משוואה בשלושה נעלמים" והגיעו לפוסט על סדרת הנוער הישראלית "נעלמים" (בטח סיננו כמה קללות בדרך, בכל זאת, לא עזרתי להם בשיעורי בית…) או שחיפשו "צעירות יפות מקוריאה" (איך לכל הרוחות זה הביא אותם לבלוג שלי?). בכל מקרה, נחמד לראות עוד אנשים מסתובבים בבלוג.

זאת הייתה אולי שנה רגועה יותר, שנה שבה הבלוג לא היה המרכז אבל הוא התמיד וגם אני התמדתי איתו. אני מודה לכל המבקרים הקבועים ומזדמנים שבזכותם אני מתמידה ומקווה שתבואו לבקר שוב!

25-Funny-Minions-Happy-Birthday-Quotes-5- (1)

קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הוג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

220px-ChrisChibnall

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

_103555454_049067465

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור

המסך הקטן: שומר הראש – סקירה

דיוויד באד (ריצ'רד מאדן) הוא חייל משוחרר אחרי שתי משימות באפגניסטן שהחזירו אותו שלם בגוף אבל שבור בנפש ומתמודד בהכחשה עם פוסט טראומה. כשחזר הפך לשוטר ולאחר שהצליח למנוע פיגוע התאבדות ברכבת בדרך ללונדון הוא קיבל את התפקיד להיות שומר הראש של ג'וליה מונטגיו (קילי הואס), שרת הפנים שמקדמת חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשירותי הביטחון גישה לטלפונים ואימיילים של האזרחים בשם המלחמה בטרור. בין מלחמות פנים בקרב שירותי הביטחון השונים, באד מוצא את עצמו מסתבך שלא מרצונו בתוך אינטריגות פנימיות וחיצוניות גם יחד שמשלבות טרור, פשע, פוליטיקה וחיים אישיים.
הסדרה "שומר הראש" (The Bodyguard) היא פרי היצירה של ג'ד מרקוריו (Jed Mercurio), הכותב של "שחיתות" (Line of Duty) וכמוה עוסקת בבחינת כליות של מערכות שאמורות לעורר בנו אמון ולקדם ולהגן על האינטרסים שלנו. גם אם האמון שלנו בפוליטיקאים כבר מזמן לא מה שאולי אי פעם היה, הייצוג של המאבקים הפנימיים מעלה כמה וכמה נקודות שאולי לא מקבלות ביקורת מעמיקה במסגרת הדרמה אבל לפחות מעלה אותן לדיון. ביניהם ניתן לציין, כמובן, את הטרור והדרכים להילחם בו, ההשפעה של הפחד ממנו על החלטות מדיניות והנזק המשני האפשרי שלהן, אבל גם האחריות של הפוליטיקאים להבין לאן הם שולחים חיילים וכמובן השפעת המלחמה באפגניסטן והפוסט טראומה שאיתה חוזרים לא מעט חיילים, על ההסתגלות שלהם לאזרחות ועל מערכות היחסים בחייהם.
מבחינת החוויה הטלוויזיונית הדרמה עשויה נפלא. טלוויזיה כמו שהבריטים יודעים לעשות: קצר וקולע. שישה פרקים בלבד, מנומסים, מרומזים לעיתים, עדינים לעיתים אבל מכה בבטן כשצריך, מורט עצבים כשצריך וגועש כשצריך. המשחק, הצילום, העריכה והשימוש בשקט ובפסקול כולם יוצרים דרמה הדוקה, עם קצב טוב וצפייה מהנה. אומרים ש"מיליארד סינים לא טועים", אז האמרה תקפה גם לבריטים. למעלה מ-10 מיליון צופים, כמעט מחצית מכלל הצופים בטלוויזיה בבריטניה בראשון בערב השבוע צפו בפרק האחרון של הסדרה, והיא הפכה להיות מאורע טלוויזיוני כמעט כמו פעם, עם קליף האנגרים ושיחות סביב הקפה של הבוקר. ה-BBC, שלא הוציא סדרה מדוברת כל כך כבר כמה זמן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם.

זהירות! מכאן והלאה ספויילרים!

כיאה לסדרה מדוברת, טוויטר היה מלא בתיאוריות וספקולציות עד לפרק האחרון. האם ג'וליה מונטגיו באמת מתה? האם תחזור בפרק האחרון, תגיד שהכל היה תרגיל מתוחכם להוציא לאור את הקונספירציה, והיא ובאד ימשיכו יחד? רבים ציפו לסוף דרמטי וטראגי, א-לה ג'ון לה קארה, אבל הסוף אופטימי, אולי אפילו סוף טוב. אפשר לראות בזה התלוצצות של הכותב והיוצרים על חשבון הציפיות הציניות-פסימיות של הצופים שמוצאים את זה קשה יותר להתמודד עם תקווה זעירה מאשר עם ייאוש מוחלט. גם אם הסוף לא סגר את כל הקצוות, והיה טוויסט שלא לחלוטין התיישב עם שאר העלילה, הסדרה עשויה מעולה ומספקת חוויית צפייה נהדרת.
דייויד באד הוא גיבור מדהים. לא מעט רגעים, בכתיבה של מישהו אחר, היו יכולים להיגמר אחרת לגמרי, אבל זה החינוך הצבאי וכנראה גם החינוך הכללי והאופי של באד שהופכים אותו לדמות שגם אם קשה לעיתים להזדהות איתה (בכל זאת, לחימה באפגניסטן היא לא חוויה שרבים שותפים לה כאן) אפשר בקלות לאהוב אותה. אנשים בטוויטר ציינו שלו הייתה זו סדרה אמריקאית ככל הנראה לא היו כוללים בה סצנה שבה באד מוכן סוף סוף להודות שהוא סובל מפוסט טראומה וללכת ולטפל בה. לורן טרנר מה-BBC מצטטת בכתבה חיילים לשעבר שאומרים שדווקא הסצנה הזאת תסייע אולי לחיילים עם PTSD לבקש עזרה. "בניגוד לסגנון של ה-PTSD שמוצג תכופות בסרטים הוליוודיים – פלאשבקים, באד מציג מגוון שלם של סימפטומים שחיילים חיים איתם שנים לפני שהם מוכנים להודות שהם זקוקים לעזרה". בעולם שבו דורשים מהגברים "להיות גבר", באד מציג חייל אידיאלי, חזק, אמיץ, חושב מהר, מתפקד בכל סיטואציה ולא מאבד שליטה לרגע כשהוא בתפקיד, אבל גם מספיק אמיץ כדי להודות, בסופו של דבר, שהוא זקוק לעזרה ולבקש אותה. זה לא "או-או", אלא "גם וגם". כל מה שצריך הוא משפט אחד קצר שהוא אומר כשהוא יושב על הכיסא מול המטפלת אבל כמה קשה היה להגיע לשם…
עוד סוגיה שעלתה לדיון במהלך השידור של הדרמה היא החשש שהצופים יבלבלו אותה עם המציאות וזאת משום שדמויות מוכרות מה-BBC הופיעו בה כעצמם. אנדרו מאר הוא פנים מוכרות בתור מבקר פוליטי שמארח בתוכניתו The Andrew Marr Show שרצה ב-BBC One מאז 2005, אותו ערוץ בו שודר "שומר הראש", פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים שעולים לכותרות. בסדרה הוא משחק את עצמו מארח ומראיין את שרת הפנים, ג'וליה מונטגיו, בנוגע לחוק שהיא מקדמת. ההופעה שלו פתחה דיון על הטשטוש בין מציאות לבדיה ועל הסכנה שבטשטוש שכזה בעולם של פייק ניוז. ומשום שהדיון הגיע אפילו למהדורות החדשות מאר החליט להגיב על ההחלטה שלו לקחת חלק בדרמה במאמר שכתב לגארדיאן. הוא מציג מספק נימוקים. אחד מהם הוא האפשרות לעבוד עם ג'ד מרקוריו, הכותב, ולחזות בעצמו ב"מאחורי הקלעים" של ההפקה. "אם צ'כוב או איבסן היו מציעים לכם לקחת חלק במחזה החדש שלהם, לא תגידו לא, נכון?" סיבה נוספת שהוא מציג הוא העובדה שעל אף שהדרמה היא פרי דימיון היא לא נפרדת מהמציאות ולא סגורה בבועה משל עצמה. הדרמה עוסקת בנושאים שגם המציאות עוסקת בהן, מעלה אותן לדיון, אולי אפילו מביאה קהל נוסף לדיון ובכך עוזרת לקדם ולפתח מעורבות. לטענתו, הצופים מודעים לכך שזאת דרמה, ולו היו בוחרים בשחקן לשחק את התפקיד שלו הדבר היה מוזר עוד יותר. ככה לפחות הצופים יכולים ליהנות מהשעיית האמון בצורה טובה יותר. ואולי נקודה אחרונה מהנקודות שהוא מעלה, המטרה של הסדרה לא הייתה לבלבל את הצופים או לגרום להם להאמין שהדרמה היא המציאות. לו הייתה זאת הכוונה של הכותב והיוצרים, הייתה בכך בעיה אתית ועל כן הוא לא היה נותן לזה יד. דוריאן לינסקי מה- News Statesman, מצטרף לדיון ומציין שזאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהבדיה והמציאות מטשטשים ומזכיר את שידור הרדיו של אורסון ויילס על הפלישה ממאדים שיצרה פאניקה קלה בקרב המאזינים. כמו אז, גם היום, השאלה היא האמון בתקשורת (או היעדרו) שכן "קל לנו יותר להאמין לבדיה כשהמציאות עצמה לא נראית לנו מציאותית". בכך הוא מזכיר את החשיבות של מודעות ושל "אוריינות מדיה" בבואנו לשפוט תוצרים טלוויזיוניים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.

 

סקירת ספרות – "סערה בכוס תה: הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי

שלוש מערכות תומכות בחיים שלנו: הגוף שלנו, הכדור שעליו אנחנו חיים, והחברה. לכאורה, הקשר ביניהם לא גדול. אבל שלושת הדברים הללו חולקים הרבה מן המשותף, כללים בסיסיים שנכונים לכל האורך, כללים של פיסיקה. הממ… פיסיקה… כמה מאיתנו זוכרים משהו משיעורי הפיסיקה בבית הספר? מצד שני, כולנו יודעים שאם אנחנו מחזיקים כוס תה ומנסים ללכת בזריזות מהמטבח חזרה לאזור העבודה שלנו, יש סיכוי גבוה שהתה יישפך. למה? ובכן, על כך ועוד בספר "סערה בכוס תה – הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי.

51skbwOxaLL._SX323_BO1,204,203,200_

ד"ר הלן צרסקי היא פיסיקאית חוקרת ימים. במקור ממנצ'סטר, בוגרת קיימברידג' וכיום מלמדת בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (University College London), ואל הספר שלה הגעתי דרך ההרצאה שעשתה ב-TED. משהו בחיבה, בסקרנות ובהתלהבות שלה מהפיסיקה ומהעולם הסובב מדבק. הרצון העמוק שלה לשנות את התפיסה הפופולארית של פיסיקה כמשהו שמקומו במעבדות מוארות ניאון באקדמיות או מכוני מחקר מעורר הערכה. לא כל בוגר קיימברידג' שש לחלוק את ידיעותיו עם הציבור הרחב ולהפוך את התחום שלו לנגיש ומובן. אז כמובן, יש דברים שאנחנו, ההדיוטות, לא נבין. אבל יש כמה עקרונות שאפילו אנחנו נבין, ולא רק זה, אלא נוכל לעשות את הניסוי במטבח שלנו (מה שנקרא, תנסו את זה בבית….).

C19ymTrtHkS._UX250_

הלן צ'רסקי

הספר שלה עובר על 8 עקרונות פיסיקליים בסיסיים: חוקי גז, כבידה, צמיגות ומתח פנים, השאיפה לאיזון, גלים, אטום ואלקטרו-מגנטיקה. כל פרק מוקדש לעקרון אחד והיא נותנת בו הסברים ודוגמאות מהטוסטר של המטבח, סיבוב ביצה (כדי לבדוק אם היא קשה או רכה) וקומקום וכוס תה, ועד מערכות ניווט מתוחכמות, החשמל שזורם בכבלים שבקירות הבית והויי-פיי שאנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.

הכתיבה שלה זורמת, מתובלת בדוגמאות קלות להבנה ולהזדהות, ומתובלות במגוון החוויות השונות ומשונות שאספה במהלך השנים. בתשובה לשאלה "איך הגעת עד הלום?" באחד הראיונות, ענתה שכמובן העניין היה כרוך בהרבה עבודה קשה, אבל גם בסקרנות ומוכנות לכל מיני התנסויות ואתגרים שלאו דווקא עמדו כמדרגה בדרך לאנשהו. חלק מההתנסויות שלה (כמו השתתפות בתחרויות ימי ביניימיות) נבעו פשוט מהרצון לחוות חוויות. זה בהחלט עוזר כשבאים לכתוב ספר מדע פופולארי. בסופו של דבר, בין כל ספרי העיון, שווה לעיין גם בספר שלה. מבטיחה לכם, פתאום אתם תשימו לב להרבה יותר דברים מסביב.

בולט ג'ורנל – או איך רעיון פשוט עושה שינוי גדול

בערך בתקופה הזאת של השנה, כשקרביץ ואופיס דיפו ודומיהם מתמלאים במבצעים, אנחנו מחפשים יומן לשנה החדשה. מסתובבים בין המדפים, בודקים, בוחנים, מחפשים יומן שיענה על כל מבוקשנו: שיהיה קטן מספיק כדי שנוכל לקחת אותו בתיק מדי יום, אבל גדול מספיק שיהיה לנו מקום לכתוב. שיעזור לנו לארגן את הזמן והמשימות שלנו היטב, שלא נשכח דבר ולא נגיע לדקה ה-90 עם הלשון בחוץ ורשימת מטלות שדחינו בלי סוף. רובנו מוצאים בסופו של דבר יומן. אנחנו פותחים אותו בהתלהבות וכותבים בו את כל מה שצריך, אבל במהלך השנה היומן משום מה נזנח הצידה, אולי כי המבנה שלו הפסיק להיות נוח, אולי כי פתאום יש לנו יותר דברים לכתוב בו ואין בו מספיק מקום, ואולי סתם כי הפסקנו לאהוב את צבע הכריכה שלו. אנחנו מתבוננים בעצבות ואכזבה בדפיו הריקים, אולי אפילו מרגישים קצת אשמה על שקנינו יומן יפה (ויקר) שלא השתמשנו בו. ובסופו של דבר נשארנו עם תזכורות בטלפון, ניסיון נואש לזכור כמה שיותר דברים בראש או שאנחנו משתמשים בפיסות נייר רנדומליות שהולכות לאיבוד בקלות.
אם גם אתם חיפשתם דרך לארגן את כל הדברים שלכם, תשמחו לגלות שמישהו חשב על דרך יעילה לעשות את זה. שמו ריידר קרול (Ryder Caroll) והשיטה נקראת "בולט ג'ורנל" (Bullet Journal) ובקיצור בוג'ו (Bujo). ריידר סבל בצעירותו מ-ADD והתקשה להתרכז ולסיים משימות. גם אם אינכם סובלים מ-ADD, העולם המודרני מספק לנו אינסוף הסחות דעת מכל הסוגים ורובנו מוצאים את עצמנו מתקשים להתרכז (תרימו יד מי שמצליח לא להביט בטלפון יותר מ-10 דקות…). כמות המידע שעוברת דרכנו במהלך היום וכמות המשימות שאותן אנחנו צריכים לבצע וביניהן לנווט מעמיסה על המוח שלנו לא מעט. קרול מדבר בהרצאת TED על העייפות המצטברת מהצורך המתמיד לקבל החלטות, עייפות שגורמת בסופו של דבר להימנעות מהחלטה, מהסיבה הפשוטה שאנחנו הולכים לאיבוד בתוך הסבך ושוכחים מה חשוב ודורש את תשומת ליבנו עכשיו ומה יכול לחכות. מתוך המחשבה שאנחנו צריכים משהו שיהיה פשוט, נגיש ומודולרי, הוא פיתח שיטה לארגן את המחשבות והמשימות וכל מה שצריך זה מחברת ועט.

ryder-carroll-tedx-900x493.png

ריידר קרול בשיחת TED

קרול פתח אתר שמוקדש ל"בולט ג'ורנל" ובו הוא פורס את הבסיס של השיטה, מסביר איך לעבוד איתה ומפרט את הרעיון מאחוריה ואת יתרונותיה. נוסף על כך, האתר כולל בלוג פעיל שבו כותבים קרול ואחרים שמיישמים את השיטה ומפתחים אותה, ובאים להראות עוד רעיונות ודרכים להשתמש בה. במסגרת הפוסט שלי כאן, אנסה לסכם בקצרה את הבסיס של השיטה לנוחיותכם ואתם מוזמנים לשוטט באתר שלו וללמוד עוד. תזכרו, כל מה שצריך זה מחברת ועט (למעשה, יש מחברת מיוחדת של "בולט ג'ורנל", אבל השיטה עובדת בכל מחברת שנוחה לכם).
1. תוכן עניינים – שני העמודים הראשונים יוקדשו לתוכן העניינים. כתבו "תוכן עניינים" בראש העמוד. כאן תוכלו להוסיף לאט לאט את הנושאים השונים במחברת ואת מספרי העמודים שבהם הם מופיעים כדי שיהיה לכם קל למצוא בה דברים. כן, זה אומר שצריך למספר את העמודים. אני אישית ממספרת כל שני עמודים סתם כדי לחסוך זמן (זה יוצא עמודים אי-זוגיים).
2. תכנון עתידי – שניים או ארבעת העמודים הבאים יוקדשו ל"תכנון עתידי". קרול מחלק את העמודים לשלושה חלקים לעמוד, כל חלק מוקדש לחודש אחר. כאן אנחנו נכתוב אירועים/משימות עתידיים שאנחנו יודעים עליהם כבר עכשיו (בבוא הזמן, נעביר אותם לתכנון החודשי/שבועי/יומי הרלוונטי). אל תשכחו להוסיף את ה"תכנון העתידי" לתוכן העניינים…
3. מפתח – המפתח הוא הדרך שלכם לסמן בקצרה את הדברים ביומן. סימון למשימה, פגישה, רעיון, הערה וכו'. קרול מציג דרך פשוטה של נקודה (משימה), עיגול (פגישה או אירוע), קו (הערה). ניתן להוסיף, למשל, כוכבית כדי לסמן שהמשימה חשובה.
4. תכנון חודשי – קרול מציג דוגמא לעיצוב פשוט ביותר: רשימה של תאריכים + האות הראשונה של היום בשבוע. כאן נכתוב דברים שאנחנו יודעים שיש לנו החודש (אירועים, דד-ליינים, וכו'…). לצד/בהמשך הדפים נכתוב את המטרות הגדולות שלנו לחודש הזה, משימות שעלינו לסיים/לבצע החודש. וכמובן, נוסיף לתוכן העניינים….
5. תכנון יומי – כתבו את התאריך והיום ותוסיפו את כל הדברים שיש לכם לאותו יום (משימות, אירועים, הערות). המטרה היא לכתוב בקצרה, רק בכמה מילים, כדי לאפשר רישום מהיר. אם רישום המשימות הופך להיות מטלה בפני עצמה, אתם לא משתמשים בבוג'ו נכון…..
6. נדידה (או איך לכל הרוחות לעקוב אחרי כל הדברים האלה) – הדרך לעקוב אחר משימות מאוד פשוטה. אם סיימתם, סמנו שסיימתם. משימה שלא סיימתם עליכם להחליט האם תוכלו לסיים אותה בקרוב והאם היא חשובה מספיק. אם כן, סמנו ">" והעבירו אותה ליום הבא. אם לא, או אם תרצו להעביר אותה למועד מאוחר יותר, סמנו "<" והעבירו אותה למקום הרלוונטי ב"תכנון העתידי". כך תוכלו לעקוב אחר המשימות שלכם מבלי לשכוח אף אחת. אם המשימה לא חשובה כלל, פשוט מחקו אותה.
7. אוספים – נניח ואתם רוצים לרכז במקום אחד פרטים ומידע רלוונטיים לשיעור/פרויקט/אירוע/משימה כלשהן. כל מה שצריך הוא עמוד ריק במחברת ולצרף לשם את הכול. לאחר מכן, מספרו את העמוד ותוסיפו אותו לתוכן העניינים. ניתן להכין אוספים של ספרים/סרטים/סדרות/ציטוטים/רעיונות ובעצם של כל מה שעולה על רוחכם.
זהו. עד כאן. הבסיס מוכן.
היתרון הגדול בשיטה הוא שהיא מודולרית, כלומר, ניתן בקלות רבה להתאים אותה לצרכים ולסגנון שלכם (אני למשל, אימצתי כמה מהרעיונות ללימודים ומנהלת מחברת נפרדת לשם כך). משום שהמחברת ריקה, אתם בוחרים איך לחלק אותה ובמה למלא אותה. ואם ניסיתם עיצוב או חלוקה אחת והיא לא עבדה עבורכם, חודש הבא אתם יכולים לנסות עיצוב אחר! אנשים שמשתמשים בבוג'ו מכניסים לתוכו גם דברים נוספים כמו מעקב אחר הוצאות או חיסכון, או מעקב אחר הרגלים שאתם רוצים לאמץ או להיפטר מהם (Habit Trackers). אם אתם אנשים עם חוש ציור ועיצוב, אוהבים דברים ויזואליים או סתם אוהבים לקשקש בזמן הרצאה או ישיבה, יש לכם מקום לעשות את זה. אתם יכולים לבחור צבעים לנושאים (Colour Coding) להוסיף דברים כמו נייר וואשי (Washi Tape) וסטיקי נוטס או להשאיר את הבוג'ו רק עם עט וזהו. תלוי בכם ובמה שטוב ועובד עבורכם.
כמה מילות אזהרה: כמו שאמרתי, הבוג'ו גמיש ויש הרבה אנשים יצירתיים שם ברשת. פינטרסט, אינסטגרם ויוטיוב מלאים בתמונות ובסרטונים של אנשים שמציגים את הבוג'ו שלהם ואת הדרכים השונות בהן הם עיצבו אותו. חלקם מקושטים ומעוצבים מאוד. אבל מאוד… השיטוט בכל אחד מהאתרים האלה הוא כמו קפיצה לתוך המנהרה של אליס. הסוף שלה הוא עולם קסום וצבעוני שאתם לא יודעים איך לצאת ממנו. אז תיזהרו מבזבוז של זמן יקר באתרים האלה ומההרגשה שהבוג'ו שלכם לא מקושט מספיק. מצד שני, שלושת האתרים האלה הם מקום פורה לרעיונות הן לתוכן והן לעיצוב של הבוג'ו שלכם וכדאי לשוטט בהם מדי פעם ולקבל השראה. זכרו, המטרה של הבוג'ו שהוא יהיה שימושי עבורכם, תתאימו את הרעיונות לסגנון שלכם, תנסו ותשנו אם אתם מרגישים שצריך או רצוי.
מאז שקרול פיתח את הבוג'ו, הוא עזב את עבודתו וכיום מתפרנס מהקידום והלימוד של השיטה ושימושיה. מילד שהתקשה להתרכז בבית הספר הוא הפך לאדם שמנהל עסק עצמאי ועוזר לאחרים להתקדם ולהשיג את המטרות שלהם. לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ובמבט על כל המשימות והמטלות שהחיים מטילים עלינו ואלו שאנחנו לוקחים על עצמינו, שווה לנסות את הבולט ג'ורנל. מי יודע, אולי המשימה הזאת שאתם דוחים בלי סוף תושלם סוף סוף?

Bullet-Journal-1