לגלות את גאליס

קול צוהל נשמע מהמסדרון של הכיתות. שמעתי במעורפל קטעי מילים "דני…", "יונתן…", "לוחות…"

נכנסה החבורה הצוהלת לכיתה, הקיפה אותי מכל עבר ושאלה: "שמעת מה קרה אתמול בגאליס???"

"הממ… מה זה גאליס?"

המבטים שלהם הבהירו לי חד משמעית ש-12 שנות לימודי, הבגרות המלאה והתארים האקדמיים השאירו לי חור נוראי בהשכלה ושעלי מהר מהר להשלים את הפער. אז השלמתי. די מהר (ותודה ליוטיוב). אם אינכם יודעים במה מדובר, כנראה שאין בסביבתכם הקרובה ילדים בגילאי 6-12.

"גאליס" היא סדרת נוער ישראלית שמשודרת בערוץ הילדים בהפקת דורי מדיה דרסט. היא מתארת את קורותיהם של ילדים בני עשרה במחנה קיץ ביער גאליס. יש בסדרה כל מה שצריך כדי להפוך ללהיט שהיא הפכה אליו. יש בה גיבור יתום ומעט מיוסר שמחפש את עצמו ואת הייעוד שלו, חבר טוב ומצחיק ובת זוג אוהבת שתלך איתו באש ובמים. יש משימות אתגריות ויריבויות בין הותיקים לשלושת החבר'ה החדשים. יש אוצר מסתורי ופנטסטי ועולם קסום שמתחבא ביער עם מערות שנפתחות ומתגלות רק לאנשים מסויימים ומסדר שהוקם כדי לשמור סוד במשך אלפי שנים ובעיקר, יש לה שיר דביק שכל הילדים אוהבים לשיר שאומר להם לתת לעצמם להיות מי שהם.

הסדרה משלבת בתוכה לא מעט ז'אנרים ביניהם פנטזיה, דרמה, קומדיה ורומנטיקה. קווי עלילה ודמויות מסויימות הולכות בדרך כלל עם ז'אנר עיקרי מסויים, מה שמאפשר לכל אחד למצוא משהו שידבר אליו. הסדרה גם מציפה מגוון נושאים שמעסיקים ילדים ומכאן כוחה. היא נוגעת בסוגיות של פרסום וסלבריטאות, דימוי גוף, כישרונות שונים וסטיגמות, כוחה של הטכנולוגיה וכמובן חברות ואהבה. לדמויות שונות יש כישורים שונים, ולכל אחד מהם יש חשיבות בפתרון חידות  ומשימות. ידע במדעים, בהיסטוריה, בספרות או חיבה לחידודי לשון, כולם חשובים לפתרון של משימות משום שהמשימות, כמו החיים, דורשות כישורים מגוונים.
כמה דוגמאות? בבקשה.

יולי סער (שירן סנדל) היא הדוגמנית הבלונדינית המפורסמת של המחנה שכל מעניינה נתונים לפרסונה הציבורית שלה, לקמפיינים שלה וליריבה העיקרית שלה – שקד. האמרגן שלה הוא דמות קומית שעסוקה רק בהצלחה של עצמו, הוא מחמיא לאגו של יולי עד אשר התדמית שלה ניזוקה ואז הוא מחליף אותה בכוכבת התורנית שהוא יכול לקדם – אחותה החורגת, רונה. עולם הזוהר מוצג כעולם שבו הקצב מטורף והאנושיות מועטה ואין בו מקום לטעויות. כיאה לסדרה שמכוונת לילדים וכוללת מסרים דידקטיים, יולי לומדת שאהבת הקהל והמבקרים היא דבר חולף ואילו חברים טובים נשארים, רק בתנאי שאתה מתייחס אליהם בהגינות וכבוד.

יולי סער (שירן סנדל)

הוגו (נווה צור) הוא הגאון של המחנה, ילד מחונן שתחביביו כוללים כימיה, פיזיקה, הנדסה, מד"ב ופנטזיה ו…. בישול. כל אלה תחומים שעוזרים לקבוצה לפתור מגוון אתגרים ובעיות, אבל לא התחומים הכי מגניבים של גיל הנעורים. אם זה לא מספיק, הוגו הוא גדל גוף, שמן, מה שלא מפריע לו להיות חבר נהדר ואיש צוות משמעותי אבל מקשה עליו למצוא בת זוג. גם הסוגייה הזו נפתרת באחת העונות כאשר הוא מוצא את עדי שחולקת איתו חיבה לבישול ולמד"ב. המסקנה ברורה – מראה חיצוני זה טוב ויפה אבל מה שבתוך הקנקן זה הדבר החשוב באמת. קיטש, אבל נכון.

הוגו (נווה צור)

דמויותיהם של מאיה ואודי (רוני דלומי ובן רביד) מציגות תחום לימוד נוסף שלא נתפס כתחום מגניב בגיל הנוער – ספרות. שניהם חובבי הספר ולא אחת מנהלים דיונים של סופרים וספרים שאהבו לקרוא. אחד מהם הוא אמיל אז'אר, שרק לאחרונה הם גילו שהוא ורומן גארי, הסופר הצרפתי, הם אותו אדם. "כל החיים לפניו" של אז'אר הוא אחד הספרים שבתי ספר מלמדים לבגרות בספרות. ספרו של גארי, "עפיפונים" שמתאר כפר צרפתי קטן תחת שלטון הנאצים הוא פנינה ספרותית אנושית, רגישה ויפה שנפלה לידי בזכות הסדרה.

מאיה (רוני דלומי) ואודי (בן רביד)

דמותה של גילי (מיטל מיכאלי), שחולה במחלה קשה, מציגה תמונה לא חיובית במיוחד על אחת מהמערכות החשובות ביותר לחברה – מערכת הבריאות. המחלה של גילי היא מחלה נדירה. היא אמנם לא חשוכת מרפא אבל התרופה עולה הון, הון שלהוריה של גילי אין. בדרכים שונות ניסו ההורים לדבר אל ליבה של חברת התרופות להוזיל את עלות התרופה אך התחינה נפלה על אוזניים ערלות. עד הרגע שבו יו"ר החברה רצתה להיבחר לשרת הבריאות. את ההבטחות שהבטיחה היו"ר הנכבדת לגילי ולעוד מספר ילדים כמוה אתם יכולים לנחש באותה קלות שבה תנחשו אם קיימה אותן או לא. ברגע שנבחרה לשרת הבריאות היא נתנה לחברה הישנה שלה זכויות מופלגות והפילה את כשלון הבטחותיה לגילי על הבירוקרטיה בחברת התרופות. אל דאגה, לסיפור של גילי יש סוף טוב (סדרה לילדים, בכל זאת) בזכות תושייתם של שניים מחבריה למחנה. מעט ביקורת בונה, למה לא?

גילי (מיטל מיכאלי)

הסדרה זכתה להצלחה אדירה בארץ ואף נמכרה לשידור בחו"ל (איטליה והודו), הישג מרשים לסדרה ישראלית לנוער. אין זה אומר שהיא חפה מבעיות. בעונות האחרונות נדמה שהכותבים מותחים מעט יותר מדי את ה- suspension of disbelief בקווי עלילה שפתרונם פתאומי מדי או דמויות שמשנות את עורן בצורה לא טבעית, או העובדה שהעיסוק במערכות היחסים הרומנטיות בין החניכים גבר על העיסוק בהרפתקאות וידע. גם ייצוג מגוון יותר של הנוער הישראלי היה עושה לסדרה טוב (אבל זו הערה לליהוק). מצד שני, מזכירים בה היסטוריה ("כוח צביקה"), מסבירים מהו מורס ואיך מנווטים ביער ופתאום זה מגניב לדעת, להתלהב ממדעים או היסטוריה או ספרות כי הדמויות האהובות מתלהבות מהן ולכל ידע יש חשיבות בהרפתקאות והמשימות של החניכים בגאליס. יש בסדרה הרפתקאות, יש בה קסם ויש בה הבטחה שהצדק והאהבה ינצחו תמיד. בינינו, מה עוד צריך לסדרה טובה?

חברי גאליס (עונה 1)

שידור חוזר: סיפורי מלחמה, ילדים.

נמל תל אביב, ערב. רחש גלים מתדפקים על סלע. בתוך האנגר 26 מתקבצים והולכים אנשים שונים לערב השקת תרגומו של ארז יוסקוביץ לספרו של הסופר היפני נוסקה אקיוקי (Nosaka Akiyuki). “סיפורי מלחמה לילדים”. ומה לסיפורי מלחמה ולילדים?

פאנל הדוברים של הערב כלל את המתרגם, ארז יוסקוביץ, ד”ר מיקה יממורי-לוי, מרכזת לימודי יפנית באוניברסיטת תל אביב ומעריצה גדולה של נוסקה וד”ר שונית שחל-פורת, מרצה לספרות יפנית ומתרגמת. כל אחד מהדוברים האיר את האירוע באור אחר והוסיף תוספת מרתקת על האיש, הסיפור והתרגום.

קווים לדמותו של נוסקה

ד”ר יממורי-לוי סיפרה כי בעוד בנות גילה בנות ה-12 שמו בארנק תמונה של זמרים או שחקנים מפורסמים, היא הוציאה תמונה של נוסקה ושמה בארנקה. כאשר היא הראתה את התמונה ששמה בארנק, לא נותר לנו אלא להסכים עמה. משקפי שמש, סיגריה, חזות של אדם “קוּל” שלא מגלה שתחתיה נמצאת טרגדיה של מלחמה.

אך הסופר נוסקה אקיוקי איננו רק סופר אלא במידה רבה איש אשכולות של ממש. בין שאר משלחי ידו ניתן למנות סיפורת, שירה, עריכה של מגזין פרובוקטיבי וכן גם פוליטיקה, כאשר נבחר ב-1983 להיות חבר פרלמנט. הוא ניסה להיבחר כבר קודם ב-1974, בעודו מציע “להעיף גם שמאל וגם ימין מפני שאי אפשר לסמוך עליהם יותר”. הוא עצמו הקפיד בחייו להוציא את משנתו, אמונה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי כמו גם בחשיבות החקלאות ליפן, מן הכוח אל הפועל. כמסקנה משנות הרעב של המלחמה לא הסתפק נוסקה באמירות בזכות החקלאות אלא עיבד חלקת אדמה משלו באזור ניגטה
(Niigata).

כחלק מדרכו להפיץ את משנתו הוא שר את השיר Marylyn Monroe No Return (マリリンモンローノーリターン מרילין מונרו אין חזור) בו הוא שר כי העולם יסתיים עוד מעט, גם הדובדבן וגם הכריזנטמות נובלים. הדובדבן, אחד מהסמלים של יפן, המסמל גם את המשטרה, אשר תבעה אותו על פרסומים פורנוגרפיים, והכריזנטמות המסמלות את הקיסר הופכות את השיר לשיר מחאה כנגד המוסדות המפריעים לחופש הביטוי. המוטו של נוסקה, במשך כל שנות פעילותו היה כי על הצעירים לא לסמוך על .המבוגרים, רק לשרוד

מעט ידוע על שנותיו בתקופת מלחמת העולם השנייה, וד”ר שחל-פורת ציינה כי במידה מסוימת סיפור חייו בתקופה זו כמוהו כבראשומון, שבו איש אינו יודע את הסיפור האמיתי, אך רבים מסיפוריו, ובמיוחד קובץ סיפורים זה, סובבים סביב המלחמה, הנוראות שבה ותוצאותיה הרות האסון.

הלוויתן הענק שהתאהב בצוללת קטנה וסיפורים אחרים

ארז סיפר על ההיכרות הראשונה שערך עם סיפוריו של נוסקה בקורס שהעבירה ד”ר שחל-פורת באוניברסיטת תל אביב. שם גם גילה את הערצתה של ד”ר יממורי-לוי לסופר הנפלא הזה, הסופר שמוצא דרך לספר את הנורא מכל בצורה עוצרת נשימה אך מלאת חסד. הוא נזכר בו שוב לאחר מלחמת לבנון השנייה בה מצא את עצמו חוזר לאותו מקום בו עשה גם את השירות הסדיר. כדבריו: “דברים נראים שונה לילד בן 18 ולאדם בן שלושים” ולאחר שהות ביפן החליט לקחת על עצמו את פרויקט התרגום של אסופת הסיפורים, אתגר לא פשוט אשר צלח בידו בצורה נהדרת.

מעטים יודעים כי הסרט הידוע “קבר הגחליליות” (בבימויו של איסאו טאקאהאטה (Isao Takahata) מסטודיו ג’יבלי), מבוסס על סיפור באותו השם של נוסקה, רק שבניגוד לסרט, הסיפור קשה אף יותר אף על פי שבשניהם הסוף איננו  טוב. זהו אחד המאפיינים של כל הסיפורים הכלולים בספר הזה. אך אנא, אל תמהרו להניח אותו מידיכם ולוותר על חוויית הקריאה המטלטלת. רוח האדם מפעמת בכל סיפור וסיפור ומעניקה נחמת מה על כך שגם אם לא צלחו מאמצי ההצלה במלחמה, לא של הלווייתן שהתאהב בצוללת וניסה להצילה, ולא של האם שניסתה להציל את ילדה והפכה לעפיפון, הרי שרוח האדם שלעיתים נדמה לנו כי נעלמה, עודנה קיימת גם בתוככי הזוועה.

לאחר השיחה עלתה השאלה האם באמת הספר הוא ספר ילדים כפי ששמו אומר. קוראים שהגיבו לספר טענו כי לא היו נותנים לילדיהם לקרוא אותו וגם המתרגם, ארז יוסקוביץ עצמו טען כי היה נותן לבתו לקרוא את הספר רק בגיל יחסית מאוחר. ד”ר שחל-פורת, מאידך, ציינה כי מצאה את הספר ביפן במחלקת הנוער ואף נתנה לבנה בן ה-11 לקרוא את הספר עליו כתב “בין בחירה לבין בריחה יש אזור ביניים של חסד אנושי ושם נמצאים הסיפורים האלה. אין רגע קריטי של הכרעה. יש לנהוג לפי הטבע, והוא טוב.”

האם הספר אכן לילדים או לא? האם הוא מדבר לילד שנותר בכל מבוגר? אין לדעת. איש איש יבחר את גישתו. אך את זאת ניתן לעשות רק לאחר הקריאה.

סקירת ספרות – עולים על הגדר

ספרות מזמן לא הייתה נושא כל כך חם בדיון הציבורי, אבל בשבועות האחרונים לימודי הספרות בבית הספר עלו לכותרות. מה מלמדים ומה ראוי ללמד? מי מחליט ומה סיבותיו? האם אלה הסיבות הנכונות? חינוך הוא עניין של ערכים וערכים הם עניין של אידיאולוגיה והדיון גלש מהר מאוד מדיון על טיב הספר (שרבים מהמגיבים על הסוגיה כלל לא קראו) לדיון אידיאולוגי-פוליטי. מאמרים רבים נכתבים בישראל ובעולם על תפקיד מדעי הרוח באוניברסיטאות, אבל אולי כדאי לשאול תחילה מהו תפקיד מדעי הרוח, ובמקרה הזה ספרות, בבתי הספר.

ללימודי הספרות בבית הספר יש שני תפקידים עיקריים, הראשון הוא "תוכן" והשני הוא "טכניקה". ה"טכניקה" כוללת את כל אותם אלמנטים שלפיהם אנחנו קובעים אם הספר טוב. אלה הם הכלים בארגז הכלים של הסופר, מאפיינים של ניתוח ספרות שדרכם אנחנו מפרקים את הטקסט כדי להבינו. ניתוח של סוגות שונות (רומנים, סיפורים קצרים, שירה, מחזות), דמויות (שטוחות ועגולות), עלילה, מקום וזמן (Setting), מוטיבים, שפה וסגנון וכמובן המספר לסוגיו הם אלה שמרכיבים את הסיפור והופכים אותו למה שהוא. קחו את אותה העלילה ותספרו אותה אחרת והנה קיבלתם ספר שונה לחלוטין גם אם הוא מתאר את אותם המאורעות. ספרות טובה בנויה היטב, יוצרת הגיון פנימי כלשהו שניתן לעקוב אחריו דרכו עובר המסר של הסיפור.

המסר של הסיפור הוא חלק מ"התוכן" על כן, באופן כלשהו לבחירה בספר כזה או אחר ישנה חשיבות ערכית. ובכל זאת, ה"תוכן" העיקרי של לימודי הספרות הוא הרחבת האופקים של התלמידים דרך לימוד של סופרים ידועים מהספרות הישראלית והעולמית וקלאסיקות שחצו מגבלות של זמן ומקום. סופרים כמו צ'כוב ודוסטוייבסקי, עגנון ואפפלד, המינגווי ואלן פו, כולם זכו בתהילה על המיומנות שלהם לספר סיפור. הספרים והסיפורים שלהם הפכו לקלאסיקה שראויה להילמד לא רק בזכות המיומנות שלהם בסיפור הסיפור והשימוש בשפה אלא גם משום שהם מייצגים תקופה והלך רוח שמדגישים משהו באדם, משהו שמדבר לכל קורא ולא משנה מאיזו תרבות או רקע הוא מגיע.

הלימוד של האלמנטים הטכניים מהם מורכב ספר אינם נשארים במסגרת לימודי הספרות. הם משמשים לניתוח של כל סיפור באשר הוא ולא משנה איך הוא מסופר: ספרות, קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה (לא ניכנס כאן לעובדה שלכל מדיום כזה יש "טכניקה" משלו שמשפיעה על אופן סיפור הסיפור). המיומנות להבין מניעים, אופי של דמויות, מטרותיהן הן מיומנויות אנושיות שמשמשות את כולנו גם בחיי היום יום. היופי של הספרות והחשיבות שלה הוא שהיא מאפשרת הצצה לתוך דמויות שהן שונות מאיתנו ולראות מניעים ומטרות של אנשים שונים מאיתנו. בכך אנחנו מרחיבים את ההבנה שלנו בנוגע לטבע האנושי.

גאווה ודעה קדומה, גרסת הסרט (2005)

ספרות וקריאה הם הדרך הקלה ביותר למסע בזמן. ספר טוב מכניס את הקורא לסיפור שמתרחש במקומות שונים על פני הגלובוס, אל תוך ראשן וליבן של דמויות שונות, לתוך חוויות שונות של החיים. בחלק מהמקרים הקורא היה רוצה להיות שם, בתוך העולם הבדיוני הזה, ולחוות יחד עם הגיבורים את ההרפתקאות המרתקות, ולעיתים דווקא העובדה שזהו ספר שניתן לסגור ולהניח בצד היא המעודדת משום שהקורא לא היה רוצה לחיות בעולם של הספר. תחשבו לרגע על הרעיון לצאת להרפתקה עם ההוביט בילבו בגינס של טולקין, או לחילופין להיכנס לחדר 101 של 1984 של אורוול?

 

במסגרת הלימודים בבית הספר אין מספיק זמן לעבור על כל הקלאסיקות של הספרות הישראלית והעולמית. את כמות הספרים שהילדים קוראים במסגרת שיעורי הספרות ניתן לספור על כף יד אחת, על אף שהרשימה שממנה המורים יכולים לבחור מגוונת למדי. כל אלה שהספרות יקרה לליבם, אל תסתמכו רק על מערכת החינוך. משאביה וזמנה קצרים ועבודתה רבה. למדו את הילדים את אהבת הספר ותנו להם לקרוא. המגוון של הספרות עצום כל כך, מגוון כל כך, שכל מה שצריך הוא סקרנות.

קצרצרים: היורד למעלה – סקירה

אורי הסתבך עם קבוצת ה"ברברשופ" שבה שר, חברה שלו זרקה אותו אחרי שלוש שנים וקראו לו לאימון במילואים שהוא לא מתכוון ללכת אליו. בניסיון להתחיל מחדש הוא מחליט לתפוס טרמפ עם אוניית סוחר מנמל חיפה ואת הדרך מהכרמל לעשות ברגל, במדרגות שמובילות מההר לנמל. משה, שיחסיו עם אשתו ידעו ימים יפים יותר, מחליט ללכת לחפש במדרגות שעולות מהעיר התחתית לכרמל את העגיל האבוד של אשתו, עגילים שהוא נתן לה לחתונה. אחד עולה, אחד יורד, וביניהם החיים עצמם.

על רקע הנופים של חיפה, מפגשים פיוטיים, קטנים כמו "גרגירי אבק" (במילותיו של הבמאי, אלעד קידן), מקבלים זמן מסך קצר שמאיר את החוויות היומיומיות של בני האדם בעיר הגדולה. אורי והחבר מהמילואים או המכרים בבית קפה במסדה, משה ועורך דין הערבי או העובדת בחנות "מחסני חשמל", אורי ומשה שמדברים על ימיהם כתלמיד ומורה בבית הספר ליאו-בק בהדר. הצופים מגלים על זוג הגיבורים לאט לאט, ממפגש למפגש מסתברת ומתבהרת עוד פיסה מהדמויות שלהם.

קידן סיפר שלתפיסתו בסרט ישנם שני גיבורים, הגיבור הספרותי והגיבור הקולנועי. הגיבור הספרותי הוא אורי, לא רק משום חיבתו לספרות ולשירה, יכולתו לצטט את ביאליק וניסיונו לכתוב ספר על הנאורות האנושית, אלא גם משום שחייו מורכבים מפיסות-פיסות של מערכות יחסים שונות ולא מוצלחות במיוחד. רוחב היריעה של חייו הצעירים גדול יותר והדברים שהוא מבקש לחמוק מהם רבים ומגוונים.

איתי טיראן – אורי

הגיבור הקולנועי, זה שיש לו מטרה אחת ויחידה בסרט הוא משה, שמחפש את העגיל האבוד של אשתו בתקווה שאם ימצא אותו תימצא יחד איתו גם אהבתם הישנה. כמעט עד לסוף הסרט איננו יודעים מדוע אינו עובד, ומדוע עסקיו כוללים את סוסי הצעצוע שעומדים בקניונים ותו לא והדבר מתגלה בסצנה אירונית עצובה-משעשעת דרך צלע שלישית… סליחה, דמות שלישית. בלי ספויילרים. 😛

אורי קלאוזנר – משה

אבל אולי הגיבורה השלישית, זו שנוכחת מאוד בסרט היא העיר. קידן העיד על העניין שיש לו בטופוגרפיה של המקום בו הוא מצלם, והוא רואה בה חשיבות גדולה. גם סרטו הקצר "המנון" המתרחש בירושלים כולל מפגשים אקראיים בין הגיבור שיוצא לקנות משהו במכולת השכונתית לבין אנשים ברחוב. שוט הפתיחה של הסרט, שוט ארוך שעובר מבתי הזיקוק דרך ההר ועד לנמל מציג את הזמן והמקום בו מתרחש הסיפור. הסצנות ברחבי העיר הן כמו משחק לקהל החיפאי שיושב ומסמן לעצמו את המקומות שהוא מכיר. זה לא פרסום לעיר אלא הומאז' לסמטאות, למדרגות, ולנוף מהכרמל לנמל מצד מי שגדל בה בין ההר לים.

משבטים לחברה – בחזרה ל"השבט"

מה היה קורה לו יום אחד, כל המערכות המודרניות היו קורסות והחברה האנושית הייתה צריכה להתחיל לבנות את החיים מחדש? כשהדברים הבסיסיים של מזון ומחסה לא בטוחים יותר וצינון או שריטה קלה יכולים לעלות למישהו בחייו. קשה לדעת על מי לסמוך אבל קשה לשרוד לבד. כמה הקשות על המקלדת וגוגל יגלה שתחילה התגבשו משפחות, אחר כך קבוצה של משפחות שהפכו לשבטים ולבסוף שבטים שהפכו לעמים ולמדינות. אבל מהי חברה? מהם מאפייניה? מהם העקרונות המנחים אותה? מיהם מנהיגיה ואיזהו מנהיג ראוי? מה קורה לה כשהיא נתקלת בקושי? מה קורה לה בצמתים של שינויים הרי גורל בהיסטוריה? שאלות גדולות שכאלה מעסיקות אקדמאים בכל מקום על פני הגלובוס, אבל אלה גם שאלות שמעסיקות כל אדם באשר הוא והתשובות שהוא נותן להן מעצבות את הדרך וה"אני מאמין" שלו, במיוחד הדבר נכון לגיל הנעורים שבו מתעצבות זהות ותפיסות עולם.

סדרת הטלוויזיה הניו זילנדית לנוער, "השבט" (The Tribe), ששודרה בין השנים 1999-2003 ואף שודרה בארץ בערוץ הראשון, עוסקת בדיוק בשאלות הגדולות האלה. הסיפור די פשוט – וירוס מסתורי הורג את כל המבוגרים ומותיר את הילדים לדאוג לעצמם ולשרוד. אין יותר בתי ספר, סופרמרקטים, מערכות רווחה או ביטחון. "הישרדות" הדור הראשון. אם הסגנון מזכיר לכם קצת את "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, אין פלא. גם שם, קבוצה של ילדים מנסה לשרוד בעולם ללא מבוגרים. אבל בניגוד לגולדינג, שמציג תמונת עולם דיסטופית מאוד על היצרים והדחפים האפלים של החברה האנושית, "השבט" מנסה להציג תמונה קצת יותר מאוזנת ומגוונת הגם שגישתו כלפי הדברים שהוא מוצא ראויים ברורה מאוד.

מרבית העלילה מתרחשת בעיר אשר הופכת להיות מיקרוקוסמוס שבו שבטים שונים שולטים על אזורים שונים ומציגים דרכים שונות לנהל חברה. ה"לוקוס" (Locos) שסיסמתם "כוח וכאוס" (Power and Chaos) מטילים אימה על העיר בכוחנות ובאלימות שלהם. יש להם מנהיג כריזמטי, זוט (Zoot), ששולט לא רק בזכות החזון הכאוטי שלו אלא גם בזכות הפחד שהוא משליט. כמוהם גם "כלבי השטן" (Demon Dogs) ו"קרקס השבט" (Tribe Circus). בניגוד אליהם ישנם גם שבטים שבוחרים להתרחק מהעיר ולמצוא מחסה באזורי הכפר והיער. שבט "בנות החווה" (Farm Girls) מפתחות את החווה של המשפחה ומגדלת שם פרה, כבשה, ודגנים ואילו שבט אחר, שבט ה-Ecos, ובכן, אתם יכולים לנחש, תקע יתד ביער ומשתדל לחיות בהרמוניה עם הטבע.

מימין: זוט. מנהיג השבט שססמתו "כוח וכאוס"

מרכז הסיפור הוא שבט שהתגבש בקניון נטוש ועמוס עכברושים – מכאן שמם, "עכברושי הקניון" (Mall Rats). רובם הגיעו לשם במקרה, נסים על נפשם מפני שבטים ששולטים ברחבי העיר בחיפוש אחר מקלט בטוח. תחילה, המכנה המשותף היחיד היה החיפוש הנואש אחר ביטחון ומזון, ולאט לאט הם אימצו גם ערכים משותפים נוספים כמו דמוקרטיה (שבה כל החלטה שנוגעת לשבט מתקבלת לפי רוב בהצבעה ולכל ילד יש קול אחד), משפט הוגן (עם ייצוג לשני הצדדים), חלוקה של נטל העבודה בקניון, וכמובן מנהיג ראוי. הסמל שלהם הוא פנטנגל, סמלו של האביר גאווין שמסמל חברות, נדיבות, צניעות, אדיבות ואדיקות (על הסדרה ודת – בהמשך).

עכברושי הקניון

בעולם שבו אין יותר חנויות או מבוגרים שיספקו את הצרכים, יש חזרה לחברה בראשיתית שבה המזון דל ומועט וכל פה שצריך להאכיל חייב להרוויח את לחמו דרך עזרה לשבט כולו. כל אחד שרוצה לשרוד צריך להיות "מועיל" במשהו. בחברה כזו כל ידע הוא כוח. אין זה אומר שאנשים שאינם במצב לתרום מכוחם נזרקים החוצה. טרודי הכורעת ללדת מקבל את כל העזרה והתמיכה שהיא זקוקה לה, במהלך ולאחר הלידה, ובסופו של דבר מתחזקת מספיק כדי לתרום את כישורי הבישול שלה. דל, בנם של זוג רופאים, מצליח להציל את חייה של טרודי בזכות פירורי הידע שספג מהוריו. ג'ק, הגאון הטכנולוגי של הקניון, מצליח למצוא דרך לאבטח את הקניון והוא ודל בונים יחד מערכת לסינון וניקוי מי גשמים והפיכתם למי שתייה וכן דרך להטענה מחודשת של סוללות ע"י תחנת רוח מאולתרת, שני דברים חיוניים ביותר שמספקים גם את השבט וגם את האפשרות לסחור עם שבטים אחרים. טאי-סן מביאה איתה ידע ברפואה של צמחים וטאי צ'י ופועלת ליצירת אווירה טובה. לקס הוא סוג של בריון ולכן הוא ראש האבטחה, ואילו אמבר ובריי הופכים אט אט למנהיגי השבט ביכולת שלהם לארגן את כולם ולנהל משא ומתן עם השבטים האחרים. גם הילדים הקטנים תורמים מכוחם בעיקר בניקיון וסידור. כל חברי השבט חייבים לקחת חלק בתחזוק הקניון והאזורים בהם הם חיים וכל אחד אחראי על פיסת הקניון שלו. האנשים נמדדים לפי מה שהם יכולים לעשות, ולא לפי מגדר, כסף או מעמד שכן הכאוס חוגג ולכסף של פעם ולמעמד של פעם אין יותר שום ערך.

אחרי שהביטחון והמזון יחסית יציבים ואיום הוירוס לא מרחף מעל ראשם, העונות המתקדמות יותר תוקפות נושאים מורכבים כמו ההשפעה של דת ושל טכנולוגיה על החברה האנושית. במרכז העונה השלישית עומד שבט ה"נבחרים" (Chosen) שבראשו "השומר" (The Guardian) שמגיע לעיר כדי לנקום את מותו של זוט. "הנבחרים" הם שבט דתי שהעלה את זוט, מנהיג ה"לוקוס" המת, לדרגה של אל ואליו יצורפו טרודי שהייתה החברה שלו לפני הוירוס ובריידי, הבת שלהם כדי ליצור את השילוש הקדוש החדש. הוא משליט טרור בעיר ואוסף סביבו יותר ויותר אנשים, חלקם ממניעים פרקטיים כמו מזון ובטחון יחסי וחלקם מתוך רצון להאמין באיזה כוח עליון שיבוא לעזרתנו אם נהיה ילדים טובים. כמו תמיד, מטרה טובה שנלקחה לקיצוניות הביאה לטירוף ובסופו של דבר להתפרקות השבט וכמעט הביאה גם להתפרקות "עכברושי הקניון" בשל מעבר של חלק מהם לצד של "הנבחרים".

שבט "הנבחרים"

עונות 4 ו-5 מביאות לקדמת הבמה את הדיון בכוחה של הטכנולוגיה, דיון חשוב בעולם הסמארטפון, הרשתות החברתיות והמרחב הוירטואלי. ה"טכנוס" (Technoes) כבשו את העיר בסערה והביאו איתם חזרה את החשמל, המים והטלוויזיה (כולל חדשות ופרופגנדה) אבל גם את המחשב ואת העולם הוירטואלי שבו הכל יכול להיות. האשליה קלה בעולם הדיסטופי שבו הילדים חיים והתלות ההולכת וגדלה שלהם בעולם הפנטזיה הוירטואלי גוררת לא מעט בעיות כאשר הגבול בין הוירטואלי לבין המציאות הולך והופך מטושטש יותר ויותר. כדי להיפטר מאחד ממתנגדיו, ראש השבט, ראם (Ram) מטשטש עוד יותר את הגבול בין הוירטואלי למציאות. הוא בונה משחק וירטואלי שנראה בדיוק כמו העיר עצמה שבו משתתפים כל ילדי העיר. הם צריכים לתפוס ו"למחוק" את המתנגד, ג'יי (Jay), שמוצג כאויב הציבור. לאחר המשחק, כשראם הופך את כל העיר למגרש-משחקים וכל הילדים שחקנים אחד הילדים כמעט מביא למותו של ג'יי משום שהוא בטוח שזוהי איננה מציאות כי אם המשחק הוירטואלי. בשורה התחתונה, הטכנולוגיה מוצגת כחסרת מוסר כשלעצמה. היא כלי ותו לא. השאלה היא מי ואיך משתמשים בה, ובעיקר – בשביל מה.

שבט ה"טכנוס"

ולמרות הכל, "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". לכל אורך הסדרה, הילדים ובייחוד "עכברושי הקניון" רצו לעשות את הדברים "נכון". לא כמו המבוגרים. עולם המבוגרים נתפס כעולם חולה, מרושע וחסר צדק והילדים משתדלים לתקן את המעוות ולבנות חברה צודקת והוגנת יותר. אבל בני אדם הם בני אדם ותאווה לכוח קיימת משחר ההיסטוריה, על אף שההיסטוריה מראה שוב ושוב שתאווה זו איננה מביאה לדברים טובים. המוטיב של "כוח וכאוס" עובר כחוט השני לאורך הסדרה משבט לשבט שתאבים לכוח ומביאים כאוס. גם בתחילת הסדרה וגם בסופה בני האדם מנסים לשחק את אלוהים ונכשלים. בתחילת הסדרה המבוגרים מתים בגלל וירוס שנועד למנוע הזדקנות אבל יצא משליטה (הוירוס נקרא pandorax, רמז למיתולוגיה ולתיבת פנדורה). בסוף הסדרה ראם בונה מחשב עם בינה מלאכותית שמסוגל ללמוד לבד, והמחשב לומד ולא זקוק יותר להתערבות אנושית. דפדוף קצר בדפי האנציקלופדיה בזיכרון המחשב גילה למחשב שבני האדם הם אלה שאחראים למלחמות הנוראיות ולהרס הסביבה ועל כן המסקנה המתבקשת היא שבני האדם הם האיום הגדול ביותר לשאר צורות החיים ולעצמם וצריך להיפטר מהם. לקראת הסיום מתרחש דו קרב בין המכונה המתוחכמת לבין האנשים שיצרו אותה ולמרות שהסיום רחוק מלהיות הפי אנד, אין ספק מי ניצח בויכוח בדו קרב הזה.

כישורי המשחק דורשים ליטוש והטקסטים לא מתוחכמים במיוחד אבל הדמויות בנויות בצורה יציבה ולא מסובך לפענח מי זה מי. אין זה אומר שהדמויות פלקאטיות או סטריאוטיפיות. הדמויות שנשארות לאורך העונות מתפתחות, לומדות ומתבגרות. הסדרה היא סדרת נוער בפורמט שלה, פרקים של כחצי שעה ובדומה לסדרות נוער אחרות היא עוסקת מעט מאוד במבוגרים לרוב לא בצורה חיובית במיוחד. הייחודיות של הסדרה היא ה-setting שלה. עולם כאוטי, בראשיתי שבו כל מה שאנחנו מכירים כסממנים של חברה מודרנית נעלם. לא עוד סדרה של בית ספר תיכון או מחנה קיץ או מערכות יחסים אלא בעיות כלל-אנושיות, פילוסופיות שמוצגות בדרך נגישה, מהנה ומעוררת מחשבה. בניגוד לסדרות נוער טיפוסיות, הסדרה מציגה שאלות גדולות שאפילו מבוגרים נתקלים בהן בצורה של סיפור עם דמויות שניתן להזדהות איתן. באופן זה היא מפתחת מחשבה בקרב מי שתוך כמה שנים ימצאו את עצמם חברים שווה זכויות וחובות בחברה האנושית שבה הם חיים ויצטרכו להחליט איזה סוג של חברה, איזה סוג של "שבט", היו רוצים לבנות.