פתגם יפני אומר "מי שאינו מטפס על הר פוג'י אף לא פעם אחת הוא טיפש. מי שמטפס פעמיים הוא טיפש כפליים". טיפשות או לא, הרעיון לעבור מספסל הלימודים האקדמיים לטיפוס על הר שגובהו 3776 מטרים נכנס בקלות לקטגוריה של שיגעון.
אם אינכם מטפסי הרים מקצועיים, או לפחות כאלה שיש להם כבר הר או שניים באמתחתם, לא משנה כמה תקראו על הטיפוס בפורומים השונים שום דבר לא יכין אתכם לטיפוס עצמו. לכאן או לכאן אין חכם כבעל ניסיון. בצהרי יום שבת הגענו באוטובוס מקוואגוצ'יקו (Kawaguchiko) אל התחנה החמישית שעל ההר במסלול יושידה. מסלול יושידה נחשב למסלול העממי ביותר מתוך ארבעת מסלולי הטיפוס שעל ההר, ואם זהו המסלול העממי, אני נחרדת מהמחשבה על שלושת המסלולים האחרים שמובילים מרגלי ההר או מאמצעו אל הפסגה. אבל היינו מאובזרות ומוכנות. או כך חשבנו.
הר פוג'י הוא הר קדוש ליפנים ולפי האמונה האלים היפנים שוכנים בפסגתו. גם בתחנה החמישית יש מקדש שינטו, ולפי הנוהג המקובל נכנסנו אליו להתפלל לאלים לטיפוס מוצלח. התחנה החמישית הייתה הומה מאנשים. כאלה שהגיעו לטפס, כאלה שירדו מההר וכאלה שרק הגיעו להתפעל ממנו קצת בתקווה שפסגתו תציץ מבעד לעננים העקשנים שאופפים אותו תמיד.
בכניסה למסלול עליך לתרום 1000 ין לטובת השימור של אתר המורשת שבהר פוג'י. זה נקרא "תרומה" אבל למעשה מחובתך לשלם, קצת כמו כרטיס כניסה. שלא תגידו שרק בישראל יש עניינים של סמנטיקה. תחילת המסלול היא קלילה, ממש כמו הליכה של טיול ויחד איתנו הלך ערב רב של אנשים. ככה זה בסוף השבוע האחרון של עונת הטיפוס. יפנים בכל הגילאים, גם ילדים קטנים, זרים ממגוון לאומים, בודדים וקבוצות, לבושים במגוון שלם של בגדי טיפוס.
הפורומים השונים ממליצים להזמין בקתה לשינה בתחנה השמינית שעל ההר כדי לעשות את רוב הטיפוס של המסלול באור היום ולהשאיר כמה שפחות לטיפוס הלילי כשהמטרה של כולם היא לראות את הזריחה מפסגת הר פוג'י, אבל בסופ"ש האחרון של עונת הטיפוס… נאלצנו להסתפק בתחנה השביעית. דמיינו לעצמכם אנשים ישנים בשק שינה בתחנת רכבת. כזאת ההרגשה בבקתות שעל ההר. מזרונים-מזרונים מסודרים בשורות צפופות זה לצד זה כדי לאפשר מקסימום ניצול של מקום. אנשים באים והולכים בשעות שונות. קבוצה של תלמידים עברה ברעש טינייג'רי טיפוסי ליד הוילונות המוגפים שלנו שלא עזרו לא לאור ולא לרעש. מורה הקריאה שמות לראות שכולם נוכחים. מה שבשבילנו אקסטרים, בשבילם- טיול שנתי. אתה חולק את השטח שלך עם זרים. לומד לכבד את פיסת המזרון שלהם כפי שהם מכבדים את שלך, משתדל שהציוד שלך לא יתפוס יותר מדי מקום. פרטיות שנשמרת במקום שבו כולם מעורבבים עם כולם ולו רק על ידי חוסר נעיצת המבטים בזולת שלצידך. מי כמו היפנים יודעים לעשות את זה.
היפנים לא נוטים לפתוח בשיחה עם זרים, וגם הפעם הייתי אני זאת שפתחתי בשיחה. הנושא היה "איך קוראים ביפנית למדרגות שמובילות מהקומה השנייה של המזרונים לרצפה?" (שאלה מרתקת לכל הדעות). למקרה שתהיתם, זה נקרא ashidan (כלומר, מדרגות לרגליים). אחרי שאכלנו את הארוחה בבקתה ועלינו למעלה, התפתחה שיחה בינינו לבין הזוג היפני שהיה במזרונים שלידנו. הם הכירו בארגנטינה בטיול. היא מאוסקה והוא מטוקיו. זה לא ההר הראשון שהם מטפסים עליו. משום מה הם חשבו שגם אנחנו לא זרות לעסקי הטיפוס (מקלות הטיפוס בלבלו אותם לרגע ויצרו את הרושם שאנחנו יודעות לטפס. העמדנו אותם על טעותם במהרה).
כמעט כמו בתסריט צפוי מראש השיחה גלשה מהר לתיאור ארץ ישראל ושאלות על מקומות יפים לבקר בהם, איך הגענו ליפן, לכמה זמן, איפה נבקר ואיך הכרנו בכלל. ואז הגיעה השאלה המתבקשת :"מה זה אוכל ישראלי?" וגם התשובה הנדושה: "פלאפל". ועכשיו דמיינו את זה: אתם יושבים בבקתה על הר פוג'י, במקום קטן ממטר-על-מטר מול זוג יפנים שמעולם לא טעמו פלאפל ומנסים להסביר להם מה זה. שיעורי תרגול באוניברסיטה על הקושי של הנוצרים הראשונים להסביר את מהות הנצרות לא יתקרב לקושי להסביר לזוג יפנים צעירים את טעמו של הפלאפל. בסופו של דבר שני הצדדים התייאשו ואמרנו: "פשוט תבואו לישראל ותטעמו". מעניין אם הם אי פעם יגיעו. אני מקווה שכן.
בירידה מהקומה של המזרונים בדרכינו לטיפוס הלילי מישהו קרא לעברינו "Itterashai", ובלי לחשוב פעמיים ענינו "Ittekimasu". אחוות מטפסים שלרגע הפכנו חלק ממנה. וכך יצאנו לדרך לטיפוס הלילה, שהיה קר וקשה מעבר למה שיכולנו לתאר לעצמינו. אל תחשבו על טיולים שנתיים ומסלולי הליכה ארצישראליים. תחשבו על סלעים גבוהים וחושך.
השביל בלילה מואר מפנסי הראש של המטפסים שלפניך ואחריך. רובם מטפסים בשקט. לא תשמעו קריאות עידוד או שירים קצביים שעוזרים לטיפוס. ואם תשמעו אנשים קוראים זה לזה בקול, סביר להניח שאינם יפנים.
הפורומים השונים וגם הרופאים מזהירים מפני "טיפוס בזק", טיפוס ללא עצירות מספקות בדרך שעלול להביא, במקרים קיצוניים, אפילו למוות. רוב בני האדם לא חיים בגבהים האלה והגוף שלהם צריך להתרגל. למעשה, קשה לדעת מראש איך יגיב הגוף לשינויי הגובה, לאוויר הדליל, לקור. ההמלצה היא לעשות עצירה של חצי שעה לפחות בכל תחנה כדי לאפשר לגוף להתרגל לאוויר ולגובה, אבל למרות כל מה שכתוב, הבקתות לא מאפשרות לאנשים שלא שילמו להיכנס ולהתחמם. במקרה הטוב הם ימכרו לך כוס תה מאבקה שתודה עליו משום שהוא חם ותו לא. אתה מוצא את עצמך עוצר לחצי דקה, אולי נושם קצת חמצן מהמיכל שהבאת איתך וממשיך הלאה, כי הקור מקפיא את העצמות ולא משנה כמה שכבות אתה לובש.
הקור, הגובה, העובדה שהיינו חסרות הכנה וחסרות ניסיון נתנו את אותותיהם בטיפוס הלילי ולקראת אמצעיתו היה ברור שכל מה שאנחנו רוצות הוא להגיע לתחנה השמינית ולקוות שיש מקום ושנוכל להרשות לעצמינו להיכנס להתחמם ולהינפש. ואכן, תפילת הדרך במקדש שבתחנה החמישית כנראה סייעה לכך שהגענו לתחנה השמינית והתקציב שלנו הספיק כדי להיכנס ולהתחמם. יחד איתנו נכנסו גם שתי אמריקאיות, מורות לאנגלית מטוקיו שהחליטו לטפס וגם הן לא הגיבו לגבהים טוב כמו שחשבו. אחת מהם עלתה לקומת המזרונים ואמרה לשנייה: "זאת המדינה היחידה שבה אני יכולה לתת לזר מוחלט שטר של 100 דולר כדי שישלם עלי ואני סמוכה ובטוחה שהוא יביא לי עודף מדויק". תיאור יפה של ההרגשה שחלקנו. העובדים במקום הבטיחו להעיר אותנו כדי לראות את הזריחה.
כשהגיעה שעת הזריחה נקראנו לבוא לראות. ההחלטה אם לצאת מהשמיכה אחרי שסוף סוף התחממנו לא הייתה קלה, אבל לשם כך באנו, לא? אז בואו נסבול עוד קצת מהקור יחד עם כולם ונחזה בשמש מפלסת את דרכה מבין העננים הנמוכים אל עבר השמיים.
מסלול העלייה ומסלול הירידה ביושידה אינם זהים ויש רק שתי נקודות בלבד שבהן ניתן לרדת: תחנה 8 המקורית, בגובה 3400 מטרים, והפסגה (זאת בהנחה שעברתם כבר את תחנה 7 שממנה כל מה שצריך זה פשוט "אחורה פנה"). לשמחתנו הצלחנו להגיע לתחנה השמינית וממנה יכולנו לרדת. והירידה מאתגרת באופן שונה מהעלייה, היא ברובה מדרון חלקלק מאפר וולקני שצריך להיזהר שלא להחליק עליו עד למטה. רבים יורדים במהירות ומרימים ענני אבק בפניך.
אומרים שמה שלא הורג, מחשל ושאם נהנית אז זה נפלא ואם לא נהנית זאת חוויה. כי כשאתה יורד מההר, תשוש ויגע, אינך יכול שלא לחייך למראה האנרגטיות של אלה שרק מתחילים את המסלול ולחשוב בינך לבין עצמך, כמו קשיש בא בימים, שאין להם מושג קלוש מה מצפה להם בהמשך הדרך, לצעירי הטיפוס האלה.
Cultureroll 