קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: היינה רואד – סקירה

בשנת 2014 עשה הסרט צלף אמריקאי של קלינט איסטווד בכיכובו של בראדלי קופר כותרות בתור סרט שעוסק בחוויה של החיילים האמריקאים באפגניסטן. הוא לא היה היחיד, אבל הוא בהחלט היה מייצג. אין ספק שארה"ב הייתה ממובילות הקמפיין נגד אל קעידה ובהיותה מדינה גדולה ורועשת כמו שהיא, היא זו שתפסה את רוב תשומת הלב התקשורתית. אבל ארה"ב עמדה בראשות קואליציה של צבאות שגם להם חיילים שהשתתפו בקרבות ומשימות באפגניסטן וגם הם מצאו את זה מאתגר, אם לא לומר בלתי אפשרי.

הכוחות הקנדים שהו באפגניסטן 13 שנה (2001-2014) במהלכם עסקו במשימות מגוונות. וכמו מקומות רבים בעולם, גם הקנדים בבית ראו את המלחמה באפגניסטן בעיקר דרך השיח הפוליטי ועדכוני החדשות בלי לשמוע סיפורים של האנשים שהיו בה, בלי לדעת "איך זה באמת" ומה המחיר שמשלמים החיילים שנמצאים שם ואלה שחוזרים משם. פול גרוס, המפיק, במאי ושחקן של הסרט, הצטרף לכוחות הקנדים באפגניסטן ושמע מהם סיפורים ואנקדוטות עליהם ביסס את הסרט. בדומה לסאגת המלחמה הקודמת שלו, פשנדל, שעסקה במלחמת העולם הראשונה, גם כאן הוא מבקש לשים בקדמת הבמה את הסיפור האנושי.

הסרט היינה רואד (Hyena Road) שיצא בשנות 2015 מציג שלושה סיפורים: צלף קנדי, קצין מודיעין קנדי ומנהיג מוג'הדין מקומי שנקרא "רוח רפאים" שחוזר לזירה וחושף דרכם את הצרות של המלחמות המודרניות. אפגניסטן הפכה להיות ייצוג לצרות האלה. צבאות זרים שלא מכירים את השפה, התרבות, והמנהגים המקומיים וחסר להם מידע וידע כדי לדעת להתנהל נכון ובסוף מתנהגים כמו פיל בחנות חרסינה, קואליציות של צבאות עם מטרות שונות ודרכי פעולה שונות, רגשות אישיים שמתערבבים עם החלטות אסטרטגיות ובעיקר אנשים שנזרקים לכל הבלגן הפוליטי ורק מנסים לבצע את המשימה שלהם ולחזור הביתה בשלום.

צוות של חיילים נופל לאמבוש של חיילי טאליבן ומוצא מחסה בעיירה סמוכה. איש מבוגר עם עיניים שונות בצבען מציע להם מחסה בתוך אחד המבנים. כשהטאליבן מקיפים את האזור ומפוצצים קיר במבנה בו נמצאים החיילים הזקן יוצא אליהם ומצליח להבריח את הטאליבן. "אתה סומך עליו?" שואל אחד החיילים את ראש הצוות. איזו ברירה יש לו? מנותקים מכל עזרה הם נסמכים על עזרת המקומיים לא בטוחים אם אפשר לסמוך עליהם או שהכנסת האורחים תתגלה כמלכודת והם הולכים על אינסטינקט, "תחושת בטן". אבל המקומיים שמשתפים פעולה עם הכוחות הזרים, יש להם אינטרסים משל עצמם, נקמות דם עתיקות יומין בין שבטים ואישים שונים שמשחקים בכוחות הקואליציה לטובתם. "יום אחד הם אתנו ולמחרת הם עם הטאליבן", תלוי לאן נושבת הרוח. רק תקוו לתפוס אותם ביום שהם בצד שלנו.

המשימות השונות של הצוותים והחיילות השונים שמוצבים באפגניסטן בין אם אלה חיילים מצבאות שונים או חיילות שונים בתוך אותו צבא, מתנגשות לעיתים קרובות זו עם זו ועם המוסר האישי. "זאת לא מלחמה אחת באפגניסטן, זה אוסף של מלחמות שונות" אומר קצין המודיעין לצלף, "ואין מנצחים". מה קורה כאשר אחד המקומיים שנמצא בחסות ה-CIA פועל נגד אוכלוסייה אזרחית וחוטף ילדות? התערבות אולי תציל את הילדות (ואולי לא) אבל ככל הנראה תחבל בניסיונות ליצור בריתות עם המקומיים ותהרוס סיכוי להשיג מטרות בתמונה הגדולה. מצד שני, אף אחד מהחיילים לא רוצה לעמוד מנגד כשלמול עיניהם ילדות מאויימות משום שהם יודעים לאן הן עלולות להגיע. מוות הוא האפשרות הפחות גרועה מכולן. המוסר האישי או מטרות הקואליציה? מה קורה אם המקומיים שנמצאים בהגנת האמריקאים לא משחקים לפי הכללים הבינלאומיים? הקושי של הזירה האפגנית והשאלות הגדולות שהופכות לשאלות יומיומיות עבור החיילים הן המרכז.

Hyena-road-crosshairs

חלק מהסרט עוסק גם בחיים האישיים של החיילים. מערכת יחסים שמתפתחת בין הצלף ואחת החיילות בבסיס, השיחות עם החברות בבית בסקייפ, הדברים שקורים באפגניסטן ולא מדברים עליהם והשקרים הקטנים שהחיילים מספרים למשפחה בבית כדי לא להדאיג אותן יותר מדי. הדברים הקטנים בחיים – מוסיקה מערבית וחיילים ומתורגמנים מקומיים רוקדים באמצע שומקום אחרי שיחה עם אחד מזקני השבט ולפני סיור נוסף או מוסיקת קאנטרי על רקע הכנת הנשק לפעולה, לילה יפה במדבר האפגני כשהם יוצאים למשימת חילוץ. "אם הם יתקנו את המקום הזה, אני אחזור לכאן לקמפינג", אומר אחד מהם. "קמפינג? בקנדהאר?" מי יאמין שאפשר לחשוב על אפגניסטן כעל מדינה יפה ששווה ביקור?

MV5BMjMyMDM0Mjg5Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwMTE3MDQzODE@._V1_SY1000_CR0,0,1502,1000_AL_

הסרט סובל מ"תפסת מרובה, לא תפסת". סצנות מתח מלחמתי מנוקדות בסצנות יומיומיות סוריאליסטיות כמעט, והגם שככה ככל הנראה נראית המציאות שם מצד הכוחות הזרים והמקומיים גם יחד, מבחינה סיפורית יש ירידת מתח שיוצרת קצב מעט לא אחיד לסיפור. עם זאת, המתח הלא אחיד מביע בצורה טובה את הרנדומליות של אפגניסטן שבה אין הגיון או סדר, רק כאוס. גם אם הסרט לא מושלם, זהו סרט בעל חשיבות לקנדים. מסך הקולנוע, אולי לראשונה, מציג את החיילים הקנדים ולא את שכניהם מדרום בסרט הירואי. הסרט מעלה הרבה שאלות אבל לא נותן להן תשובה. הוא נמנע בכוונה מדיון פוליטי של טוב-רע, נכון-לא נכון, א-לה סרטים הוליוודיים טיפוסיים. תחושת הגאווה של הקנדים (היוצרים, השחקנים והקהל) בצבא שלהם לא נובעת מהביטחון שהם תמיד צודקים והם עושים את הדבר הנכון, אלא מכך שהם משתדלים, ככל הניתן, לעשות את הדבר הנכון בנסיבות שבהן שום דבר לא נכון.

hyena-road-poster

מודעות פרסומת

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

P71215-163711

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

1212389048_4

מקור: גוגל.