איזהו גיבור? – מה הופך שחקן לשחקן טוב

מחר, יום ראשון, יתקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר ה-89. יוצרים ואוהבי קולנוע יתאספו סביב הטלוויזיה או האינטרנט בציפייה לגלות מיהם הזוכים בכל הקטגוריות של שחקן ושחקנית ובמאי ועורך ומלחין ואפקטים וסרט וסרט זר. ולמרות הכול, עבור רוב האנשים הקטגוריות של שחקנים הן אולי הפופולאריות ביותר. בסופו של דבר, הם הפנים המוכרות ביותר של התעשייה ההוליוודית ועבור חלק מהצופים גם הסיבה לצפות בסרט.

אבל מה הופך שחקן לשחקן טוב? הרי ישנם שחקנים מצוינים שלא קיבלו אוסקר מימיהם. ומצד שני, ישנם שחקנים שקיבלו אוסקר ונעלמו מהמפה ההוליוודית. האוסקר כשלעצמו איננו ערובה לקריירת משחק מוצלחת. הוא יכול ועלול להיות הצלחה חד פעמית ומתוך כך הוא גם לא מעיד על איכות משחק ארוכת טווח, משום שהוא ניתן על הופעת משחק יוצאת דופן ספציפית בשנה מסוימת. כמו בכל תחום אמנות יש חילוקי דעות והעדפות ועניינים של טעם וריח. אבל אם חושבים על קריטריונים בסיסיים, ניתן למצוא קריטריון אחד משמעותי שהופך שחקן לשחקן טוב והוא אמינות. שחקנים מתוקף תפקידם צריכים לשכנע אותנו שהם לא הם עצמם אלא הדמות. הם צריכים "להיכנס לדמות" ולהפוך להיות הדמות. ככל שקל לנו יותר להשהות את אי האמון שלנו (suspension of disbelief), כך השחקן עושה עבודה טובה יותר.

masks

ליצור אמינות איננו דבר קל וישנם מספר גורמים המשפיעים על הקושי והאתגר. האחד הוא ההכרות של הקהל עם השחקן. לשחקנים מפורסמים להם פרסונה ציבורית דומיננטית קשה יותר ליצור אמינות על המסך. גם השחקן וגם צופים צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לשכוח שמדובר בג'וליה רוברטס, ג'ורג' קלוני או ברנג'לינה ולחשוב עליהם בתור כלה מבוהלת, אסטרונאוט בחלל או זוג מתנקשים.

דבר נוסף שמשפיע על הקושי ביצירת אמינות הוא המרחק בין השחקן לבין הדמות. המרחק הזה יכול להיות בזמן, במקום, במעמד או במנטאליות. אם הדמות היא מהמאה ה-10 לספירה או ממדינה עם תרבות שונה, או ממעמד חברתי אחר או פשוט משוגעת, החשיבות של האמפתיה וההבנה של השחקן את הדמות היא מפתח ליצירת אמינות על המסך. שחקן טוב הוא שחקן שמבין את המניעים של הדמות שלו, את נסיבות חייה ואת האמונות שלה. אחרת כולנו נרגיש שזהו שחקן שמחזיק בכיסו סמארטפון ומתקשה לתפעל את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל. חוסר אמינות כזה עלול לגרום לנו לצחוק או לצאת בזעם מהקולנוע.

כמו בכל מקצוע ועיסוק ישנו תהליך של התמקצעות. ככל ששחקן מקצועי יותר זמן ההתכוננות והמעבר בין האני העצמי שלו לבין הדמות הולך ומתקצר, הקלות שבה הוא נכנס לדמות ורמת האמינות שלו בתור הדמות עולים. בתיאטרון השייקספירי שחקנים היו ידועים בתפקידים שלהם, עד כדי כך, ששייקספיר החל לכתוב תפקידים שמתאימים לשחקנים מסוימים. וויליאם קמפ היה אחד השחקנים הידועים באנגליה האליזביתנית, בייחוד בזכות תפקידיו הקומיים במחזותיו של שייקספיר. הסיפור מספר על כך שתפקיד הליצן ב"מהומה רבה על לא דבר" נכתב במיוחד בשבילו.

4a-william-kemp

התמקצעות יכולה להיות לא רק בז'אנר מסויים כמו קומדיה או דרמה. בתיאטרון הקבוקי היפני ההתמקצעות הייתה בעיקר מגדרית. בדומה לתיאטרון השייקספירי, גם ביפן כל השחקנים היו גברים. תפקידי הנשים היו מגולמים בידי גברים שהיו מתמחים בדמויות נשיות. הם נקראו Onnagata מילולית: צורת אישה והיו לומדים את סגנון הדיבור הנשי, הז'סטות והמניירות הנשיות, ההליכה הנשית. עד כדי כך היו שחקני האונה-גטה מתמחים בגילום נשים עד שהפכו עם השנים לאידיאל הנשי! כן, כן. נשים היו מחקות גברים שגילמו נשים.

onnagata

גם בעת המודרנית של הוליווד, התמקצעות באותו ז'אנר או סוג דמות הייתה דרך עבור השחקן ועבור המעוניינים בשירותיו "ללכת על בטוח". תחשבו למשל אם אתם רוצים סרט פעולה עם הרבה יריות ופיצוצים. בעבר הייתם ודאי מחפשים את הסוכן של שוורצנגר או קלוד ואן דאם. אם אתם מחפשים מישהו שיוצא לחפש חטופים ורוצה לסגור חשבון עם החוטפים זה כנראה יהיה ליאם ניסן (לתשומת לבך, סקורסזה). מצד שני, "טייפ קסטינג", ליהוק של שחקנים לפי דמויות קודמות ששיחקו בדרך כלל באותו סגנון, כמובן מגביל מאוד את השחקן וכאשר תקופת הסרטים עם היריות והפיצוצים עוברת הוא נשאר עם מעט מאוד עבודה.

אם כך, נוסף לאמינות, שחקני המאה ה-21 חייבים להיות מגוונים. היכולת להשתנות כמו זיקית ולהתאים את עצמם לא רק לז'אנר אלא לטווח רחב מאוד של דמויות מעיד על איכויות משחק גבוהות, גמישות ויכולת הבנה מעמיקה של הטבע האנושי, מצרך חשוב כשבאים לגלם דמויות שונות. פרט לגיוון ולעניין שהשינוי מספק לשחקן, הוא גם מאפשר לו להתפתח ומעלה את הסיכויים שלו למצוא עבודה גם אם הז'אנר המקורי שלו לא פופולארי כל כך בתקופה מסויימת. אבל הגיוון הזה דורש גם לא מעט אומץ עבור השחקן ועבור המלהק והבמאי לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהעז. בסופו של דבר זה עלול להיות הימור מוצלח או כישלון מהדהד, אבל מה שבטוח התמקצעות בתחום צר למדי של דמויות כבר לא תואמת את המאה ה-21.

כל חובבי הקולנוע מחכים לראות מי יזכה מחר  בפסלון המיוחל על משחק. אבל האתגר האמיתי של השחקנים יגיע אחרי הפסלון.

מודעות פרסומת

"יום המודעות לרווקוּת" AKA וולנטיינס דיי

מכר ישן נהג לקרוא לוולנטיינס דיי "יום המודעות לרווקות" (Single Awareness Day). "יום שכמו תיבת נוח, משווק לזוגות או לחיפוש זוגיות ומביא עם כל הלבבות האדומים והמתנות העטופות גם מעט עצבות ובעיקר חוסר נחת לאלה שעדיין מחפשים או שכבר התייאשו. אבל מבחינתינו, לא משנה אם אתם מבלים אותו לבד או ביחד, הנה המלצה לשני סרטים שאולי עוד יחזירו לכם את האמונה במין האנושי ובאהבה.

לפני שניפרד (Before We Go, ארה"ב, 2014)

ניו יורק. 1:30 בלילה, תחנת הגרנד סנטרל. בחור צעיר מנגן בחצוצרה. על פניו חולפת בריצה בחורה צעירה. הטלפון שלה נופל ומתרסק על הרצפה. "היי, הטלפון שלך…" הוא צועק אחריה. היא איחרה את הרכבת. התיק שלה נגנב ויחד איתו גם הכסף והמסמכים. היא תקועה בניו יורק אובדת עצות. הגורל הפגיש את ברוק וניק ואת השעות של הלילה הם מבלים בהליכה ברחובות ניו יורק, בחיפוש אחר התיק של ברוק, ובשיחה. שיחה מהסוג שפותח את הלב כמו שרק שיחה עם זרים יכולה להיות.  מה יחליטו לעשות כשיעלה האור?

"לפני שניפרד" הוא פרויקט הבימוי הראשון של כריס אוונס (AKA קפטן אמריקה). אוונס תיאר את הבחירה שלו בסרט הזה בתור פרויקט ראשון כניסיון למצוא סרט שהוא לא "יותר מדי מסובך, משהו שאני יכול להתמודד איתו" והפרויקט באמת לא שאפתני מדי. שתי דמויות ראשיות שמסתובבות ברחובות ניו יורק וחושפות לאט לאט את חייהן ואת מה שהביא אותן לניו יורק וללילה הזה.

before-we-go.36750

הצילום של הסרט לא חף מבעיות. המצלמה הקופצת יוצרת תחושה כאילו יש עוד דמות ברקע, זו שמחזיקה מצלמה ופולשת לתוך הפרטיות של שתי הדמויות. אבל דמות כזו לא קיימת ועל כן חוסר היציבות של התמונה המצולמת פוגמת מעט באווירה של הסרט. אוונס עצמו אמר שהבימוי היה מאתגר לא רק משום שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בבימוי אלא גם משום שהוא עצמו שחק בתפקיד הראשי ועל כן השליטה שלו מכיסא הבמאי הייתה מוגבלת. אבל מכל חוויה לומדים, ולפרויקט הבא שלו הוא אמר שהוא ישאף לשחק פחות ולביים יותר.

שעיית אי האמון ההתרחשויות בסרט מותחות מעט את הרעיון של ה (suspension of disbelief). נדמה שמי שכתב את התסריט השתעשע עם כל מיני מצבים שניו יורק מאפשרת. לפגוש אדם זר ולבלות איתו לילה בהסתובבות בעיר. לקבל כתובת לא נכונה מחבר, להגיע לאירוע סופר רשמי ופשוט לנגן ולשיר שם בהחלטה של רגע. לנסות ולהשיג את התיק הגנוב חזרה מחבורה מפוקפקת של אנשים ולחטוף מהם אגרוף. לדבר על החיים עם פסיכולוג שלא הצליח לישון. הסרט ריאליסטי ולא ריאליסטי בו זמנית. משהו מהקסם של העיר דבק בו. אבל הקסם הזה הוא מה שמעלה את המחשבה, מה אני הייתי עושה לו אני במקום ברוק או במקום ניק?

"לפני שניפרד" הוא סרט רומנטי מתוק, תמים, וקיטשי כמו שהוליווד כבר מזמן לא מפיקה. הסיפור של הדמויות מתגלה לאט לאט, וככל שהדמויות לומדות יותר זו על זו גם הצופה לומד על הדמויות יותר ויותר עם כל סצינה. במידה מסויימת, הדמויות והצופה נמצאים יחד בתחילה של ההרפתקה ומגלים בהדרגה את סיפורן. במובן הזה, המצלמה הקופצת משרתת את המטרה ויוצרת תחושה כאילו הצופה, הוא הוא שמחזיק בה ועוקב אחר ברוק וניק בשיטוטיהם הליליים. גם אם אין זאת יצירת מופת, זהו סרט נעים מאוד, אנושי בצורה הכי יפה של המילה, ודרך נפלאה להעביר ערב לבד או ביחד, איך שתבחרו.

כלה בהסוואה (The Decoy Bride, בריטניה, 2011)

לורה טיילור היא שחקנית מפורסמת ומוצלחת שרק מבקשת להתחתן בשקט עם הסופר האהוב עליה ג'יימס ארבר. התקשורת מצידה מתה לסקופ שהיא מנסה להשיג בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. בניסיון נואש להימלט מהמצלמות, מבקשת לורה את מארגני החתונה לארגן אותה באי האג בסקוטלנד, מקום התרחשותו של הרומן המוצלח של בעלה לעתיד. אבל לצערם הרב, התקשורת מגלה את המיקום ומגיעה כמו ארבה כדי לתפוס תמונה טובה של הזוג.

מארגני החתונה מבינים שמה שצריך זה הסחת דעת טובה. הם בוחרים את קייטי, נערה לא יפה במיוחד מהאי, שזה עתה חזרה הביתה לאחר אירוסין שעלו על שרטון, לגלם את הכלה בחתונה "בכאילו" כדי לרצות את הכתבים, אבל אז מסתבר שהטקס נערך כמתוכנן והיא וג'יימס… נשואים.

במאמצים למצוא את לורה שברחה מהכתבים ומסתתרת באי ולהתגרש בזמן כדי להתחתן עם האישה הנכונה, מבלים ג'יימס וקייטי יום מלא תהפוכות ותגליות של האי ואחד של השני ושל עצמם את עצמם.

the_decoy_bride_2011_7447374

The Decoy Bride הוא קומדיה רומנטית, מתוקה וחיננית, מהסוג הקיטשי שפעם, בשנות ה-90 גרם לנו לצאת עם טישיו בסופה וכיום כולנו ציניים מדי ואירוניים מדי מכדי ללכת לראות בקולנוע. פרט לנוף הקסום של האי בסקוטלנד והמבטא הסקוטי בשילוב חמת החלילים והחצאית כמובן, הסרט לא שונה בהרבה מקומדיות רומנטיות קלאסיות (לחלק היא אולי תזכיר את "נוטינג היל". בכל זאת, ספרים ושחקניות). אבל בתוך כל הציניות של המאה ה-21, קצת תזכורת של קיטש תמיד יכולה להועיל. זאת לא תמימות, זאת האמונה בטוב.

 

ברואדצ'רץ' – לא רק חוק וסדר

התלבטתי מה לכתוב על ברואדצ'רץ' (Broadchurch). השנים באקדמיה לימדו אותי לחפש את "המסר", "המטרה", "כוונת המשורר", "המניע" ו"המשמעות" בכל תוצר תרבותי שאנחנו נתקלים בו. אם זה לא מוציא לכם את החשק "להיתקל" ב"תוצרים תרבותיים", אני לא יודעת מה כן. אבל דיוויד טננט, השחקן הראשי, שאמר באחד מהראיונות שהיופי במשחק הוא היכולת לספר סיפור, הזכיר לי שלא כל סיפור חייב להיות משל.

broadchurch1

רצח של נער בן 11 מזעזע את אמות הסיפים של העיירה השקטה ברואדצ'רץ. הוא היה נער שכולם הכירו. חבר טוב של הבן של השוטרת הטובה ביותר בעיירה, חילק עיתונים בבוקר, היה שותף בצופי ים. ואם לא הכירו אותו הרי הכירו את המשפחה, עיירה קטנה, בכל זאת.

אלק הארדי (טננט) מגיע לעיירה לאייש את תפקיד החוקר הראשי, תפקיד שנשמר, או כך הובטח, לשוטרת מספר אחת של העיירה, אלי מילר (אוליביה קולמן). הארדי מגיע כבר עם מטען, בעברו הקרוב תיק רצח לא פתור שלא נותן לו מנוח והוא מגיע לעיירה הקטנה עם כל הציניות והסקפטיזם של חוקר גדול. "אל תאמיני לאף אחד" הוא אומר למילר שמחליטה להצטרף לחקירה למרות הכל. אבל מילר מוצאת את ההנחיה הזו קשה במיוחד. כולם מכירים את כולם בעיירה הקטנה, וקשה להעלות על הדעת שאחד מהם הוא הרוצח.

הרצח הוא נקודת הפתיחה של הסדרה שבעודה עוקבת אחר התפתחות החקירה, שמה דגש גם על ההשפעה של האירוע על כל העיירה כולה וההתמודדות השונה של האנשים עם אבל ואובדן. היא גם מציפה דילמות גדולות. העיתון המקומי וכתביו מוצאים את עצמם נקרעים בין הרצון לפרסם סיפור טוב לבין שמירה על פרטיות המשפחה בזמן כה רגיש. בני הזוג, ההורים, שהסדקים בנישואים שלהם הולכים וגדלים ככל שמתבררים עוד פרטים על הרצח. האחות, שקיבלה את התווית "האחות של הילד שנרצח" ומצאה את עצמה בן רגע מופרדת מחבריה שלא ידעו איך להתנהג בסביבתה. סוחר העיתונים שהחשדות כנגדו מעלות סוד מעברו ומביאות להרבה דעות קדומות לצוף על פני השטח. הכומר של העיירה שמחפש את מקומה של הכנסייה בעיירה שמחפשת תשובות להרבה מדי שאלות, חלקן מופנות גם כלפי אלוהים. וכמובן השוטרים שרוצים להביא למציאת הרוצח בידיעה שהיותו אחד מאנשי העיירה תביא מזור חלקי בלבד לכל תושביה.

שתי העונות של הסדרה הן כמו "חוק וסדר". העונה הראשונה עוקבת אחרי החקירה והתגליות שלה ואילו העונה השנייה עוקבת אחרי המשפט הבלתי נמנע ותוצאותיו. אבל בניגוד לסדרות בסגנון "חוק וסדר" שבהן המוקד הוא החקירה וברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, ברואדצ'רץ' עוסקת בהשפעת הרצח על הקהילה כולה. כל אחת מהדמויות מורכבת, סובלת, מתוסבכת, והצילום הקולנועי כמעט מאפשר הצצה לעולמן הפנימי דרך קלוז-אפים, מונטז'ים וטשטוש.

למי שמחפש סיפור מתח טוב, שאולי לא הכי קליל, אבל בהחלט נכנס ללב, ברואדצ'רץ' היא אופציה מצויינת.