קצרצרים: "הקול בראש" – סקירה

"הקול בראש" הביא להתלהבות רבתי בקרב המבקרים ולתמימות דעים שסרטים מעטים זוכים לה. הסיפור, למי שטרם הכיר, מתרחש רובו בתוך הראש של ריילי, ילדה כבת 11, שעוברת עם הוריה ממינסוטה לסן פרנסיסקו. בתוך המפקדה של ריילי ישנם חמישה רגשות – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל (כולם colour coded) כשג'וי (שמחה) משתדלת להפוך את הימים של ריילי לזכרונות שמחים וטובים ככל האפשר.

יום אחד, שמחה ועצב נשאבות לתוך הזיכרון לטווח הארוך ומנסות להגיע חזרה למפקדה. למעשה, רוב הסרט מתרחש באזורי הזיכרון לטווח הקצר, זיכרון לטווח הארוך וב"מזבלה", תהום הנשיה של הזיכרון האנושי (שבאופן מתבקש אכן נמצאת בתהום). בין מדפים עמוסי כדורי בדולח מלאי זכרונות, פוגשות שמחה ועצב חבר דמיוני מהעבר של ריילי, עוברות באזור שבו חושבים על מושגים מופשטים (ועוברות דה-קונסטרוקציה לא כייפית בכלל), נוסעות ברכבת המחשבות ואף מבקרות בתת מודע ובאזור האחראי על החלומות.

m_fwb-inside-out_20150504

כביכול מדובר בסרט פיקסאר חמוד, מבית היוצר של הצלחות גדולות בשנים האחרונות. למעשה, נדמה שהסרט לא החליט לאיזה קהל הוא מנסה לקלוע. מצד אחד, הוא סרט מצוייר ובמערב רוב הסרטים המצויירים מסווגים כסרטי ילדים, במיוחד אם מקורם באולפן ידוע כמו פיקסאר. מצד שני, הנושא של הסרט, האופן שבו עובד הזיכרון האנושי והאופן שבו הרגשות משפיעים על ההתנהגות, נמצא הרבה מעבר ליכולת הקליטה של ילדים. מושגים כמו חשיבה מופשטת, דה-קונסטרוקציה, אסוציאציות (רכבת המחשבות) התת-מודע והדברים הרדומים בו, מתיישבים יפה יותר עם עולם המבוגרים ואולי אפילו עם עולם המבוגרים שחוקרים ועוסקים בסוגיות של זיכרון, רגשות ועולם הילדים, מאשר עם הילדים עצמם.

אבל אם אתם מבוגרים סקרנים שרוצים לזכות בהצצה צבעונית לאחד הדברים המסתוריים והמרתקים ביותר בטבע האנושי, הרי שהסרט הזה בשבילכם. משחקי מילים, מטאפורות שמקבלות ביטוי קונקרטי, והתייחסויות לכל מיני תיאוריות שמבקשות לנסות וללמוד על הדרך שבה האופי שלנו נבנה ומתגבש, איך אנחנו מגיבים לשינויים, או בקיצור, מה עובר לנו בראש. הוא קליל ועמוק, משעשע ומעורר מחשבה. אני לא יודעת מה היה בראש של היוצרים שלו, אבל הקול בראש שלהם הביא לסרט מגניב.

מודעות פרסומת

כמה מילים על ג'סטין טרודו (ואף מילה על היותו חתיך)

אמרו שהוא צעיר מדי, אמרו שהוא לא מוכן. שאלו האם יש מקום, בעולם הציני של המאה ה-21, כש"פוליטיקאי" היא כמעט מילת גנאי, לפוליטיקה חיובית. ג'ון אוליבר טען שהשם "ג'סטין" נשמע כמו שם של פרחח ולא שם של ראש ממשלה. אבל ג'סטין טרודו (Justin Trudeau) עשה את הבלתי יאמן, עלה מהמקום השלישי בסקרים והפך לראש הממשלה ה-23 של קנדה.

עבור הקנדים, ג'סטין טרודו הוא "הבן של". הוא בנו של פייר אליוט טרודו, ראש ממשלה אגדי כמעט בהיסטוריה של קנדה שהיה אחראי בין היתר על כתיבת החוקה הקנדית, על קידום המדיניות הרב-תרבותית שכה מזוהה עם קנדה כיום ועל האמנה לזכויות אדם. ג'סטין עצמו טען במהלך הקמפיין ש"אנחנו חזקים לא למרות ההבדלים בינינו אלא בזכותם", אמירה שמתיישבת יפה עם פועלו של אביו.

 

פייר טרודו

פייר אליוט טרודו

האינטרנט צהל למראה של טרודו. תמונות שלו נטול חולצה מציג לראווה גוף שרירי מחוטב, ירושה מימיו כמתאגרף למטרות צדקה, הביאה להתלהבות בקרב הנשים והגברים כאחד. היא אף גרמה לפילוג בקרב הפמיניסטיות בעולם בנוגע לשאלה האם אפשר להתייחס לגברים בדומה ליחס לו זוכות הנשים, מה שנקרא "לחפצן" אותם… למתעניינים בתחום הזה, צפי סער מ"הארץ" ערכה סקירה מסכמת של הגישות השונות. ה"ניו יורק מגזין" אף הגדיל לעשות והכין בובה מנייר בדמותו של טרודו שניתן להלבישה לטובת אלה שרוצים להשתעשע ברעיונות שהשתיקה יפה להם.

אבל לג'סטין טרודו הצעיר, שהוביל את המפלגה הליברלית לניצחון ראשון אחרי 10 שנים של שלטון המפלגה השמרנית והעלה אותה משפל חסר תקדים של 36 מושבים בבית הנבחרים לרוב של 187 מושבים, יש כמה רעיונות חדשים להציע. תקראו לו נאיבי, אבל ניצחונו הוא עובדה שמדברת בזכות עצמה.

לא רק פוליטיקאי –הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, העיד על עצמו בנעוריו שאין לו שאיפה להיכנס לפוליטיקה. הוא שאף להיות מורה ואכן בהכשרתו הוא מורה ומחנך ובמשך מספר שנים לימד בבתי ספר מתמטיקה, צרפתית ודרמה, מה שמעיד על השכלה רחבה במדעים מדויקים והומאניים כאחד. שני אסונות שהכו במשפחה, מותו של אחיו במפולת שלגים ומותו של אביו הביאו אותו לפנות לקריירה ציבורית, קריירה שהובילה אותו לראשות הממשלה ולחזרה לבית שבו גדל בסאסקס 24, אוטאווה. במקביל להיותו ראש הממשלה הוא אחראי גם על ענייני הצעירים בממשל, ובכך הוא משלב את עיסוקו החינוכי עם תפקידו הפוליטי החדש מתוך הכרה בחשיבות החינוך והתמיכה בצעירים. והוא לא היחיד. בקבינט שהרכיב ישנו רופא בתפקיד שר הבריאות, ספורטאית פארא-אולימפי בתפקיד השרה לענייני ספורט ושילוב אנשים עם מוגבלויות ושרת המדע זכתה יחד עם הארגון שבו עבדה בפרס נובל יחד עם אל גור. לא רק פוליטיקאים.

justin-trudeau-teacher-b-c

פוליטיקה חיובית – האם זה בכלל אפשרי לנהל קמפיין בחירות שבמרכזו לא עומדת תקיפה של היריב כי אם הצגה של האלטרנטיבה שאתה מציע? הייתכן שפוליטיקאי כלשהו יוותר מרצונו החופשי על אחד מכלי הנשק השחוקים ביותר של קמפייני בחירות באשר הם? מסתבר שכן. ולא די בכך, אלא שיש לזה ביקוש. יש שיקראו לזה נאיביות או אידיאליזם. היו אף כאלו שאמרו שזה ישתנה ברגע שיצטרך לקדם את המפלגה לקראת בחירות. אבל ג'סטין טרודו החליט שהוא לא נגרר לפוליטיקה הישנה הזו, לא יורד לפסים אישיים של עלבונות, והוא הצליח. אמו, מרגרט טרודו, מספרת שאביו היה המחנך של הבנים ולימד אותם כיצד לבנות טיעון ולבסס אותו, כישורים שג'סטין ניצל כשניסה לשכנע את אביו לאפשר לו לצפות בטלוויזיה יותר מחצי שעה בשבוע או ללכת לישון יותר מאוחר. לאחר שנים בהיותו חבר פרלמנט הכישורים סייעו לו לתקוף את הטענות של יריביו מבלי להזדקק לגידופים אישיים. פתגם סיני אומר "מי שמכה ראשון מעיד שהפסיד בויכוח", גם עלבונות וגידופים הם מכה, וטרודו לא התכוון להפסיד.

שקיפות – טרודו דוגל בקשר פתוח יותר עם התקשורת, גם אם השאלות שנשאלות הן קשות. בניגוד לקודמו, הוא מאפשר לחברי הקבינט להתראיין בתקשורת וגם הוא עצמו לא נמנע מלהישאל שאלות לא נוחות. כאן נשאל טרודו על היחס של המפלגה להתנהלותו של אחד מחברי הקמפיין שיצר קשר עם חברות נפט כדי לנסות ולהביא אותן לתמוך בטרודו.

אם הוא ענה על שאלת העיתונאי או התחמק ממנה זאת שאלה מעניינת, אבל לא מורידה מהחשיבות של הכבוד הניתן לעיתונאי ששאל את השאלה ולנכונות להתמודד עם שאלות קשות. בדומה לגישתו כלפי הממשלה ונבחרי הציבור, שתפקידם לשרת את כלל הציבור, כך גם תפקידה של התקשורת לשאול שאלות קשות את נבחרי הציבור בכדי לאפשר לציבור לרדת לעומקם של נבחריה ומעשיהם כמו גם לקבל דיווח אמין ככל הניתן על המתרחש ברחבי המדינה ומחוצה לה.

"בגלל שזה 2015"– התשובה המפורסמת של טרודו לשאלה מדוע היה חשוב לו שבקבינט שלו יהיה ייצוג שווה של נשים וגברים, שהגיעה אפילו לעמוד הפייסבוק של זהבה גלאון. אביו של ג'סטין, ראש הממשלה פייר טרודו אמר ש"לממשלה אין שום עסק בחדרי המיטות של האזרחים". ג'סטין עצמו התבטא לא מעט על כך שהוא מגדיר את עצמו "פמיניסט" ושלדעתו אין לאף אחד זכות לומר לאישה מה לעשות עם גופה. לשם קידום האג'נדה הזו, טרודו מינה אישה לשרה לענייני נשים. העובדה שעדיין נדרש משרד לענייני נשים מעידה על כך שהמצב המגדרי רחוק מלהיות משביע רצון עבור חלק (על אף שהמשרד קיים מ-1971 ובחלקו לפחות הינו סממן לתקופה מוקדמת יותר), אך אין ספק שיש במינוי הבעת עמדה שעולה בקנה אחד עם עמדותיו.

"ראש הממשלה של כולם" – לאורך הקמפיין טרודו נמנע מפלגנות שמאפיינת קמפייני בחירות רבים. הוא לא נרתע מלנסוע למערב קנדה, אזור שידוע בהצבעה למפלגה השמרנית ובחוסר חיבה למזרח, בייחוד לקוויבק ממנה הגיע. בנאום הניצחון הוא ממשיך את הקו הזה ומבטיח להיות "ראש הממשלה של כולם" כשהכוונה היא גם לאלה שלא בחרו בו, כיאה לראש ממשלה במדינה דמוקרטית שנועד לשרת את העם כולו. במכתב פתוח שכתבה לו קסנדרה מבריטיש קולומביה היא אומרת שהיא "לא הצביעה בעדו" אלא "נגד הרפר" וציינה בפניו 10 נקודות שעליו לפעול כדי לקדם. טרודו ענה לה על המכתב הפתוח, הודה לה על האמון שנתנה בו והבטיח לקדם את הנקודות שהעלתה. הוא המשיך וביקש שתעקוב אחר ההתפתחויות, ואם יעלה הצורך, תשלח לו 10 נקודות נוספות…

גם המבנה של הקבינט שלו מעיד על ייצוג מגוון של האוכלוסיה וממשיך בכך את המנהג של ראשי הממשלה הקנדים לאפשר ייצוג נרחב של החברה הקנדית. הוא כולל אבורג'ינים, מוסלמים, אתאיסטים, שר עיוור, שר שהוא ספורטאי פארא-אולימפי, שרה שהייתה פליטה, שר שהוא הומוסקסואל מוצהר ועוד. לא מדובר רק ביציאת ידי חובה לבוחרים על ידי ייצוג כל כך מגוון בקבינט. הייצוג המגוון יוצר בקרב הציבור הרגשה של הזדהות ואמון במערכת השלטונית, שיש אנשים שידאגו לגרום לדברים להיות טובים יותר עבורם, ובכך מקל על הקשר בין הציבור לבין הממשל.

12196113_10153828278630649_6291641023962643401_n

הקבינט של טרודו, 2015

והיו גם נפילות – יש הטוענים שאם הייתה טלוויזיה בימיהם של צ'רצ'יל ורוזוולט אין סיכוי שהעם היה בוחר ראש ממשלה אדם שסבל בעברו מדיכאון וחיבה לטיפה המרה או נשיא מרותק לכיסא גלגלים. אבל האמת היא שהעם רוצה בן אדם, לא תוצר מושלם שיודע תמיד לומר את הדבר הנכון במקום הנכון כמו קופירייטר מנוסה, משום שזה מזויף ומזויף אינו מעורר אמון. וגם טרודו נפל פעם בלשונו בבית הנבחרים כשקרא לשר הסביבה מטעם המפלגה השמרנית "חתיכת חרא", אמירה שהתנצל עליה, כמובן. טרודו אומר בראיון אצל ג'ורג' סטרומבו שהוא מאמין שציבור הבוחרים יוכל להביט אל מעבר למעידות קטנות, לראות את העקרונות שמכוונים אותו ואת המפלגה שהוא עומד בראשה ולבחור מתוך ההכרה בעקרונות אלו.

ואם יש לכם סבלנות או סקרנות אחרי הפוסט הזה, נאום הניצחון של ג'סטין טרודו הוא אולי התמצית של כל הרעיונות שהוא מבקש לקדם. זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של תרבות. ביידיש קוראים לאנשים כאלה "מענטש". בעברית קוראים לזה בן אדם.

 

 

קצרצרים: "אחותנו הקטנה" – סקירה

שלוש אחיות לבית קודה, סאצ'י הבכורה, יושיקו וצ'יקה מקבלות הודעה שאביהן, שעזב אותן לפני שנים לטובת אישה אחרת נפטר ממחלה קשה. הן נוסעות להלוויה ומגלות שהוא הותיר אחריו בת, בת 14, אסאנו סוזו, ואישה שלישית לא אוהבת. לאחר ההלוויה, בדחף הרגע וכמו מתוך חוש מציעה סאצ'י הבכורה לסוזו לעבור לגור איתן בקמקורה. וכך מצטרפת סוזו לבית העתיק בקמקורה שעל הים. הסרט עוקב אחר מערכת היחסים העדינה שמהולכת ונרקמת בין שלושת האחיות לבין האחות הקטנה, וכיצד משתלבת האחות הקטנה במשפחה הקודמת של אביה.

קורה-אדה ממשיך בסרט הזה את העיסוק שלו בדרמות משפחתיות בצורה העדינה והרגישה שאפיינה גם את סרטו הקודם "סיפור משפחתי". גם כאן, מצב ייחודי מזקק התנהגות של ארבע נפשות על רקע הנופים של הים ופריחת הדובדבן בקמקורה והצופה מתוודע אל השוני בין האחיות, אל היחס שלהן לאביהן ואמן שגם היא נטשה אותן ואל היחס שלהן לחיים כשהשאלה המרכזית שמלווה את שני הסרטים הללו היא "מהי משפחה?"

אחותינו הקטנה

זהירות (קצת) ספויילרים!

זהו סרט איטי. אין בו דרמה גדולה, אין בו רגשות מתפרצים נוסח הוליווד אלא איפוק נוסח יפן. אין הדבר בא לומר שאין בו מתח, או איזושהי בעיה שהעלילה צריכה לפתור (כמו בכל סיפור טוב), אלא שהמתח זורם מתחת לפני השטח ויוצא בהבלחים קטנים, שקשה יותר לזהות. האחות הבכורה, סאצ'י, זו שגידלה את שתי אחיותיה הקטנות בהיעדר אב ואם, נוטרת טינה להוריה על שנטשו אותן ולאישה האחרת על שפירקה את משפחתה. בלית ברירה היא התבגרה מהר, ומילאה את המקום של המבוגר האחראי בדומה להתבגרות המהירה שעברה על סוזו בשל מחלתו של אביה. למרות הזהירות שלה, היא מוצאת את עצמה במערכת יחסים עם גבר נשוי, בניגוד לכל מה שהיא חושבת שראוי, בייחוד לאור ההיסטוריה המשפחתית. כשסוזו אומרת לה שאמא שלה (של סוזו) ודאי הייתה אישה רעה משום שהתאהבה בגבר נשוי, משהו מתחיל לפעפע מתחת למשפחתיות החמימה כביכול שנרקמה בין האחיות. אותה חוסר נוחות שנבעה מחוסר טאקט רגעי היא אותו דבר שלא מדברים עליו, הפיל בחדר, שנפתר רק בסוף הסרט. לסרט מבנה של סיפור מעגלי שמתחיל עם מותו של האב והצטרפותה של סוזו לשלוש האחיות ומסתיים ב…. אוקיי, עד כאן ספויילרים (אבל אתם יכולים לנחש).

למי שראה את "סיפור משפחתי" ואהב, למי שאוהב סרטים יפנים, למי שמחפש סרט עדין על החיים עצמם, זה הסרט בשבילו.

 

 

מטבח יפני, "Cool Japan" ו"משטרת סושי"

סושי הפך בשנים האחרונות לבון טון של התרבות הישראלית. אם רוצים להגיד שמישהו מעודכן בהליכות העולם המערבי המתורבת סביר שיגידו שהוא יעדיף סושי ולא מנת פלאפל מלאה בטחינה שנוזלת בעסיסיות על הידיים. אבל באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, הפך הסושי לזירת מלחמה עקובה מרוטב סויה בין יפן לשאר העולם. והעולם לא איחר להגיב.

ב-2006 שר החקלאות היפני טושיקאטסו מטסואוקה (Toshikatsu Matsuoka) ביקר בקולוראדו, ארה"ב בביקור רשמי וערב אחד חשקה נפשו בסושי. סושי אמיתי. כזה כמו בבית, ביפן. הובילו אותו מארחיו הנכבדים האמריקאים למסעדה יפנית איכותית, אבל כשהגיעו לשם חשכו עיניו של השר הבכיר והוא אמר ש"תקראו לזה איך שתרצו, מסעדה יפנית זה לא!" (הצרה הייתה שהם הגישו סושי וגם מתכון בקר בנוסח קוריאה…).

כשחזר ליפן מזועזע ממראה עיניו הציע במשרדו תכנית שנועדה לבחון את מצב הסושיות בעולם ולמצוא דרך לדרג ולקטלג אותן ולהפוך אותן לאותנטיות (authenticate). חקירה קצרה העלתה שמצב הסושיות בעולם בכי רע. מרבית הסושיות בעולם המערבי לא מנוהלות ע י יפנים אלא על ידי אסיאתים מלאומים שונים (סינים, תאילנדים וקוריאנים). חלק ניכר מהמסעדות שמצהירות על עצמן כ"יפניות" מגישות אוכל שאינו רק יפני וגם הסושי עצמו מכיל מרכיבים שלא ימצאו את דרכם לסושי יפני לעולם (אבוקדו, למשל). יתרה מכך, בחלק מהמסעדות שמגישות סושי, אין הקפדה על סטנדרטים גבוהים של היגיינה ושל מוצרי בסיס מה שעלול להביא ליציאת שמו לרעה של המאכל היפני האהוב, שהפך למאכל לאומי יפני מחוץ ליפן. בכל אלה ניסתה התכנית של משרד החקלאות להילחם.

Toshikatsu Matsuoka

Toshikatsu Matsuoka

הרעיון המקורי היה ליצור היררכיה בין מסעדות שמצהירות על עצמן כ"מסעדות יפניות" ולתת אישור רשמי של ממשלת יפן לעמידתה של המסעדה בסטנדרטים היפנים של הכנת הסושי ושל הסושי עצמו. ממסעדות שלא יעמדו בסטנדרטים שיקבע משרד החקלאות תישלל האפשרות להציג את עצמן כ"מסעדות יפניות". כך קיוו במשרד החקלאות היפני לשמור על השם הטוב והתדמית של האוכל הלאומי ולמנוע בלבול בין הסושי היפני למאכלים מזרח אסיאתים אחרים.

הביקורת הבינלאומית על התכנית היפנית לא איחרה לבוא. היא קיבלה את השם "משטרת סושי" (Sushi Police) וחברת Next Media מהונג קונג הפיקה סרטון שצוחק ומבקר את הרצון היפני להפוך את כל הסושיות בעולם לסושיות "יפניות אותנטיות" בדומה לסושיות ביפן ובכך להרוס אפילו את ה"קליפורניה רול" המפורסם. הסרטון טוען שיש בכך צביעות רבה משום שיפן, בדומה למדינות רבות בעולם, עושה לוקליזציה למטבחים השונים שמגיעים אליה (המבורגר ברוטב טריאקי, מישהו?)

הביקורת הציבורית והחשש היפני מכך שהתכנית תיתפס בעולם כגילויים של לאומנות מחודשת, הביאו לעידון התכנית והפיכתה לתכנית "המלצה" בלבד. שפים יפנים יוכלו להמליץ למסעדות שירצו בכך איך להפוך את המסעדות שלהם ליותר אותנטיות, ילמדו את הטבחים דרכי הכנה מסורתיות וכן יעזרו למסעדות ליצור קשר עם חברות יפניות בתחום המזון כדי שיוכלו לקנות מהן את חומרי הגלם המקוריים. לשם כך אף הוקם ב-2007 ארגון המסעדות היפני (JRO – Japan Restaurant Organization) אשר פתח סניפים במדינות שונות בעולם כדי לקיים קשר הדוק בין חברות יפניות בתחום המזון והמסעדנות לבין מסעדות וחברות רלוונטיות מחוץ ליפן. הועדה שהוקמה במשרד החקלאות כדי לבחון את תכנית, הסכימה שגם לפיוז'ן סושי יהיה מקום בתכנית.

NY74997LOGO-b

המטבח היפני הפך מאז 2006 לחלק ממדיניות "Cool Japan", מדיניות שנועדה לקדם תרבות פופולארית יפנית מחוץ ליפן. ממשלת יפן החליטה לנצל את ההצלחה לה זוכה הסושי מחוץ ליפן ולקדם אותו כמאכל הדגל. דרכו, מקווה יפן למצוא הן תעשייה נוספת שיכולה להניב רווחים לכלכלה היפנית והן לקדם את התדמית החיובית של יפן בעולם. אחרי הכל, כולנו מכירים מטבח צרפתי עם כוכבי המישלן שלו ומטבח איטלקי עם הפסטה והפיצה, למה שלא נכיר מטבח יפני עם הסושי והסובה והאודון?

אז עכשיו, כשהוסר האיום מעל הסושי שלנו, מה תזמינו? 🙂