ההייקו קצר, המלאכה מרובה

ליל אוגוסט חם, תל אביב. חנות הספרים "מגדלור" שבלבונטין הולכת ומתמלאת אנשים מקיר לקיר. ערב השקה לתרגומו של איתן בולוקן את שירי ההייקו של מיטסו סוזוקי. הייקו שירה קצרה היא. תופסת את הרגע, מצלמת במילים. לוכדת במשקלה המדוד את נפנוף כנפי הפרפר, את קול הצפרדע, את הרוח שנישאת במניפה.

שירת ההייקו התפתחה במאה ה-17 משירה יפנית ארוכה יותר, וואקה, ויש לה צורה קבועה שמבוססת על מספר הברות 5-7-5. מטרתו של השיר היא לתפוס את הרגע, את הרגש שעולה מתמונה או התרחשות שהמתבונן-משורר רואה לנגד עיניו. המשורר הידוע ביותר של הייקו הוא מאטסואו באשו (Matsuo Basho), בן המאה ה-17.

בְּרֵכָה קְדוּמָה;‏                                       古池や

צְפַרְדֵּעַ מְנַתֶּרֶת פְּנִימָה                             蛙飛び込む

קוֹל שֶׁל מַיִם.                                         水の音

 

מיטסו סוזוקי (Mitsu Suzuki) נולדה ב-1914 בשיזואוקה שביפן, והשנה מלאו לה 100 שנים. בקרב רבים היא ידועה כאשתו של שונריו סוזוקי (Shunryuu Suzuki) שהקים את מנזר הזן הראשון במערב בסן פרנסיסקו וכתב את הספר "תודעת הזן, תודעת המתלמד" (Zen Mind, Beginner's Mind). היא הייתה בנעוריה גננת וגננית, מאסטר של טקס התה ומשוררת הייקו. שיריה נעים מתקופת נעוריה בצל מלחמות העולם, מות הוריה, מעברה לסן פרנסיסקו שבאמריקה, מות בעלה, ועד חזרתה ליפן. שירתה היא אמנם קלאסית, בצורה ובכלליה, אך נושאי השירה שאובים מחייה שלה, חיים בתקופה המודרנית מלאת התהפוכות של המאה ה-20.

10580198_832355040132717_2346008650411629311_n

 

שירת ההייקו התמציתית טומנת בחובה עולם ומלואו. עולם ומלואו ב-17 הברות בלבד. והתמציתיות הזו, שהיא בו זמנית קצרה אך רבת פנים ומשמעויות הופכת את מלאכת התרגום למלאכה של ממש. מלאכה שהמתרגם יגע עליה, מלאכה שטורדת את מנוחתו ומביאה לטיוטות על גבי טיוטות למצוא את עצמן מקומטות על הרצפה (אם כי זה ודאי השתנה בעידן המחשב). התרגום מיפנית, שפה ותרבות כה רחוקה מהעברית שלנו הופכות את מלאכת התרגום לקשה ומאתגרת במיוחד. עולם ההקשרים התרבותיים של יפן, מילות העונה הטיפוסיות של ההייקו, המשפטים הקצרים וגם הבדלים בין השפות עצמן יוצרים רבדים שונים של התמודדויות עם מלאכת התרגום.

1622125_10153263633960110_4608260796944947869_n

ואף על פי כן…

אם מטרת התרגום ומטרתו של המתרגם היא להביא ניחוחות ממקומות רחוקים, ניחוחות של חוויות אחרות שהן בו זמנית שונות מאוד אך גם קרובות מאוד לעולמו של הקורא, הרי שעבודתו של איתן בולוקן על שיריה של מיטסו סוזוקי מביאה לקורא הישראלי ניחוחות מיפן ומסן פרנסיסקו, ממנזרי זן וטקסי תה והכל בעברית מלאת רגישות.

1623618_751991004846780_2708009095377689927_n

הספר "ליל טל" פרי תרגומו של איתן בולוקן הגיע לחנויות.

ליל-טל-עטיפה-קדמית-215x292

מטאטא אולימפי

דפדוף קצר במוספי הספורט הישראלים יוצר את הרושם שבארץ קיימים שני סוגי ספורט בלבד – כדורגל וכדורסל. מדי פעם, והדבר תלוי בתחרויות בינלאומיות, נשמע גם על ג'ודו, שייט, התעמלות אומנותית, שחייה וטניס. במדינה שבה בקושי יש חורף ראוי לשמו לא יעלה על הדעת שיהיה ספורט חורף. אבל יש, ואולימפיאדת החורף בסוצ'י שהתקיימה השנה נותנת הזדמנות להאיר ספורט שכזה. הוא נקרא קרלינג (Curling).

הקרלינג הומצא בסקוטלנד במאה ה-16 והוא משוחק על משטח קרח עם אבני קרלינג ו… מטאטאים. אבן הקרלינג השוקלת כ-20 ק"ג עשויה גרניט מלוטש ומחוברת לידית איתה זורקים את האבן. משטח הקרח עצמו מכוסה טיפות קטנות של מים אותן מטאטאים השחקנים כדי להשפיע על המהירות והדיוק של האבן לאחר שנזרקה. כל קבוצה מורכבת מ-4 שחקנים כאשר כל אחד בתורו זורק צמד אבנים. הקבוצה שהאבן שלה קרובה יותר למרכז זוכה בנקודה. הגילאים של השחקנים יכולים לנוע מגילאי הנוער ועד לסביבות ה-50 ואולי יש בכך יוצא דופן שכן בניגוד לענפי ספורט אולימפיים אחרים שבהם הגילאים של הספורטאים עוצרים בסביבות ה30+ הרי שבנבחרת גרמניה באולימפיאדה השנה היו גם שחקנים שגילם נושק ל-50.

קרלינג בישראל

הפעם הראשונה בה הובא קרלינג לארץ הייתה ב-1995-96 כאשר הוקם מרכז קנדה במטולה, אותה ייעד ראש העיר דאז, יוסף גולדברג, להיות המרכז של ספורט החורף בישראל. ב-1999 התקבלה ישראל כחברה מן המניין להתאחדות הקרלינג העולמית והאיגוד נתן למרכז במטולה 64 אבני קרלינג, מטאטאים וציוד קרלינג נוסף, אבל הציוד נשאר מיותם שנים רבות ובשנת 2006 החליט איגוד הקרלינג הבינלאומי שחברים שלא משחקים אינם באמת חברים והוציא את ישראל מרשימת המדינות החברות באיגוד.

בפעם הבאה שהקרלינג הגיע לישראל הוא עבר דרך ארוכה. שרון כהן אשר עבד באולימפיאדת נגאנו ביפן בשנת 98' ראה את משחקי הקרלינג והתלהב. ב-2006 הוא הקים את התאחדות הישראלית לקרלינג ופעל ליצירת תנאים למשחקי הקרלינג בארץ. ב-2008 הצטרף אליו סיימון פק וב-2013 פעלה ההתאחדות להחזיר את ישראל אל ההתאחדות העולמית של קרלינג אליה התקבלה ישראל לפני שנה.

יחסית למדינה חמה וקטנה כמו ישראל, אנחנו על המפה. בישראל קיימים כשלושה משטחי קרלינג מקצועיים, במטולה, בחולון ובירושלים, וכ-200 אנשים שעוסקים בספורט זה. השאיפות של אנשי ההתאחדות הן להמשיך ולקדם את ישראל בתחום הקרלינג ולהקים נבחרות שיוכלו להשתתף בתחרויות בינלאומיות. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים ספורט עם אסטרטגיה – תחשבו על קרלינג.

1464740_1400885293484791_851776988_n

גברים עם מטאטאים (Men with Brooms, קנדה 2002)

דונלד פולי, מאמן קרלינג מהעיירה לונג ביי (Long Bay) נופח את נשמתו בעודו מנסה לדלות אבני קרלינג מתחתית האגם. בצוואתו מבקש פולי מארבעת חניכיו לשוב ולהתאחד אחרי 10 שנים, להניח את אבן הקרלינג שמכילה את אפרו על "הכפתור" שבמרכז המטרה ולזכות בתחרות הקרלינג המסורתית בעיירה, "מטאטא הזהב", 10 שנים אחרי שפספסו את ההזדמנות. לא הייתה בקשה מוזרה מזו.

כריס קאטר עובד באסדות קידוח, ניל ביוסיק מנהל את עסקי הקבורה של אשתו, אדי סטרומבק סובל מספירת זרע חד ספרתית וג'יימס לנוקס הוא סוחר סמים. אף אחד מהם לא נגע במטאטא או אבן קרלינג מזה 10 שנים וכדי להגיע לזהב הם יצטרכו להסיר את החלודה לא רק מהכושר שלהם אלא גם ממערכות היחסים שלהם עם הנשים בחייהם והאחד עם השני.

גם אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הספורט הזה, אל דאגה. הסרט הוא במובן מסוים שיר הלל למשחק ואולי גם קצת סרט להדיוטות. הוא נועד, בין היתר, להסביר לצופה שאינו מכיר קרלינג את ההיסטוריה של המשחק ואת הכללים שלו כך שכאשר הצופים מגיעים לתחרות שבסוף הסרט הם כבר מוכנים לעודד את כריס וקבוצתו. כל הכללים הבסיסיים מוסברים: כמה שחקנים ומה תפקידיהם, מהי אבן קרלינג, בשביל מה נועדו המטאטאים, איך משיגים נקודות ואיך "שורפים" אבן. גם בעניין הגיל מטפלים בסרט בסצינה נפלאה שבה הקבוצה של קאטר…. טוב, בלי ספויילרים.

ספורט הקרלינג בקנדה הוא ספורט מוכר ואהוב וכמיליון שחקנים עוסקים בו באופן מקצועי או בתור תחביב. ההתאחדות העולמית של קרלינג ממוקמת בקנדה, וגם הסרט מדבר על כך שלמרות הכל, משחק הקרלינג הוא המקום "אליו מגיעים להתפלל". בסופו של דבר, הסרט הוא שיר הלל לקרלינג, אבל גם לקנדה כולה.

הפתעה ובונוס לקוראי הבלוג: הסרט בתרגום!

"גברים עם מטאטאים"

כתוביות בעבריתMenWithBrooms

שניים בעיר אחת (מלבד הזאב)

ירייה רועמת נשמעת במרחבים המושלגים של יוקון, קנדה, והשוטר מהמשטרה המלכותית הקנדית הרכובה (Royal Canadian Mounted Police) נופל ומת. עקבות הרוצחים מובילות את בנו, קונסטבל בנטון פרייזר (Constable Benton Fraser), לעיר הגדולה שיקגו שבארה"ב, שם הוא יוצר קשר עם השוטר הזחוח שעובד על "התיק של המאונטי המת", ריי וקיאו (Ray Vecchio). אחרי שהתחילו ברגל שמאל, השניים משתפים פעולה ויוצאים למצוא את הרוצחים של אביו של בנטון. כך מתחילה הסדרה "בכיוון דרום" (Due South), סדרה קנדית משנות ה-90 שעשתה היסטוריה. נשמע כמו עוד סדרת משטרה טיפוסית? ובכן זהו רק קצה הקרחון (איזו מטאפורה הולמת לקנדה, הא?). הסדרה הזו היא סדרת משטרה קומית עם קצת סוריאליזם ואפילו עקיצה כלפי השכנה מדרום.

DueSouth-75138

ריי וקיאו (דיויד מרסיאנו, שודאי מוכר לחלקכם מהסדרה האמריקאית "הומלנד") הוא שוטר במשטרת שיקגו, שירייה אקראית פה ושם בעיר לא מוציאה אותו משלוותו. הוא אמריקאי ציני, שנימוסין והליכות הן ממנו והלאה והוא רק רוצה להעביר את היום. בנטון פרייזר (פול גרוס, שהסדרה הייתה הקפיצה שלו לתודעה בינלאומית) הוא קנדי מנומס, ידען ושומר חוק שמבקש לעזור לאנשים הפשוטים (גם אם לא ביקשו את עזרתו). השילוב של השניים הוא הכוח של הסדרה ואחראי למגוון אתנחתאות קומיות ורגעים של ידידות אמיצה. הקשר ביניהם מאיר את ההבדלים בין השניים, הבדלים שנועדו, בין היתר, לבדל את קנדה משכנתה מדרום על אף שהן חולקות הרבה מן המשותף.

אבל הסדרה היא סדרת משטרה, וכיאה לז'אנר, כל פרק עוסק בפענוח תיק אחר. על אף שהיא מתרחשת בשיקגו, טביעת האצבע של הגישה הרב-תרבותית של קנדה ניכרת בה. הגישה הרב-תרבותית גורסת כי במדינה אחת יכולות להתקיים תרבויות שונות כל עוד חוקי המדינה נשמרים וקנדה אימצה את המדיניות הרב-תרבותית בשנת 1971, המדינה הראשונה בעולם שעשתה כך, כחלק מהרצון לטפל במתחים שנוצרו בין צרפתים-קנדים לבין אנגלים-קנדים וקבוצות אתניות ותרבותיות אחרות. גישה זו נגלת לעין בבחירת הסיפורים, סיפורים שמראים פשע בקרב כל פלחי האוכלוסייה לבנים, שחורים, יהודים, היספאנים. אין אוכלוסייה שהיא יותר "מועדת לפורענות", בכל אוכלוסייה יש מכל סוגי האנשים. לא פעם, פרייזר, הגבר הלבן, צריך לשכנע את הדמויות השונות, אלה שנכוו לא פעם מרשויות החוק, שכוונותיו טובות. בדמותו של פרייזר הקנדי מתבטא הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא אדם ללא קשר לדעותיו, לדתו או למוצאו.

אם חשבתם שזו עוד סדרה טיפוסית, הנה הטוויסט. על החלק הסוריאליסטי אחראית הרוח של אביו של פרייזר. כן, רוחו של אותו אב שנרצח בפרק הראשון של הסדרה שמופיעה ברגע מסוים במושב האחורי של המכונית של ריי ומאז מתעקשת לחזור ולהופיע בפני פרייזר לאורך כל הסדרה. פרט לעובדה שהיה זה ניסיון של ההפקה להשאיר בסדרה את גורדון פינסנט (Gordon Pinsent) אחד השחקנים המוכרים והטובים ביותר בקנדה, יש לרוח של האב תפקיד. נוכחותו אחראית לא אחת לשעשוע שנוצר מהשיחות שלו עם בנו, שיחות שאיש מלבדם לא שומע או מודע אליהן גם אם הן מתרחשות במקומות הומי אדם, אך הוא גם מלווה את פרייזר בתיקים השונים עליהם הוא עובד ומחזק אותו כשהוא זקוק לכך. לאלמנטים העל טבעיים מצטרף גם פרק על מאסטר וודו, וכן אדם שיכול לראות דרך מגע בחפצים. גם במקרים האלה, התפיסה הקנדית ניכרת מאוד בהיעדר הסקפטיות מצידו של פרייזר בקיומם של דברים שכאלה, סקפטיות שמבוטאת דרך דמותו של ריי האמריקאי הריאליסט.

דמות ראשית נוספת בסדרה היא הזאב, או שמא הכלב-זאב, של פרייזר, העונה לשם "דיפנבקר" (Diefenbaker, על שמו של אחד מראשי ממשלת קנדה). הוא הציל את חייו של פרייזר בערבות קנדה ומאז הם יחד, על אף שהוא התחרש מעט באותה תקרית. פרייזר ודיפנבקר יכולים לנהל שיחות שלמות בלי לדבר באותה שפה והזאב מוסיף לא מעט לקסם של הסדרה. כלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם בהרבה מובנים.

הסדרה, פרי יצירתו של פול האגיס (התסריטאי זוכה האוסקר על "התרסקות" ב-2004, שהיה בארץ לא מזמן לקידום סרטו החדש, "גוף שלישי"), עלתה לאוויר ב-1994 בערוץ CTV, רצה ארבע עונות עד 1999 וזכתה להצלחה ברחבי העולם, גם בישראל. על אף שהערוץ החליט לא להמשיך לעונה נוספת אחרי העונה הראשונה בשל בעיות כלכליות, כניסתה של הרשת האמריקאית CBS להפקה עזרה במימון העונה השנייה, אך בסופה החליטו שלא להמשיך בתמיכתם. היה נראה שזה סוף הסדרה, אבל לחץ המעריצים החזיר אותה לשתי עונות נוספות, בהן קאלום קית' ריני (Callum Keith Rennie) החליף את דיוויד מרסיאנו, שלא יכול היה להגיע בשל מחויבויות אחרות, בתפקיד ריי וקיאו.

אם ג'וזף ניי דיבר על כוחה של תרבות לעניין אנשים בתרבויות זרות, הרי שהסדרה הזו עשתה לקנדה נפלאות. מועדון המעריצים של הסדרה כולל בתוכו נציגים מכל רחבי העולם החל מיפן וסין שבמזרח דרך איראן וישראל, אירופה וארה"ב. החודש יתקיים מפגש מעריצים בטורונטו, מפגש שמארגן מועדון המעריצים, אליו יגיעו מעריצים מכל העולם כדי לחלוק את אהבתם לסדרה, 20 שנה לאחר שעלתה לאוויר לראשונה. כמו במפגשים קודמים, גם במפגש הזה יהיה גם חלק מצוות הסדרה, והמלחין של שיר הנושא, ג'יי סמקו (Jey Semko). סדרה שזוכה למעריצים חדשים ואהבה של מעריצים ישנים 15 שנה אחרי שירדה מהמסך צריכה להיות מיוחדת. והיא אכן כזאת.