תמונה אחת, 500 מילים: A Sea Tail

אתמול הודיעו בחדשות שנפתחה עונת הרחצה. איזה כיף! חיכיתי לזה כל החורף! אני אוהב חורף, כשיש ריח של גשם ושלוליות לקפץ בהן, אבל אין כמו הים והחוף. אני אוהב ללכת לים! כל כך הרבה חברים שאפשר להכיר. חול ומים וגלידה.

ההורים שלי אוהבים לבוא איתי ולתת לי לרוץ חופשי. בבית הם לא מרשים לי לרוץ או לקפוץ מהכיסאות לספה. אתם יודעים איך זה הורים. "זה מסוכן!", "אתה תקבל מכה!", "אתה תשבור משהו!" יש זכוכיות בבית ואני עלול להפיל אחת מהן והיא תתנפץ לאלפי רסיסים שאחרי זה במשך חודש עוד נמצא חתיכות מזעריות מתחת לארונות וכונניות. אבל בים אני יכול לרוץ חופשי. גם כשיש מלא אנשים וההורים מקטרים שאין אפילו פיסת חול פנויה לפרוס עליה מחצלת, אני יכול לרוץ בין האנשים. כי אני קטן. לקטנים יותר קל לעשות כיף.

לפעמים אנשים מבקשים ממני לא לרוץ כל כך מהר, או לפחות לא לרוץ ביניהם כי אני זורק להם את החול בעיניים. במיוחד לאלה שבאים להשתזף. תכל'ס, לא נעים. בחורה נאה באה להשתזף על המחצלת ופתאום אני רץ לידה ומעיף עליה חול. הורס את כל החוויה.

אבל אני פשוט כל כך אוהב לרוץ. זה כיף. במיוחד אם החברים באים, אבל אם הם לא יכולים אני תמיד יכול למצוא לי מישהו לשחק איתו. מסירות זה משחק שאני אוהב. אתם בטח מכירים. המשחק הזה שזורקים לי משהו ואני מביא חזרה.

כשנמאס לי לרוץ בחול אני נכנס למים. כולם צוחקים עלי כי אני שוחה כמו כלב, אבל לא אכפת לי. המים נעימים וזה נחמד להשתכשך בהם. גם אם לפעמים נורא קר להיכנס. כשאני יוצא מהמים ומתנער, זה נחמד. כמו לעשות התעמלות או מתיחות. אבל אז אני רץ בחול וכל החול נדבק אלי כי אני רטוב מהמים. האמת, זה מרגיש קצת כמו של בוץ, אבל לא אכפת לי. אני אכנס למים אחר כך עוד פעם.

כשאני מתעייף אני אוהב סתם לשבת בצל. זה נחמד סתם לנשום את האוויר של הים ולהתבונן באנשים. אנשים הם יצורים מצחיקים. מורחים על עצמם משהו לבן, כמו שמנת. ושמים כובע ומשקפיים, אבל מורידים בגדים ונשארים בבגד קטן וצבעוני. ילדים קטנים שיושבים ממש על קו המים ובונים ארמונות מהחול הרטוב. זה משעשע. לוקח להם זמן לאמוד נכון את המרחק הבטוח מהגלים, המרחק שבו גלים מתנפצים לא ישטפו להם את הארמון ויהפכו אותו לסתם עוד חול.  או זוג החבר'ה שמשחקים מטקות למרות שיש שלט כזה שמצויר שם מחבט מטקה וכדור ועליהם פס אדום. אני כבר יודע מה סימן כזה אומר. זה אומר אסור. אבל הם משחקים בכל זאת. ואני שומע את הקול של המצילים. אני יודע שזה הקול של המצילים כי הם נשמעים שונה מבעד למיקרופון הזה שיש להם על גג הבקתה. מיקרופון. מילה חדשה ששמעתי את אבא אומר אתמול. היא ארוכה כזאת. אבל כשאני מנסה לומר אותה, אני מסתבך.

כשכולם מתעייפים, אנחנו חוזרים הביתה. אפילו שנכנסתי למים שוב, אני עדיין מלא חול. לא משנה כמה שוטפים אותי, אני תמיד מתלכלך שוב. ואז מגיע הרגע שבו מכניסים אותי למקלחת בבית. אני לא מאוד אוהב את המקלחת בבית. היא קטנה, והזרם שמשפריץ עלי לא כיף. אבל למרות הכל, אני עדיין מאוד מאוד מאוד אוהב את חוף הים.

And this, my friends, is my sea tail.

פתיחת עונת הרחצה

נמל יפו צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

מודעות פרסומת

הזכות להיות אנונימי – "האויב האחרון"

כמה שנים לפני ההצלחה העולמית של "שרלוק" שהפכה את בנדיקט קמברבאץ' לכוכב בינלאומי, הוא שיחק את סטיבן אזרד במיני סדרה בשם "האויב האחרון" (The Last Enemy). סטיבן הוא מתמטיקאי שחזר משהות בת ארבע שנים בסין כדי לקבור את אחיו שנהרג בפיצוץ ג'יפ בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם התנדב. כשהוא חוזר לדירה של אחיו בלונדון הוא מגלה בה שתי נשים שישנו את חייו: אלמנתו של אחיו, ד"ר יסים אנואר, וצעירה ערבייה חולה מאוד. בניסיון להבין מה גרם למחלתה ולמותה של הצעירה, יסים נעלמת מהדירה ומנסה ליצור קשר עם חוקר מיקרוביליוגיה שיבדוק את דגימת הדם של הצעירה, אבל לפני שהוא מצליח לספר לה על התוצאות הוא נמצא מת במעבדה.

בניסיון נואש למצוא את יסים, סטיבן מסכים להצעה מפתה: הוא יעזור לחברה ותיקה ועכשיו שרה בממשלה לקדם פרויקט שאפתני בשם T.I.A (Total Information Awareness), מאגר מידע עצום על כל אזרח בריטי שעוקב אחרי כל תנועה ומעשה, מתוך כוונה לסייע לממשלה לאסוף מודיעין ולהילחם בטרור. בתמורה הוא יקבל מלגה נדיבה לשלוש שנים שתאפשר לו להמשיך במחקר שלו. מה שהתחיל כניצול הזדמנות אישי הפך במהרה למרדף ומאבק בניסיון לחשוף ניסוי אנושי נוראי וטיוח ממשלתי חסר תקדים.

 

 

יובל נוח הררי טוען במאמרו "התיאטרון של הטרור" בגארדיאן כי כוחו של הטרור הוא תיאטרלי יותר מממשי משום שהוא זורע פחד יותר מאשר גורם נזק לכוחה של המדינה. העולם זוכר את נפילתם של מגדלי התאומים בניו יורק כסמל של פיגועי ה-11 בספטמבר, על אף שבאותה מתקפה נפגע גם הפנטגון, פגיעה אסטרטגית הרבה יותר. הטרור הוא כוחו של החלש, הוא כותב, אשר מבקש לגרור את המדינה לתגובה עוצמתית מדי. תגובה עוצמתית מדי היא תגובה שיוצרת בלגן ובתוך הכאוס קורות טעויות, דעת הקהל משתנה, נשאלות שאלות והמאזן הפוליטי זז.

"כדי להילחם בטרור בצורה יעילה, עלינו להבין שהטרור לא יכול להביס אותנו. אנחנו היחידים שיכולים להרוס את עצמינו בתגובה חסרת פרופורציה", כותב הררי. הצדק עימו, אבל במובן מעט שונה מזה שהתכוון אליו במאמרו. הררי טוען כי פחד איננו איום ממשי, הוא נובע מתפיסה של משהו כאיום ממשי. מדינות מודרניות ברחבי העולם רואות בטרור איום על קיומן משום שהן בונות את הלגיטימציה שלהן על היכולת להגן על האזרחים והתושבים מפני מעשי אלימות של טרור. הציבור מצפה מהמדינה למנוע מעשי טרור, ובכל פעם שזה לא עולה בידו, הממשל מאבד מהלגיטימציה שלו. אבל פחד הוא כוח ממשי מאוד והשפעתו רבה יותר מהנראה לעין.

תגובתן של מדינות למעשי טרור מתחלקת לשניים – כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ המדינה מבקשת "לסגור חשבון" עם האחראים על המעשים ולא חסרות דוגמאות של מבצעים צבאיים רחבי היקף כמו תקיפותיה של ארה"ב בעיראק ואפגניסטן או דוגמאות קצת שונות מהאזור שלנו. חלק מהמבצעים הללו אכן גורמים לנזקים עצומים בתדמית וביחסי ציבור, בצבא ובכלכלה. כלפי פנים מבקשות המדינות לנסות ולמצוא דרכים למנוע מבעוד מועד אפשרות של מעשי טרור על ידי איסוף מודיעין רב וארגונו כך שיוכלו לצפות אילו אוכלוסיות או אילו פרטים בחברה עלולים להוות איום. מתקפות טרור מביאות מדינות לתחושה של "מצב חירום", ובמצב חירום עושים דברים שבשגרה לא יעלו על הדעת.

הסדרה "האויב האחרון" (2008) מתרחשת בלונדון העתידית אך לא רחוקה, אחרי הפיגועים שהרעידו אותה ביולי 2005. ב-7 ביולי 2005, ארבעה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם בשלוש תחנות רכבת תחתית ואוטובוס במרכז לונדון והביאו למותם של 52 איש ופציעתם של מאות. לראשונה הכה טרור איסלאמי בממלכה הבריטית ויתרה מזאת חלק מהמחבלים היו בריטים ממוצא פקיסטני. שר הפנים דאז, צ'ארלס קלארק, אמר לאחר הפיגועים כי "זרים שמעוניינים לייצר פחד, חוסר אמון ופירוד לא יהיו רצויים כאן עוד" וממשלת בריטניה קבעה כי כל מי שעודד, הצדיק או האדיר טרור יגורש מהמדינה. אבל לפי מה קובעים מיהו האויב?

אחיו של סטיבן אזרד, מייקל, התנדב במחנות פליטים בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם גם פגש את אשתו. בין יתר העזרה הרפואית שהגישו, הם נתנו חיסונים נגד צהבת B. חלק מהאנשים שקיבלו את החיסון חלו ומתו, חלק יותר מדי גדול כדי להיות סטייה סטטיסטית מתקבלת על הדעת. חוקר מיקרוביולוגיה שניסה לעזור לד"ר יסים לגלות מה היה בחיסון מצא את מותו בדרכים יצירתיות ("חוקר אחד התאבד. ירה לעצמו בראש. פעמיים" כמו שאומרת אחת הדמויות). גם גופותיהם של אלה שמתו בעקבות החיסון נשרפו ועקבותיהם נעלמו. מייקל ניסה להסב את תשומת הלב של הממונים עליו לסטייה הסטטיסטית הגדולה ומצא את מותו בפיצוץ ג'יפ. יסים וסטיבן מבקשים למצוא את האמת אך מסתכנים בחייהם משום שזו אמת שהממשלה הבריטית לא רוצה לחשוף. האם גם הם הפכו לאויב?

תחת הכותרת של מדינה סובלנית ודמוקרטית שמבקשת להגן על עצמה ועל אזרחיה, ממשלת בריטניה של הסדרה חוצה קווים אדומים לרוב. זכויות אדם כגון חופש התנועה, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי נרמסים בשם הרצון לביטחון ושליטה בנעשה בתחומי הממלכה. מערכת ה-T.I.A. מאפשרת מעקב רציף אחרי כל אדם בזמן אמת דרך מצלמות אבטחה, הבגדים שהוא לובש ובסופו של דבר ה-DNA שלו, תעודת הזהות המושלמת. הרעיון הראשוני היה לעקוב אחר גורמים בממלכה שעלולים להוות איום לאזרחיה, אבל מהו הגבול? עד כמה אפשר לעקם ולהגמיש את הכללים של המוסר בשם ביטחון? האם במצב שבו כל אדם ולא משנה אם הוא אזרח או לא נמצא תחת מעקב מתמיד, המדינה עדיין יכולה להיחשב דמוקרטית? האם זכויות האדם לא כוללות גם את הזכות להיות אנונימי?

המיני-סדרה, חמישה פרקים בלבד, בוחנת את ההשלכות של הטרור והפחד שהוא זורע על מדיניות הפנים. היא מהווה מעין "1984" בגרסה המודרנית ומבקשת להציב מראה מול כל אלה שמבקשים לכופף את המוסר וזכויות האדם לטובת ביטחון של אוסף האוכלוסייה שנקראת אזרחים, "אוסף" משום שזאת קבוצה חסרת פנים, "האדם הוא ברקוד ודאטה" לאנשי השלטון כמו שסטיבן אומר לחברה השרה שלו. כי זהו כוחו של הטרור, הוא זורע פחד ומביא אנשים למצוא קריטריונים לחלק את העולם ל"הם" ו"אנחנו". אבל הקריטריונים האלה נזילים עד מאוד וגמישים עוד יותר מכללי המוסר שהוגמשו כדי לנסח אותם.

הררי טוען כי כוחו של הטרור אינו ממשי אלא תיאטרלי משום שכוחו רק בפחד. אבל הפחד הוא מניע רב עוצמה.

 

(בסדרה אחרת במקרה אחר, סמל גרג פרקר אומר כמה מילות חכמה על כוחו של הטרור והפחד והאדם שנקלע ביניהם)