רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.
אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.
הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.
אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.
בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.
"שכחת למה עלית לספינה?"
בהיתי לרגע, מבולבל.
"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.
"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.
וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.
נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק
Cultureroll 