תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

Hey Ho a sailor goes

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

רעיה טובה, אם חכמה, בוס ביאקוזה

המשפט "רעיה טובה, אם חכמה" הגדיר את מקומן של נשים בחברה היפנית מאז תקופת מייג'י (1867-1912). במסגרת המודרניזציה המהירה והאימוץ של אורחות חיים מערביים הוחלט שאישה טובה היא זו שדואגת לבעלה ולילדיה, המשך למסורת הקונפוציאנית ביפן. גם לאחר מלחמת העולם השנייה והעדכון של הערכים ביפן, היה מצופה מנשים להיות רעיות טובות, לעבוד במשרה חלקית לאחר האוניברסיטה, ולעזוב את העבודה עם הנישואין כדי לנהל את משק הבית ולדאוג לחינוך ילדים. להיות "עקרת בית" (shufu) הייתה הגדרה של מקצוע במסמכים הרשמיים כמו עריכת דין או הוראה.

התפוצצות הבועה בשנות ה-90 של המאה ה-20 והמשבר הכלכלי המתמשך הביא לשינויים גדולים בכלכלה היפנית וביכולתן של משפחות להתבסס רק על משכורתו של הבעל. הצורך לכלכל משפחה והרצון לפתח קריירה ולחתור לשיוויון מגדרי הביאו לתופעות כמו דחיית גיל הנישואין וילודה שלילית שמטרידות את הממשלה היפנית ועושות כותרות בעיתונות העולמית. בניסיון להתמודד עם הבעיות הללו, ממשלת יפן בראשותו של שינזו אבה מקדמת מדיניות שזכתה לכינוי "Womenomics", מונח שטבעה החוקרת קאת'י מאצוי (Kathy Matsui) ב-1999, ומתייחס למדיניות שנועדה לקדם שיוויון מגדרי בשוק העבודה. אבל מדיניות לחוד וחברה לחוד. האם עומדת בפני הנשים אפשרות לשלב ילדים וקריירה? האם החברה היפנית מוכנה לקבל נשים "אחרות" מ"טובות לבעל וחכמות לילדים"? הסדרה "גוקוסן" שכבר הזכרנו בבלוג מציגה את הדילמה בדמותה של המורה, יאמאגוצ'י קומיקו (Yamaguchi Kumiko).

 

riRQGzQ7nN6hPyu

יאמאגוצ'י קומיקו (נקאמה יוקיאה) 

 

"שלום לכולם, אני יאמאגוצ'י קומיקו, יאנקומי, מורה למתמטיקה, המחנכת שלכם. דרך אגב, אני רווקה. נעים להכיר". כך מציגה יאנקומי את עצמה בפני התלמידים החדשים שלה ביום הראשון ללימודים. היא מציינת את הכל פרט לפרט קטן חשוב: היא דור רביעי למשפחת יאקוזה, המאפייה היפנית. אתם יודעים איך זה, להגיד שאת היורשת של משפחת פשע היא לא הדבר המומלץ ביותר לציין בקורות חיים. בדמותה של יאנקומי מסתכמת הדילמה הגדולה העומדת בפני נשים יפניות: האם להמשיך ולהיות "רעיה טובה, אם חכמה" או לפתח זהות ותפקיד שאינם קשורים ישירות למשפחה. והאם בכלל השילוב אפשרי?

יאנקומי מתפקדת היטב כ"אם חכמה". היא מורה ומחנכת של הכיתה ועבור רבים מתלמידיה היא מתפקדת גם כאם שדואגת לשלומם וללימודיהם. ההורים נעדרים כמעט לחלוטין מהסיפורים ואם הם מופיעים הדמויות שלהן לא דומיננטיות מדי בחיים של הילדים שלהן. לעיתים קרובות הורים עובדים קשה ולא מבלים זמן עם הילדים, לעיתים הם נעדרים לחלוטין ולעיתים הם רואים בילדיהן הפוחזים, פרחחים חסרי תקווה שלא ראויים להתייחסות. יאנקומי לעומתם תומכת בתלמידיה לא משנה באיזו צרה הם הסתבכו ומלמדת את הכיתה שלה ערכים ודרך ארץ, יותר מאשר מתמטיקה.

 

ep10131

יאנקומי בסצינה טיפוסית עומדת לצד תלמידיה כנגד הדעות הקדומות של החברה

 

בתחום ה"רעיה הטובה" יאנקומי מצליחה קצת פחות. ראשית, היא לא נשואה. שנית, נדמה שה"נשיות" היא ממנה והלאה.  היא לבושה בחליפת ספורט תמידית שהפכה לסימן היכר שלה, נעלי ריצה, שתי קוקיות ומשקפיים, לא בדיוק המודל המצופה של חצאית חושפת רגליים או מכנס בהיר וחתיכי כמו המורה לאנגלית או אחות בית הספר. יאנקומי רחוקה מלהיות האישה הדקה והשברירית בחצאית הקצרה שרק מחפשת חתן. בכל עונה יש מישהו אחר שהיא מנסה להתחבב עליו (שוטר חתיך, מורה בבית ספר נחשב או רופא) אבל הניסיונות שלה נראים מאולצים. היא לא יודעת לשחק את המשחק של המבטים והקול הגבוה וההתחנחנות הטיפוסית וכשהיא מנסה יוצא אפקט קומי יותר מאשר רומנטי. באחת הסצינות בעונה הראשונה שלושה בריונים ניגשים אליה ואל המורה לאנגלית ואחות בית הספר ומציקים להן. יאנקומי עוטה על עצמה את האופי הלוחמני שלה, כיאה לבת משפחת יאקוזה, ומבריחה אותם, אבל באותו רגע מגיע השוטר החתיך והיא משנה גישה ורצה אליו להגנה בצווחות מגוחכות של "הצילו", כאילו הייתה עלמה במצוקה. הדיסוננס בין האופי והיכולת האמיתית שלה למשחק ה"נשי" כביכול יוצרת רגע קומי. ההתנהגות ה"נשית" לא באה לה באופן טבעי. היא עצמאית, דעתנית ויודעת להילחם על שלה, מטאפורית ופיזית גם יחד. רחוק מאוד מהאישה שמקטינה את עצמה מול בעלה. המורה היחיד שמאוהב בה מעל לראש הוא המורה לספורט משום שהיותה ספורטיבית יוצר ביניהם קשר, אבל מוצג כטמבל, ובהחלט לא החתן האידיאלי.

 

SDD064

המורה לאנגלית (מימין) ויאנקומי משמאל

 

ומה לגבי תפקידה כ"בוס ביאקוזה"? יאנקומי כאמור היא דור רביעי למשפחת יאקוזה, ורבים רואים בה את ממשיכת דרכו הטבעית של סבה. על אף שהיא אישה, היותה הנכדה של הבוס והיכולות שלה הופכות אותה למנהיגה הטבעית של משפחת ימאגוצ'י, אולי המקום היחיד שרואה באישה מנהיגה טבעית. יש בכך אמירה מאוד מעניינת. החברה ה"רגילה" לא רואה באישה מנהיגה טבעית ומעדיפה לראות באישה "רעיה טובה ואם חכמה" ואילו בשולי החברה היא יכולה להנהיג על אף היותה אישה בשל ההתאמה שלה לתפקיד והיכולות שלה. בשולי החברה היא נמדדת לפי כישוריה ולא לפי המגדר שלה.

 

hqdefault

אל תתעסקו איתה, לא כדאי לכם…

 

למרות הכל, יאנקומי מסרבת להמשיך את דרכו של סבה ולהפוך להיות הבוס של היאקוזה ומעדיפה ללכת בדרכי הוריה ולהיות מורה. ולמרות זאת, הדילמה לא נפתרת. בשלב כלשהו בכל אחת מהעונות, יאנקומי מוצאת את עצמה נאלצת לבחור האם להיות "אם חכמה" ולתפקד כמחנכת של הכיתה ו"רעיה טובה" ולחפש זוגיות או האם להשתמש ביכולות הלוחמניות שלה כדי להגן על תלמידיה ובכך להיות אישה דומיננטית וחזקה שלא זקוקה למנהל או המורה הראשי שיגיד לה מה לעשות. בחירה באחת מהן כוללת תמיד ויתור על האפשרויות האחרות. לתפקד כמחנכת דורש ממנה לעיתים לכופף את דעותיה לטובת התדמית של בית הספר ו"מה שנהוג", חיפוש זוגיות דורש ממנה לשחק "עלמה במצוקה" ולוותר על האופי האמיתי שלה, ואילו אם היא עומדת על שלה היא לרוב מוצאת את עצמה מפוטרת מבית הספר.

יאנקומי חשה על בשרה את הקונפליקט המתמיד של נשים ביפן שנאלצות לבחור דרך אחת: האם להיות מנהיגות ולזכות לביקורת מצד החברה על כך שהן "לא מקיימות את יעודן כרעיות טובות ואימהות חכמות" או לוותר על הנהגה ועצמאות לטובת מימוש האידיאל של נשים ביפן. על אף שהמדיניות של אבה הצליחה להביא להשתתפות גדולה יותר של נשים בשוק העבודה, התפיסה החברתית היפנית היא עדיין "או-או" ולא "גם-וגם". האם השלב הזה יגיע מתישהו? רק הזמן יגיד.

japan

שידור חוזר: מכה גלים – החלומות הגבוהים

כל אמרגן צעיר כוותיק יודע שפרסום שלילי עלול להיות מכה אנושה לו ולאמניו. כל אמרגן גם יודע שעם פרסום שלילי יש להתמודד במהירות ובנחישות. לאחר כמה מקרים שעלו לכותרות בקוריאה ומחוצה לה, בהם התביעה המפורסמת של חברי להקת DBSK והתאבדותה של השחקנית ג’אנג ג’ה יון (Jang Ja-Yeon), אשר חשפו את הצד הפחות זוהר של תעשיית הבידור הקוריאנית, החליטה התעשייה לעשות מעשה ולהתמודד עם הפרסום בדרך שהיא יודעת הכי טוב. היא הפיקה סדרת טלוויזיה עם מיטב הפנים המוכרות והאהובות על כל חובב KPOP, ובדרך גם ענתה לכל מקטרגיה באשר הם.

הסדרה “Dream High” עלתה לאוויר ב־2010 והזכירה לא מעט את הסדרה המיתולוגית “תהילה”. כל המרכיבים שם: בית ספר לאמנויות, מורה קשוחה למחול ושישה צעירים רעבים להצלחה בעולם הזוהר של ה־KPOP. הפנים של השחקנים הצעירים מוכרות לכל חובב KPOP. שניים מהם חברים בלהקת 2PM, אחת בלהקת Miss-A, אחת ב־T-ARA ושני הצעירים האחרים לא היו מוכרים עד לסדרה, אבל הפכו בהחלט לפנים מוכרות אחריה. בין המפורסמים האחרים ניתן למצוא את המייסד של סוכנות האמנים JYP, שגם הפיק את הסדרה; שניים מלהקת Super Junior בתכנית הרדיו שהם מקיימים, תכנית שקיימת גם במציאות, שבה מתארחות שתי דמויות בסדרה; ואת הפנים והסמל של הגל הקוריאני, לא אחר מאשר בה יונג ג’ון (Bae Yong-joon), כוכב “סונטת חורף”, שאף היה שותף להפקה.

אז מה יש כאן? דרמה? תכנית טלוויזיה? סוג של ריאליטי? ואולי בעצם הכול יחד? גבולות המציאות והתסריט מטושטשים בכוונה, והתחושה שמצטיירת אצל הצופה שכך, בדיוק כך מתנהלת התעשייה, לא מרפה לאורך כל הסדרה. כאשר ג’ין־קוק (Jin-gook) אומר לזוג מעריצות שמצלמות אותו שהוא לא מצליח לדבר עם הא־מי (Hye-mi) כבר שנה בגלל הלו”ז והמעריצות, נראה שלרגע הוא מזדהה לחלוטין עם הדמות שהוא משחק. בתור חבר בלהקת 2PM הוא יודע עד כמה הלו”ז של כוכבי KPOP עמוס לעייפה ועד כמה המעריצים, ובייחוד המעריצות, יכולים להפריע לנהל אורך חיים סביר עד כמה שניתן.

2PM

חוסר הזמן של האמנים לא היה הסוגיה היחידה שבה טיפלה הסדרה. פרשת השחקנית ג’אנג ג’ה יון שהתאבדה והאשימה את אמרגנה בניצול מיני זוכה לתהודה בדמות של יון בק הי (Yoon Baek-hee), אשר עוברת הטרדה מצד האמרגן שלה ומנסה להתאבד, ובדמות המורה למחול שאומרת: “ראינו כבר מקרים כאלה בעבר, התקשורת מעולם לא צידדה בקורבן”. ללא ספק הסדרה רומזת שהתאבדות היא לא הפתרון (וסוגיית ההתאבדויות בקוריאה היא משהו לכתבה אחרת), אבל סוג ההתמודדות עם מקרים כאלו אינו פשוט, ודאי וודאי במדינה שמרנית כמו קוריאה שבה מקרים של הטרדה מינית הם הס מלהזכיר.

T-ARA

T-ARA

הסדרה גם לא חוששת לרמוז על מעורבות השוק האפור בתעשיית הבידור בקוריאה. גו הא־מי (Go Hye-mi) נאלצת לוותר על החלום ללמוד בג’וליארד בניו יורק כדי להתקבל לבית הספר לאמנויות “קירין” ולהחזיר את החוב למלווה בריבית שהותיר לה אביה לפני שברח לארה”ב. המלווה בריבית מוצג כשלומיאל מגוחך, ועל אף שהוא מוצג כלא מזיק במיוחד ואף מסייע לששת הצעירים להגשים חלום, קשה להאמין שקו העלילה הזה הוא פרי מוחו הקודח של התסריטאי. אין ספק שרבים רוצים נתח מתעשייה שמגלגלת מיליונים בשנה.

Miss-A

Miss A

אם לרגע חשבתם שהסדרה מסתכלת רק פנימה לקוריאה, טעות בידכם. סוגיית הגל הקוריאני ביפן, סוגיה לא פשוטה בהתחשב בהיסטוריה בין שתי המדינות, מקבלת כאן טיפול בצורת קרב רחוב מוזיקלי בין הקבוצה הקוריאנית, שהגיעה ליפן לצלם קליפ ללהקה יפנית מקומית. מי מנצח בקרב הרחוב ומה יהיה בסופם של ששת החולמים הצעירים? תוכלו לצפות בסדרה ולגלות. אין ספק שהמוזיקה, בזכות כל הדברים הנפלאים שהיא מביאה לבני האדם, תעזור ותנצח!

השאלה אם הסדרה שיפרה את התדמית של תעשיית הבידור בעיני הקוריאנים ודאי עוד תישאר פתוחה. אבל דבר אחד בטוח: הסדרה הייתה הצלחה מסחררת. היא זכתה בפרס אירופי נחשב לסדרות טלוויזיה ורד הזהב (Rose D’Or) בקטגוריית הנוער, והיא הסדרה הקוריאנית הראשונה שזוכה בפרס זה. נוסף על כך הופקה לה עונה שנייה שעלתה לאוויר ב־2012, ובימים אלה שוקדים ביפן על גרסה יפנית. בכל מקרה, קברניטי התעשייה יכולים לחכך ידיהם בהנאה ולסמן הצלחה. לפי מה שאומרים עליה חבריי הקוריאנים, הסדרה אמנם הגבירה את הרצון של הצעירים לנסות את כוחם בעולם הבידור, אך דיון מעמיק בתופעות הלוואי של תעשיית הבידור והמחיר שהיא גובה מאמניה כנראה לא יתרחש בעקבותיה.

דרים היי

Dream High

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2012.