תמונה אחת, 500 מילים – ספר לי

את מערכת היחסים שלנו התחלנו די במקרה. הבטת אלי מבין המדפים ותפסת לי את העין. זה היה מצב נדיר עבורי, אני, שכה רגילה לחלוף על פני ערימות על גבי ערימות במהירות וביעילות, נאלצתי לעצור לרגע ולהתבונן, ממש להתבונן. לא להעיף מבט חטוף בכותרת, אולי לקרוא את התקציר בכריכה האחורית להחליט שאינך מיוחד יותר מכל שכניך למדף ולעבור הלאה. כמה מהר אנחנו שופטים לפעמים.

לא הפעם. אתה תפסת אותי כשלא הייתי מוכנה. בדיוק יצאתי ממערכת יחסים ארוכה שלקחה כמעט שלושה חודשים של נסיעות ברכבת. מזמן לא הייתי במערכת יחסים ארוכה שכזו. התרגלתי לפלירטוט עם איזה מאמר נבזי, או פלינג זריז עם תקציר מאמר שלא התחשק לי לקרוא ולהכיר לעומק. ואחרי תקופה של מפגשים אקראיים לא מחייבים שכאלה, שקעתי לתוך מערכת יחסים ארוכה עם איזה אחד רומנטיקן חסר תקנה אבל קצת מיושן. קרינולינות, תה וג'נטלמניות. דברים שפסו מן העולם הזה לפני כמה עשרות שנים בוודאי. ובכל זאת, הוא הצליח לחדור את מעטה הציניות הפוסט מודרנית שלי ולנגן על נימי הנפש ומיתרי הלב שחשבתי שכבר העלו אבק והחלידו ואין דבר שיגרום להם לרטוט ולנגן שוב שירי אהבה ותקווה. הצליח, הממזר.

אבל שלושת החודשים האלה היו התעלות כמעט מתישה ולאחריה אמרתי שאני צריכה הפסקה. רגע להתאושש. רגע לנשום. רגע למצוא שוב את האיזון בין סערת הרגשות שהוא גרם לי לעולם הקר והמנוכר של היום יום הצעקני, החשדני, הציני. הדיסוננס היה גדול מדי. כמו להתעורר מחלום ולגלות שפספסת את התחנה בגלל ששקעת בעולם אחר ואת מאחרת. הייתי צריכה זמן לעצמי. לא תכננתי להיכנס לעוד מערכת יחסים כל כך מהר.

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, וגם אתה צחקת עלי כשאמרתי לך שאני לא מחפשת כרגע קשר רציני ומחויבות. הסתכלת עלי במבט הזה, של חכם שמתבונן בשטויות של ילד, ואמרת "תנסי ותראי". משכת לי את היד והעברת את האצבע שלי על הכותרת הטבועה בכריכה, להרגיש אותה לא דרך העין, אלא דרך המגע. והתפתיתי, שוב. הבאתי אותך הביתה.

סיפרת לי דברים שאיש לא סיפר לי. ריגשת אותי כמו שרק אתה ידעת. מרגשות עדינים כמו ערפל של חיבה ודאגה ואהבה, מרירות של אשמה וחוסר אונים ועד אש לוהטת של כעס וקנאה ופגיעות. ממהלכים מחושבים ומתוכננים, דרך הפתעות לא צפויות ועד קפיצות אמון. גרמת לי לצחוק ולדמוע ולחשוב ולהסס ולהתרגש כמו שעשו כה מעטים לפניך, ואולי לא עשו כלל.

כל החברות שלי שאלו עליך. "איך הוא?" ונו ונו ו"נו, ספרי קצת", ו"רק את העיקר", ביקשו-התחננו קורצות בעיניים מרצדות חסרות סבלנות. לכי תסכמי 400 ומשהו עמודים ב-140 תווים מצייצים וחמש דקות שיחה. איך? איך אני מסבירה את כל קשת ההרגשות הזאת? המילים שלי כה חיוורות לעומת שלך. גם אם אנסה לסכם את העיקר אכשל כישלון חרוץ ולא רק זה אלא אבגוד בך, אבגוד בעושר שלך. ואיך אחזיר לך ככה רעה תחת טובה?

סיפרת לי דברים שלא חשבתי שתספר לאף אחד מלבדי. והנה פתאום ראיתי מישהו אחר ברכבת יושב מולי איתך. והייתי סקרנית וקצת קינאתי. תהיתי אם אתה מספר לו את אותם הדברים שסיפרת לי, אם אתה גורם לו להרגיש את מה שגרמת לי להרגיש ופקעת רגשות סבוכה התיישבה לי בחזה. חיבה והבנה בלתי מוסברת לאדם שיושב מולי, שעובר את אותם הדברים שאני עברתי איתך. כמעט ריחמתי עליו כשדמיינתי אותו מסנן איזו קללה כשהוא יפספס את התחנה. הייתה לי תחושה גם שידעתי באיזה חלק בדיוק הוא יפספס אותה. אבל מצד שני, האם לא הייתי מיוחדת בעיניך? הרי אמרת לי שוב ושוב שבחרת אותי מכל הקוראים! שאלי קרצת מהמדף! האמנם היה כל זה שקר? סחטנות רגשית זולה? ופתאום קירות הציניות שלי נבנו שוב.

אבל אתה יודע מה? גם אני עוד אמצא לי אחרים במקומך שיצחיקו אותי וירגשו אותי ויגרמו לי לפספס את התחנה. אבל אולי לא בקרוב. אני צריכה הפסקה…

leggere-in-adolescenza

צילום: מתוך גוגל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s