אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.
6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.
בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.
לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.
כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.
חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.
לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.
מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק
על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים
Cultureroll 