…I Saw the D

את הפוסט הראשון שלי בבלוג פתחתי בתודה לשני המרצים שלי לקולנוע. את הפוסט הזה אני פותחת בתודה לאחד מהם: ד"ר פבלו אוטין על שהציג בפני את הקולנוע הקוריאני. הסרט הראשון שהקרין היה "שבעה צעדים" (Old Boy) והוא היה אגרוף בבטן הרכה שרגילה לקומדיות רומנטיות וסרטים אמריקאים. יום אחד אולי אצפה בו שוב ואכתוב עליו, נראה שמגיעה לו הזדמנות שנייה. הבמאי שלו, פארק צ'אן ווק (Park Chan-wook) יהיה אורח בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים השנה. יש למה לצפות. אבל עד אז נדון בתגלית הנהדרת מהקורס ההוא: הבמאי קים ג'י וון (Kim Jee Woon). ארבעה סרטים שלו ראיתי עד כה וכולם היו נפלאים. ובכן, נפלאים זו אולי לא המילה הנכונה, סך הכל לאף אחד מהם אין עלילה קלילה וכיפית, אבל משהו בשפה הקולנועית שלהם, בצילום, בבימוי תפס אותי ומשום שאינני סטודנטית לקולנוע, אלה כל המושגים הקולנועיים שארשה לעצמי להשתמש בהם.

במסגרת "הקיץ הקוריאני" שהתחיל החודש וימשך עד לאמצע החודש הבא, מוקרנים סרטים של קים ג'י וון בסינמטקים של תל אביב וירושלים. יריית הפתיחה הייתה הסרט הבא:

I_Saw_The_Devil-p3

I Saw the Devil (ראיתי את השטן)

חברתו של קים סו היון (Kim Soo-hyeon) נרצחת באכזריות וגופתה מבותרת. סו היון, סוכן חשאי, נשבע בפניה לנקום את מותה. מהרגע שהוא מוצא את הרוצח מתחיל מרוץ עקוב מדם (תרתי משמע). וכאן מגיע גילוי נאות: הסרט, שכוכביו הם לי ביונג הון (Lee Byung hun) וצ'ה מין שיק (Choi Min Sik), אינו מיועד לבעלי לב חלש, עצבים חלשים או קיבה חלשה. האלימות שבו גרפית מאוד, ולא כולם יכולים או מעוניינים להתמודד איתה.

ובכל זאת, הסרט מעלה שאלה פילוסופית, שאלה שעלתה בסוף הסרט גם מהקהל: אז מיהו השטן? האם הוא הרוצח? האם הוא הסוכן החשאי שמחפש נקמה ולא בוחל בשום אמצעים?

רבות נאמר על הייצוג של טוב ורע בסרטים ובסדרות קוריאניות ועל כך שאין חלוקה ברורה וחד משמעית לgood guy ו-bad guy. סמל היין ויאנג והפילוסופיה הבודהיסטית גורסות כי הטוב והרע שלובים זה בזה. ובכל זאת, יש טוב ורע ואחת ההגדרות שניתנות בהגות הבודהיסטית היא שאדם רע אינו יודע להבדיל בין טוב לרע ואילו אדם טוב יודע. יתרה מזאת, כאשר אדם טוב רואה רע הוא פועל להפסיקו. לא ניכנס כאן לדיון הפילוסופי של הגישה הזו (ואתם יותר ממוזמנים לעשות זאת בתגובות), אבל יש בגישה זו מן התשובה לשאלה "מיהו השטן?"

I Saw the Director (ראיתי את הבמאי!)

כשעלו האורות והקהל החל לעכל לאט לאט את מה שצפה בו על המסך, נכנס לאולם הסינמטק לא אחר מאשר הבמאי של הסרט, קים ג'י וון, שהגיע לארץ כאורח הכבוד של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ובא לענות על שאלות הקהל. כן כן, במאי קוריאני גדול בארץ הקודש! עזבו אתכם מבקסטריט בויז, כאן קיבלנו הצצה לאופן שבו מוחו של אמן עובד. איזו חוויה!

קים ג'י וון נשאל על הויזואליות הקשה בסרטים שלו ואיך זה לצפות בסרט שביים ממרחק הזמן (הסרט מ-2010), וענה שהוא לא נוהג לצפות בסרטים שלו, כי זה מפחיד אותו, אמירה שלפחות מחצית מהקהל באותו ערב יכלה בלב שלם להזדהות איתה, אם כי הכוונה שלו הייתה לומר שהוא חושש מתגובות הקהל מיד לאחר הסרט.

כשנשאל על פשר שמו של הסרט, ענה שמקור השם הוא בדבריו של ניטשה על כך שאדם שרוצה לתפוס מפלצת הופך בעצמו למפלצת. אם כך, הסרט עוסק לא רק בטוב ורע אלא גם בזהותו של אדם.

אבל מהו מקור הרוע? קים נשאל האם מקור הרוע של הנבל הוא במעמדו הסוציו-אקונומי הנמוך ובעובדה שכל קורבנותיו הם ממעמד סוציו אקונומי גבוה? לטענתו של קים, משום שאין תפיסה של טוב או רע מוחלטים ואינהרנטיים, הטוב והרע מגיעים מהקשרים בין בני אדם ובראש ובראשונה מהקשרים בתוך המשפחה. הכל מתחיל במשפחה, אומר קים ג'י וון, ומבטא בכך את החשיבות העצומה שיש למשפחה בתרבות הקוריאנית.

הקולנוע הקוריאני שמוקרן במערב נתפס, ואף משווק, כקולנוע אלים משום שרבים מהסרטים שמגיעים למערב הם סרטי נקמה או אימה (ביניהם סרטיהם של קים ג'י וון ופארק צ'אן ווק). אחת השאלות שעלתה מהקהל היא האם יש סיבה מדוע דווקא קוריאה מוציאה כל כך הרבה סרטי נקמה. חלק מהתשובה נגע בכך שהסרט מספק סוג של פורקן יצרים לצופים. יש באלימות של הסרט משום ביטוי לשאיפה לנקמה שלא מתבצעת שכן קוריאה היא חברה מאופקת וביטוי כעס לא מתקבלים בה בעין יפה. למעשה, סרטי נקמה אינם רוב הסרטים שמופקים בקוריאה. תעשיית הקולנוע הקוריאנית מגוונת מאוד וכוללת בתוכה מגוון של ז'אנרים החל מסרטי נקמה וכלה בקומדיות רומנטיות. רצוי לומר גם מילה על אופן השיווק והבחירה של המערב אילו סרטים לייבא. המערב, אשר בוחר לייבא דווקא את הסרטים הללו, יצר לקוריאה תדמית של מדינה שטובה בסרטי אימה אלימים. יש שיקראו לזה אוריינטליזם.

לבסוף, נשאל קים על החוויה של עשיית סרטים בהוליווד, בעקבות עבודתו על הסרט The Last Stand בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. הוא לא היחיד. מלבד קים ג'י וון, גם פארק צ'אן ווק ובונג ג'ון הו (Bong Joon-ho) ביימו לאחרונה סרטים בהוליווד, אבל רק סרטו של בונג ג'ון הו הצליח. הסיבה, לדעתו של קים, היא בכוחו של ארנולד שוורצנגר, אבל גם בהבדל במעמדו של הבמאי בתעשיית הקולנוע הקוריאני ובהוליווד.

בין הסרטים הנוספים של קים ג'י וון אפשר למנות את "סיפור של שתי אחיות", "סיפור מריר-מתוק" ו"הטוב הרע והמוזר". בהחלט שווה צפייה.

 KIM JEE WOON

(תודה לקטיה-סאן על התמונה!)

מודעות פרסומת

2 תגובות על “…I Saw the D

  1. נעמה הגיב:

    כתבה מעניינת – כייף לקרוא 🙂
    הדיון במקור הרוע מרתק תמיד, וההבחנה בין גישת השחור-לבן הנפוצה במערב לבין גוני האפור שמיוצגים לרוב באסיה, כמה שהיא מוכרת, תמיד מצליחה להעלות שאלות חדשות. מעניין בעיני שנטען שקולנוע קוריאני עוסק בנקמה. מעבר לכך שכפי שציינת, הקולנוע הקוריאני חולש על כל הז'נרים, נושא הנקמה מאוד נפוץ בקולנוע (וטלוויזיה) מיינסטירים אמריקאי. אז איך אפשר לטעון שזה מאפיין של קולנוע קוריאני? אני מסכימה איתך שמדובר כאן בסוג מסויים של אורינטליזם, או ליתר דיוק איזשהו זיהוי של אלמנטים שליליים בתרבויות אחרות, ובו בזמן הימנעות מזיהוי אותם אלמנטים בתרבותך שלך. זה הזכיר לי חוויה אישית, כששהיתי ביפן יצא לי להדריך קבוצה קטנה של ישראלים במוזיאון הלאומי בטוקיו. מי שמכיר את התערוכה המרכזית של המוזיאון יודע שבין החדרים המוקדשים לציורים, פסלים וחפצי ביגוד יש גם חדר שכולל שיריונות וחרבות מתקופות שונות. כשנכנסנו לשם נשאלתי אם אני יכולה להסביר את האלימות בתרבות היפנית ולמה מונצח דבר כזה במוזיאון. בזמנו הסברתי שבניגוד למערב המודרני ביפן אין הבחנה בין אמנות לאומנות ולכן גם אובייקטים כאלה נכללים באוסף, שאין כאן עניין בשימוש שנועד לאובייקט אלא לחשיבותו ההיסטורית מבחינת ייצוג מעמד הסמוראי והתפתחויות טכנולוגיות. רק אחר כך חשבתי שיש תשובה הרבה יותר בסיסית לשאלה: במה שונה אולם הסמוראי במוזיאון טוקיו מאולמות כלי הנשק בכל מוזיאון היסטורי באירופה? אם הצגה של חרבות ושיריונות מצביע על אלימות בתרבות היפנית מה נאמר על Tower of London? או על עשרות האנדרטאות הצבאיות בארצנו? על כל המקרים הללו ניתן לומר שלא, לא מדובר באלימות, זו הנצחה של היסטוריה שחשוב לזכור, אבל אם כך הדבר למה האלימות מזוהה רק כאשר ההיסטוריה המוצגת היא של תרבות זרה?

    • asiamixi הגיב:

      נעמה, תודה!
      התפיסה של קולנוע קוריאני כ"אלים" נובעת לא מעט מסוג הסרטים שמגיעים למערב. איך הייתה נתפסת ארה"ב, למשל, אם כל מה שהיה מיוצא הוא קומדיות רומנטיות? 😀 השאלה שעולה היא מדוע המערב בוחר להביא דווקא את הסרטים האלה. אולי מישהו ירים את הכפפה ויערוך כמה ראיונות עם האחראים על זה כדי לראות למה. הרצון להגדיר משהו אחר כ"אלים" תוך כדי התעלמות מאותו מאפיין בתרבות שלך משרתת הרבה מטרות, פסיכולוגיות, חברתיות ואף פוליטיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s