קצרצרים – סקירה קולנועית

חיית לילה

ג'ייק ג'ילנהול מגלם את לואיס (לו) בלום, צעיר שמחפש עבודה ובינתיים גונב מתכות למחייתו. ערב אחד הוא עד לתאונת דרכים בכביש מהיר. הוא רואה צוות צילום שמגיע לזירה ואחרי דין ודברים קצר הוא מחליט שזאת הקריירה שהוא רוצה לפתח. הוא קונה מצלמת וידאו פשוטה וקולט תדרים משטרתי, לומד את הקודים של משטרת לוס אנג'לס ויוצא בלילות לחפש סצנות עקובות מדם לצלם. כי "עקוב מדם" מוכר, כך אמרה המנהלת החדשות בערוץ חדשות מקומי כשהביא לה את הצילום הראשון שלו. לאט לאט הוא בונה לעצמו שם שהולך לפניו וקריירה של צלם שמביא את החומרים שמושכים את העין ומביאים רייטינג.

שם הסרט "חיית לילה" (Nightcrawler) מרמז לא מעט על דמותו של בלום. דמותו של בלום היא אמנם יוצאת דופן במובנים רבים, ואפשר רק לקוות שאינה מאפיינת את צלמי החדשות בעולם, אך היא מציבה מראה מפחידה לעולם המודרני עמוס המידע ובעל סף הגירוי הנמוך. פרט לעובדה שהוא עובד בעיקר בלילות, הוא חוצה בדרכו קווים אדומים רבים והולך ומתרחק מההגדרה שהיינו שמחים לתת למילה "אדם". הוא לא בוחל באמצעים להשיג את רצונו גם אם לשם כך הוא מעקם את החוקים, פוגע בחברים למקצוע ואף מהמר (בכוונה או שלא) על חייו של שותפו, שהופך עבורו לכלי משחק ולא יותר. לפי החלום האמריקאי, דמותו של בלום הייתה אמורה לזכות בהערכה. אבל הדרך, אוי הדרך…

הסרט עוסק בסוגיות רבות שקשורות לתקשורת ובייחוד לחדשות, אותו שידור שנועד לספר לאנשים מה קורה אצלם ובעולם. מהי האג'נדה של ערוצי החדשות ואיך היא משפיעה על החדשות? תמונה אחת שווה 1000 מילים, אבל המילים המצורפות אליה הן שמפרשות את התמונה, ומה שימשוך יותר קהל, ישודר. האם ההחלטה מה לשדר תלויה באיזשהו תכתיב מוסרי מתוך כבוד האדם או שהעניין הוא רק במה מותר לפי החוק? אם החדשות הם ה"ריאליטי" האמיתי של הטלוויזיה, האם באמת מה שמשודר ונאמר בהם הוא "אמיתי" (Real)?

הסרט מציב מראה מול חברות החדשות והדברים שהן בוחרות לעסוק בהם. אבל בתוך תחושת הסלידה שמתפתחת מדמותו של בלום, ממעשיו, ומעורכת החדשות איתה הוא מנהל את עסקיו, נדחקת הצידה המחשבה שהרייטינג, אותו רייטינג שהם כולם רודפים אחריו בכזאת אדיקות, הוא אנחנו, הצופים. ואולי, רק אולי, אם האנושיות הייתה עולה על יצר המציצנות שכה נפוץ בימינו, אולי הרייטינג, ובעקבותיו גם התכנים בטלוויזיה ובחדשות, היו שונים.

משחק החיקוי

סרטי המלחמה האמריקאים של השנים האחרונות (ואולי בכלל) נוטים להיות מהז'אנר של "יורים ובוכים" או "God Bless America". "משחק החיקוי" (The Imitation Game) הוא דוגמא לסרט מלחמה מסוג אחר. סרט על קרב המוחות שבין מכונת ההצפנה הנאצית "אניגמה" לבין חמשת הבריטים שנשכרו כדי לפצח אותה. הוא מגולל את סיפורו של אלן טיורינג, אותו מגלם בכישרון רב בנדיקט קמברבראץ' (שגם מועמד על התפקיד לפרס האוסקר), מתמטיקאי גאון ולא חברותי שיוצא לבנות את המכונה שתנצח את המכונה, שתפצח את הקודים של הנאצים ותעזור לבנות הברית לנצח במלחמה. הסרט עוקב אחרי המאמצים של הקבוצה, היחסים ביניהם, החזון והתסכול שהיו מנת חלקם עד לפריצת הדרך המיוחלת, שתוצאותיה נכתבו בדפי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

אבל הסרט איננו רק סרט מלחמה. הוא גם סרט על אלן טיורינג והאדם שהיה. הוא לא היה הילד הפופולארי ביותר בבית הספר, והוא היה הומוסקסואל, בתקופה שבה להיות הומוסקסואל היה פשע שעליו יכול אדם להיכלא. אבל בתקופת המלחמה, כשמוח מבריק הוא מה שחשוב לאחד הפרויקטים הסודיים ביותר בצבא, שאלות של מגדר וזהות מינית נזרקים הצידה לטובת המאמץ המלחמתי. וכך, בקבוצה של חמישה מתמטיקאים גאונים יש שלושה גברים, אישה והומוסקסואל. וכשהוא יושב מול השוטר ומספר את הסיפור שלו, את התרומה שלו למלחמה ושואל: "אז מה אני? פושע? או גיבור מלחמה?" השוטר מחריש. איזו דרך עדינה וחכמה להיכנס לשיח המגדרי של ימינו.