מטאטא אולימפי

דפדוף קצר במוספי הספורט הישראלים יוצר את הרושם שבארץ קיימים שני סוגי ספורט בלבד – כדורגל וכדורסל. מדי פעם, והדבר תלוי בתחרויות בינלאומיות, נשמע גם על ג'ודו, שייט, התעמלות אומנותית, שחייה וטניס. במדינה שבה בקושי יש חורף ראוי לשמו לא יעלה על הדעת שיהיה ספורט חורף. אבל יש, ואולימפיאדת החורף בסוצ'י שהתקיימה השנה נותנת הזדמנות להאיר ספורט שכזה. הוא נקרא קרלינג (Curling).

הקרלינג הומצא בסקוטלנד במאה ה-16 והוא משוחק על משטח קרח עם אבני קרלינג ו… מטאטאים. אבן הקרלינג השוקלת כ-20 ק"ג עשויה גרניט מלוטש ומחוברת לידית איתה זורקים את האבן. משטח הקרח עצמו מכוסה טיפות קטנות של מים אותן מטאטאים השחקנים כדי להשפיע על המהירות והדיוק של האבן לאחר שנזרקה. כל קבוצה מורכבת מ-4 שחקנים כאשר כל אחד בתורו זורק צמד אבנים. הקבוצה שהאבן שלה קרובה יותר למרכז זוכה בנקודה. הגילאים של השחקנים יכולים לנוע מגילאי הנוער ועד לסביבות ה-50 ואולי יש בכך יוצא דופן שכן בניגוד לענפי ספורט אולימפיים אחרים שבהם הגילאים של הספורטאים עוצרים בסביבות ה30+ הרי שבנבחרת גרמניה באולימפיאדה השנה היו גם שחקנים שגילם נושק ל-50.

קרלינג בישראל

הפעם הראשונה בה הובא קרלינג לארץ הייתה ב-1995-96 כאשר הוקם מרכז קנדה במטולה, אותה ייעד ראש העיר דאז, יוסף גולדברג, להיות המרכז של ספורט החורף בישראל. ב-1999 התקבלה ישראל כחברה מן המניין להתאחדות הקרלינג העולמית והאיגוד נתן למרכז במטולה 64 אבני קרלינג, מטאטאים וציוד קרלינג נוסף, אבל הציוד נשאר מיותם שנים רבות ובשנת 2006 החליט איגוד הקרלינג הבינלאומי שחברים שלא משחקים אינם באמת חברים והוציא את ישראל מרשימת המדינות החברות באיגוד.

בפעם הבאה שהקרלינג הגיע לישראל הוא עבר דרך ארוכה. שרון כהן אשר עבד באולימפיאדת נגאנו ביפן בשנת 98' ראה את משחקי הקרלינג והתלהב. ב-2006 הוא הקים את התאחדות הישראלית לקרלינג ופעל ליצירת תנאים למשחקי הקרלינג בארץ. ב-2008 הצטרף אליו סיימון פק וב-2013 פעלה ההתאחדות להחזיר את ישראל אל ההתאחדות העולמית של קרלינג אליה התקבלה ישראל לפני שנה.

יחסית למדינה חמה וקטנה כמו ישראל, אנחנו על המפה. בישראל קיימים כשלושה משטחי קרלינג מקצועיים, במטולה, בחולון ובירושלים, וכ-200 אנשים שעוסקים בספורט זה. השאיפות של אנשי ההתאחדות הן להמשיך ולקדם את ישראל בתחום הקרלינג ולהקים נבחרות שיוכלו להשתתף בתחרויות בינלאומיות. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים ספורט עם אסטרטגיה – תחשבו על קרלינג.

גברים עם מטאטאים (Men with Brooms, קנדה 2002)

דונלד פולי, מאמן קרלינג מהעיירה לונג ביי (Long Bay) נופח את נשמתו בעודו מנסה לדלות אבני קרלינג מתחתית האגם. בצוואתו מבקש פולי מארבעת חניכיו לשוב ולהתאחד אחרי 10 שנים, להניח את אבן הקרלינג שמכילה את אפרו על "הכפתור" שבמרכז המטרה ולזכות בתחרות הקרלינג המסורתית בעיירה, "מטאטא הזהב", 10 שנים אחרי שפספסו את ההזדמנות. לא הייתה בקשה מוזרה מזו.

כריס קאטר עובד באסדות קידוח, ניל ביוסיק מנהל את עסקי הקבורה של אשתו, אדי סטרומבק סובל מספירת זרע חד ספרתית וג'יימס לנוקס הוא סוחר סמים. אף אחד מהם לא נגע במטאטא או אבן קרלינג מזה 10 שנים וכדי להגיע לזהב הם יצטרכו להסיר את החלודה לא רק מהכושר שלהם אלא גם ממערכות היחסים שלהם עם הנשים בחייהם והאחד עם השני.

גם אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הספורט הזה, אל דאגה. הסרט הוא במובן מסוים שיר הלל למשחק ואולי גם קצת סרט להדיוטות. הוא נועד, בין היתר, להסביר לצופה שאינו מכיר קרלינג את ההיסטוריה של המשחק ואת הכללים שלו כך שכאשר הצופים מגיעים לתחרות שבסוף הסרט הם כבר מוכנים לעודד את כריס וקבוצתו. כל הכללים הבסיסיים מוסברים: כמה שחקנים ומה תפקידיהם, מהי אבן קרלינג, בשביל מה נועדו המטאטאים, איך משיגים נקודות ואיך "שורפים" אבן. גם בעניין הגיל מטפלים בסרט בסצינה נפלאה שבה הקבוצה של קאטר…. טוב, בלי ספויילרים.

ספורט הקרלינג בקנדה הוא ספורט מוכר ואהוב וכמיליון שחקנים עוסקים בו באופן מקצועי או בתור תחביב. ההתאחדות העולמית של קרלינג ממוקמת בקנדה, וגם הסרט מדבר על כך שלמרות הכל, משחק הקרלינג הוא המקום "אליו מגיעים להתפלל". בסופו של דבר, הסרט הוא שיר הלל לקרלינג, אבל גם לקנדה כולה.

הפתעה ובונוס לקוראי הבלוג: הסרט בתרגום!

"גברים עם מטאטאים"

כתוביות בעברית

שניים בעיר אחת (מלבד הזאב)

ירייה רועמת נשמעת במרחבים המושלגים של יוקון, קנדה, והשוטר מהמשטרה המלכותית הקנדית הרכובה (Royal Canadian Mounted Police) נופל ומת. עקבות הרוצחים מובילות את בנו, קונסטבל בנטון פרייזר (Constable Benton Fraser), לעיר הגדולה שיקגו שבארה"ב, שם הוא יוצר קשר עם השוטר הזחוח שעובד על "התיק של המאונטי המת", ריי וקיאו (Ray Vecchio). אחרי שהתחילו ברגל שמאל, השניים משתפים פעולה ויוצאים למצוא את הרוצחים של אביו של בנטון. כך מתחילה הסדרה "בכיוון דרום" (Due South), סדרה קנדית משנות ה-90 שעשתה היסטוריה. נשמע כמו עוד סדרת משטרה טיפוסית? ובכן זהו רק קצה הקרחון (איזו מטאפורה הולמת לקנדה, הא?). הסדרה הזו היא סדרת משטרה קומית עם קצת סוריאליזם ואפילו עקיצה כלפי השכנה מדרום.

ריי וקיאו (דיויד מרסיאנו, שודאי מוכר לחלקכם מהסדרה האמריקאית "הומלנד") הוא שוטר במשטרת שיקגו, שירייה אקראית פה ושם בעיר לא מוציאה אותו משלוותו. הוא אמריקאי ציני, שנימוסין והליכות הן ממנו והלאה והוא רק רוצה להעביר את היום. בנטון פרייזר (פול גרוס, שהסדרה הייתה הקפיצה שלו לתודעה בינלאומית) הוא קנדי מנומס, ידען ושומר חוק שמבקש לעזור לאנשים הפשוטים (גם אם לא ביקשו את עזרתו). השילוב של השניים הוא הכוח של הסדרה ואחראי למגוון אתנחתאות קומיות ורגעים של ידידות אמיצה. הקשר ביניהם מאיר את ההבדלים בין השניים, הבדלים שנועדו, בין היתר, לבדל את קנדה משכנתה מדרום על אף שהן חולקות הרבה מן המשותף.

אבל הסדרה היא סדרת משטרה, וכיאה לז'אנר, כל פרק עוסק בפענוח תיק אחר. על אף שהיא מתרחשת בשיקגו, טביעת האצבע של הגישה הרב-תרבותית של קנדה ניכרת בה. הגישה הרב-תרבותית גורסת כי במדינה אחת יכולות להתקיים תרבויות שונות כל עוד חוקי המדינה נשמרים וקנדה אימצה את המדיניות הרב-תרבותית בשנת 1971, המדינה הראשונה בעולם שעשתה כך, כחלק מהרצון לטפל במתחים שנוצרו בין צרפתים-קנדים לבין אנגלים-קנדים וקבוצות אתניות ותרבותיות אחרות. גישה זו נגלת לעין בבחירת הסיפורים, סיפורים שמראים פשע בקרב כל פלחי האוכלוסייה לבנים, שחורים, יהודים, היספאנים. אין אוכלוסייה שהיא יותר "מועדת לפורענות", בכל אוכלוסייה יש מכל סוגי האנשים. לא פעם, פרייזר, הגבר הלבן, צריך לשכנע את הדמויות השונות, אלה שנכוו לא פעם מרשויות החוק, שכוונותיו טובות. בדמותו של פרייזר הקנדי מתבטא הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא אדם ללא קשר לדעותיו, לדתו או למוצאו.

אם חשבתם שזו עוד סדרה טיפוסית, הנה הטוויסט. על החלק הסוריאליסטי אחראית הרוח של אביו של פרייזר. כן, רוחו של אותו אב שנרצח בפרק הראשון של הסדרה שמופיעה ברגע מסוים במושב האחורי של המכונית של ריי ומאז מתעקשת לחזור ולהופיע בפני פרייזר לאורך כל הסדרה. פרט לעובדה שהיה זה ניסיון של ההפקה להשאיר בסדרה את גורדון פינסנט (Gordon Pinsent) אחד השחקנים המוכרים והטובים ביותר בקנדה, יש לרוח של האב תפקיד. נוכחותו אחראית לא אחת לשעשוע שנוצר מהשיחות שלו עם בנו, שיחות שאיש מלבדם לא שומע או מודע אליהן גם אם הן מתרחשות במקומות הומי אדם, אך הוא גם מלווה את פרייזר בתיקים השונים עליהם הוא עובד ומחזק אותו כשהוא זקוק לכך. לאלמנטים העל טבעיים מצטרף גם פרק על מאסטר וודו, וכן אדם שיכול לראות דרך מגע בחפצים. גם במקרים האלה, התפיסה הקנדית ניכרת מאוד בהיעדר הסקפטיות מצידו של פרייזר בקיומם של דברים שכאלה, סקפטיות שמבוטאת דרך דמותו של ריי האמריקאי הריאליסט.

דמות ראשית נוספת בסדרה היא הזאב, או שמא הכלב-זאב, של פרייזר, העונה לשם "דיפנבקר" (Diefenbaker, על שמו של אחד מראשי ממשלת קנדה). הוא הציל את חייו של פרייזר בערבות קנדה ומאז הם יחד, על אף שהוא התחרש מעט באותה תקרית. פרייזר ודיפנבקר יכולים לנהל שיחות שלמות בלי לדבר באותה שפה והזאב מוסיף לא מעט לקסם של הסדרה. כלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם בהרבה מובנים.

הסדרה, פרי יצירתו של פול האגיס (התסריטאי זוכה האוסקר על "התרסקות" ב-2004, שהיה בארץ לא מזמן לקידום סרטו החדש, "גוף שלישי"), עלתה לאוויר ב-1994 בערוץ CTV, רצה ארבע עונות עד 1999 וזכתה להצלחה ברחבי העולם, גם בישראל. על אף שהערוץ החליט לא להמשיך לעונה נוספת אחרי העונה הראשונה בשל בעיות כלכליות, כניסתה של הרשת האמריקאית CBS להפקה עזרה במימון העונה השנייה, אך בסופה החליטו שלא להמשיך בתמיכתם. היה נראה שזה סוף הסדרה, אבל לחץ המעריצים החזיר אותה לשתי עונות נוספות, בהן קאלום קית' ריני (Callum Keith Rennie) החליף את דיוויד מרסיאנו, שלא יכול היה להגיע בשל מחויבויות אחרות, בתפקיד ריי וקיאו.

אם ג'וזף ניי דיבר על כוחה של תרבות לעניין אנשים בתרבויות זרות, הרי שהסדרה הזו עשתה לקנדה נפלאות. מועדון המעריצים של הסדרה כולל בתוכו נציגים מכל רחבי העולם החל מיפן וסין שבמזרח דרך איראן וישראל, אירופה וארה"ב. החודש יתקיים מפגש מעריצים בטורונטו, מפגש שמארגן מועדון המעריצים, אליו יגיעו מעריצים מכל העולם כדי לחלוק את אהבתם לסדרה, 20 שנה לאחר שעלתה לאוויר לראשונה. כמו במפגשים קודמים, גם במפגש הזה יהיה גם חלק מצוות הסדרה, והמלחין של שיר הנושא, ג'יי סמקו (Jey Semko). סדרה שזוכה למעריצים חדשים ואהבה של מעריצים ישנים 15 שנה אחרי שירדה מהמסך צריכה להיות מיוחדת. והיא אכן כזאת.

דויל והעיר הגדולה

ג'ייק רודף אחר בחור צעיר ברחבי העיר. אביו, מלאקי (Malachy), יושב במכונית וצופה במתרחש בשעשוע.

"ג'ייק, פעם היית מהיר יותר".

"אבא, אתה לא עוזר לי."

"סבלנות היא מעלה."

"קפוץ לי", הגיעה התשובה המנומסת.

במילים אלה, במרוץ על גגות ובנפילה אחת מורטת עצבים, נפתחת אחת הסדרות הקנדיות המצליחות של השנים האחרונות, Republic of Doyle ("הרפובליקה של דויל" בתרגום חופשי ומילולי מדי), שעלתה לאוויר לראשונה בערוץ CBC בינואר 2010. הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיהם ותיקיהם של ג'ייק דויל ואביו, חוקרים פרטיים. אליהם מצטרפים חברתו של מלאקי, רוז, צייר הגרפיטי וגאון המחשבים, דז קורטני (Des Courtney) ואחייניתו של ג'ייק, טיני (Tinny). כולם יחד מנסים לשמור על העיר מנוכלים ולהרוויח קצת פרנסה. כיאה לסדרת בילוש, כל פרק עוסק בתיק אחר שעל חבורת הדוילים לפענח, והנושאים מגוונים: בקשות פרטיות ממכרים, בקשות מאנשים שזקוקים לעזרה ואף תיקים של סמים ושחיתות בעירייה.

עלילת הסדרה והצילומים שלה נערכים בעיר סנט ג'ונס, מחוז ניופאונדלנד (ולברדור), מחוז שהיה בין המקומות הראשונים בהם התיישבו אירופאים ביבשת החדשה במאה ה-15, הפך לחלק מאנגליה ועבר להיות חלק מקנדה בשנת 1949. העיר סנט ג'ונס, מהותיקות באי, היא עיר הבירה של המחוז, ה-20 בגודלה בכל קנדה ובה יושב השלטון המחוזי. ניופאונדלנד הושפעה מהמסורת האירית והסקוטית יותר ממחוזות אחרים בקנדה, ובהיותה אי השתמרו בה מאפיינים תרבותיים ולשוניים ייחודיים. מבחינה מוסיקלית, פרט להשפעה אירית משמעותית, העובדה שהמחוז הוא אי הביאה לכך שהמוסיקה והשירים עוסקים לא מעט בנושאים של ים, ספינות ומלחים.

(Great Big Sea שגם שרים את שיר הנושא של הסדרה "Oh Yeah" הם להקה מניופאונדלנד והזמר והיוצר שלה, אלן דויל, אף התארח בסדרה לא פעם)

ניופאונדלנד ידועה גם כאחד המחוזות ההומוגניים בקנדה מבחינת השפה ומרבית האוכלוסייה דוברת אנגלית (על אף שיש גם מקורות צרפתיים ואיריים). עם זאת, האנגלית של ניופאונדלנד כוללת מאפיינים וביטויים ייחודיים לאזור שהמורים לאנגלית במקומות אחרים בעולם ימצאו קשים לעיכול. ביטויים כמו "I loves you" היו גוררים נזיפה מהמורים, אבל באנגלית המדוברת של ניופאונדלנד (שגם זכתה לשם: ניופית) צורה זו שגורה בפי התושבים לצד הצורה הרגילה נטולת ה-s. (אזהרה לתלמידים: אל תנסו את זה בבית. או בבחינת הבגרות).

הסדרה מוגדרת כסדרה בלשית-קומית, ואכן האלמנט הקומי שבה נוכח מאוד בכל פרק ופרק לא רק בדמותו של דז קורטני, שהשחקן מרק אובריאן (Mark O'Brien) שמגלם אותו מועמד השנה ל-Canadian Comedy Award, אלא גם במערכת היחסים בין הדמויות השונות, בייחוד בין ג'ייק לאביו, שאוהב לעקוץ את ג'ייק על יחסיו עם נשים ועל נטייתו חסרת התקנה להסתבך בצרות. בניגוד לסדרות אחרות בז'אנר של סדרות משטרה ובלשים, "הרפובליקה של דויל" לא מנסה לזעזע את הצופה, אלא לקחת את עצמה קצת יותר בקלות ולהביא קצת יותר "חיוביות" למסך, כדבריו של יוצר הסדרה, אלן האקו (Allan Hawco). האלמנט הקומי ומקומו בסדרה הופך את Republic of Doyle לסדרה קלילה ומהנה לצפייה, לא מעמיסה מדי ולא עמוסה מדי ברגשות.

ובכל זאת, מה החשיבות שלה בנוף הטלוויזיוני בקנדה? ובכן, אם דנים בכוחה של התרבות ליצור עניין, הרי ש-Republic of Doyle שמה את סנט ג'ונס על המפה בתוך קנדה ומחוצה לה. בצילומים, הנערכים בתוך העיר, ובאולפן שמשחזר אתרים מוכרים בעיר, כמו פאב הדיוק (The Duke of Duckworth), הופכת העיר לשחקנית נוספת בסדרה ומהווה מקור לגאווה לאוכלוסייה המקומית. הסדרה, המשודרת בארה"ב, רוסיה, ברזיל, אוסטרליה, בריטניה ואסטוניה הביאה לגילוי של האזור על ידי הצופים מחוץ לקנדה, וגם שינתה את התפיסה של ניופאונדלנד בתוך קנדה עצמה. העובדה ששחקנים כמו ראסל קרואו, גורדון פינסנט, פול גרוס, וויקטור גרבר הופיעו בסדרה בהופעות אורח מוכיחות שהסדרה זוכה להצלחה לא רק בקרב הצופים, אלא גם מושכת אליה שחקנים ותיקים זוכי פרסים אשר רואים בה תוצר ראוי לקחת בו חלק.

חשיבות נוספת שיש לסדרה הזו היא העובדה שהיא מצולמת בסנט ג'ונס, רחוק מהמרכז של טורונטו בה מרוכזת תעשיית הבידור הקנדית. מיקום העלילה והצילומים בסנט ג'ונס מאפשרים לפתח ולשמר הן את תעשיית הבידור המקומית וכישרונותיה והן את העסקים המקומיים שמרוויחים מנוכחותם של אנשי ההפקה ועל הדרך לקדם ולהציג את היופי והייחודיות של ניופאונדלנד.

ניתן לחפש ולמצוא בסדרה אמירות מעמיקות על מערכות יחסים ומשפחה, שרחוקה מלהיות המשפחה הנורמטיבית של אמא, אבא, שני ילדים וכלב, על אף היותה משפחה לכל דבר ועניין, אבל ניסיון שכזה יחטא למטרה של הסדרה. כמו שהיוצר והשחקן שלה, אלן האקו אמר באחד מהראיונות: הסדרה לא באה לנקוט עמדה פוליטית או לעשות צרות אלא נועדה לספר סיפור מצוין שכולם יכולים להצטרף אליו ולבלות שעה טובה עם הדוילים.

צפייה מהנה!