יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….
רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.
There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.
Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions
אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.
משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות.
פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב).
הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.
Cultureroll 