שידור חוזר: מכה גלים – החלומות הגבוהים

כל אמרגן צעיר כוותיק יודע שפרסום שלילי עלול להיות מכה אנושה לו ולאמניו. כל אמרגן גם יודע שעם פרסום שלילי יש להתמודד במהירות ובנחישות. לאחר כמה מקרים שעלו לכותרות בקוריאה ומחוצה לה, בהם התביעה המפורסמת של חברי להקת DBSK והתאבדותה של השחקנית ג’אנג ג’ה יון (Jang Ja-Yeon), אשר חשפו את הצד הפחות זוהר של תעשיית הבידור הקוריאנית, החליטה התעשייה לעשות מעשה ולהתמודד עם הפרסום בדרך שהיא יודעת הכי טוב. היא הפיקה סדרת טלוויזיה עם מיטב הפנים המוכרות והאהובות על כל חובב KPOP, ובדרך גם ענתה לכל מקטרגיה באשר הם.

הסדרה “Dream High” עלתה לאוויר ב־2010 והזכירה לא מעט את הסדרה המיתולוגית “תהילה”. כל המרכיבים שם: בית ספר לאמנויות, מורה קשוחה למחול ושישה צעירים רעבים להצלחה בעולם הזוהר של ה־KPOP. הפנים של השחקנים הצעירים מוכרות לכל חובב KPOP. שניים מהם חברים בלהקת 2PM, אחת בלהקת Miss-A, אחת ב־T-ARA ושני הצעירים האחרים לא היו מוכרים עד לסדרה, אבל הפכו בהחלט לפנים מוכרות אחריה. בין המפורסמים האחרים ניתן למצוא את המייסד של סוכנות האמנים JYP, שגם הפיק את הסדרה; שניים מלהקת Super Junior בתכנית הרדיו שהם מקיימים, תכנית שקיימת גם במציאות, שבה מתארחות שתי דמויות בסדרה; ואת הפנים והסמל של הגל הקוריאני, לא אחר מאשר בה יונג ג’ון (Bae Yong-joon), כוכב “סונטת חורף”, שאף היה שותף להפקה.

אז מה יש כאן? דרמה? תכנית טלוויזיה? סוג של ריאליטי? ואולי בעצם הכול יחד? גבולות המציאות והתסריט מטושטשים בכוונה, והתחושה שמצטיירת אצל הצופה שכך, בדיוק כך מתנהלת התעשייה, לא מרפה לאורך כל הסדרה. כאשר ג’ין־קוק (Jin-gook) אומר לזוג מעריצות שמצלמות אותו שהוא לא מצליח לדבר עם הא־מי (Hye-mi) כבר שנה בגלל הלו”ז והמעריצות, נראה שלרגע הוא מזדהה לחלוטין עם הדמות שהוא משחק. בתור חבר בלהקת 2PM הוא יודע עד כמה הלו”ז של כוכבי KPOP עמוס לעייפה ועד כמה המעריצים, ובייחוד המעריצות, יכולים להפריע לנהל אורך חיים סביר עד כמה שניתן.

חוסר הזמן של האמנים לא היה הסוגיה היחידה שבה טיפלה הסדרה. פרשת השחקנית ג’אנג ג’ה יון שהתאבדה והאשימה את אמרגנה בניצול מיני זוכה לתהודה בדמות של יון בק הי (Yoon Baek-hee), אשר עוברת הטרדה מצד האמרגן שלה ומנסה להתאבד, ובדמות המורה למחול שאומרת: “ראינו כבר מקרים כאלה בעבר, התקשורת מעולם לא צידדה בקורבן”. ללא ספק הסדרה רומזת שהתאבדות היא לא הפתרון (וסוגיית ההתאבדויות בקוריאה היא משהו לכתבה אחרת), אבל סוג ההתמודדות עם מקרים כאלו אינו פשוט, ודאי וודאי במדינה שמרנית כמו קוריאה שבה מקרים של הטרדה מינית הם הס מלהזכיר.

T-ARA

הסדרה גם לא חוששת לרמוז על מעורבות השוק האפור בתעשיית הבידור בקוריאה. גו הא־מי (Go Hye-mi) נאלצת לוותר על החלום ללמוד בג’וליארד בניו יורק כדי להתקבל לבית הספר לאמנויות “קירין” ולהחזיר את החוב למלווה בריבית שהותיר לה אביה לפני שברח לארה”ב. המלווה בריבית מוצג כשלומיאל מגוחך, ועל אף שהוא מוצג כלא מזיק במיוחד ואף מסייע לששת הצעירים להגשים חלום, קשה להאמין שקו העלילה הזה הוא פרי מוחו הקודח של התסריטאי. אין ספק שרבים רוצים נתח מתעשייה שמגלגלת מיליונים בשנה.

Miss A

אם לרגע חשבתם שהסדרה מסתכלת רק פנימה לקוריאה, טעות בידכם. סוגיית הגל הקוריאני ביפן, סוגיה לא פשוטה בהתחשב בהיסטוריה בין שתי המדינות, מקבלת כאן טיפול בצורת קרב רחוב מוזיקלי בין הקבוצה הקוריאנית, שהגיעה ליפן לצלם קליפ ללהקה יפנית מקומית. מי מנצח בקרב הרחוב ומה יהיה בסופם של ששת החולמים הצעירים? תוכלו לצפות בסדרה ולגלות. אין ספק שהמוזיקה, בזכות כל הדברים הנפלאים שהיא מביאה לבני האדם, תעזור ותנצח!

השאלה אם הסדרה שיפרה את התדמית של תעשיית הבידור בעיני הקוריאנים ודאי עוד תישאר פתוחה. אבל דבר אחד בטוח: הסדרה הייתה הצלחה מסחררת. היא זכתה בפרס אירופי נחשב לסדרות טלוויזיה ורד הזהב (Rose D’Or) בקטגוריית הנוער, והיא הסדרה הקוריאנית הראשונה שזוכה בפרס זה. נוסף על כך הופקה לה עונה שנייה שעלתה לאוויר ב־2012, ובימים אלה שוקדים ביפן על גרסה יפנית. בכל מקרה, קברניטי התעשייה יכולים לחכך ידיהם בהנאה ולסמן הצלחה. לפי מה שאומרים עליה חבריי הקוריאנים, הסדרה אמנם הגבירה את הרצון של הצעירים לנסות את כוחם בעולם הבידור, אך דיון מעמיק בתופעות הלוואי של תעשיית הבידור והמחיר שהיא גובה מאמניה כנראה לא יתרחש בעקבותיה.

Dream High

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2012.

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.