פיצוחו של אדם

ההיסטוריה מלאה ב"מה היה קורה אילו". ניחושים בדיעבד, שברי רגעים היסטוריים שעליהם קמה ונופלת אומה. ולאקונות. הרבה לאקונות. הרבה דברים שההיסטוריה לא יודעת לספר. לאקונה אחת כזו היא הנסיעה של ורנר הייזנברג (Werner Heisenberg), פיסיקאי יהודי-גרמני, אל מורו ורבו, נילס בוהר (Niels Bohr) יהודי-דני בקופנהגן הכבושה בספטמבר 1941. איש מההיסטוריונים לא יודע מה נאמר בין שני האישים האלה באותה נסיעה ייחודית, נסיעה שהביאה לקיצה חברות ושותפות פורה וארוכת שנים, אבל אנשי התרבות והיצירה קלי הדמיון והנוצה מבקשים לנסות ולמלא את הפער הזה, את הלאקונה הזאת, בסיפור על שני פיסיקאים גדולים ושני חברים.

בשנת 2000 פרסם מייקל פריין (Michael Frayn), מחזאי בריטי, את המחזה "קופנהגן" שעוסק בפגישה ההיסטורית בין הייזנברג לבוהר ב-1941. המחזה, מחזה מינימליסטי. שלוש דמויות סך הכל: הייזנברג, בוהר, ואשתו של בוהר, מרגרטה והוא מתרחש שנים לאחר מותן של הדמויות "כשאין איש שעלול להיפגע". המחזה זכה להצלחה גדולה בבריטניה, עבר לברודווי, עובד לסרט ב-BBC, עובד לתסכית רדיו ואף הוצג בישראל בתרגומו הנפלא של אהוד מנור ז"ל. הצלחתו של המחזה העלתה מחדש לשיח הציבורי את זוג המדענים, חלוצי המחקר על האטום וזוכי פרס נובל ואת העניין בתקופת המלחמה ובטיב הקשר שבין בוהר והייזנברג שהיו מורה ותלמיד ולאחר מכן מצאו את עצמם משני צידי המתרס. העניין הציבורי במחזה הביא להקדמת פתיחתו של ארכיון נילס בוהר, שכולל מכתבים שכתב בוהר להייזנברג בעקבות הפגישה, את חלקם לא שלח.

נילס בוהר היה פיסיקאי, מראשי חוקרי והוגי תורת הקוואנטים ומחקר האטום. מתלמידיו הרבים זכה לכינוי "האפיפיור" משום שהפך להיות סמכות בכל הקשור לתחומי מחקרו בקרב פיסיקאים ברחבי העולם. ורנר הייזנברג היה תלמידו בשנות ה-20 וחלק ניכר מעבודתם פורצת הדרך נעשתה יחד בקופנהגן. הפרשנות של קופנהגן למכניקת הקוואנטים, קומפלמנטריות ועקרון אי הודאות היו תוצרים של שיחות ומחשבות בין שני האישים הללו, דיונים תוך כדי הליכה ברחבי העיר.

נילס בוהר (מימין) וורנר הייזנברג

בעוד מדענים גרמנים רבים ממוצא יהודי ברחו מגרמניה לבריטניה וארה"ב עם עלייתו של היטלר לשלטון, הייזנברג נותר בגרמניה את כל שנות המלחמה. הוא זכה לכינוי "יהודי לבן" על שום שהתעקש ללמד פיסיקה שלימדו והגו איינשטיין ופיזיקאים יהודים נוספים ואף נקרא בשל כך לחקירה ב-SS. עם זאת, למרות שאיבד את האפשרות ללמד באוניברסיטת מינכן, הצליח לקבל משרה באוניברסיטת לייפציג והמשיך ללמד בה. גרמניה הייתה מולדתו והוא ראה את עצמו כשומר הגחלת של המדע הגרמני מתוך תקווה לשקם את מעמדו לאחר המלחמה, אם ישרוד.

בתקופת המלחמה התמנה הייזנברג להיות ראש הצוות שעמל על "פרויקט האורניום הגרמני", הפרויקט הגרמני לבנייה של פצצה גרעינית. הפגישה בין הייזנברג לבוהר הייתה נקודת זמן קריטית בפיתוח הנשק האטומי. הפרויקט הגרמני נתקל בקשיים ואילו הפרויקט האמריקאי עדיין לא קיבל את העדיפות אותה יקבל ב-1942. האם היה זה הפחד מהתכנית הגרמנית שהביא להקצאת המשאבים העצומים בקרב הממשל האמריקאי? יכול להיות. התוצאה ידועה. הגרמנים כשלו בהשגת הפצצה. האמריקאים הביאו לעולם את הירושימה ונגסקי.

בעקבות המלחמה, איבד הייזנברג את קרנו בקרב קהילת המדענים בשל בחירתו להישאר בגרמניה הנאצית, בשל עבודתו בפרויקט האורניום, ובשל העובדה ששרד את המלחמה דבר שהעלה תהיות על טיב הקשר בינו לבין המשטר הנאצי. הייזנברג טען לאחר המלחמה שהמדענים הגרמנים שעבדו איתו בפרויקט עשו כל שביכולתם לגרור את הפרויקט וכך להימנע מבנייה של פצצה אטומית עבור היטלר. בראיון שהעניק לרוברט יונק, עיתונאי ממוצא יהודי אוסטרי, לטובת ספרו שבעיים כאור החמה – תולדות חוקרי האטום אותו פרסם ב-1956, אמר הייזנברג כי "רק המעמיד פני משתף פעולה עשוי לגלות התנגדות ממשית". בכך ניסה להסביר את הסכמתו לעבוד על פרויקט האורניום תחת המשטר הנאצי ולזכות את עצמו מאשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים ומהבגידה במדע ובחבריו המדענים. למרות טענות לשיקול מוסרי, הקלטה של שיחות בין המדענים שנעשו בבית הנופש Farm Hall  באנגליה אליה הובאו המדענים הגרמנים ע"י בעלות הברית כדי לברר כמה התקדמו בבניית הפצצה וכמה ידעו על הנעשה בפרויקט המקביל בארה"ב, נפתחו לעיון הציבור ב-1992 והעידו על כך שהעיכוב היה בעיקרו טכני. הגרמנים כשלו בחישוב הנכון של כמות האורניום 235 שנדרשה לבניית פצצה. הם הניחו שהכמות קרוב לטון, כמות בלתי אפשרית להשגה, בעוד שהאמריקאים גילו שהכמות קרובה לקילוגרם בודד בלבד. הגרמנים לא השיגו פצצת אטום והמדענים הגרמנים שעבדו על הפרויקט היו המומים לנוכח ההצלחה של האמריקאים והשימוש בפצצה על הירושימה, עליה שמעו, כמו כל העולם, ברדיו.

בית הנופש Farm Hall באנגליה בו שיכנו בעלות הברית את המדענים הגרמנים כדי לגלות מה ידעו על הפצצה ועד כמה התקדמו בבנייתה

את כל זה ההיסטוריה יודעת לספר, תיאוריות ופרויקטים, משאבים או היעדרם. אבל מה נאמר בפגישה ההיא בין בוהר לאייזנברג? אפילו צמד האישים עצמם לא בטוח. מכתביו של בוהר, שפורסמו ב-2002, מצביעים על זהירות רבה בדיון בנושא. עצם הביקור של הייזנברג, בחסות השלטון הנאצי ומלווה בשומרים של הגסטפו, עלול היה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב מצידם של בוהר ואשתו ולהציב אותם במצב בעייתי מול הדנים. גם עבור הייזנברג הביקור היה לא פשוט. מוצאו היהודי והעובדה שהוא בעל ערך לשלטון הקשתה עליו לקבל את האישורים הנדרשים כדי לצאת מגרמניה, והחששות של השלטון קיבלו את צורתם בדמות שומרי הגסטפו שהתלוו אליו.

פריין מנסה בכישרונו הרב למלא את החלל הזה ולנסות ולנחש מה נאמר בין שני האישים בפגישה הגורלית שהביאה לסיומה את חברותם ארוכת השנים. במחזה המינימליסטי אין תפאורה גדולה או אפקטים, רק שלושה אנשים שמדברים על פוליטיקה, ופיסיקה וחיים. הוא מעלה שאלות גדולות על מדע, מוסר והמצב הבלתי אפשרי והבלתי נסבל שאליו נקלעו המדענים שהיו עד למלחמה קהילה עולמית משותפת ומצאו את עצמם מצדדים שונים של המתרס. מה מקומה של הסקרנות המדעית במאמץ המלחמתי, שניסתה לגלות את יסודות היקום, אבל הביאה לעולם את אחד מכלי הנשק הנוראיים ביותר שידעה האנושות? מה היה תפקידם של המדענים? האם הייזנברג היה גיבור או בוגד? האם המדענים הגרמנים שעבדו ב"פרויקט האורניום" הנאצי היו פחות מוסריים מהמדענים האמריקאים שפיתחו את הפצצה ונתנו אותה לצבא לשימוש?

פריין יוצר דמויות אנושיות מאוד. לא עוד דיון בינארי של טוב ורע, צודק ומוטעה, אלא שני בני אדם שמנסים להבין יחד עולם כאוטי, שצועד אל הגיהנום. "קופנהגן" הוא אולי לא המחזה הכי קליל שתמצאו, אבל הוא שווה כל רגע.

להנאתכם, לינק לתסכית "קופנהגן". 🙂

בנדיקט קמברבאץ' (הייזנברג), גרטה סקאקי (מרגרטה) וסיימון ראסל ביל (בוהר) בגרסת התסכית של המחזה.

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.